ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן מו
שלוכו"ט לכבוד אהובי הרב המאה"ג החריף ובקי בח"ת כש"ת מו"ה יצחק צבי אמשל ני' דומ"צ בק"ק סטראפקעף יע"א מכתב נועם יקרתו לנכון הגיעני, וע"ד העובדא דאתי לקמי' בריאה שמצאו על חריץ הורדא בועה של מים שאינם זכים, וכאשר התחילו למעך בבועה כדי להעלות בשר הריאה נתכסה הביעה בתחתיתה, אפס בקצה העליון לא עלתה בה מראה ריאה ואיידי דמשמשי בה כולי האי נקרעה הביעה, ולא הספיקו לבדוק שפיר אם היה מעלה בשר הריאה בכולה או לא, ומעכ"ת הורה להיתר ות"ח א' ערער כנגדו, וביקש מע"כ לחוות ענ"ד בזה, הנה אם בודאי לא היתה מתכסה עליונה של בועה היה נראה פשוט וברור לאסור כמו שמבואר בלבו"ש ס"י ל"ז ס"ק קל"ט שהוגד לו בשם חכם א" שהורה בביעה העומדת על הקמט שאם מתלבנת על קצתה התחתון של הביעה יש להכשיר וכתב הלבי"ש שחלילה לשמוע דבר זה חדא מטעם תרתי לריעותא ואידך מטעם ביעה על הקמט שניתבאר לעיל בשמ"ח סע"י ט"ו, מזה מבואר בהדיא דס"ל כן אפי' בקמט שהוא בתולדה, דלא שייך טעינא דתרתי לריעותא מ"מ מיטרף מחמת טעם התב"ש דמבואר שם סעי' ט"ו דהביעה טבעה להגביה עור הריאה ולהתפשט, וכאן טבע העור להתקמט ולדבק בבשר ועי"ז סוף העור להקרע, ומש"כ מע"כ דהלב"ש לא אסרו אלא משום תרתי לריעותא ומשו"ה נקט בלשונו קוצט שזה מורה שניכר שבא מחמת חולי, זה אינו דיעי"י בלבי"ש ס"י ל"ז ס"ק ע' וז"ל הה"ד בביעה שעל הקמט מברייתו דאין דינו רק כמו על מקים החריץ אלמא בהדיא דאפי' לא בא מחמת חולי קמט קרי לי', וממש"כ הלבו"ש וז"ל וכלל הדברים במה שחוזרת ומקצת מהביעה למראה ריאה ע"י נפיחה אינו פועל כלום, מזה הלשון ראיה שאין עליו תשובה דאפי' בקמט מברייתו נמי קאמר, ופליאה על מע"ש שעלה בדעתו להכשיר, אפי' ודאי לא היתה מתנסה כולה, הא מבואר בלבו"ש ס"ק קל"ח דאפי' מורסה אצל הביעה ביעה היא דאין הכרח שכל הביעה תהיה גבוה אלא כל שנתפח חלק ממנה יש על הכל תורת ביעה גמורה ולכן כל שעומדת אצל הביעה הוי הכל ביעה א' ואפי' מקום המתכסה לא מיקרי ריעותא כל דהו, אלא היא ריעותא גמורה והכל הוא ביעה א", ובזה נסתר כל מש"כ מע"כ שכיון שהתחיל הביעה להתרפאות סופה להתרפא כולה ועל כל הביעה אינו רק דין ריעותא כל דהו ועדיף ממים זכים, דזה אינו מי יימיר דהתחילה להתרפאות כלל דהא אין הכרח כלל שכל הביעה תהי' גבוה' ומאין הרגלים שהתחיל בהתרפאות ואין לו שום דמיון למים זכים, ומש"כ מע"כ דאותו חכם שהרעיש הלבו"ש כנגדו לא קטלי קני באגמא הי' כי כן הוא דעת הגאון מהר"ם בנעט בתש"ו הר המור שחולק על הלבו"ש, מטיבותא דמע"כ קאמינא בודאי לא היה נגד עינו ס' הר המור דאילמלי ראה בפנים לבבו יבין דאדרבה גם דעת הג' הנ"ל מסכמת כונו כן דפסיקי ביעה א' לתרתי לא מפסקינן, אלא שחולק שם על ווה שהביא בשם ס' לקיטות יצחק דביעה שמתלבנת למטה ולמעלה אינה מתלבנת לא אמרי' דהו"ל ביעה על הגבשישית, ועוד כתב דמהיי"ט אם יש איזה ריעותא סמוך להביעה זאת אין לומר דאותו חלק שנתלבנה יהא נחשב להפרש מראה ריאה בין ריעותא לביעה אלא כולה דין ביעה יש לה וטריפה, וע"ז חולק ה"ג הנ"ל וכתב דשני דינים אלו סותרין זא"ז אם ס"ל דאין ביעה א' נחלקת לחצאין א"כ גם לדין א' נימא כיון דהכיסוי של הביעה הוא רק למטה אלא למעלה אין לו דין כיסוי ויהא לו דין ביעה בלי כיסוי והו"ל ביעה בגבשישית עיי"ש, ושוב כתב דבאמת סברא זו דאין לומר על בועה אי חציו ביעה וחציו מורסה נלמוד מדין המבואר בתב"ש ס"י ל"ז ס"ק מ' גבי ביעה מעל"ע, אלא דהעלה דאיו לילמוד משם לסירכא היוצאת ממקום שמתכסה שתהי' לה דין סירכא יוצאת מהביעה, דמידי היא טעמא דאין לסירכא מקום חיזוק ואם מהכסה מקצתה אמרי' דהסירכא יש לה קיום ע"י אותה כיסוי כיון דהסירכא יוצא מהמקום המתכסה אד"ק שם, אבל לומר הואיל ונתלבנה מקצתה סוף אותה הביעה להתרפא משום שכבר התחילה להתרפאות זה לא עלה על דעת מעולם, והכי מוכח מהגהות רע"א בס"י ל"ז בש"ך ס"ק י"ט:
וכן בחוט בשר א' מקיף בין הביעה ובין החריץ דהוי כביעה בשיפולי, ומה שמע"כ הסיע כוונתו דמיירי בחוט בשר מקיף וכש"כ בנתכסה מקצתו דכשר, דאין לומר דנתכוין לדינו של התב"ש בס"י ל"ז סע"י ט"ו דהא קאי אדברי הש"ך במקום שדרכו להיות חריץ וטרפה משום דמתחזי כתרתי ביעי דסמיכי להדדי דלפי טעם זה אין להטריף אלא כל שהחריץ מפסיק ונראה כשנים אמנם כל שאין החריץ מפסיק בין הביעה משום סמוך אין לאסור כמש"כ בלבו"ש ס"י ל"ז והתב"ש לטעמו שחידש בדין זה טעם חדש משום דהביעה סופה להתפשט ולהקרע וא"כ גם בסמוך היו שים הו"א לאסור, לפיכך חידוש דינו דזה כשר, אבל לפום סברת הש"ך אינו אסור אלא ביוצא משטח הריאה א"ד, איברא, לפענ"ד הדבר ברור דכוונת רע"א ז"ל לדינו של התב"ש בסעי' ט"ו, ומש"כ מע"כ דדבר זה מביא לידי גיחוך, לאו כלום הוא, דהתב"ש לאו טעמא דנפשי' קאמר אלא דאיהו מפורש כן בדברי הד"מ דכן מבואר בתב"ש ס"ק כ"ו עיי"ש, דמאן דאמר טעמא דביעה על החריץ משום דדרך הביעה להגביהה העור והחריץ מעכב וסופו לנקוב ס"ל טעמא ד"ב ביעי דסמיכי משים דסוף העור לסתור כטעם דהרשב"א, וא"כ שפיר קאמר הד"מ דהו"ל כ"ב ביעי דסמיכי, ומש"כ הרא"פ בדיני תרתי לריעותא ס"ק נ' נפק"מ בין ב' טעמים הנ"ל היינו משים דנ"ל דוחק פי' התב"ש בלשון המ"כ שבד"מ עיי"ש, אבל התב"ש בעצמו פשיטא דמפרש דברי הד"מ עפ"י טעמא דידי':
והשתא דברי הגרע"א בהג"ה שבש"ך ס"ק י"ט מתפרשים כפשוטו, ומה שלא הביא כן בשם תב"ש בהדיא כמו שדקדק מע"כ אי דייקינן כולי האי לא גמרינן, ואפשר דהא גופא קמ"ל דלדברי הרמ"א והש"ך נמי דינא הכי לאפוקי ממאי דהוי ס"ל למעכ"ת דהתב"ש טעמא דנפשי' קאמר, ולא ירדתי לסוף דעתו של מע"כ בזה אי כוונת רע"א ז"ל בבועה העומדת כולה בתוך החריץ מאי ענין חוט המקיף להתם הרי בלא"ה הביעה מוקפת מכל הצדדין בבשר הריאה, וכי בעינן שיהי' הבועה ממלאת דוקא כל החריץ כולה, אבל האמת יורה דרכו דכוונתו לדינו של השמ"ח הנ"ל ולשון חוט בשר מקיף דנקיט שייך שפיר משום דהביעה סמיכה ממש שם לחידו של החריץ דומיא דחוט בשר המקיף דנקטי' גבי ביעה בשיפולא, ע"כ נראה לפענ"ד ברור דחלילה להורות להקל בזה כמש"כ הלבו"ש, מיהא היינו היכא דודאי אין הבועה נתכסה אלא במקצת, אבל היכא דהדבר ספק אם היה מתכסה או לא הדבר מבואר בתב"ש ס"ק הנ"ל דכל שנסתפק לן בזה יש להקל, ובספק דקמן אם הוא בכלל דברי התב"ש הכל תלה בראות עיני המורה אם היה ראוי לשפוט דאילמלא נקרע הביעה היה מתכסה כולה, דמחבר א' מגדולי זמנינו נטה קו להקל בשעת הדחק וצורך שבת בכל גווני בבועה על חריץ וקמט מברייתו, והיינו בעל דעת תורה יעיי"ש בדבריו דלא חש לקימחא כלל וכל דבריו שם אינם כדאים לדחות הלכה רווחית שנתפשטה בישראל, ומ"מ בספק הנ"ל דשאילנא קדמוהי אילו הוי אתא לקמן הוי מכניפנא לכולהי טבחא דמתא כי היכא דלמטינהו שיבא מכשירי זה הנראה לפענ"ד בנידון הנ"ל:
עוד רגע אדבר אמש"כ מעכ"ת דמעולם לא כיוון התב"ש שיהי' זה גבשושית אלא כיון שהתחיל להתרפא קרא לו דין גבשושית, לא ידעתי מה היה לו להכניס בדחוקים כאלו ומה ראה על ככה להעמיס כן בהשמ"ח שבוחר בכ"מ לשון ערומים:
ודעת ששתו ברור מלילו, ובהדיא מבואר בתב"ש בס"י ל"ט סע"י מ"ז דביעה שנתכסה והיא גבוה מהריאה דין גבשושית יש לה יעיי"ש, ויעי"י בח"ס ס"י ל"ו דמהנדז בדבר אבל התב"ש דידי' ודאי ס"ל דביעה גבוה דין גבשושית יש לה יעיי"ש, עוד היה ראוי לפענ"ד להאריך בזה אמה שרצה מע"כ להשיג על התורת יקותיאל במה שהשיג על התב"ש דס"ל כל קמט צריך בדיקה, והקשה הת"י א"כ ל"ל להד"מ בביעה על הקמט לטעמו ד"ב ביעי דסמיכי ת"ל משים דאין דרך לבדוק הקמט, וכתב מע"כ דכשיש ביעה על הקמט א"כ לא נקמט העור ולא גרע משאר ביעה דעלמא ולא צריך בדיקה מצד הקמט משו"ה הוצרך הד"מ לטעמו, והוא דבר שאין לו שחר כלל, א"כ ביעה על הקמט היכא משכחת לה, הלא מקום הביעה אינו מקמט, ותו כיון דאמרת דמקום הקמט צריך בדיקה דאיטר קמט זה מחמת נקב אתי' כש"כ היכא דאיכא ביעה על הקמט דאיכא למימר נקב זה תעלה הביעה ע"כ נראה דדברי התי"ק והרא"פ בזה נאמנו מאוד, והנני בזה אוה"נ דושו"ט וש"ת בלונ"ח ע"ע, חוסט יום ה' פ' דברים תרנ"ג לפ"ק: