אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן לח

סימן לז

כ' הרמב"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח אם נמצא א' מאברי' הפנימים חסר אעפ"י שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שנטל הטחול ה"ז אסורה למזבח ותשרף לא מפני שהיא בע"מ שאין חסרון מבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולין פסולה, מדפסק ותני משמע ליש חסר כן מתחילת ברייתא או נחסר אח"כ ע"י חולי או ע"י אד ועוד דלשון נמצא א' מאבריה הפנימים חסר משמעותו דנמצא כן בתולדה וא"כ שיטת הרמב"ם תמוה דהא בש"ס בכורות דף ל"ט בעי רב אחדבוי ב"א יש חסרון מבפנים, וקבעי למפשט מדתניא את שתי הכליות ולא בעלת שלש ולא בעל כוליא אחת ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא א' סברוה דלכו"ע אין בריה באחת והאי מחסר חסר לימא בהא קמיפלגו מ"ס חמב"פ שמיה חסרון ומ"ס ל"ש חסרון, אר"ח ב"י דכו"ע יש בריה באחת וחב"פ שמיה חסרון ול"ק כאן שנבראה בשתים וחסרו כאן שנבראה באחת מעיקרה, ופריך והא דומי' דג' קתני אלא הכא ביש בריה באחת קמיפלגו מ"ס יש ברי' באחת ומ"ס אין בריה באחת, ור"י אמר דכו"ע אין בריה באחת וחסרון מבפנים שמי' חסרון ול"ק כאן שחסרה קודם קבלה כאן שחסרה לאחר קבלה עכ"ל הש"ס עיי"ש עכ"פ מוכח בהדיא דאפי' אי חמב"פ שמי' חסרון מ"מ כל שנבראת חסר אבר א' מבפנים לכו"ע כשרה דאכתי בכלל תמים הוא, וע"כ דברי הרמב"ם תמוהים ויותר תמוה דאיהו ס"ל בהדיא בה' שחיטה דיש בריה באחת דכ' שם דאם נבראת בכוליא א' כשרה, ובש"ס מוכח דאי יש בריה באחת אם נמצאת בכוליא א' כשרה דתלינן שנבראת כן, וכבר עמד בקושי' זו בס' מנ"ח והקדימו בפרמ"ג יור"ד סי' מ"ד במ"ז סק"א עיי"ש, והוא הוסיף להקשות עוד פגם בעלת שליש אמאי פסולה דהא כל יתר כנטול מתחילת ברייתא הוא, ולכאורה עלה על דעתי ליישב בס"ד עפ"י מה שהקשה הפר"ח בסי' מ"ד מכאן לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל כל יתר כנטול דמי היינו אותו אבר היתר הוי כנטול, להרמב"ן כנטול הוא ומקומו עמו ולהרשב"א כניטל ממקומו בלבד א"כ בעל שלש כוליות אמאי פסול להקרבה, ובפלתי שם מיישב קושי' זו די"ל הרשב"א וסיעתו דוקא בס"ד אמרי' הטעם בגמ' כליות משום חסר אבל במסקנא דדרשינן שתי הכליות וכו' לא הוי הטעם משום חסר כלל דהא סוגי' דשמעתין שם דנברא בלי כוליא לא מקרי חסר רק מגזירת הכתוב, והה"ד לבעל שלש מגזה"כ ולא מטעם חסר עיי"ש, וראיתי להפרמ"ג שם שכ' על דברי פר"ח הנ"ל דאדרבא מסוגי' דשם הוי סייעתא לרמב"ן דאלו להרמב"ם כיון שיתר א' הוי כחסר אחת מתחילת ברייתא א"כ בשלש כוליות אמאי פסול אבל להרמב"ן ניחא דמיירי שדבוקות יחד באופן שאם ינטל היא ומקומו עמה לא ישאר כענבה בינונית וקיימ"ל כוליא שהקטינה פסולה, ושפיר פסולה, משא"כ להרמב"ם קשיא עיי"ש, והנה לפימש"כ הפלתי ליישב הקושי' להרשב"א אף אנן נמי נימא כן לקושי' הפרמ"ג על הרמב"ם דבכוליא הוי גזה"כ דפסולה לגבוה, ולא מטעם חסר, וא"כ לק"מ ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם דנקט גבי כוליא אם נמצא א' מאבריה אעפ"י שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שנטל הטחול וכבר דקדק הפרמ"ג שם מ"ש דנקט גבי כוליא נמצאת וגבי טחול נקט נטל, ולהנ"ל ניחא דבכוליא דגלי קרא את שתי הכליות וממעטי' בעל כוליא אחת פסולה אפי' בנבראת כך מה שאין כן בטחול דאינה פסולה אלא מטעם חסרון מבפנים, וכל שנבראת כך אינה בכלל חסר, נקט דוקא נטל הטחול, אלא דא"כ צ"ע אכתי בטחול אמאי מפסל בשני טחולין כיון דבטחול ליכא גזיה"כ ולא מיפסל אלא משום חסר ובנבראת כך ליכא משום חסר, אלא דלענ"ד נראה מה שהחליט הפרמ"ג דלהרמב"ם כל יתר כנטול היינו כחסר מתחילת ברייתא, אינו מוכרח די"ל גם הרמב"ם ס"ל בזה כרש"י דיתר אחת הוא כניטל אחת בידי אדם ואדרבא לכאור' הכרח לומר כן דהא הרמב"ם ס"ל כל מקום שאמרנו ניטל טריפה היינו דוקא ניטל ע"י אדם או ע"י חולי אבל נבראת חסר כשרה וא"כ יתר רגל אמאי טרפה הא לא איתמר אלא נחתכו רגלי' והכי יתר רגל היינו כמו חסר, ועיי' ב"י סי' נ"ה דס"ל באמת אליבא דרמב"ם חסר רגל כשר וכבר הקשה עליו שם בד"מ אבל עכ"פ הא גופא קשיא אע"כ דלהרמב"ם נמי כל יתר כנטול ביד דמי ותו דלרמב"ם דס"ל נטל וחסר תרי מילי נינהו וכיון דאמרו כל יתר כנטל דמיא משמע כנטל דוקא ממילא מוכח דהו"ל כנטול ביד וא"כ לק"מ על הרמב"ם מבעל שלש וא"ש גם הא דפוסל בשני וחולין, ונהי דלפי"ז שוב אין כאן הכרח דלמסקנא אמרי' דמגזיה"כ מיעטה רחמנא שתי כליות ולא כוליא א', אבל עכ"פ יש לומר כן בלא הכרח קושי' ממשמעות הכתוב:

ובעיקר דברי הפרמ"ג שכ' דלהרמב"ן ל"ק קושי' הפר"ח די"ל דמיירי באופן שדבוקים זב"ז עד שאם ינטל הוא ומקומו עמו לא ישאר כענבה בינונית והו"ל כולי' שהקטינה לענ"ד דבריו תמוהים בזה א"כ טרפה נמי הוי ומאי ארי' לגבוה אפי' להדיוט אסורה, וע"כ צ"ל דמיירי באופן דלהדיוט שריא ועיי' לשון הרי"ף פ' א"ט דמייתא ברייתא הנ"ל והביא ראי' מזה דניטלו הכליות כשרה מדאסר רחמנא לגבוה עיי"ש, וא"כ הדרא קושיי' הפר"ח על הרמב"ן וע"כ צ"ל כמש"כ הפלתי דגזיה"כ הוא גבי כליות אלא דמ"מ צ"ע דמסוגי' הש"ס לא משמע כן שם בבכורות עיי"ש דו"ק ותשכח, וא"כ גם הקושי' על הרמב"ם עדיין צע"ג:

והנלע"ד בס"ד ביישוב שיטת הרמב"ם בזה דלכאור' קשי' לי קושי' עצומה, בהא דקאמר הש"ס דלמ"ד אין בריה באחת והא חסרה הוא ומשו"ה שפיר מפסלה בכולי' אחת הא מבואר בשו"ע סי' מ"ד הא דבכולי' אחת כשרה הנ"מ בנבראת כך אבל אם ניכר שאינה כך מתחילת ברייתה טרפה כיון דמקמי' דחסרה כולה כבר הקטינה לפחות מכענבה בינונית וקיימ"ל כולי' שהקטינה טריפה עיי"ש, א"כ איך אפשר לומר דאין ברי' באחת והא חסרה היא א"כ מאי ארי' דפסולה לגבוה הא טרפה נמי הוי' ולהדיוט נמי אסורה, וע"כ צ"ל דלפום האי אוקימתא כיון דאין ברי' באחת, וע"כ הא חסרה הוי' ואפ"ה גלי רחמנא דפסולה להקרבה א"כ מזה גופא גלי רחמנא דהאי טרפות שהקטינה הכוליא חוזרת להכשירה וכדס"ל באמת להמהרש"ל והובא שם בטו"ז ס"ק י"ג דאשכחן כה"ג גבי ריאה שניקבה וסמוכה לדופן ומהני לה סביך בבשרא אע"ג דקודם הסביכה טרפה היתה ודוקא בידי אדם אמרי' גבי ציה"ג שאין חוזר להכשירה, ועיי"ש בטו"ז מה שהשיב על דברי המהרש"ל בזה, וא"כ עכ"פ אתי' הך אוקימתא שפיר דאי הוי מוקמי' קרא בהכי באמת הוי דייקי' מנה כנ"ל דדוקא בידי אדם הוא דאינה חוזר להכשירה אבל לא ביד"ש וכ"ז לפום האי אוקימתא דהתם אבל להילכתא דקיימ"ל אין שום טריפות חוזר להכשירה אפי' ביד"ש כמבואר בש"ס פא"ט ופ' בהמה המקשה, א"כ שוב א"א לומר בטעמא דקרא משום דאין ברי' באחת והאי חסרה הוא דא"כ הדרא קושי' לדוכתא הא להדיוט נמי אסורה וע"כ צ"ל דיש ברי' באחת וחסרון מבפנים שמי' חסרון, וכדס"ל להש"ס שם בריש הסוגי' דהני ב' ברייתות בהא קמיפליגו דכו"ע יש ברי' באחת וקמיפליגו אי חסרון מבפנים שמי' חסרון או לא, ופסק הרמב"ם כהך ברייתא דשתי הכליות אתי למעוטי בעלת שלש ובעלת אחת, חדא דבדאוריי' נקטינן לחומרא ותו דבשלמא להך מ"ד מיתרץ לן שפי' גם אידך קרא דיסירנה לרבות בעל כולי' אחת כדמוקי לה ר' יוחנן דמיירי שחסרה בין שחיטה לקבלה אבל לאידך מ"ד קשי' הך קרא דשתי הכליות לכן פסק הרמב"ם כהך מ"ד, נמצא שיטת הרמב"ם עולה יפה בס"ד כנ"ל נכון בלי גמגום בס"ד:

הנה בפ"ו דבכורות מנה התנא כל מומים הפוסלין בקדשים עיי"ש ושם דף מ' מתני' השחול שנשמטה יריכו ופירש"י וכגון דלא איעכל ניבי' דאי אע"נ טרפה נמי הוי כדאמרי' באלו טרפות והקשו בתוס' דאכתי קשיא למאן דמטריף התם אפי' לא איעכול ולא אפסוק, אלא יש לפרש דמיירי שנשמטה כן מתחלת ברייתה, ולולי דבריהם הי' נ"ל ליישב בפשוט דהא קיימ"ל בטוש"ע דראש עצם הקוליות במקום חיבורו לשוק שניתק ממקומו כשרה אפי' איעכל ניבי', והא דמטריף באיעכול היינו דוקא במקום חיבורו בגוף עיי' בשו"ע סי' נ"ה ס"ב וס"ג, א"כ שפיר י"ל דלמ"ד דוקא דאטמא דשף ונדוכתי' טרפה אפי' בלא אעכול ניבי' מפרש מתני' דמקום חיבורו בשוק דשם לכו"ע לא מיטרף ומ"מ מום מיהא הוי, ועפי"ז נראה לענ"ד ליישב בס"ד הא דתמה הש"ך שם ס"ק ב' על הב"ח שכ' דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך בבהמה אפי' לא אפסק ולא אעכול ניבי' נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ולא כשו"ע, וכ' עליו הש"ך דאגב חורפי' לא עיין שפיר דמש"כ התוס' דטרפה אפי' בלא אעכל ניבי' לאו משום דקיימ"ל הכי אלא דהקשו כן אליבא דרב מתנה איך יפרש המשנה אבל למסקנא גם התוס' ס"ל להלכה דכשר עד דאעכול ניבי' עיי"ש, ולענ"ד דברי הב"ח נכונים לפי מה שכתבתי ליישב קושיית התוס', והוי קשיא ליה להב"ח מאי דוחקי לאוקמי' דנברא כך והלא הומ"ל בשינוי רויחא כהנ"ל אע"כ דהתוס' בבכורות הוי ס"ל כשיטת הראב"ד דהא דאפליגו ר"מ ורבא אי בעי' אעכול ניבי' או לא היינו במקום חיבורו בשוק, אבל במקום חיבורו בגוף לכו"ע טרפה אפי' לא אעכול ושפיר הוצרכו לתירוצם וא"כ שפיר הוכיח הב"ח דהתוס' כראב"ד ס"ל כנ"ל נכון ביושיב שיטת הב"ח בס"ד:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה