ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן נט
מגבהי, מרומים ברכות ושלומים עד אחרית הימים לכבוד ידינ"פ האהוב והחביב הרב המאוה"ג החריף ובקי בחדרי תורה אוצרו יראת ד' בהירה, כקש"ת מו"ה שלום סופר נ"י האבדק"ק ברעזנא יע"א מכתב נועם ימינו הגיעני ע"נ, ובהאי דבדיק לן מר במי שיש לו פרה אצל ערל א' באחת מהכפרים שמחזיק אותה למחצית שכר וכעת נולד בה ספק דרוסה באופן שעפ"י דין אסורה ואסור להשהותה מחשש תקלה ומסופק מעכת"ה אם מותר להשהותה בבית העכו"ם יב"ח עד שיצא מספק טריפה, כיון דאין לאחד מהם רשות למוכרה בלא דעתי' דאידך:
הנה בחחס"ו ז"ל חיו"ד ס"י ס"א וס"ב התיר להרהין ספד"ר לנכרי במשכנתא או למוכרו לגוי באופן שבאם לא יתן המעות אחר יב"ח בטל המקח ואפי' למפרע דבכה"ג כיון דליכא תקלה שרי ולכאורה הא דידן נמי דמיא להא אלא דלכאורה נראה הדבר תמוה א"כ בש"ס חולין דף נ"ג ע"ב בהאי שרקפא דספד"ר דאתא לקמי' דשמואל אמי חנקינהו ושדינהו לאשפה הו"ל להמציא תחבולה הנ"ל של הו ואף לפי תי' ג' שבתו"ס ד"ה אתי לידי תקלה ש"כ דאפי' ס"ל לשמואל כמ"ד דל"ח לתקלה מ"מ א"ש למאי דמסיק דלפרסומי מלתא דאסורא הוא דעביד מ"מ אכתי קשיא הגמרא שם דפריך אשמואל ולטעמיך לשדינהו לאשפה הו"ל לאקשוי דעדיפא מינה, לזבינהו לנכרי באופן הנ"ל, ותו קשיא לי איה"נ דמשום תקלה בכה"ג ל"ח אבל מ"מ חששא אחרינא איכא שמא ימכור הנכרי הבצים ומהחלב יעשה חמאה וימכור לישראל דשרי, לר"פ לזבוני חמאה מגוי ומתוך כך הייתי סבור לומר דהחס"ו לא התיר אלא בבהמה דליכא חשש חלב כגון עגלים או זכרים וממילא בנידון דידן דמיירי בפרה לכאורה אין להתיר בזה, דאיכא למיחוש שהגוי ימכור החמאה לישראל אלא דא"כ קשיא לי אידך דחס"ו ז"ל שכ' ליישב שיטת רש"י ורשב"א בחולין שם בשרקפא חיישי' אבל לא בחדא והרבה הפר"ח לשפוך סוללה מכמה סוגיות דחיישי' לתקלה והחת"ס ז"ל כ' לחלק דהיכא דאפשר להכשל בו בעינא חיישי' טפי ומודה רש"י דאפי' בחדא חיישי' לתקלה ודוקא במידי דמחוסר תיקון כמו שחיטה ובשול וכיו"ב הוא דבעינן דבר מרובה ועפי"ז העלה שם בסי' ס"ב דהא דאמר רש"י שס משום דטובא הוי היינו משום דמוקי לה בעופות זכרים אבל היכי דאיכא נמי בצים וחלב מודה רש"י דבחד נמי חיישי' לתקלה ולפי"ז הדרא קושייתן קמייתא לדוכתא אי ס"ד דמהני תקנת החס"ו ז"ל שמואל אמאי לא עביד הכי ונ"ל בזה פרפרת יעיין בתורת חיים דגרים שם ולתבינהו לנכרי וקאמר דהומ"ל לזבנינהו לנכרי דהא בנזדמנו לו ליכא איסור סחורה, ולפי הנ"ל י"ל דהג"מ לא פריך לזבנינהו לנכרי דידע המקשן דאיכא חשש שיחזור וימכרנו לישראל ומשו"ה פריך הג"מ וליתבינהו לנכרי והכוונה שיעשה באופן הנ"ל שכ' החת"ס או כיו"ב דלא מצי למכרו בלא רשותא וע"ז שפיר משני דגם בהא איכא למיחוש שיחוור וימכרנו לישראל והיינו כמ"ש דאיכא חשש משום ביצים, ומ"מ דברי החת"ס קשיין, מיהא בנדון דידין נראה לפימ"ש המקור חיים בסי' תס"ז עפ"י דברי התו"ס בחולין דף צ"ה בד"ה ובנמצא דמדינא לא הי' ראוי לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל דאזלי' בתר רובא:
וא"כ נראה דעיקר האיסור היה משום דמבטל איסור לכתחילה, דודאי אם הוא מותר לבטל איסור לכתחילה וכ"ש שהי' מותר למוכרו לנכרי דהא כשיקח ישראל ממנו יקח מתוך התערובת ואין לך תערובות גדול מזה, דהא נתערב בהיתר שבכל העולם רק שאסור לבטל איסור לכתחילה משו"ה אסור למכור כ"כ המקו"ח יעו"ש, ולפ"ז תינח היכי דאנו דנין עתה אם ימכרנו לנכרי, משא"כ בנדון דידן כיון דכבר מסורה לנכרי ואין הישראל מבטלה בידים שוב ליכא למיחוש א"נ ימכור הנכרי את החמאה והחלב לישראל, ויש ליישב קצת גם דברי רבינו הח"ס ז"ל בזה דשרי התם למכור הבהמה אפי' לכתחילה באופן הנ"ל די"ל כיון דאבהמה גופי' ליכא למיחוש שימכרנה לישראל, עפ"י דרכו מאי איכא משום חלב ובזה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה הואיל ועדיין ליתא לאיסור בעולם, ומ"מ אכתי קשיא מהאי דחולין הנ"ל, [ואיידי דאיירי צלע"ג בדברי המקו"ח שם בריש סי' תס"ז ש"כ ליישב עוד קושיות הח"י שם במה דל"ח שאם נטחנם הגוי שמא יקחנו ישראל להשהותו ויעבור בב"י, ותי' המקו"ח מפי' הנ"ל, ועוד תי' דדוקא באיסור אכילה חיישי' לתקלה משא"כ באיסורא דבל יראה דבשוגג אינו עובר כלל כמ"ש המג"א בסי' תליא ע"כ לא חיישי' בזה משום תקלה וה"ט משום דבאיסור אכילה דאף שאותו שיקחנו ויאכלנו ודאי לא יהי' יודע שאסור, דאם ידע לא יקח מ"מ הרי יהי' שוגג וצריך כפרה לכן חיישי' לתקלה, וצלע"ג על הגאון הא מבואר בחידושי הר"ן:
סנהדרין ר"פ הנחנקין דשגגת לאו לא צריך כפרה כלל וה"ט דלא מצינו דשא"מ שרי כ"א באיסור של לאוין או באיסורי שבת משום מלאכת מחשבת יעו"ש א"כ עפי' המקו"ח הנ"ל הו"ל למימר דבאיסורי לאו לא חיישי' לתקלה שיחזור וימכרנו לישראל וצ"ע, ובספר יקר תפארת להרדב"ז על הרמב"ם והובא בס' אמרי בינה להגאון מהר"מ אויערבאך כ' דשגגת לאו חמור משגגת כרת דלא נתנה שגגתו לכפרה ע"י קרבן, ועפי"ז ניחא דברי המקו"ח הנ"ל ולדידי נראה די"ל פלוגתא דתנאי הוא ותליא בפלוגתא דר"א ורבנן בכריתות דף כ"ה סוף ע"א אי מביא אשם תלוי על לא הודע של לאו יעו"ש,] ועי"ל בנ"ד צד קולא דבלאו הכי הקשה במנח"י כלל ע"ג ס"ק וא"ו וז"ל דאמאי אסור למכור לנכרי בספקא נהוי כמו ס"ס שמא אין כאן טריפות כלל ואת"ל שיש כאן טריפות שמא לא יבא לידי תקלה ותי' כיון דהספק הראשון אסור מן התורה לא מהני ס"ס שאינן מענין אחד, ולפי"ז י"ל לפי"מ שכ' הב"י בסי' נ"ז בשם מ"כ וכן הוא שיטת המ"ב שהביא הש"ך בכללי ס"ס סעי' א' דהיכי דב' הספיקות נודעו יחדיו שרי אף אם אין הספיקות מענין אחד אף שהש"ך חולק שם, מ"מ כיון דבכה"ג דמשום תקלה ליכא למיחוש מטעם שכ' החתס"ו ואין חשש אלא שמא ימכור הגבינה והחלב א"כ י"ל ודאי לכתחילה אסור ליתן לגוי אפי' באופן הנ"ל דאף דיש ס"ס מ"מ הספק הראשון נולד ברישא והספק השני אחר שכבר מכרו משו"ה לא מהני ס"ס אבל הכא שכבר מפרו לנכרי באופן הנ"ל ושם נולד ספק טריפות א"כ נודעו ב' הספיקות יחד ול"ש תי' המנח"י ואיה"נ דשרי משום ס"ס ואי שרינן בזה לא קשיא מג'ינו הנ"ל דהתם לכתחילה לא הוה שרי לזבוני אפי' באופן הנ"ל משום דאיכא למיחוש לביצים ומ"מ על החת"ס ז"ל קשיא, תו נועץ מע"כ נ"י ע"ד פרה אחת שנגעה אש בגופה בעת השריפה באופן שעשה בה רושם כויה מבחוץ וא"כ יש לחוש לנחמרו בני מעיה וכדקי"ל ססי' כ"ב ומעתה מספק"ל אם מותר לאכול החלב מאחר שהכויה נראית שנתרפאה ודעת בעל הפרה לקיימה יב"ח לברור, והנה בהמה שנולד בה ספק טריפות באופן דאיכא ס"ס כגון שצילעת על יריכה כבר הורו הגאונים בבא"ד ואחריו הגאון בא"צ לאסור החלב לא מבעיא לשיטת הסוברים דס"ס צריך לברר, אלא אפי' לשיטת הפוסקים דא"צ לברר ס"ס ומכללם הש"ך ק"י סעי' ל"ה מ"מ דלמא יתברר שהיא טריפה ונמצא שתה חלב טריפה למפרע, וראיתי להגאון בינת אדם דאייתי ראי' משומרת יום וזבה דטבילתן ביום ומה"ת מותר לבעול מ"מ בעילתו תלוייה שמא תראה ותסתור, וה"ז גרגרן, וגרגרן דתנן אסור והה"ד הכא, והגאון בספר אבני צדק הביא ראיי' מהלוקח יין מבין הכותים דחיישי' שמא יבקע הנוד ונמצא שתה טבלים למפרע, וא"כ ה"נ דכותי' ולענ"ד נראה דאין ראיות אלו מוכרחות די"ל דהא דחייש"י שמא יתברר ונמצא שאכל איסור למפרע הנ"מ באיסור כרת דאף שוגג צריך כפרה ונהי דהאי עדיף מכשוגג, מ"מ חשו חכמים על כך:
ותו דהוה לי' לאסוקי אדעתי' שמא יתברר משו"ה לא חשיב אונס, וא"כ גבי שומרת יום כנגד יום שהוא איסור כרת שפיר חיישי' שמא תראה ותסתור וכ"כ גבי טבל שהוא במיתה, ופתיך בי' תרומה דאשכחן דשגגתו צריכה ג"כ כפרה כדאמר רבא בשבת ס"ט ע"ב מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן קאי אבל בלאו גרידא דאין שגגתו צריכה כפרה כמ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין ר"פ הנחנקין שהבאתי לעיל, איכא למימר כל דהשתא שרי לא חשו חכמים אם סופו להתברר דעביד איסורא למפרע:
ולענ"ד ראי' לזה ממה דהקשו התו"ס חולין כ"ח ע"ב בתו"ס ד"ה לפי שא"א לצמצם וכ"כ בעירובין דף ה' ע"ב לשיטת הרש"ם שם דלעולם א"א לצמצמם בידי אדם והא דשרי פרוץ כעומד, מטעם ס"ס, א"כ מאי אריא ספק דבריהם אפי' ספיקא דאורייתא נמי מה"ט בעי למשרי בשחיטה מחצה על מחצה ע"ש, ולהנ"ל י"ל גבי שחיטה אי שרית לי' לעולם אינו עומד להתברר משא"כ גבי פריץ כעומד אי שרית לי' נמי השתא משום ס"ס דלמא למחר יומדד ויתברר דהוו מחצה על מחצה שוין להדדי ונמצא עביד איסורא למפרע משו"ה אי לאו דספק דבריהם הוא לא הוי שרי ומדהוצרכו התו"ס לתרץ בא"א ש"מ דלא ס"ל סברת הבינת אדם, מיהו אכתי הו"מ לחלק בין איסורי אכילה דאיכא גנאי טפי כדקאמר נמי בתשו' אבני צדק:
אבל מ"מ נ"ל ראי' ברורה מידברי חידושי הרשב"א בפ"ק דחולין: שהביא בשם רבינו יונה טעם שחששו רבותינו יותר לבדיקת הריאה משאר טריפות כדי להסיר המכשולים לפי שהסרכות נכרות לעינים, וגם שהם מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשלות, פעמים שימצא הא' סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי בשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו ויתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע וכי' ע"ש, ואי ס"ד דהיכי דאיכא למיחוש שיתברר דאכיל איסור למפרע חייש"י גם למיעוטא בדבר העומד להתברר, א"כ למה הוצרך לדחוק משום אנשים שאינם מהוגנים שיאכלו מן האיסור אחר שנודע עבדו תקנתא הא טפי איכא למימר דחשו חכמים שאכלו איסורא למפרע אע"כ כדפרשית, וזה נראה לי ראי' ברורה דלא כהחכמת אדם הנ"ל:
אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר בדבר שרבותינו האחרונים ז"ל אוסרים, אלא שראיתי למעכ"ת נ"י שצידד לומר אפי' לדברי האוסרים ס"ס העומד להתברר י"ל דמודי הכא דאיכא ס"ס שמא נחמרו אינה מטריף בבהמה ואת"ל כשיטת הרמ"א מ"מ דילמא בנמ"ע לא נשתנו, והכא אפי' יתברר שנשתני בני מעיה לא יתברר דאכל טריפה דאכתי מידי ספק לא נפקא עכ"ד, ולא נלענ"ד לסמוך ע"ז דהא מראיי' של הגאון מסיגעט שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע מוכח דלא כמעכ"ת בזה דהא התם נמי אפי' אם יבקע הנוד אכתי לא נפיק מידי ספק דהא רוב ע"ה מעשרין הם, אלמא מאן דאסור, אפי' בכה"ג אסור:
מ"מ בנידון דידן נ"ל די"ל לכ"ע בהמה כשירה ולא חיישי' כלל לנחמרו בני מעיה דבאמת לא מצינו חשש נחמרו אלא בנפלה לאור ממש, וראיי' נ"ל לזה ממ"ש הרא"ש בטעמא דטריפות נפילת האור ל"ש בבהמה דבמ"ע קשין הם ליחמר טרם יחמרו מנפילת האש את עורה ואת בשרה ישרוף והשתא אי אמרת בשלמא דדוקא בנפלה לאש איכא חששא דנחמרו בנמ"ע, א"כ כיון דטרם יחמרו נשרף כל עורה ובשרה לא משכחת לה שיחמרו בנמ"ע בחיים חיותה אבל אי אמרת דאפי' בכה"ג דנפל האש על עורה נמי שייך טריפות הנ"ל א"כ אמאי לא משכחת לה א"נ דנשרפה עורה ובשרה מה בכך בשביל זה אכתי לא מטרפא, ומצטריך לומר דטריפה מחמת נחמרו בנמ"ע, וכמו כן יש להוכיח ממש"כ הרא"ש עוד דאין להחמיר בנשתנה אך לא בידוע שנפלה לאור דמילתא דלא שכיחא הוא דמיד שתפול לאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה באופן שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה ואמאי לא משכחת לה באופן שנפל האור עליה אלא ודאי דלא אמרי' כן אלא בנפלה לאור ממש, ועוד נ"ל הוכחה לזה ממש"כ הרשב"א גבי הוריקה כבד כנגד בני מעיים במקום הדק אם אין הירקות נראה רק כנגד הצלעות ולא כנגד בני מעיים אין חוששין לו דאיך אפשר שעבר בו אש למעלה עד שעבר בו ולא ניכר למטה והשתא א"א בשלמא דבעי נפלה לאור ממש שפיר אבל אי אמרת דאפי' נכוה באש נמי חוששין לו א"כ שפיר משכחת לה דנכוה באש למעלה עד שניכר בצד שנגד הצלעות ואכתי לא אגלאי בהתייהו לצד שכנגד בני מעיה והרשב"א מן הסוברים דאפי' אין ידוע שנפלה לאור א"כ ניחוש להנ"ל אע"כ כדפרישות ומשל הלין טעמי נראה לי בנדון דידן כיון דבלא"ה שיטת המחבר וכמה ראשונים דבבהמה לא שייך טריפות זה, והש"ך פסק כוותייהו, בהפ"מ ואפי' לשיטת רמ"א דמחמיר מ"מ לפימ"ש י"ל בנדון דידן לכ"ע בכה"ג ליכא חששא דנחמרו אפי' בעוף ואפי' את"ל דאין לסמוך ע"ז למעשה מ"מ איכא ס"ס גבי חלב ואפי' לשיטת החכ"א דס"ס העומד להתברר אסור מ"מ אכתי י"ל כמ"ש מעכ"ת נ"י דהכא שאני דלעולם אחר שיתברר אכתי מספיקא לא נפקא, הגם דכתבתי מראיי' האב"צ גבי בקיעת הנוד מוכח דגם בזה חיישינן מ"מ הכא בלא"ה כתבתי למעלה בנ"ד דלענ"ד אין ראי' משם:
מכל הלין טעמי נ"ל דחזיין לאצטרופי להתיר בנידון דידן ולמטינא שיבא מכשורא: