ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן סב
דיני אבר מה"ח המבואר בי"ד סי' ס"ב בשו"ע סי' ס"ב וברמב"ם פ"ה מה' מ"א וע"ט מה' מלכים מבוארין פרטי איסור אבמה"ח והנה איסור אבמה"ח ח יש בו להקל ולהחמיר לגבי שאר מ"א דבאמה"ח חייב אפי' איכא כזית בצירוף בגו"ע, משא"כ בשאר איסורין דגו"ב לא מצטרפי זה חומר באמה"ח וחומר בשאר איסורי' דמצטרף אכילת כזית בכא"פ משא"כ באבר מה"ח דבעי שיאכלנו בב"א ואפי' חלקו מבחוץ פטור לר"י ור"ל, וחלקו מבפנים תלי' בפלוגתא דהנאת גרונו עיי' ס"פ גיה"נ ולעניין ח"ש מבואר בטור יו"ד דבאמה"ח נמי אסור ח"ש מה"ת כבשאר איסורין, והב"י הרבה לתמוה פשיטא אמאי הוצרך לפורטה כאן יותר מבשאר איסורין ועיי' פרמ"ג דהקשה לאידך ליסא כיון דטעמא דח"ש היינו משום חזי לאצטרופי א"כ מהיכ"ת יהא ח"ש אסור מה"ת דהכא ל,ש חזי לאצטרופי ותי' דהא איכא עכ"פ משהו בשר ושייך חד לאצטרופי לחצי זית בשר מה"ת דודאי מצטרף כמו בכל איסורין ובס' ל"א תי' דנהי דל"ש חזי לאצטרופי מ"מ בלא"ה אסור משום מי איכא מידי כיון דלב"נ אסור בכ"ש כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' מלכים, ממילא לישראל נמי אסור, וצ"ע דהיכא אשכחן כהיי"ג דאנן לא אשכחן בגמ' מי איכא מידי אלא לאידך גיסא כיון דלישראל שרי ע"כ לב"נ נמי שרי משום מי איכא מידי אבל לאידך גיסא:
לא אשכחן מדאסור לב"נ ע"כ לישראל נמי אסור והחילוק מבואר למעיין, ותו א"כ אדרבא נימא איפכא מדלישראל מותר ח"ש לב"נ נמי, תדע דהא מהיי"ט ס' התו"ס בחולין דף ל"ג דר"ל ס"ל כראב"י דל"ל מי איכא מידי עיי"ש, דמשכחת לה אבר מה"ח של בה"ט דליכא אלא משהו גו"ע, ולר"ל מותר מה"ת ואלו לב"נ אסור, ואמאי לא כ' דאיה"נ דלר"ל אסור כהיי"ג משום מי איכא מידי ולא ס"ל לר"נ ח"ש מותר מה"ת אלא באיסורים דלא מיתסרי כב"נ אע"כ דאיפכא ל"ש לומר דמשום דאסור לב"נ אסור נמי לישראל, והוצרכו לומר דס"ל ל"ס לי' הא דראב"י וז"ב מיהא להפרמ"ג הנ"ל צ"ל:
דבאמת משום אבר מה"ת אינו אסור ח"ש אלא משום בשר מה"ח, ונפק"מ בזה לפי מה דהוכיח בתשו' פני ארי' מסוגי' דהעור והרוטב דף קכ"ח ע"ב דעל ארכובה דיש גו"ע בלא בשר ס"ל לכו"ע דהוי אבר לעניין טומאה והה"ד לאבר מה"ח והכריח כן מחמת קושי' השאג"א ל"ל קרא בב"נ לאבר מה"ח כיון דסבר אזהרי רמנא בשר מה"ת ולא נאמרו שיעורין לב"נ א"כ ת"ל משום משהו בשר שבו, ולהנ"ל א"ש, א"כ לתי' הפרמ"ג הנ"ל ח"ש לא מיתסר באבר כהיי"ג, ותו נפק"מ לענין ביטול דלא צריך ס' בתערובות כ"א נגד משהו בשר שבו ולא כנגד גוע"צ, ונפק"מ בנשפך, ומ"מ לשון הטור משמע דמחמת איסור אבר מה"ת נמי ח"ש אסור מה"ת ע"כ נראה לפיענ"ד די"ל עפימש"כ המשל"מ ב"ה חמץ ומצה בשם הרא"ם דמשמעות אכילה הוא בכ"ש אלא דהלל"מ אפקי לענין עונשין לכזית, וקאמר המשל"מ דהא דאמרי' בפ"ב דיומא טעמא דר"י משום דחזי לאצטרופי ה"ק כיון דאיכא טעמא דחזי לאצטרופי מסתברא דלא אפקי' הלל"מ אלא לעניין עונשין ולא לענין איסורא עיי"ש א"כ תו לא איכפת לן אם משכחת לה איסורא דלא שייך בי' חזי לאצטרופי דהא אנן לאו מחמת חזי לאצטרופי קאסרי' לחצי לחצי שיעור אלא משום דאכילה משמעותו בכ"ש אלא משום דברוב איסורין שייך חזי לאצטרופי מוכח דהלל"מ לא אפקי' ממשמעותא לגמרי אבל באמת אף היכא דל"ש חזי לאצטרופי אסור דהא לא מסתבר דהי' בזה הכל"מ דאפקי משאר איסורין וז"נ וזה דלא פמהרלנ"ח שהובא במשל"מ שם וכ"כ הצל"ח ברפ"ג דפסחים שכ' דהיכא דע"ש חזי לאצטרופי ח"ש מותר מה"ת, ומהיי"ב הוצרך הרמב"ם בחמץ קרא בפ"ע ועיי' פרמ"ג יו"ד סי' ס"ב, ועיי' בס' אבני מלואים בתשו' שבסוף הספר סי' י"ד דנמי פשיטא לי' דח"ש אסור:
מה"ת אפי' היכא דל"ש חזי לאצטרופי עיי"ש, אלא דלא כ' הסבר למילתא והנלפענ"ד כתבתי בס"ד:
אלא דעיקר שיטת הרא"ם הנ"ל כ"כ כ"פ בס"ד דקשי' מכמה סוגי' וגם מהכא איכא למידק עלה טובא דהא ע"כ לא פליגו הרמב"ם והתו"ס אלא דלהרמב"ם אי אכל כזית בשר גו"ע מאבר גדול נמי לוקה מה"ת, ולהתו"ס בחולין דף צ"ו בעי' שיאכל דוקא אבר שלם אפי' אית בי' כמה זתים, עיי"ש, אבל לכו"ע אבר שאין בו כזית בהדי גו"ע לא מחייב עלי' כמבואר בגמרא ק"ב בהדי' ומבואר במהרש"א חולין דף צ"ו בתו"ס הנ"ל דאי לאו דכ' רחמנא אכילה הוי מתחייב באבר שאין בו כזית משום ברי' דהא יש בו כל תנאי ברי' המבוארין שם בתו"ס, והשתא אי אמרת בשלמא משמעות אכילה בכזית א"ש, אלא אי אמרת משמעותא בכ"ש והלל"מ הוי דבעי' כזית לעונשין תיקשא אמאי אינו לוקה באבר שלם אפי' בפחות מכזית דהא הלל"מ ע"כ לא הי' אברי' דהא בכל ברי' חייב אפי' בכ"ש וצע"ג, ושוב ראיתי להרע"ב בפ"א דטהרות שכ' דהאופל אבר מה"ח ממנה סופג את הארבעים:
ואפי' הי' האבר פחות מכזית והתו"ס יו"ט שם הרבה לתמוה ע"ז דהא מבואר בגמ' דחולין דף ק"ב דאבר מה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' עיי"ש שהאריך, ולהנ"ל נ"ל בס"ד די"ל דעת הרע"ב עפי' מש"כ דהא מבואר במשל"מ פ"א מחו"מ דר"י ור"ל פליגו בזה או אכילה בכ"ש, או משמעות אכילה בכזית, א"כ למאי דקיימ"ל כר"י אכילה משמעותא בכ"ש אלא דהלל"מ לעניין עונשין בעינ' כזית, וכיון דאבר שלם ברי' הוא ל"ש הלל"מ הנ"ל דהא בכל ברי' דינא הכי ולפי"ז י"ל רב באמת ס"ל ח"ש מותר מה"ת ועיי' שבועות דף כ"ג ע"ב ובתשו' סוף ס' אב"מ שכ' לצדד באמת דרב ושמואל ס"ל ח"ש מותר מה"ת עכ"פ דברי הרע"ב מתיישבים שפיר ואי לאו דמסתפינא הו"א דגם הטור כוונתו דאפי' איכא אבר שאין בו כזית מ"מ אסור מה"ת כשיעור שלם קאמר, ונפק"מ לעניין טטמא המבוארין באחרונים, כגון לענין שבועה ופסול עדות וכיו"ב וא"כ ל"ק קישוי' הב"י אמאי הוצרך לפורטה הכי טפי מבשאר איסורין:
והנה בהא דאמרי' חלקו מבחוץ כטור פליגו הפוסקים לרש"י ורמב"ם דוקא באכלו זה לבדו ואח"כ אכל חציו השני אבל אם נתן שני החלקים לתוך פיו ואכלו בב"א חייב וכ"מ מרמב"ם פ"ה מ"ה מ"א עיי' בלח"מ שם ולהתו"ס אפי' אכלו בב"א דבעי' שיהא מחובר בפיו ויהי' עליו שם אבר ועיי' במעילה דף ט"ז מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין זע"ז הא מיתת שניהם מצטרפין קשי' לר"א אימא חיי שניהם מצטרפין, והקשו בתו"ס הא ע"כ לעניין אבר מה"ח מירי דאי לענין בשר מה"ח א"כ אמאי ל"פ נמי לרבי וא"כ מאי משני הא חיי שניהם מצטרף הא אפי' חלקו מבחוץ פטור, עיי"ש שנדחקו, ולפרש"י ורמב"ם לק"מ קושי' התו"ס דשפיר מצטרפי' היכא דנטל שני חלקים לתוך פיו ואכלן בב"א, אלא דבלא"ה תמוה לי מאי מקשי הא ר"א ס"ל חלקו מבחוץ נמי חייב וא"כ שפיר משני הגמ' דהא רב אסי דהתם מצי סבר כר"א וצע"ג, והנה הא ודאי פשיטא היכא דנטל ב' איברים כ"א פחות מכזית דמצטרפין לכזית אפי' לשיטת התו"ס דהא כל עיקר טעמא דהתו"ס אינו אלא משום דבחצי' אין עליו שם אבר ובכהיי"ג ל"ש זה ובזה יש חילוק בין פרש"י לתו"ס דלרש"י אפי' בכהיי"ג פטור היכא דאכלו בזאח"ז אפי' בתוכא"פ ולהתו"ס י"ל דלעניין אכילת פרס לא נשתנה דין אבר מה"ח משאר איסורין אלא דבעי שיהא שם אבר עליו:
מיהא משמעות לשון התו"ס משמע דמודו בזה לפרש"י ומ"מ צע"ג דעכ"פ היכא דנתן ב' איברים פחות מכזית לתוך פיו מודי התו"ס דמצטרפי א"כ מאי מקשי במעילה דף ט"ז אמאי דקאמר הא חיי שניהם מצטרף וצע"ג ושוב ראיתי שעמד בזה בחידושי רע"א ז"ל, ובעיקרא דמילתא דאמרי' גבי אבר מה"ח אפי' בתוך כדא"פ לא מצטרף משום דחידוש הוא וראיתי בס' מנ"ח שהרבה לתמוה מש"ס זבחים דף ע' דהתם אמרי' איפכא דאיצטרך קרא לנבלת עוף טהור לשיעור אכילה בכדא"פ דסד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכא"פ נמי ליטמא קמ"ל והיא קושיי' עצומה וצע"ג ולחומר הקושיי' י"ל גבי אבמה"ח בלא קרא לא הוי ידעי' דמצטרף גו"ע א"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו דוקא ב"א אבל בנבלת עוף טהור אי לאו קרא הו"א דמטמא במגע ובמשא כמו בכל הנבלות אלא דגלי רחמנא לא יאכל לטמאה בה אין לך טומאה אלא האמור בה א"כ החידוש הוא לאידך גיסא מה שאינו מטמא במגע ובמשא כ"א באכילה, א"כ אמרי' אין לך בו אלא חידושא דוקא היכא דלא מטי' לבית הבליעה כלל, אבל היכא דמטיא לתוך בהבל"ע אפי' יותר מכדא"פ נמי משו"ה איצטרך קראי וכ"מ מפירש"י שם דפירש דהחידוש הוא דאין לו טומאה, מבחוץ ובבהבל"ע בא לו טומאה ועדיין צ"ע דהא ע"כ הך דמטמא בבהבל"ע נמי חידוש הוא דאלו בשאר נבילות היכא דאינו במגע ובמשא כגון דתחב לו חברו לתוך פיו אינו מטמא וצע"ג:
והנה לפי' התו"ס דטעמא משום כיון דחלקו אין שם אבר עליו לק"מ, ואפי' לפירש"י י"ל כיון דעכ"פ באו יחדיו לתוך פיו ובצירוף שני החלקים הוי אבר שלם עדיין אית בי' איסור אבר וכן נראה מוכח מהא דאמר ר"א אפי' חלקו מבחוץ חייב מ"ט מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ולכאורה מאי ענין זה למחוסר קריבה אע"כ דה"ק כיון דאי מקרבת שני החלקים הו"ל אבר שלם גם לדידך א"כ הה"ד באכלם זאח"ז דאינו אלא מחוסר קריבה נמי אכתי שם אבר עליו אבל הקושיי' שפי' לשיטת הרמב"ם דאפי' אכזית ממנו נמי חייב בצירוף בגו"ע א"כ ליכא למימר טעמא משום דלאו אבר מקרי צ"ע מיהא י"ל אי נימא דמשמעות אכילה אפי' כ"ש במשמע וכן מוכרח שיטת הרמב"ם דס"ל ב"נ מיזהר אאבר מה"ח בכ"ש כדכ' בפרמ"ג סי' ס"ב עיי"ש, א"כ שפיר קאמר בזבחים שם דהא לעולם משמעות אכילה בכ"ש, ונהי' דהלכ"מ דאין עונשין, אלא בצירוף כזית בכא"פ היינו לענין מלקות אבל לענין טומאת בהבל"ע ל"ש זה ונהי דמוכח מקרא יתרה דה"נ בעי' שיעור אכילה היינו שיעור כזית ואכתי לא שמענו שיעור שהיי' וא"ש, ובעיקרא דמילתא לא זכיתי להבין מאי חידושא הא לפימש"כ המהרש"א בחולין דף צ"ו אבר שלם ברי' הוא ואי לאו דכ"ר אכילה הוי מחייב"י באבר שלם אפי' אין בו כזית ומדכ' רחמנא לשון אכילה אמרי' דמ"מ בעינן כזית א"כ הו"ל חידוש לחומרא ולשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא אבל לפירש"י צ"ע:
דע דמבואר בגמרא אי אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב לר"י דמחייב בהנאת גרונו והרי נהנה גרונו בכזית ודין זה נוהג בכל איסורין כמבואר ברמב"ם פי"ד מה' מ"א אלא דמפירש"י סוף גיה"נ מוכח דס"ל דלא מיירי כ"א באבר מה"ח מדפי' התם דר"א ס"ל ע"כ חלקו מבחוץ במי חייב ומאי דחוקא לפרש כן הא י"ל דמיירי בשאר איסורין אע"כ דל"ש זה אלא באבר מה"ח ועיי' בתורת חיים שם שהקשה ע"ז ונראה סברת רש"י דודאי היכא דחזר והקיאו אין לך שלכד"א גדול מזה, מיהא באבר מה"ח דמצטרפי בו"ע אע"ג דאינו דרך אכילתו הה"ד בהקיאו וחזר ואכלו משא"כ בשאר איסורין, ולפי"ז לדידן דקיימ"ל חלקו מבחוץ פטור לעולם לא משכחת לה לדין הנ"ל כ"א באיסורין דמיתסרי גם שלכה"נ כגון כה"כ ובב"ח אלא דהפרמ"ג בסי' ס"ב מפשט פשיטא לי' דגם באבר מה"ח בעינן דוקא כדרך אכילתן מיהא מפירש"י הנ"ל משמע לי דל"ס לי' הכי:
מבואר בגמ' דאבר מה"ח אינו נוהג בטמאים והנ"מ בישראל אבל בב"נ ד"ה מיזהר על הטמאים כטהורים והקשו האחרונים מש"ס פסחים דפריך לרבי אבוה דאמר ל"ת גם איה"נ במשמע והרי אבר מה"ח דרחמנא אמר ל"ת הנפש עם הבשר ותני' מניין שלא יושיט אדם אבר מה"ח לב"נ ת"ל לפ"ע ל"ת מכשול הא לכלב שרי, ולהנ"ל מאי פריך דילמא באבר מה"ח דבהמה טמאה מיירי דלישראל שרי ולנכרי אסור ונראה לתרץ בס"ד דהא מידי הוא טעמא דרבנן דאבר מה"ח אינו נוהג בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחידא מי שבשרו מותר יצא זה שבשרו אסור, והנה אם נימא לא תאכל א' איסור אכילה וא' איה"נ במשמע א"כ לא משמע מדיוקא דקרא אלא יצא מי שבשרו אסור בין באכילה בין בהנאה דהא קרא ה"ק לא תאכל הנפש עם הבשר אבל בבשר גרידא לא קאמר רחמנא לא תאכל דהא לא מיתסר כ"א באכילה ולא בהנאה וא"כ א"א למעט בה"ט, מיהא למסקנא דמוכח מהקישא דדם דאבר מה"ח מותר בהנאה א"כ ע"כ לא תאכל דקרא באיסור אכילה גרידא קמשתעי שפי' ילפי' דאינו נוהג בטמאה משא"כ לס"ד דלא תאכל אפי' איה"נ במשמע לא מוכח כלל דאינו נוהג בטמאה כנלענ"ד נכון בס"ד ועיי' עוד לקמן מזה: והנה איסור זה נוהג גם בב"נ ופליגו הראשונים אי מפרכסת שרי לב"נ והה"נ במ"ע דמנחי בדיקולא הרמב"ם בה' מלכים פסק דמפרכסת אסורה דדוקא לישראל שרי דבשחיטה תליא מילתא ובשו"ע סי' כ"ז פסקי להיתר, ועיי"ש בכ"מ שהקשה עליו הא מסקי' בג"מ תני' דלא כראב"י וביש"ש פ"ק דחולין תי' דהרמב"ם לא אסור אלא בבהמת נכרי דליכא מאן דאשתרי לי' בשחיטה אבל בבהמת ישראל כיון דאישתרי לי' בשחיטה מודה הרמב"ם ועיי' בתב"ש ופר"ח ביו"ד סי' כ"ז שכתבו דאין טעם לחלק בזה ולע"ד נראה להביא ראיי' לזה מש"ס פסחים הנ"ל דפריך והרי אבר מה"ח והקשו האחרונים הא משכחת לה במפרכסת דלישראל שרי ולב"נ אסור, ולעולם אימא לך דאבר מה"ח אסור בהנאה, עיי' פלתי סי' ס"ב שעמד בזה ותי' בפלפולא עיי"ש ונראה בס"ד עפי' דברי היש"ש הנ"ל והנה כ"כ התב"ש דאין שום סברא לחלק בזה בין בהמת ישראל לבהמת עכו"ם ואני איישב בס"ד דלכאור' צ"ע מנלן באמת דאיסור אבר מה"ח ניתר ע"י שחיטה, דילמא באמת אסור לחתוך ממנה אבר כ"ז שמפרכסת, וי"ל דסברא היא כיון דקיימ"ל בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת א"כ אכתי לא הי' עלי' שם אבר מה"ח לא מסתבר דיחול עליו איסור כשהיא מפרכסת דהא מפרכסת אינה כחי' כ"א לעניין העמדה והערכה אבל לעניין טומאה ה"ה מקבלת טומאת אוכלין כדאיתא בהעור ורוטב עיי"ש, ועיי' בתו"ס ריש חולין ע"ב א"כ לא מסתבר דיחול איסור חדש על בהמה מפרכסת לאחר שחיטה והנה בחולין דף ק"ב ע"ב אמר רבא את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה אבר אבר חייל עלי' איסור אבר מה"ח, אפי' למ"ד לאו לאיברים עומדת עיי"ש, וא"כ בכה"ג דכבר חל עלי' איסור אבר מה"ח הדק"ל דבזה איה"נ דלא מוכח דשרי' בעודה מפרכסת דעד כאן לא שמעי' אלא דא"א לאיסור אבר מה"ח לחול כ"ז שמפרכסת אבל אכתי י"כ גם איסור אבר מה"ח דבחיי' לא פקע עדיין וכעי"ז י"ל דבהמות עכו"ם איה"נ דלישראל נמי מיתסיר בעודה מפרכסת דיש לחוש דילמא העכו"ם חישב עלי' לאיברים וחייל עלי' איסור אבר מה"ח בחיים, ובזה מיושב קושיי' הנ"ל על נכון דהא כ' הת"ס בפסחים מדקתני כא יושיט ול"ק לא יתן משמע דבבהמת נכרי קמיירא, וא"כ לישראל נמי מיתסרי מפרכסת לסברא הנ"ל, ואי לאו דאבר מה"ח מותר בהנאה לא הוי שרי':
ולענין אי לב"נ נמי בעי' שיעורא בכזית מבואר ברמב"ם ה' מלכים דב"נ חייב בכ"ש עיי"ש, אבל הפרמ"ג בסי' ס"ב הוכיח מתו"ס בחולין דף ל"ג דס"ל גם בב"נ בעי כזית עיי"ש, וראיתי בצל"ח פ' כיש הקשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מאי פריך הג"מ והרי אבר מה"ח ותני' מניין שלא יושיט הא משכחת לה בפחות מכזית דלישראל לא מיתסר ולנכרי אסור בהנאה ואיכא לפ"ע וא"ל דמ"מ הא ח"ש אסור מה"ת אכתי לא פריך מידי דילמא רבי אבוה כר"ל ס"ל דח"ש מותר מה"ת, עיי"ש שנדחק דמסתמא ס"ל כר"י רבי' ול"נ ליישב בס"ד עפ"י מש"כ הפרמ"ג בסי' ס"ב דתלי' אי סתם אכילה בכזית דמשמועתא הכי הוא א"כ אין חילוק בין ישראל לב"נ בזה דהא בב"נ נמי אכילה כ' משא"כ אי נימא כשיטת הרא"ם דמשמעות אכילה בכ"ש אלא דהלל"מ בכזית פשיטא דלב"נ לא נאמרה הלכה וחיובו בכ"ש ודפח"ח והנה מבואר במשל"מ בפ"א מה' חו"מ דר"י ור"ל בהא פליגו דלר"י דח"ש אסור מה"ת ס"ל לשון אכילה כ"ש משמע והלל"מ דלעונשין בעי' כזית ולר"ל משמעות לשון אכילה הוא בכזית ולפ"ז מיושב קושיי' הצל"ח שפיר דשפיר פריך הג"מ דאי אבר מה"ח אסור בהנאה, ת"ל משום דאסור בהנאה דאין לומר דמיירא בח"ש וס"ל ח"ש מותר מה"ת, משא"כ לב"נ דלא נאמרו שיעורין דממנפ"ש כיון דס"ל ח"ש מותר מה"ת ע"כ צריך לומר דמשמעות לשון אכילה בכזית שוב א"א לומר דלב"נ יהא איסור אפי' בפחות מכזית דאכילה כתיב בי' וא"ש בס"ד והשתא יש לפשוט מזה ספיקו של הפרמ"ג אי ח"ש אסור מה"ת באבר מה"ח כיון דל"ש חזי לאצטרופי ולהנ"ל מוכח דאסור מה"ת דאיס"ד דמותר מה"ת אפי' לר"י א"כ הדק"ל ונהי דאיכא עכ"פ משהו בשר וא"כ איכא מיהת איסור בשר מה"ח דאסור מה"ת בח"ש דבזה ודאי חזי לאיצטרופי דמ"מ לא פריך מידי דבשר מה"ח פשיטא דמותר בהנאה כיון דנפק"ל מבשר בשדה טרפה לא תאכלו והתם כתוב לכלב תשליכון אותו מיהא י"ל אכתי דילמא גם בהא כר"ל ס"ל דנפק"ל בשר מה"ח מל"ת הנפש עם הבשר:
כ"כ שיטת הרמב"ם דמפרכסת אסורה לב"נ כראב"י והוא תמוה דהא אמרי' בגמ' תני' דלא כראב"י ועיי' בלח"מ פ"ט הי"ב מה' מלכים שכ' בטעמא דרבנן משום דס"ל טעמא דהאי ברייתא משום מי איכא מידי ואלו למאי דמסקי' ב"פ ד"מ דף נ"ט גבי יפ"ת התם משום דלאו בני כיבוש נינהו א"כ גם בשחיטה איכא למימר האי טעמא משו"ה פסק כאותה סוגי' עיי"ש, ותירוצו אינו מספיק ככל דאכתי יש לתמוה אהרמב"ם ממשנה מפורשת בריש טהרות י"ג דברים כאומרו בעוף טהור וכך בנבלת עוף טמא, וחד מניי' אכל אבר מה"ח ממנה אינה סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה ואמרי' בשלהי גיה"נ במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה דהא עדיין אסורה משום טמא אלא לאו בב"נ דאין שחיטתו מטהרתו באכילה כ"ז שמפרכס והנה בנבלת עוף טהור קתני רישא ושחיטה מטהרת טרפתה מטומאתה וכ"ק דאין שחיטתו מטהרתו קתני סיפא ש"מ דבטהורה שחיטה מהני לי' גם לב"נ מגו דמכשרת לישראל משום מי איכא מידי, והתו"ס הקשו קושי' זו לראב"י וכ' בלא"ה אמר לעיל תני דלא כראב"י וקושיי' המשנה אינה פשוטת כ"כ, אבל לשיטת הרמב"ם תמוה מאוד דפסק כראב"י ואיך יפרנס משנה שלמה הנ"ל ומה"ת על נושאי כלי קדשו שלא עמדו בזה:
והנ"ל בס"ד דלכאורה מאי ראי' מייתא התם לרב גידל אמר רב דאמר התם אבל בב"נ ד"ה מוזהר על הטמאה כטהורה, מדקתני אין שחיטתה מטהרתה וע"כ בב"נ קאי דילמא לעולם בב"נ נמי אינו מוזהר על הטמאה, ומתני' לישראל מיירי' ונפק"מ היכא דלקח חצי זית מבהמה טמאה וח"ז מנבלה טהורה לא מצטרפי דהא תני' במעילה דף ט"ז חיי גמל ומיתת פרה אין מצטרפין, משא"כ השתא דאין שחיטתה מטהרתה הו"ל מיתת שניהם, ואמרי' התם דמיתת שניהם מצטרפין וא"כ מצטרף לכזית ולוקה עליו, מיהא י"ל התם אליבא דרב קאי הג"מ דאיהו מארי דהאי שמעתא, ורב לשיטתו הא ס"ל במעילה דף ט"ז דלעניין אכילה אינם מצטרפין נבלת בה"ט עם נבלת בהמה טמאה עיי"ש, משא"כ הרמב"ם לשיטתו דס"ל בספ"ד מ"ה מ"א כלוי דדוקא חיי שניהם אינו מצטרף אבל מיתת בה"ט ובה"ט כמבואר שם במגדל עוז ה' ט"ז, ועיי' בלאו דנבלה, משכ' בס"ד דהוא מוכרח מחמת קושיי' ההמ"ג שם, א"כ איה"נ דאיכא לאוקמי מתני' בישראל ונפק"מ לעניין מלקות בצירוף ב' ח"ז ואין ראי' דלא כראב"י:
ומיושב שיטת הרמב"ם שפיר דלא תיקשא ממתני' מפורשת הנ"ל, ואין להקשות אי ס"ל להרמב"ם דנבלת עוף טמא כמי מיתסר משום נבלה, כלוי, א"כ לדידי' נימא דנבלת עיף טמא מטמא בבית הבליעה דהא ע"כ לא ממעטי' בזבחים דף ע' אלא משום דכתיב נבו"ט לא יאכל לטמאה מי שאסור משום ב"ת נבלה יצא זה, ולהרמב"ם הרי גם אסורי משום ב"ת נבלה, ובאמת מבואר ברמב"ם ה' שאה"ט דנבלת עוף טמא אינו מטמא בבהבל"ע, מ"מ נראה דמהכא לא תקשי דהא פשיטא דאליבא דכו"ע נבלת עיף טמא אינו מטמא בבהבל"ע כדאיתא במשנה ריש טהרות עיי"ש וא"כ ללוי תקשי מתני', אבל נראה דלק"מ דהא מבואר בזבחים דף ע' דר"מ ממעט עוף טמא מדכתיב נבלה וטרפה יצא זה שאין במינו טרפה, ואין להקשות ללוי נמי כי היכא דנבלה חל על טמאה וטעמא כמשכ' התו"ס שם במעילה דילפינן מדאמרה תורה יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב הה"נ נימא מהיי"ט דטריפה יחול על איסור טמאה מהיי"ט גופא י"ל דהא דטריפה אינו חל לאו משום דא"א חע"א, אלא דהא דאסר רחמנא טרפה לא אסרי' אלא בבהמה טהורה דהא ילפי' בריש א"ט זאת החי' חי' אכול שאינה חי' לא תיכול, ולמ"ד נמי טרפה חי' נפק"ל מבין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל, משמע דלא מיירי אלא מבהמה טהורה דאי הוי חי' הוי שרי' באכילה, וזהו מוכרת וא"כ שפיר אימעוט דעוף טמא דאינו מטמא בבהבל"ע מטרפה ועכ"פ דברי הרמב"ם נכונים בס"ד ועיי' עוד בלאו דנבלה ובלאו דטריפה בס"ד מזה הענין:
ועיי' בס' החינוך שכ' וז"ל ומן הדומה שהחיוב הזה באבר מה"ח לשאר אומות בין בטמאין ובין בטהורים וכבר הורה זקן, והוא תמוה, דהא מבואר בגמ' חולין דף ק"ג דבב"נ ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורים עיי"ש וכבר עמד בזה בס' מעה"ח עיי"ש שהבצ"ע:
ונ"ל בס"ד דכבר הקשו בתוס' דף ל"ג מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ואין לומר דמ"מ איכא איסור משום טומאה אכתי נפק"מ במשהו בשגו"ע דמשום טומאה אינו לוקה, ותי' הא אר"י ח"ש אסור מה"ת עיי"ש והנה לשיטת הרמב"ם דס"ל מה"ת אסור לגזול פחות משו"פ אין תירוצם מספיק דהא בסנהדרין דף כ"ט פריך הג"מ והרי פחות משו"פ דלישראל שרי ולנכרי אסור וע"כ צריך לומר כיון דעכ"פ אינו לוקה על ח"ש שפיר שייך בי' מי איכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי א"כ הדרא קושי' לדוכתא איס"ד בב"נ ד"ה מיזהר על הטמאים כטהורים הא איכא משהו בגו"ע דלנכרי ח"מ ולישראל אינו לוקה, ומתוך כך הי' נראה לכאור' דהג"מ בחולין דף ק"א קאי לראב"י דל"ס לי' האי סברא דמי איכא מידי אבל למאן דל"ס לי' כראב"י איה"נ דב"נ אינו מוזהר משום מי איכא מידי משו"ה הוצרך הרא"ה לחדש ולומר דמן הדומה דהחיוב לשאר אומות בין בטמאה בין בטהורה, והא דבאמת ל"ש בזה מי איכא מידי י"ל כמש"כ התו"ס דח"ש אסור מה"ת ומ"מ פריך שפיר בסנהדרין והא איכא פחות משו"פ כמש"כ בס"ד במצות לא תגזול, דמשכחת לה באבדה, דפחות משו"פ שרי כדדרשי' מקרא משא"כ בב"נ עיי"ש בהרחבה בס"ד ודוק: