ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן מה
שלוכ"ט לכבוד אהובי בני, אישון עיני הרבני המופלג בתורה ויר"ש אברך כמשמעו ומדרשו כטעם זקינים מעמו וממשו כ"ש מדדו יעקב יחזקי' נר"וו נ"י עמ"ש:
ע"ד מה שנסתפקת בהא דקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, ופירש"י משום דלא הוי סתימה דמעיקרו אם כוונת רש"י דבעי' סתימה דעיקרו מתחלת ברייתא או דילמא דסגי אי הוי הסתימה קודם שנטרפה ונ"מ בושט דניקב זבל"ז כשר, אם עור א' ניקב ועלה בו קרום ונסתם, ואח"כ ניקב עור הב' וכבר ראו עיניך מה שכ' הארו"ל בפשיטות דכהיי"ג כשר דל"ח קש"ע מ"מ כיון שעור אחד ניקב כשר לא הוי מכה כלל, והיטבת לראות דכן משמע מדקדוק לשון רש"י שכ' בדף מ"ג דכל נקובים דטריפות לא מהני בהו סתימה אולם מדקדוק לשון רבה דאמר אינו קרום משמע לך דהקרום הוי כמאן דליתא ממילא הוי טריפה אף באופן הנ"ל, וניחא בך בזה הא דנקט רבה דוקא קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום וכן בריאה נקט האי לישנא הלא בכל נקובי הדין כן, אבל להנ"ל ניחא בך דבשאר נקובי פשיטא לך דל"מ סתימה דאין טריפות חוזר להכשירו, אבל בושט ובריאה דיש להם שני קרומים וניקב זבל"ז כשר הו"א דיהא כשר קמכין דאינו קרום כלל והוי כמאן דליתא ואף בכהיי"ג טריפה אלו דבריך:
והנה דבריך כמות שהם אינם עולים יפה דאכתי מי לא משכחת לה ג"כ בקורקבן ובקרום של מוח דלרו"פ ניקב זבל"ז כשר:
וי"ל ג"כ נפק"מ הנ"ל היכא דמינקבי תרווייהו ובא' עלה קרום מחמת מכה וכיו"ב נפק"מ בדין מרה שניקבה וכבד סותמתו דאי ניקבה כבד כנגדה טריפה, ואם עלה בו סתימה בנקב הכבד מקמי דניקבה המרה אי מהני או כא תלי' כ"כ בספק הנ"ל ועיי' מש"כ הפרמ"ג בזה בסי' מ"ב אות ב' בשפ"ד, ונאק"מ:
עוד לעניין חטוטרת בראש העופות המבואר בפרמ"ג סי' צ' עיי"ש וא"כ לא הו"ל למינקט דוקא וושט וריאה, אבל אני אתקין דבריך שיהי' חיים וקיימים, דבאמת אין נפק"מ כ"כ בהנ"ל, דמהיכא אפשר לידע אי עלה בו קרום קודם שניקב אידך או אח"כ, וא"כ ע"כ צריכין להחמיר מספק, ונהי דנפק"מ לעניין תערובות לשיטות הסוברים דס"א בגופו וס"א בתערובות מצטרף לס"ס כיון דעכ"פ באותה בהמה אין נפק"מ לא נחית בזה כלל לאשמעינן משא"כ בוושט ובריאה דניקב זשלכ"ז טריפה מטעמא דילמא מהנדזין בהדי הדדי והיינו לשיטת הטו"ז בסי' ל"ו דגם בריאה לא מיטרפה זשלכ"ז אלא מחמת האי טעמא עיי"ש א"כ כל היכא דיש כאן קרום שעלה על א' שוב הו"ל ס"ס, שמא עלה הקרום, מקמא דניקב אידך, ואת"ל דקרום עלה בו בתר הכי דילמא אכתי לא איתרמי הנקבים זל"ז, ושפיר מכשרינן מטעם ס"ס, משא"כ אי הקרום אינו חשוב סתימה כלל אין כאן ס"ס, ועפי"ז יתיישב על נכון שיטת הראב"ן שהביא בתורת חיים וז"ל כ' הראב"ן דטעמא משום דאכלה בי' ופעי' בי' חוזר וניקב ותמה בתו"ח דמשמע דס"ל דוקא בושט לא הוי קרום, אבל בשאר נקובי דטריפות דל"ש האי טעמא הוי קרום, וז"א דהא קיי"ל בכל נקובי דטריפות לא מהני בהו סתימה כדפירש"י לקמן דף מ"ח וכ"מ מברייתא דזה פסול שחוזר להכשירו דמשמע כל הטריפות נתמעטו, ועוד דבהדי' אמרינ' בר"פ המקשה דאין טריפות חוזר להכשירו ולהנ"ל יתיישבו דברי ראב"ן הנ"ל שפיר דאיה"נ דמודה בשאר דוכתי' נמי אין טריפות חוזר להכשירו, מיהא מדקאמר אינו קרום משמע דלאו הוי סתימה כלל אפי' נסתם מקמי' דהוי טריפה ודבר זה אינו אלא בושט, אבל בשאר טריפות ס"ל להראב"ן דמהני סתימה אי נסתם הנקב קודם שנעשה טריפה כגון בהאי דהבאתי לעיל והא דנקט נמי בריאה האי לישנא י"ל איה"נ דהה"ד בריאה ע"י שמוציאה רוח בכל עת אין הסתימה מתקיים (וכ"ז אינו אלא בושט:
אבל בשאר טריפות ס"ל להראב"ן דמהני סתימה אי נסתם הנקב קודם שנעשה טריפה כגון בהאי דהבאתי לעיל והא דנקט נמי בריאה האי לישנא י"ל איה"נ דהה"ד בריאה ע"י שמוציאה רוח בכל עת אין הסתימה מתקיים) וכ"ז אינו אלא עפ"י שיטת הפרמ"ג בסי' ל"ג דס"ל ניקב זשלכ"ז אינו אלא ספק טריפה אבל לולי דב"ק הי' נ"ל ממשמעות לשון הש"ס דל"ק דילמא מהברזין בהדי הדדי, אלא זימנין דמהנדזין משמע דאין טריפה מחמת ספק אלא משום זימנין מהנדזין הו"ל כודאי טריפה דקרוב לודאי היא, ונ"ל ראי' לזה ממה שהקשה הפליתי לשיטת הרשב"א, דבמקום ידועה יש לוושט בדיקה מבחוץ מהאי אוזא דממסמס קועי דמא דשפיר הי' יכול לבדוק הוושט מבחוץ במקום ידועה ולשחוט שם באו"מ, ואף אם ישחוט במקום נקב הפנימי מאי הוי כיון דבחיצון כנגדו לא הי' נקב, וצ"ל כתי' הפליתי כיון דממסמס קועי, א"כ נכנס כל הוושט בגדר הספק, ואי בודק נמי במקום שחיטה ואין בו נקב מ"מ דילמא ניקב במקום אחר והפנימי שמא ניקב במקום שחוטה והו"ל זשלכ"ז והוי טריפה:
ואיס"ד דזשלכ"ז אינו אלא ספק טריפה אכתי הו"ל ס"ס דילמא לא ניקב כלל ואת"ל שניקב ע"כ אין חשש אלא שמא ניקב זשלכ"ז:
ודילמא עדיין לא מתרמי בהדדי אע"כ דכל שניקב זשלכ"ז לא נכנס בגדר ספק אלא הוי וודאי טריפה ומה שהביא הפרמ"ג ראי' מלשון השו"ע בסי' ל"ג שכ' וז"ל דאפי' ניקבה זשלכ"ז אסורה והוא שניקבה שניהם מרוח א' דאפשר דמתרמי אהדדי משמע לי' להפרמ"ג דנקט אפשר משום דאינו אלא ספק לולי דב"ק נ"ל דכונת המחבר לאפוקי אם ניקבו באופן דלא אפשר דמתרמי להדדי וכדכ' הרב"י בשם הריטב"א עיי"ש ועיין רמב"ם פ"ג מה' שחיטה שכ' ניקב וושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי היא נקוב כשהי' עכ"ל ולכאורא הרי היא נקוב כשהי' לישנא יתורא היא ולהנ"ל י"ל דקמ"ל לאפוקי ממה דמספק"ל להפרמ"ג בניקב זשלכ"ז ועלה בא' קרום וכן משמעות לשון הרמב"ם דלעיל מינה בהלכה הקודמת כ' ניקב שלכ"ז נבלה:
ומיד בסמוך כ' נקב הושט וכו' אין הקרום כלום וה"ה נבילה כשהי' וזה כמעט ראיי שאין עלה תשובה באופן שצ"ע על הפרמ"ג:
ומה שנסתפקת עוד דנקובת הוושט לא הוי נבלה מחיים כ"א לאחר שחיטה, היכא דהוי בנקב קרום שעלה מחמת מכה כיון דאינו אלא מחמת שסופו לסתור לא הוי אלא טריפה או דילמא ל"ש הנה ספק זה איכא למפשט מדברי הרמב"ם פ"ג מה' שחיטה דהא הש"ך בסי' ל"ג הוא מהסוברים לשיטת הרמב"ם ניקב הוושט לא הוי נבילה מחיים אלא לאח"ש עיי"ש בסק"ד ובנקה"כ והרי מבואר ברמב"ם פ"ג מה' שחיטה נמצא קוץ עומד בוושט ה"ז ספק נבילה שמא ניקב הוושט ועלה קרום במקום הנקב ואינו נראה הרי שלך לפניך אלא דמ"מ עדיין יש לחקור במידי דלא מיטרף אלא מחמת שסופו לנקוב מהו שיהא נבלה או דילמא כיון שעדיין אינו נקוב לא הוי כ"א טריפה:
דבשלמא בטריפה הללמ"מ כל שאין כמוה חי י"ב חודש הוי טריפה משא"כ בנבלה י"ל דבעינ' נקוב השתא ועיין תוס' יו"ט פ"ב דחולין מ"ד כל שפסולה בשחוטה כלומר במקום הראוי לשחיטה, ובפרמ"ג סק"ה בטעמא דהפוסקים נקובת הוושט נבילה משום דכך היא הלמ"מ כל שי"ב פסול במקום הראוי לשחיטה הו"ל נבילה וא"כ אין סברא לחלק בין יש בו פסול נקב או שאר פסול דסוף כ"ס יש בו פסול במקום שחיטה, אלא דצע"ג א"כ מ"ט חלף דווסטין מנה לה בהדי טריפות הא עכ"פ יש בו פסיל במקום שחיטה וכ"כ קשי' מחסרון גרגרת בכאיסור דמנה הרמב"ם בהדי טריפות עיין בתוס' מ"ג סוד"ה הנך דחסרון הגרגרת הוי טעמא משום סופו לפסוק מזה נראה ג"כ דכל שאינו מיפסל אלא ע"ש סופו לא הוי נבלה:
אבל צע"ג הא מ"מ פסול במקום שחיטה מיהא איכא ויותר קשה מפ"ג בחולין דף ל"ז ורמירהו פסיקת הגרגרת, הא י"ל מתניתין דאלו טריפות מנה להו בהדי טריפות משום סופו לפסוק ולנקוב דאינו אלא טריפות וכהיי"ג הקשה הפלתי לענין ניקב זשלכ"ז איס"ד דאינו אלא טריפה עיי"ש ובזה א"ש טפי לישנא דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דל"ק ניקב הוושט ונפסק הגרגרת ועיי' בתו"ח ש"כ משום דתרווייהו מקום שחיטה נקט האי לישנא, ועדיין אינו מובן, ולהנ"ל ניחא משום דתרווייהו מקום שחיטה היא, א"כ נבלה היא, ואלו הוי קתני ניקב הוי משמע שכבר ניקב ונפסוק משא"כ נקובת ופסוקת שפיר י"ל שכולל בלשונו אפי' עדיין לא ניקב ממש אלא סופו לינקוב, וק"ל וא"כ כש"כ דקשה טפי מאי פריך הגמרא מיהא אם נימא דגם זה בכלל נבלה ניחא, ולעניין מאי דקשי' לן אמאי לא חשיב הרמב"ם חליף דוושט וחסרון כאיסור בגרגרת בהדי נבלות כיון דפסולו במקום שחיטה י"ל דס"ל להרמב"ם דכך היא הלכה דכל הסימנים כולן כל משהו ומשהו שבו, צריך שיהי' ראוי לשחיטה ומשו"ה כל שנפסק הגרגרת או ניקב הוושט במשהו אותו משהו עכ"פ אינו ראוי לשחיטה לכן הוי נבלה ובגרגרת צ"ל כיון דלא מיטרפה בנפסקה מיעוט הו"ל ראוי לשחיטה כיון שסופו להתרפאות משא"כ בושט עכ"ע אותו נקב משהו שבו אינו ראוי לשחיטה לכן הוי נבלה משא"כ בחליף דקרומין מיהא מחסרון איסור דגרגרת עדיין הקושי' במקומה עומדת וצ"ע כעת ובפלתי הקשה מהא דאמר רבא בפ' המפלת ילדה ולד בושט נקוב אמו טמאה לידה וכתבו שם רש"י ותוס' דס"ל טריפה חי' ואיס"ד נקובת הוושט נבילה א"כ וודאי א"ח אמאי טמאה לידה, והקשה כן גם אהרמב"ם עיי"ש, ולפי"מ שכ' לעיל בשם התוס' יו"ט ופרמ"ג דהטעם דנקובת הוושט נבילה לאו משום דזוטר חיותי' אלא משום דהוי פסול במקום הראוי לשחיטה א"כ י"ל נקובת הוושט לא גרע חיותי' משאר טריפות, ולמ"ד טריפה חי' ההד"נ נקובת הוושט אלא כיון דהפסול במקום הראוי לשחיטה משו"ה הו"ל נבלה וא"כ קושי' זו לק"מ ולגודל הטרדא אקצר באמרים וכו':