ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן לג
לג:
ביור"ד סי' כ"ט:
בשו"ע ס"א שמונה מיני טרפות הן וכו' הוא מימרא דעולא בחולין דף מ"ב וכ"ה ברמב"ם בפ"ח מ"ה שחיטה וכבר הקשו בזה הקדמונים דהא מסקי' בש"ס דהוא לאפוקי מדרכיש ואנן קיימ"ל כרכיש וא"כ הו"ל למיחשב ט' מיני טרפות והרשב"א בתוה"א מנה באמת ט' מיני טרפות ועיי' מש"כ בזה מרן הרב"י והד"מ וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל והנראה לפענ"ד בס"ד ליישב קושי' זו ברווחא בס"ד עיי' בכ"מ פ"ח מה"ש שמסדר ע' טרפות שמנה הרמב"ם עפ"י ח' מיני טרפות הנ"ל וקחשיב שם לקותא דכוליא בסוג נטילה וגם זה צ"ע דהא משמע בגמרא דא"א לכללו בהדי סוג נטולה דא"כ מאי דוחקא לומר דעולא הוא לאפוקי מדרכיש וע"ש עוד בכ"מ דלקותות דריאה מנה לה בהדי סוג נקיבה ולכאורה טעמא בעי מ"ש מלקותא דכוליא דמנה לה בהדי סוג נטילה אבל האמת יורה דרכו דלקותא דכוליא א"א למנותו בהדי סוג נקובה דהא נקב אינו פוסל בכוליא משו"ה הוצרך למנותו בהדי נטילה ואלו לקותא דריאה ליכא למיחשבי' בהדי נטולה דנטולה משמע כולה או רובה ואולו לקותא דריאה אפי' בכ"ש מיטרפו משו"ה שייך למנותו טפי בהדי סוג נקיבה והנה בש"ס דף נ"ה אמר רכיש ב"פ לקתה בכוליא א' טרפה אמרו במערבא והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ ומשמע דרכיש ב"פ דאמר סתמא ל"ב דמטיא לקותא עד מקום חריץ וכ"כ בפלתי עיי"ש, ולפי"ז נ"ל בס"ד דוקא למאי דקיימ"ל דלא מטריף עד דמטיא לקותא למקום חריץ א"כ לא מיטרף אלא בלקותא המקלקל כל הכוליא או מ"ח שהוא עיקר שורש הכוליא הוא דמצינו למיחשבי' בהדי נטילה משא"כ אי נימא כרכיש ואפי' לקתה מקצתה בכ"מ שהוא נמי מיטרף א"כ א"א למיחשב בסוג נטילה דנטילה משמע כולה או רובה ובכלל נקיבה נמי א"א למיחשבי' דהא ניקבה הכוליא כשרה א"כ ע"כ צריך למנותו לסוג בפ"ע ומדל"ק עולא אלא ח' מיני טרפות ש"מ דל"ס לי' כרכיש אלא כדאמרי במערבא דבעי' מטיא לקותא למקום חריץ ושפיר הו"ל בכלל נטילה והיינו דקאמר בש"ס לאפוקי מדרכיש וא"כ למאי דקיימ"ל דבעי' עד דמטיא לקותא למ"ח שפיר קאמר הרמב"ם וכן בשו"ע ד"ח מיני טרפות הן כן נראה לפענ"ד נכון בס"ד ועיי' פלתי שהעלה דלמ"ד דבעי' עד מקום חריץ אינו טרפות מחמת עצמו אלא משום שהוא סמוך לבמ"ע וסופן ללקות ועיי"ש מה שמיישב עפ"י הקדמה זו קושיי' הנ"ל על הרמב"ם ועפי"ד העליתי יישוב נכון לקושיית מהרש"א בחולין דף מ"ג בתוס' ד"ה הנך דאפקת שהקשו לעולא דלית לי' דרכיש בצרי להו י"ח טרפות ותי' דחשיב צומה"ג במקומה ושוב הקשו למ"ד בשר החופה היינו כרס החיצון א"כ אכתי בצרו להו, ותמה מהרש"א הא י"ל האי מ"ד ס"ל כרכיש, וא"כ י"ל דקחשיב צומה"ג כמ"ש בתחילה אליבא דעולא ועפ"י הפלתי ניחא דע"כ צ"ל מאן דחשיב הא דרכיש לית לי' הא דאמרי במערבא דבעי' מטיא לקותא עד מקום חריץ דא"כ לא הוי טרפות מחמת עצמו ומ"ד בשר החופה היינו כרס החיצון הוא נמי אמרי במערבא ואיתא בסנהדרין דף י"ז כל היכא דתני אמרי במערבא היינו רבי ירמיה וכיון דחד מ"ד אמרינהו לתרווייהו מימרא שוב א"א לתרץ דקחשיב צומה"ג תחת בשר החופה דהא לדידי' כבר עיילית לי' תחת לקותא דרכיש דאפקת דהא לדידהו דבעי' דמטיא לקותא עד מקום חריץ א"א לחשוב לקותא דכוליא כיון דאננו טרפות מחמת עצמו, ושפיר הקשו דלהך מ"ד בצרו להו ונתיישב קושיית מהרש"א בס"ד, מיהא מפירש"י דשמעתין ר"פ א"ט מוכח דלא כפלתי הנ"ל אלא דבכ"ע הוי טרפות מחמת עצמו דאהא דפריך אתנא דברי"ש ולחשוב נמי דרכיש פירש"י ולקמן מסיים בה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ וכוונתו מבוארת כי היכא דלא נימא דתנא דברי"ש ל"ס לי' הא דרכיש משו"ה פי' ולקמן מסיים בה וכו' ובזה לכ"ע מטרף ומוכח מזה דאפי' למ"ד דבעי' מטיא לקותא למקום חריץ הוי טרפות מחמ"ע דאל"כ אכתי לא פריך מידי דהא תנא דברי"ש ל"ח אלא טרפות מחמ"ע, ומ"מ דברי הפלתי ניתנו להאמר אליבא דרמב"ם ועיי' לקמן בסי' מ"ד כתבתי נפק"מ בזה אליבא דדינא:
ועיי' מש"כ הנקה"כ ביישוב שיטת הרמב"ם הנ"ל, הא דקאמר לאפוקי לקיתא דרכיש היינו דהלל"מ לא הוי אבל טרפה מיהת הוי משום דאין כמוה חיה, והנה לכאורה אין נפק"מ בזה לדינא, אמנם הדג"מ כתב ג"כ לתרץ בדרך זה ואסברא לה שפיר עיי"ש והוסיף דנפק"מ נמי לדינא דכיון דאינו מהלל"מ אלא מחמת שהמציא בחכמתו שאין כמוה חיה, א"כ אם אירע דחי יב"ח כשר עיי"ש, אמנם בהגהות אמרי ברוך הקשה ע"ז דלדבריו בעצמו ע"כ מה שחיה י"ב חודש הוא בדרך פלא איך אפשר להכשירה דילמא מהיום ולהלאה לא תחיה עוד יב"ח, ומצד טרפותה הא עומדת למיתה תוך יב"ח מהיום, וי"ל נהי דרכיש שיכל בחכמתו דאינה חי יב"ח מ"מ אינו אלא ע"ד רוב וכיון שכבר חיתה יב"ח כבר יצאה מכלל רוב זה, ושוב אינה אלא ספיק השקול ולהרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הו"ל ספק השקול, ולפי"ז י"ל הרמב"ם לשיטתו והרשב"א דס"ל סדא"ו לחומרא ליכא למימר כדברי הדג"מ משו"ה הוצרך לחשוב ט' מיני טרפות, ומ"מ לפי השגתו של הא"ב מ"מ נפק"מ מיהת מדברי הדגי"מ לעניין החלב של קודם יב"ח דלפי הדג"מ הנ"ל אליבא דרמב"ם אם חי י"ב חודש עכ"פ החלב דקודם י"ב חודש כשרה בלקותא דכוליא, אלא דעיקר דברי הדג"מ תמוהין לי מהש"ס א"כ מ"פ הגמרא על תנא דבר"י ולחשוב מני דרכיש הא תנא דברי"ש לא חשיב אלא אותן שנאמרו למשה מסיני, אם לא שנדחוק דאכתי לא אסיק אדעתא לחלק בכך עד דמייתא להא דעולא וקאמר לאפוקי מדרכיש וכן צריך לומר אליבא דנקה"כ הנ"ל, ועיי' לקמן סי' ל"ג בדין ניטל לחי העליון מש"כ בזה בס"ד:
ב' כתב הטור בשם הרמב"ם אעפ"י שכולן הלל"מ אין לך בפירוש אלא דריסה הלכך כל ספק שיסתפק לך בדריסה אסור ושאר מיני טרפות יש מהן ספק שמותר, ועיי' מש"כ הב"י ע"ז, ובטו"ז תי' בכוונת הרמב"ם דבשאר ספיקות אמרי' נשחטה הותרה, אם לא דשכיח טפי לאיסורא ובדריסה ל"א נשחטה הותרה אא"כ התירה שכיח טפי, וכפי' הפרמ"ג דברי הטו"ז עפ"י דברי הב"ח עיי"ש, עוד כתב דנפק"מ לעניין ס"ס עיי"ש, ועיי' בפרמ"ג דאליבא דטו"ז היכא דמספק"ל אם הוא שתק והם מקרקרין נמי מיתסר דלא כדפסק המחבר לקמן בסי' כ"ז עיי"ש, ולפענ"ד י"ל דאין זה נכנס בגדר הספק דרוסה כלל ויבואר בס"ד לקמן, ובעיקרא דמילתא צע"ג להבין טעמא דמילתא, הא באמת כל ספיקא דא"ו מה"ת לקולא לשיטת הרמב"ם אפי' בדבר המפורש איסורו בתורה, וא"כ מהיכ"ת נחמור בדרוסה טפי משום דמפורש איסורו בהדיא, תו יש לתמוה בזה, הא באמת מנה הרמב"ם דרוסה בהדי ח' מיני טרפות שהם הלל"מ, וכבר עומד בזה הד"מ ומש"כ דכוונתו על לקותא דרכיש כ"כ בעצמו שהוא דוחק, אבל האמת יורה דרכו כמש"כ הפרמ"ג דמקרא לא מוכח אלא שדרסה עד שנוטה למות, אבל בהאדים הבשר כנגד במ"ע או שהטיל טיפת ארס כ"ש, לא הוי ידעינן ממקרא המפורש להכי איצטרך הלל"מ דזה נמי בכלל דרוסה, והנה בשאר מיני טרפות אע"ג דלא ידעינן להו אלא מהלל"מ אבל מ"מ פשיטא דלוקין על כולן על לאו דבשר בשדה טרפה, כמ"ש הפרמ"ג דהראוי הכי הוא דכולן נכללו בלאו דבשר בשדה טרפה והוא פשיט עד שלא נתן לכתוב מרוב פשיטיתי' וא"כ יש לתמוה מפני מה נחמיר בדרוסה טפי מכל שאר טרפות, דהא גם בדרוסה אי לאו הלל"מ לא הוי ידעינן דבטיפת ארס בעלמא מיטרף, אלא מהלל"מ ידעינן דהוא בכלל לאו טרפה והא איתא נמי בשאר ע' טרפות ונראה בס"ד משום דמשמעות הכתיב מיירא בטרפות שא"א להתהוות כ"א ע"י חיתו יער וזה לא משכחת לה כ"א בדרוסה, דשאר מיני טרפות אפשר שיתהוו כולן גם ע"י חולי משא"כ בדרוסה דלא משכחת לה כ"א ע"י חית השדה וא"כ כיון דמשמעות הכתיב דמיירא שנעשה טרפה ע"י חיה משו"ה פשטא דקרא בדרוסה וניירא משו"ה קרי לי' הרמב"ם אין לך בפירוש אלא דרוסה, ועפי"ז הי' נראה לפרש דברי:
הרמב"ם לאידך גיסא, דודאי ע"כ מש"כ הרמב"ם שהחמירו בדרוסה טפי היינו רק מדרבנן דמדאורייתא נראה פשיט דאין זה סברא כלל להחמיר בספיקו מפני שמפורש איסורו בתורה כדפרישית דהא כל סדא"ו מה"ת לקולא, אלא דחכמז"ל החמירו כו' והשתא י"ל לאידך גיסא כיון דמשמעות הכתיב דמיירא בדרוסה, ופשטא דקרא משמע שטרפה עד שנעשה ראוי לכלב כמש"כ הרמב"ם מקרא דלכלב תשליכון אותו, וא"כ כי היכא דלא נטעה דלא מטרף אלא בכהיי"ג משו"ה ראו חכמים להחמיר בדרוסה טפי, משא"כ בשאר טרפות דלא ידעי' מפשטי' דקרא כלל אלא מהלכה למ"מ לא אתי למטעי כלל, ודו"ק היטב:
עוד י"ל עפ"י מש"כ ההמ"ג בפ"י מ"ה חו"מ ומובא בטו"ז סי' תל"ט באו"ח דכל דבר שאסור מספיקא, וספיקא כודאי לא מהני חזקה ולא ס"ס עיי"ש לעניין בדיקת חמץ כ י"ל בדרוסה נמי כיון דודאי דרוסה נמי מהני לה בדיקה מדינא ובאם נדרסה בהמה ואכל ממנה בלא בדיקה לכאורה נראה דלוקה עלי' משום טרפה דרחמנא שויא בזה לספק כודאי, ועיי' בפירש"י במשנה דא"ט בד"ה נפלה מן הגג ובלב ארי' שם משו"ה לא אמרי' בדרוסה נישחטה היתרה, ול"מ נמי ס"ס, מיהא אי לאו דכתב רחמנא בפירוש, ולא הוי ידעי' רק מהלל"מ לא הוי אמרי' דהוא ודאי טרפה, אבל כיון דמפורש בקרא ש"מ כל שנדרסה הוי ודאי טרפה כל כמה דלא בדקי' לה משו"ה החמירו בדרוסה, ודו"ק:
ועיי' באה"ט שהקשה להרמב"ם הנ"ל מ"פ הש"ס ולעולא מ"ש מספק דרוסה והניח בתימא, ואישתמיטתי' דברי הדרישה שהקשה כן ותי' שפיר דעולא הא מנה דרוסה בהדי ח' טרפות שנאמרו למ"מ א"כ לדידי' ודאי אין חילוק בין דרוסה לשאר טרפות ומדוקדק בזה לשון הש"ס ולעולא מ"ש מס"ד, ולא פריך סתם מ"ש מס"ד ולהנ"ל ניחא דהקושי' אינו אלא עולא לשיטתו, ומ"מ עדיין צ"ע דתי' זה אינו מספיק כלל להרמב"ם דהא איהו נמי מנה דרוסה בהדי ח' מיני טרפות, וע"כ צ"ל דתרווייהו אתנייהו אי כמש"כ הד"א או הדג"מ או א' משאר שערי תירוצים שלא ננעלו א"כ מה דיתורץ בהרמב"ם יתורץ נמי לעולא, ומ"מ ארוח לן בדברי הדרישה הנ"ל ליישב הא דקאמר בד"מ דהאי דרוסה דמנה הרמב"ם לאו דרוסה ממש קאמר אלא לקותא דרכיש דבא ג"כ ע"י דרוסה ובעצמו הרגיש א"כ מ"ק בגמרא לאפוקי לקותא דרכיש הא י"ל לעולא נמי דהוא בכלל דרוסה, ולהנ"ל ניחא דע"כ דרוסה דקאמר עולא דרוסה ממש קאמר דאיס"ד דדרוסה אין למנות בהדי הלל"מ משום דנאמרה בפירוש א"כ הו"ל למימר חוששין לספק דרוסה כמש"כ הרמב"ם הנ"ל ובאמת שמעינן לי' לעולא דס"ל אין חוששין לס"ד, אע"כ דלדידי' דרוסה ממש נמי לא הוי אלא הלל"מ ואיס"ד דלקותא דרכיש נמי קחשיב הול"ל כן בהדיא דמהיכ"ת נימא דהוא בכלל דרוסה, משא"כ למאי דקאמר הרמב"ם דדריסה מפורש בהדיא שפיר מצינו למימר דדרוסה דקאמר בהדי הלל"מ היינו לקותא דרכיש עיי' בד"מ ותבין:
ועיי' תב"ש ש"כ לתרץ קושי' הדרישה הנ"ל דשפיר פריך הש"ס לעולא מ"ש מס"ד, דהא הרמב"ם ס"ל נקיבת הושט נבלה, ונבלה נמי נאמר בפירוש, עיי"ש ולא זכיתי לירד לסוף דע"ק בזה אטו שאר טרפות מי לא אתנייהו בכללא דבשר בשדה טרפה, ואפי"ה ס"ל להרמב"ם דאמרי' בהו נשחטה היתרה משום דפשטא דקרא מיירא בפירוש בדריסה, וה"נ נהי דנקיבת הושט נבלה מ"מ פשטא דקרא לא מיירא בנקיבת הושט אלא במתה ממש וצע"ג, ולפענ"ד נראה לתרץ קושיי' הדרישה הנ"ל, עפ"י שיטת הפלתי בסי' ל"ג והכי ס"ל להנודב"י דספק נקובת הושט ספק בשחיטה מיקרא, א"כ לא מצינו למימר בי' נשחטה היתרה ושפיר פריך הש"ס מ"ש מספק דרוסה דליכא למימר משום דמפורש בקרא לא אמרי' נשחטה היתרה, דהא מהיי"ט גם בספק נקובת הושט הו"ל להחמיר, ומ"מ ס"ל לעולא דאין חוששין וא"ש בס"ד, ועיי' לקמן בסי' כ"ג ודו"ק:
ג) כתב הטור טרפה האמורה בתורה וכו' וא"א לומר בטריפה בעלמא וכו' דהא כתב לכלב תשליכון אותו, עיי' טו"ז שהקשה למה לא יליף ממה דמצינו בגמרא מנ"ל דטרפה אינה חיה דכתיב זאת החיה וכו' ש"מ דבחיות תליא מילתא, ותו הקשה להיפוך אמאי לא יליף בגמרא מקרא דלכלב כמש"כ הרמב"ם והטור עיי' משתי' הטו"ז עד מש"כ דהטור לא הוצרך להביא זאת החיה שהוא פשוט ובגמרא לא הוצרך להביא קרא דלכלב שהי' פשיט להם דמשמעות הקרא מיירא בראוי לכלב ולא במכה כ"ש, עיי"ש ולכאורה לפום רהיטא נראין דברי הטו"ז בזה דחוקים מאוד דלהש"ס הי' פשיט מש"כ הטור ולא הוצרך להביאו ולהטור הי' פשיט יותר דרשה דהש"ס עד שלא הוצרך לכתבו והוא נראה תמוה מאוד אבל כד דייקות שפיר דברי הטו"ז נכונים מאוד, דהא תוכן דבריו דמש"כ הטור כי היכא דבנבלה לא מחלקי' בין מתה מאליה או ע"י דבר אחר הה"ד בטרפה דהא הוצרך למילף מנבלה היינו משום דאי לאו דאשכחן כן בנבלה, ע"כ הוי מחלקי' בטרפה בין טרפה מחמת עצמה לטרפה מחמת חית השדה, כי היכא דלא לסתרו קראי דמשמעות טרפה הוא בכ"ש, וזאת החיה משמע דתליא בחיות, וקרא דלכלב הו"א, דלאו בחיות תליא אלא במסיכנת תליא מילתא אבל השתא דאשכחן כן גבי נבלה דל"ח הכתיב א"כ מסתברא דגם בטרפה אי"ח וכי היכא דגבי טרפות מחמת חולי תליא בחיות מקרא דזאת החיה הה"ד בטרפה מחמת ארי משו"ה דרשי' לכלב תשליכון דתליא בחיות גם בטרפות ארי עיי"ש, והשתא קאמר הטו"ז דהטור לא הוצרך להביא דרשה דבגמרא דזאת החיה, דחיה אכול שא"ח לא תאכול, דמהתם לא ילפינן אלא דטרפה אינה חיה, והטור השתא אינו עוסק ובא לאשמעי' הא מילתא אלא להוכיח דטרפה לא הוי בטרפה כ"ש אפי' היכא דניטרף ע"י ארי, ונהי דאי לאו דכבר ילפי' בעלמא דטרפה א"ח לא הו"מ למילף מקרא דלכלב, אבל הטור לא הוצרך להביא זה דלא קאי השתא למילף הך מילתא דטרפה א"א ובש"ס נמי אי הוי קאי למילף מנ"ל דגם בטרפות ארי תליא בחיות ודאי הוי הוצרך להביא קרא דלכלב דמייתא הטור אבל הש"ס אינו קאי התם בהך מילתא כלל, אלא מנ"ל למילף דטרפה א"ת ולזה שפיר סגי לי' בקרא דזאת החיה, ודברי הטו"ז, ברורים ונ"ל עפ"י דברו הטו"ז יבואר ע"נ הא דאמרי' בש"ס אמר ר"ל רמז לטרפה מה"ת מנלן ופריך מנלן והא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא רמז לטרפה שא"ח מה"ת מניין שנאמר זאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא תאכול, ויל"ד הא ר"ל לא קאמר הכי אלא רמז לטרפה מה"ת מניין משמע דקאי אעיקר דין טרפות, ולפי דברי הטו"ז יתיישב כמין חומר, דהא מתוך דברי הטו"ז למדנו דאי לאו דאשכחן גבי נבלה דא"ח בין מתה מחמ"ע למתה מחמת קטלה גבי טרפה ע"כ הוי מחלקינן בכך מחמת משמעות הכתוב דטרפה כ"ש משמע מיהא תינח אי אמרי' טרפה אינה חיה שפיר מצינו למילף מנבלה דהא ה"כ תליא בחיות, אבל למ"ד טרפה חיה, א"כ אכתי אינו דומה לנבלה כלל, ואכתי י"ל דוקא בנבלה א"ח אבל בטרפה יש חילוק הנ"ל ומיטרף בכ"ש, כמש"כ הטו' והשתא ניחא דר"ל ה"ק רמז לטרפה מה"ת מניין וכוונתו דכל טרפות תליא בחיות ואפי' נטרפה ע"י ארי דלא כמשמעות דטריפה כ"ש, וע"ז פריך מניין הא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו והכוונה על סיפא דקרא כיון דכתיב לכלב תשליכון אותו ממילא משמע דבעי' ראוי לכלב כמש"כ הטור, וע"ז קאמר אלא רמז לטרפה שא"ח מה"ת מנלן דכל כמה דאין לנו רמז מה"ת דטרפה א"ח, א"א למילף מקרא הנ"ל דהא אכתי אננו דומה לנבלה, וע"ז שפיר קאמר דטרפה א"ח ילפי' מדכתיב זאת החיה, וממילא ילפי שפיר מקרא דבשר בשדה טרפה דגם ע"י טרפת ארי לא מיטרף בכ"ש, כי היכא דלא מחלקי' בנבלה, כמש"כ הטור ודו"ק:
ובעיקר קושי' האחרונים הנ"ל אמאי לא יליף גם בש"ס מקרא דלכלב תשליכון כמ"ש הטור והרמב"ם נראה לפענ"ד דלכאורה למאי דקיימ"ל כר"א דכ"מ שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איה"נ במשמע א"כ איצטרך קרא דלכלב להיתר הנאה כדאיתא בש"ס ר"פ כ"ש, מיהא יל"ת עפימ"ש הרמב"ם פ"ד, מ"ה מ"א דכל שני מיני איסורין משני שמות לא מצטרפין חוץ מכויט דאם אכל חצי זית טרפה וח"ז נבלה מיצטרפי' למלקות דטרפה תחילת נבלה היא, וא"כ שפיר י"ל כיון דגלי רחמנא דנבלה מותר בהנאה הה"ד וכ"ש טרפה מיהא נ"ל דסברת הרמב"ם לא שייכא אלא למ"ד טרפה א"ח שפיר י"ל דטרפה תחילת נבלה היא אבל למ"ד טרפה חיה והרבה מהן מתקיימת כמה שנים אין עניין לנבלה כלל, ויתיישב בזה קושיי' האחרונים להטור ולהרמב"ם, להאי מ"ד דטרפה חיה קרא דלכלב תשליכון למה לי ולהנ"ל ניחא כיון דטרפה חיה ממילא איצטרך קרא להיתר הנאה, והשתא ניחא שפיר לשון הש"ס אמר ר"ל רמז לטרפה מה"ת מניין וכוונתו באמת אמש"כ הטור מדכתיב לכלב תשליכון אותו, מיהא אי לאו דכבר ילפי' בעלמא דטרפה א"ח, לא הוי מוכח מקרא הנ"ל דהא איצטרך להיתר הנאה, משו"ה איצטרך הש"ס להקדים דרמז לטרפה שא"ח ילפי' לה מדכתיב זאת החיה וא"כ להיתר הנאה לא צריך קרא דת"ל מנבלה, וממילא ילפי' שפיר מקרא דלכלב דתליא במה שנעשה ראוי לכלב ולא מיטרף בכ"ש, וא"ש בס"ד, ועיי' בס' לב אריה בחי' שם מש"כ בזה דבר נאה ומתקבל ודו"ק:
ד) בש"ך סק"ו קריעה היינו נקרע רוב בשר החופה וכיו"ב עיי' פרמ"ג שנתקשה מאי כיו"ב לפימש"כ הש"ך בסק"ה דגלודה איתא בכלל נטילה ולא בכלל קריעה דלא ככ"מ א"כ תו ליכא מידי דאיתא בכלל קריעה, והצ"ע, ואולי י"ל דנחתכו הכליות לשניים דבסי' מ"ד ע"ש אי בעי' דוקא ע"י מכת חרב או אפי' נחתכו לשניים מ"מ, עכ"פ י"ל דהוי בכלל קריעה וע"ז קאי האי כיו"ב שכתב הש"ך: