ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן לט
ביור"ד סי' מ' ס"א פסק בשו"ע דשומן הלב עצמו סותם, ואינו בכלל חלב העשוי ככובע, והקשה הרמ"א בהגה דהמחבר סותר עצמו דהא בסעי' ו' הביא עובדא דהג"א בשם או"ז שאם שומן הלב אדוק מאוד מפרידין אותו בסכין ואם נמצא שם או בעובי הלב קו"ד אסור, ואיס"ד דשומן הלב סותם א"כ אמאי אוסר, ונראה לפענ"ד בס"ד די"ל עפי' תשו' באר עשק שהביא התב"ש בסי' מ"ט והובא בפרמ"ג ובדג"מ שם דשומן שאינו בא בתולדה אלא מחמת פיטום אננו סותם עיי"ש וא"כ יש לומר דבס"א מיירא בשומן עצמו, שהוא מחמת תולדה משא"כ בסעי' ו' דבלא"ה יש לתמוה מה שינוי ראו בהאי עובד עד שהזקיקו לבדוק אחר קו"ד כמו שהקשה הטו"ז בשם הב"ח ועיי' בש"ך ס"ק ב' מיהא יש לומר האי שומן לא הוי בתולדה אלא מחמת פיטום, ומן הדרך דשומן הזה אינו מהודק על הבשר אלא פרוס עליו מקופיא, ועכשיו ראו שהוא מהודק משו"ה הוצרכו לבדוק אחר קו"ד ושפיר אסור כיון דשומן זה אננו סותם הואיל וסופו יוסר בכשיוכחש, וניחא בזה הא דכתב המחבר דין זה דבסעי' ו' בשם יש מי שאומר ובש"ך ס"ק ז' הקשה ע"ז הא הרב"י לא הביא בזה שום חולק, ולהנ"ל יש לומר דבאמת הקשה הדג"מ על דינו של הבאר עשק לפימש"כ הר"ן הא דמכשרינן סירכא לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב וא"כ כבר הי' טריפה ואיך תחזור להכשירו וכתב הר"ן שבאמת נקב זה לא היה טרפה מעולם אף קודם שעלה בו סירכא ויש נקבים שאין ראויים להעלות סירכא מעולם והם טרפה, ואותן הראויין להעלות סירכא מעולם לא נטרפו, אלא שאין אנו בקיאין בין נקב לנקב ולכן מספק צריכין להטריף כל נקב שלא עלה בו סירכא וכן י"ל שכל נקב שהיא טרפה מעולם לא יקבל סתימה, לא משומן ולא מד"א הסותם וכיון ששומן זה העלה בו סתימה אתגלי שמעולם לא נטרף ומה בכך שסופו להתכחש עיי"ש, מיהא סברא זו אינו אלא לשיטת רש"י אבל לאינך פוסקים אין סברא זו מוכרחת, וא"ש דהמחבר כתב זה בשם יש מי שאומר, מיהא בעיקר דברי הדג"מ כבר כתבתי בקו"א דאין לו ענין כלל לדברי הר"ן דהתם שפיר י"ל כיון דנקב זה עלול להעלות סתימה א"כ אינו בכלל נקב משא"כ בשומן אטו הנקב גורם שיעלה בו שומן עד שנאמר דאין עליו שם נקב כלל הואיל ועליל להעלות סתימה, ומ"מ סתירת המחבר נראה ליישב עפימש"כ בס"ד ודו"ק:
בדין מחט בלב דפליגו הפוסקים בפי' דברי הבה"ג שהביא הטור, דלשיטת הרמ"א לא מכשרי' אלא בתרתי למעליותא, היינו בקופה לתחת ואשתכח מני בסמפונא רבא דכבדא, דבהדי דשעלה פלטי לה, אבל היכא דהיא בסמפונא דלבא לגואי טרפה הואיל וסופו לנקוב, ובפרמ"ג הקשה ע"ז בשם האו"ז איס"ד דאע"ג דעדיין לא התחיל שום חולשה וריעותא מ"מ מיטרף מחמת שסופו לעשות נקב, א"כ וודאי לא מצינו למימר דטרפה כהי"ג אינה יולדת דמהיכ"ת הא עדיין לא אתילד שום ריעותא בגופה, ולפי"ז מאי דוחקא דגמרא בחולין דף נ"ח לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י בולד טרפה לא יקרב לגבי מזבח ומהדר לאשכוחי, ולד טרפה היכא משכחת לה למ"ד טרפה אינה יולדת והוצרך לאוקמי בנתערבה ולבסוף נטרפה, הא משכחת לה שפיר כגון דאישתכח מחטא בסמפונא דלבא לגואי דמטרף מחמת שסופו לנקוב וכן הקשה הכו"פ ונדחק מאוד, וכיו"ב הקשה נמי לשיטת הפוסקים דסירכא שלא כסדרן טרפה משום דסופו להתפרק א"כ עכצ"ל דהסירכא בעצם עדיין לא מחשבי ריעותא להחליש הבהמה כמו שאר ריעותית דטרפות על שם סופן, דא"כ סירכא כסדרן נמי נימא דהחילשה של הסירכא גורם שאינה יולדת וזה מוכחש מהחיש, וא"כ קשיא נמי כהנ"ל אמאי לא מוקי:
לה בגמרא דמיירא בכהי"ג דאשתכח סירכא שלא כסדרן דמטרף ע"ש סופו להתפרק ועד שתתפרק בודאי יולדת, ולפענ"ד נראה דלא קשיא כלל, דאי מחטא דאשתכח בלבא לאו ודאי טרפה דמי יימר שסופו לנקב הלב, דילמא לעולם לא ינקב לחוץ וכ"כ סירכא שלא כסדרן לר"ח אינו אלא ספק טרפה דאימור לעולם לא תתפרק אלא דמספק אנו צריכין להטריף דילמא סופו לנקוב וסופו להתפרק, וא"כ לא מצי לאוקמי פלוגתייהו דר"א ור"י בהני, דהתם בודאי טרפה מיירא:
עוד נ"ל בס"ד דא"א לאוקמי בהכי דא"נ אשתכח מחטא בסמפונא דלבא צגואי מנא תימרא דהאי מחטא הוי בגואי מקמי שנתעברה, וא"כ למאי דס"ד דבנטרפה ולבסוף נתעברה לא פליג, ע"כ לא מצי לאוקמי בהכי ולמסקנא דמוקי פלוגתייהו בנתעברה ולבסוף נטרפה בלא"ה אין אנו צריכין לאוקמי בגוני רחיקי הנ"ל וזה פשיט לפענ"ד:
והנה הטו"ז פליג על הרמ"א בפי' דברי בה"ג וס"ל דלא בעי' אלא או קיפא לתחת, או אפי' קופא למעלה ואשתכח בסמפונא רבא נמי כשר, וטעמא דמטריף לאו משום דסופו לנקוב אלא משום דחיישי' שמא כבר ניקב קנה הלב וחזרה לאחוריה, ומיהא לא חיישי' אלא היכא דיש לבהמה חזקה לנקיבה ע"י מחט זה אז חיישי' שמא כבר ניקבה בבואה תוך הלב והיינו באשתכח בסמפונא לגואי, משא"כ אי אין סופו ודאי לנקוב אמרי' לקולא עיי"ש, ונראה להסביר דברי הטו"ז דבאמת לא הוי לן לחוש שמא ניקבה דהא אמרי' נשחטה הותרה, מיהא י"ל דהכא הוי אתילד ריעותא מחיים וכמש"כ הרמ"א לקמן בסי' נ', מיהא י"ל א"כ אתילד ריעותא מחיים מ"מ עכ"פ הי' לה חזקה על להבא דלכשנשחטה תהי' בחזקת היתר, וכהי"ג שכתב הח"ס ז"ל בתשו' ס' מ' דמהיי"ט ספק נקיבת הושט לא הוי ספק אתחזק איסורא דהא לא הי' לה חזקת איסור על אחר שנשחטה, ובקו"א הארכתי בזה בס"ד, וכל זה אי ליכא ריעותא במחט מחמת שסופה לנקוב משא"כ אי האי מחטא סופה לנקוב שוב אסתלק האי חזקה לכשתשחט יהי' מותרת דהא אפשר שינקב הלב קודם שתשחט שוב א"א להתיר מטעם נשחטה הותרה כיון דאתילד רעותא מחיים ושפיר יש לחוש שמא כבר ניקבה כן נראה לפענ"ד בס"ד ביאור דברי הטו"ז, אמנם מש"כ הטו"ז לחלק בין זה לריאה דמכשירי' בכל גוני משום דשאני התם שאפשר להתברר ע"י בדיקה, צלע"ג הא לדעת הטו"ז החשש שמא ניקב קנה הלב וכ"כ ניחוש שמא ניקב קנה הריאה, ולא ידענא בזה חילוק בעניין בדיקה וצע"ג:
ועיי' מש"כ הטו"ז בשם הב"ח בעצם שנמצא בלב ופשיט דלפימש"כ הטו"ז לפרש דברי הבה"ג, דלאו משום סופו לנקוב מטרף אלא מחמת סופו לנקוב חוששין שמא כבר ניקב א"כ בעצם שנתהוה מחמת דם המתקבץ בלב ל"ש זה, וכ"כ הפרמ"ג דהטו"ז אזל לפי מאי דסבירא לי' הרמ"א אליבא דבה"ג דהטריפות על שם שסופו לנקוב ולולי דמסתפינא הו"א דהרמ"א נמי לא החמיר אלא כפי מאי דקיימ"ל לקמן בסי' מ"א בקופא לגבי חלל הגוף מטרף משום דחיישי' שמא בא דרך הושט וא"כ בלא"ה איכא למיחוש נמי האי חששא גופא גם במחט שבלב וכמש"כ הטו"ז, וא"כ בעצם שנתהוה מחמת דם המקובץ דליתא להאי חששא אפשר דהרמ"א יודה דכשר וכמסקנת הב"ח והש"ך לדינא, ודו"ק: