ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן נח
בדיני שבירת העצמות וצומת הגידין (א) גרסינן בחולין דף ע"ו בהמה שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטלו צוה"ג, ובגמרא איכא תרי לישנא, אי ארכובה העליונה או ארכובה התחתונה קאמר, ונחלקו הפוסקים הילכתא כמאן, וכן בשו"ע יור"ד ס"י כ"ה הביא שתי דיעות בזה ע"ש, והנה רש"י פסק כלישנא קמא דרב ולחומרא ולמעלה מארכובה התחתונה כל מקום שיחתוך טרפה, והביא ראיה דהא לקמן פסק הילכתא אפי' כשבר העצם וכ"ש נחתך לגמרי, וכבר תמה בזה הרא"ש על ראיה דרש"י דהא כי היכא דללישנא בתרא פליגו רב ושמואל בלמעלה מארכובה התחתונה, דלשמואל מחלקינן בין נשבר לנחתך:
כך לי ללישנא קמא בלמעלה מררכובה העליונה, וא"כ אין שום רמז ראיה מזה, ועי' בחי' הרשב"א מש"ש ליישב ראי' רש"י מדאתקיף ר"נ לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת ולדברי הגאונים דפסקו כל"ב אם נפרש למעלה מארכובה העליונה לרב נמי אכשורי מכשיר בשוק שממנה חיה שהרי יש בו צוה"ג אעפ"י שהוא מוטל באשפה, ע"ש ולפי מה דבעינן לפרושי לקמן בס"ד כוונת הש"ס בקושי' זו דיאמרו אבר ממנה מוטל באשפה וכו' יש להשיב על ראיה זו ולענ"ד נראה בס"ד לפרש כוונת רש"י בראיה זו על נכון, דהא מבואר לקמן בפירש"י בטעמא דשמואל דס"ל בין למעלה בין למטה האבר אסור והבהמה מותרת משום דשני לי' בין נשבר לנחתך משום דבנשבר צומה"ג קיימינן משא"כ בנחתך, והשתא א"א בשלמא דכי פליגו רב ושמואל בלמעלה מארכובה התחתונה קאמר א"כ שפיר ס"ל לשמואל חילוק בין נשבר לנחתך דבנשבר אכתי צוה"ג קיימין, אבל אי מיירא בארכובה העליונה שוב אין סברא לחלק כלל בין נשבר לנחתך ומ"ט דשמואל, וליכא למימר דגם בארכובה העליונה נימא הך סברא דאע"ג, דאין צומה"ג באותו אבר אלא בשוק שהוא למטה ממנו מ"מ מיהת י"ל חילוק זה דבנחתך ליכא צומה"ג משא"כ בנשבר, ע"כ זה אינו דהא להך לישנא דעולא בנחתך למעלה מצומה"ג בפרק האמצעי כשר ואפי"ה בנחתך למעלה מארכובה העליונה טרפה, א"כ ע"כ ליכא למימר טעמא דנחתך למעלה מארכובה עליונה טרפה, משום דליכא צומה"ג, ולפי"ז מאי חילוק יש בין נשבר לנחתך אליבא דשמואל, אע"כ דבלמעלה מארכובה התחתונה פליגו רב ושמואל והילכתא כוותי' דרב דאפי' בנשבר טרפה וכ"ש בנחתך כנ"ל בס"ד ברור בכוונת רש"י והיא ראי' שאין עליה תשובה, באופן דצע"ג על הגאונים דפסקו כל"ב, איך יפרנסו ראיה זו, וצע"ג:
ותו צלע"ג על הפוסקים כל"ב דרבו מהא דאמרי' בש"ס ע"ז דף י"א עוקרין על המלכים ותניא עוקר שי"ב טרפה אסור ושאין בו טרפה מותר ואיזהו עיקר שאין זו טרפה המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ומדנקט המנשר פרסותיה, ולא נקט רגליה ש"מ דדוקא פרסותיה הוא דשרי, אבל למעלה מפרסותיה, אפי' למעלה מצומה"ג נמי עיקור שיש בו טרפה הוא, מיהא יש לדחות דמילתא דפסיקא נקט דאתי' גם אליבא דל"ק דרב, אלא דלכאורה משמע דאיזהו עיקר דקתני, נמי לישנא דברייתא הוא, וא"כ איס"ד כל"ב דרב לא הו"ל למנקט הנושר פרסותיה, אלא רגליה, וי"ל, והנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כל"ב דבעצם השוק, נחתך למעלה מצוה"ג כשר, ס"ל להרמב"ן דבניטלו נמי צומה"ג, יש תקנה לחתכו למעלה ממנו, וחוזר להכשרו, והא דאמרי' בר"פ בהמה המקשה דאין טרפות חוזר להכשרו היינו דוקא מעצמו, עיי' בזה בח"ר שם, והר"ן בשמעתין הקשה על הרמב"ן, מהאי בר טביא דהוי בי ריש גלותא דאפסיק כרעא בתרייתא, ובדקי' רב בצומה"ג ובי ריש גלותא דהוי שכיחי ת"ח אמאי לא חתכינהו כרגליה קודם שחיטה, ומפקי להו מספק נטילת צומה"ג, וכן הקשה בח"ר, ולא זכיתי להבין הקושי' הא י"ל דבדקי' רב כצומה"ג קודם שחיטה ואכשריה, כדי להכשיר גם אותו אבר, ואלו הוי חתכו קודם שחיטה היה עכ"פ אסור משום אבר מה"ח ואיה"נ אלו הוי אשכח דנפסקו צומה"ג, הוי יהוב עצה לחתוך השוק למע"ה מצומה"ג, וצ"ל דס"ל דא"א לסמוך על בדיקת צומה"ג כל שהבהמה בחייה, וע"כ לאח"ש הוא דבדקיה ושפיר קשי' להו אבל מ"מ י"ל דאין מזה תפיסה על הרמב"ן מטעמא דפרישית, ודע דעפ"י שיטת הרמב"ן י"ל קושי' התוס' בר"פ א"ט דפריך אתנא דברי"ש דתני י"ח טרפות ותו ליכא והא איכא בהמה שנחתכו רגליה, וכו' והקשו בתו"ס אמאי לא פריך נמי מנטלו צוה"ג עיי"ש, ולשיטת הרמב"ן ניחא די"ל דלא חשיב טרפות דאית ליה תקנתא שיחזור להכשרו ע"י שיחתוך רגליה למעלה מצומה"ג (ב) בשו"ע סי' נ"ה ס"א, וי"א בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומה"ג ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומה"ג וכו' אעפ"י שבדק בצומה"ג ונמצאו קיימים טרפה, ובערי מגדים במשבצות ס"ק אי הקשה בזה וז"ל ולא ידענא מה ארי', במקום צומה"ג דיש חשש פסיקות הגידין, וסברת הראב"ד אף לדעה א' טרפה, במקום צומה"ג ואמאי לא אמר רבותא אפי' שלא במקום צומה"ג טרפה, וכיון שכבר כתב אפי' שלא במקום צומה"ג טרפה, א"כ לאיזה צורך הזכיר ואמר במקום צומה"ג, והניח לשון השו"ע בצ"ע ע"ש, ולענ"ד נראה בס"ד, דברי מרן בשו"ע מדוקדקין הדק היטב ומזוקקין שבעתים, דהנה להך לישנא קמא דר"י א"ר והיינו היש אומרים שבשו"ע, פריך עולא בגמרא בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומה"ג, אלא לדידך מאי וכן שניטל צומה"ג עיי' פירש"י, א"ל רכובה בלא צומה"ג צומה"ג בלא רכובה, והא נחתכו קתני אשתיק לבתר דנפק אמר מ"ט לא אמרי ליה למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מצומה"ג, ועי' במהר"ם לובלין שם שכתב דמ"מ יש חילוק בין תירץ זה לתי' קמא דלתי' קמא, אם נחתך העצם מיד למעלה מן הארכובה במקום צומה"ג אפי' צומה"ג קיימין טרפה, וללישנא זה דוקא אם נחתך העצם למעלה מצומה"ג אז היא טרפה אבל במקום צוננה"ג אם נחתך העצם בלא צומה"ג כשרה עי"ש, והנה להך יש אוסרים דפסקו כל"ק דרב ע"כ צריך לתרוצי קושיית עולא בחדא מתרי גוני, ונפק"מ בין שני התירוצים, כמש"כ המהר"ם לובלין, וא"כ שפיר הוי סד"א דאם נחתך במקום צוונה"ג, והצומה"ג קיימין לא מיטרף, ושפיר הוצרך המחבר בשו"ע לאשמעו' דלדעתם אם נשבר העצם במקום צומה"ג אעפי' שבדק בצומה"ג ונמצאו קיימין טריפה ולאפוקי מתי' שני שבגמרא אליבא דמהרמ"ל כנלענ"ד נכון מאוד בס"ד: (ג) ועיי' ר"ן בשם רבנו יונה שהביא ראיה לשיטת רש"י והפוסקים דס"ל הלכה כל"ק ובעצם האמצעי בכ"מ שיחתוך טרפה, מהא דאמרי' לקמן בשמעתין בגידין שסופן להקשות, ר"ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל ועכצ"ל דמיירא העצם האמצעי דאלו בעצם קוליות אין שם גידין כאלו וליכא למימר דמיירא לעניין היתר האבר המדולדל דהא לכו"ע אין בו אלא מצות פריש ואמאי קרי ליה איסור דאורייתא יע"ש, והנה לשיטת הרי"ף ורמב"ם קשיא, ונלענ"ד בס"ד ליישב עפ"י מה דס"ל לרמ"א בשו"ע ס"י נ"ה ס"ב דאם עצם הקוליות נשמט ממקום חיבורו בשוק נהי דלא מטרף מטעם בוקא דאטמא דשף מ"מ בעי' מיהת עור ובשר חופין את רובו ע"ש ויתבאר עוד לקמן בס"ד וא"כ שפיר איכא לאוקמי האי שמעתא בכהי"ג דשפיר משכחת לה שם דאיכא עו"ב חופין את רובו בצירוף גידין שסופן להקשות:
ד בדין נחתך בתוך הפרק שבין הארכובה הנמכרת עם הראש לשוק, עיי' ברא"ש שמדקדק ודיוקי מתני' דסתרי אהדדי דמדקאמר מן הארכובה ולמעלה פסולה משמע הא בארכובה עצמה כשרה, ושוב קאמר מן הארכובה ולמטה כשרה משמע דבארכובה עצמה טרפה, משו"ה נקטינן לחומרא ושוב כתב די"ל אין הדיוקים סותרין זא"ז דמן הארכובה ולמטה כשרה היינו מהתחלת הארכובה התחתונה ולמטה, ומשם ולמעלה טרפה ועיי' בטו"ז דלעניין עצם שקורין טשי"ך תלי' מה נקרא ארכובה, דאם נאמר דשם ארכובה הוא אותו עצם קטן שמחבר את הפרקים א"כ מוכח מדיוקו של רא"ש הנ"ל דבנחתך באותו עצם נמי טרפה, אבל אם שם הארכובה היינו הבלי"ד כלומר מקום ששני האברים השוק והארכובה התחתונה מתפרדין זה מזה א"כ לא מוכח מדיוקא של הרא"ש אלא שטרפה בנחתך במקום חיבורו שם ולא למטה ממנו דהיינו העצם קטן שנקרא טשי"ך זה תוכן דברי הטו"ז ע"ש ודו"ק, ובשו"ע ס"י נ"ה פסקי' דבנחתך בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק טרפה, משמע דבערקום עצמו כשרה וכ"פ הטו"ז, וכמו שביאר גם בב"י והש"ך סק"א חולק וס"ל דטרפה כדמוכח מהרא"ש ע"ש, ולענ"ד, צ"ע מש"ס ע"ז דף י"א איזה עיקור שאינו עושה אותה טרפה המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מדקאמר המנשר ול"ק החותך פרסותיה מן הארכובה ולמטה, אע"כ דהכוונה בחותך בין הפרקים דשם שייך לשון מנשר דע"י שחותך את העורקים המחברים את הפרקים ממילא נושרים הפרסות, אבל בחותך לתוך העצם ל"ש לשון מנשר אלא לשון חתיכה, והשתא מדקאמר לשון מנשר ש"מ מיהת דבחותך בין הפרקים קאמר א"כ מוכח מיהת דבין הערקו"ם גופי' חבל לא הזכיר הדין בין הטטי"ך ובין הארכובה התחתונה, אלא דלכאורה מהראי' ש"כ דבאמת מוכח מדברי הרא"ש דבנחתך בתוך הערקום טרפה משם מוכח כ"כ דגם בין הערקום לארכובה תחתונה טרפה וצ"ע אבל עכ"פ מש"ס ע"ז הנ"ל נלענ"ד מוכח דעכ"פ בין פרק התחתון לאותו טסי"ך בודאי כשר, דאל"כ לא יתכן לשון מנשר כלל, ועיי' פרומ"ג שמדבריו נמי משמע שבין טסי"ך לארכובה בודאי כשר, ודו"ק, והנה המהרש"ל ביש"ש הקשה קושי' עצומה על הרא"ש דבתוך הערקו"ם טרפה, א"כ מ"פ עולא לר"י לדידך מאי וכן שניטל צומה"ג, הא שפיר משכחת לה למעלה מן הארכובה טרפה מחמת שבירת העצם, באופן דאין לו עניין לניטל צומה"ג דהיינו בתוך הערקו"ם:
וכהי"ג הקשו התו"ס שם דילמא ס"ל דצומה"ג הם באגרמא ולגו ע"ש, ותירוצם ל"ש בהנ"ל, וכן הקשה הפלתי, וכבר הרגיש עליו בל"א דאישתמיטתי' דברי המהרש"ל בעידנא דעסק ביה, ותי' הפלתי אינו מובן כלל, ע"ש, ועיי' משתי' ב"ס לב ארי', דא"כ מאי קאמר וכן שניטלו צומה"ג משמע דבאותו מקום ג"כ איכא צומה"ג וא"כ קשי' לי' מונכפ"ש ע"ש, ואינו נכון כלל, דודאי ממאי דקאמר וכן שניטלו ליכא למידק כלל דיש באותו מקום צומה"ג ואוקימתא דעולא יוכיח, ולענד"נ לתרץ בס"ד, נהי דהך לישנא דרב יהודא א"ר הוי ס"ל בפשיטות דמי איכא מידי דאלו מתתא פסק לי' וטרפה ומדליא פסק לי' וכשר ולא הוי ס"ל כברה זו, דאל תתמה שהרי חותכה מכאן וחי' וכ"ו, היינו דוקא באותו אבר עצמו דהיינו בשוק דאלו חותכו למטה במקום צומה"ג טרפה אין סברא והו"א שבעולם דלמעלה מזה יהי' כשר אבל מאבר לאבר אפי' מאבר שהוא למטה נגד אבר שלמעלה ממנו שפיר יש סברא לכו"ע לומר אל תתמה דאלו חותכו מכאן וכשרה וכ"ו וא"כ אי נימא דהא דקתני מתני' למעלה מן הארכובה קאי על העצם שבין הפרקים, איך שתק מתני' מכל פרקי הרגל שלמעלה מאותו עצם הקטן ולא מיירא ביה כלל, וליכא למימר דסמך תנא על הסברא דכיון דבמקום שהוא למטה כש"כ במקום שלמעלה, דבשני אברים ודאי א"א ללמוד זה מזה דאפשר לומר אל תתמה דהא חותכה מכאן וחיה וחותכו מכאן וכ"ו, ועדיין צ"ע, (ה) גרסי' בגמרא אמתני' הנ"ל אמר ר"י א"ר למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה, באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש, וע"י פירש"י ואכתי יש לדקדק דהא כעולא נמי דמפרש מתני' בארכובה העליונה מודה מיהת דפשט המשנה למטה היינו למטה מן הארכובה מיד ולמעלה נמי היינו מיד א"כ בפירוש למטה ולמעלה מן הארכובה לא חידש ר' יהודא מידי ולא פליגו אלא בפירוש ארכובה איזהו ארכובה קאמר, וא"כ הכי הו"ל למימר אמר ר"י ארכובה הנמכרת עם הראש קאמר מתני', ומה דקתני למעלה ולמטה הוי ידעינן ממילא, ונ"ל בס"ד משום דפשטות לשון המשנה הוי נראה יותר דארכובה עליונה קאמר דיל"ד מ"ט תני מן הארכובה ולמטה ול"ק למטה מן הארכובה מתוך כך היותי אומר דארכובה העליונה קאמר משו"ה לא מצי למיתני למטה מן הארכובה דמשמע מיד ובאמת ק"ל להאי לישנא דא"א לומר כן דהא אפי' בצומה"ג שהוא תתאי מני' טרפה, משו"ה נקט מתני' מן הארכובה למטה דמתפרש שפיר על ריחוק מקום למטה ולא למטה מן הארכובה מיד, משו"ה קאמר ר"י דלא תאמר כן אלא אפי' להך לישנא דנקט תנא דמתני' מ"מ הפירוש הוא למטה מן הארכובה מיד, וטעמא מאי משום דבאמת תנא ארכובה התחתונה קאמר, ועפי"ז מתיישב קושי', המהרש"א דו"ק ותשכח, ואין להקשות כיון דאמרת אי הוי מפרשי' ארכובה עליונה הוי מפרשינן למטה מן הארכובה כמטה מכל העצם האמצעי, א"כ אכתי אין נפק"מ פירושא דמתני' כיצד מתפרשת, ולא הו"ל לר"י לאשמעי' אלא דינא דנחתך מן הארכובה הנמכרת למעלה טרפה וממנו ולמטה כשרה, ומאי נפק"מ אם מתני' ארכובה העליונה קאמר ומאי למטה, למטה מכל עצם האמצעי, או אם קאי על ארכובה התחתונה ומאי למטה, למטה מיד וכיון דאמרת דלשון המשנה הוי מתפרש שפיר דמן הארכובה ולמטה היינו למטה מכל עצם האמצעי א"כ באמת הו"מ לפרש כן ולדינא אין נפק"מ, ונראה דמ"מ שפיר נפק"מ באם חותך בין שוק לארכובה התחתונה, דאם הוי מפרשינן למטה מן הארכובה העליונה ומכל עצם האמצעי הוי מכשרי' גם בין הפרק, משא"כ השתא דארכובה התחתונה קאמר א"כ הוי בין פרק לפרק למעלה מן הארכובה שוק משו"ה הוצרך לפרש דארכובה היינו הנמכרת עם הראש ומאי למטה למטה מן הארכובה מיד, וזה ראיה לשיטת הש"ך בס"י נ"ה סק"א ודו"ק היטב, (ו) כתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש הי"ז וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכן העוף במקום צומה"ג לא כעשו טרפה אלא מפני שנחתכו הגידין לפיכך אם נחתכו הגידין לבדן והרגל קיימת טרפה שהרי ניטלה צומ"ג:
וכתב הראב"ד בהשגות, וז"ל א"א זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן בכאן שיחשב הגידין בנטולה ומאי בין חתיכה לפסוקה, והוא סבור שנוטל צומה"ג הוא שנחתכה ולפיכך מנה אותן בנטילה ולא דקדיק יפה, אלא אם רצה למנותה בנטולין יאמר שאם לא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה ונתקפלו מעל העצם למעלה טרפה ולפיכך אמר וכן שניטל צוה"ג ולא אמר שנחתך שמעה עמי בינה זאת עכ"ל הראב"ד, והנה בכ"מ והרב"י ס"ל בפשיטות דבנקפלו צומה"ג כשר גם להראב"ד אלא דבא להשיג על הרמב"ם דלפי מה שכוללו בסוג נטילה הו"ל למימר כן אבל לקושטא דמילתא כשר אליבא דכו"ע אולם הטו"ז ברס"י נ"ו הרבה להקשות על הכ"מ:
דלפי דבריו קשה על הראב"ד בעצמו כיון דאיהו, קאמר דלפיכך אמר במשנה לשון שניטל א"כ כיון דהראב"ד ס"ל נמי דכשר בנתקפלו איך הוא מפרש המשנה דקתני ניטל צומה"ג ול"ק נחתך, ותו מה זה ש"כ הראב"ד לפיכך אמר שניטל כולה דמשמע שבא להוכיח כן מהמשנה ולא לדברי הרמב"ם כמו שהבין הכ"מ, ותו דלפי פי' הכ"מ עיקר השגת הראב"ד אינו אליבא דהלכה דהא איהו נמי מודה דכשר, ולא בא להשיג אלא על סידור דבריו ואין כן דרכו של הראב"ד, והגם שלשון הראב"ד במש"כ זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן משמע קצת דאין כוונתו להשיג על ההלכה כ"א על שלא עלתה לו הסדר על נכון כפי הראוי לאומן דכוותי', מ"מ לא ניחא לי' להטו"ז שהראב"ד יעמוד עצמו על דבר שאין בו נפק"מ לדינא, ומתוך כך מפרש איהו לאידך גיסא דודאי לשון המשנה דנקט וכן ניטל היינו משום דצומה"ג כולל שני מיני טריפות חדא מצד פסוקה והיינו וכן דנקט אנא דמתני' וחדא מצד נטולה והיינו נקפלו מעל העצם עיי"ש בפנים, והנלענ"ד ליישב קושיי' הטו"ז על הרב"י והכ"מ, דהנה י"ל עוד נפק"מ אם הוא בסיג פסוקה או נטולה, דהא להרא"ש וסיעתי' היכא דנפסק רוב כאו"א מהגידין נמי לא מטריף כמו שמבואר טעמו של דבר באריכות בטו"ז סק"ו יעיי"ש ויתבאר לפנינו בס"ד, והיכא דעכ"פ נשאר ד' שלישים בין כולם כשר לשיטת הרא"ש ואע"ג דבכל התורה קיימ"ל רובא ככולה מ"מ הכא הכי קים להו, והא דקאמר בגמ' אפי' לל"ב דרב דמקיל דרוב כל או"א טרפה, לא קאי אלא אנטרפין כמו שבואר הטו"ז באריכות אליבא דהרא"ש ע"ש, א"כ ניחא דנקט ניטל דניטל לגמרי משמע טפי מנפסק, ואלו הוי נקט נפסק הו"א רובא ככולו משא"כ השתא דנקט ניטל צומה"ג שפיר י"ל דבעי' מיהת טפי מרובא דהיינו רוב מהנטרכין, מיהא זה ניחא אם נימא כשיטת הרא"ש, אבל אם נימא כשיטת הפוסקים דרוב כאו"א שנפסק טרפה אפי' אם נשתייר תילתא בכל או"א שוב ליכא למימר דמהיי"ט נקיט ניטל, דהא אמרי' דבאמת גם אם נפסק הרוב דכאו"א טרפה, והנה הרמב"ם נקנט נמי דרוב כאו"א טרפה כמבואר בכ"מ, וא"כ לדידי' אם באנו לחושבו בהדי נטילה ע"כ צ"ל דנקפל מכל גבי העצם נמי מיטרף וא"כ הו"ל לפרש כן דין זה בהדיא, והשתא ניחא כל קושי' הטו"ז, בשלמא להראב"ד בעצמו לא קשי' מידי מלשון המשנה דנקט וכן שניטל דנהי דאיהו נמי ס"ל בנקפלו כשר, מ"מ י"ל דנקט ניטל משום דלא מיטרף אפי' נפסק רובו של כאו"א, עד דאיפסק רובא מהנטרפין, משא"כ להרמב"ם דכ"ס לי' כן א"א לחשבו בסוג נטילה אא"כ ס"ל דנקפלו טרפה, והו"ל לפרש כן, וממילא מיושבין נמי אידך קושיות הטו"ז, מיהא הלח"מ מפרש דעת הרמב"ם נמי כשיטת הרא"ש הנ"ל ויתבאר עוד לפנינו בס"ד וא"כ קושי' הראב"ד על הרמב"ם באמת מתיישבת שפיר עד"ז ודו"ק:
וראיתי מקשים לשיטת הב"י והכ"מ הנ"ל דאם נקפלו הגידין מעל העצם כשר א"כ מ"פ לי' עולא לר"י לדידך דאמרת אנן הארכובה ולמטה מאי וכן שניטל צוונה"ג, הא משכחת לה שנקפלו הגידין מעל העצם דליכא טרפות מצד צומה"ג ומ"מ אם נחתך העצם טרפה משום העצם, וכן הקשה בחי' ח"ס על חולין ע"ש, ונ"ל בס"ד דהנה בטעמא דס"ל להכ"מ בדעת הרמב"ם דכשר בנקפלו מבואר שם בכ"מ דכיון דעדיין מחוברין היטב בבשר יש להם להגידין חיות ויניקה מן הבשר, ע"ש, מיהא זה ניחא אם נימא דטריפות צומה"ג שנחתכו הוא מחמת שהצומה"ג אין להם יניקה שפיר י"ל כנ"ל, אבל ממש"כ הרא"ש בהשגתו על הראב"ד דס"ל צומה"ג הם הפנימים, וכ' הראי"ש דא"א לומר כן דידוע הוא שכח הבהמה וחזקתה וחיותה תלויה בגידין שבחוץ, אלמא דטרפות הגידין הוא משום דעצם השוק אין לו במה לחזק עצמו ולהשען עליו, וא"כ בנתקפלו נעל העצם נמי שייך האי טעמא מיהא י"ל דהא גופא תלי' בשתי לשונות הנ"ל דאם נימא מתני' בארכובה העליונה ולמטה מארכובה עליונה למעלה מצומה"ג נחתך העצם כשר, א"כ אין שום טריפות תלוי באותו עצם ליכא למימר דטרפות צומה"ג משום דהעצם אין לו על מה לסמוך ולהתחזק דהא אפי' נחתך כולו טרפה, וע"כ טרפות דצומה"ג הוא מחמת דכיון דנחתם אין להם ממה לינק וא"כ שפיר אמרי' דאם נקפלו באופן שעדיין מחוברין בבשר כשר, משא"כ ללישנא דר"י דבנחתך העצם שלא במקום צומה"ג נמי מטריף א"כ אין להכשיר בנקפלו כיון די"ל טעמא דצומה"ג משום דהעצם אין לו על מה להתחזיק והשתא ניחא שפיר דודאי אליבא דהרמב"ם דס"ל כלישנא בתרא דנחתך למעלה מצוה"ג כשר שפיר קאמר הכ"מ, אבל אליבא דל"ק דהטרפות תלוי בעצם י"ל הה"ד בנקפלו נמי טרפה ושפיר פריך לי' עולא וא"ש בס"ד, ועפי"ז יתיישב נמי מה דמקשין עוד לשיטת הרמב"ם דחסרו צומה"ג מתחילת ברייתן כשר נמי קשי' מאי פריך הש"ס ולהנ"ל יתיישב כמי על דרך זה, ודו"ק:
והנה בהא דלא שנה התנא טרפות דנחתכו רגליה ב"פ א"ט ונטר לה עד פי בהמה המקשה עיי' בתו"ס יו"ט משום דבעי למתני אם עור ובשר חופין את רובו שחיטתו מטהרתו ובאם לאו אין שחיטתו מטהרתו, מיהא תינח נחתכו רגליה אבל אכתי תמוה נ"ש דל"ק טרפות דצוונה"ג בפ' א"ט, דבזה ל"ש תי' התו"ס יו"ט, מיהא אם נימא כשיטת הטו"ז דבנקפלו טרפה, ולפימש"כ דתליא אי הטרפות תלי' בעצם השוק או לא א"כ ניחא דתני להו הכי דקמ"ל דטעמא דטרפות צומת הגידין הוא משום דעצם כחו תלוי בצומת הגידין, וממילא נלמוד מזה דנקפלו נמי טרפה, ודו"ק: