אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן כו

סימן כה

בענין רובא וחזקה א' גרסינ' בפ"ק דחולין דף י"א, מנא הא מילתא דא"ר זיל בתר רובא, והקשו בתוס' כיון דאמרי' זיל בתר חזקה כש"כ בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף, ותי' דלר"א ביי פריך דלא קי"ל חזקה מקרא, עוד כ' דלמאי דפ"י רח"כ דהא דרו"ח רובא עדיף לאו מסברא הוא אלא ילפי' מפרה אדומה דאזלי' בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דהעמד טמא על חזקתו ניחא, והנה לפירש"י נראה דע"כ לא ס"ל תירוצי התוס' גם שניהם, דהנה רש"י פי' בד"ה מנא הא מילתא איידא דאיירא במנא הא מילתא דחזקה נקיט נמי הא, ולפי דברי התוס' עדיפא מנה הומ"ל דבפשטי' לא מצי למפרך מנא הא מילתא דא"ר זיל בתר רובא דאיכא למימר רו"ח רובא עדיף: אבר השתא דקאמר ראב"י דליכא למילף חזקה מקרא דנגע אלא מהלל"מ וליכא למילף ק"ו מהלכה שפיר פריך מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא ולא הוי צריך לומר איידא דאיירא וכו', וגם תי' השני לא א"ש לפירש"י דע"כ לא מצי ס"ל כשיטת רח"כ הנ"ל דהא לפירש"י למסקנא דשמעתן, ע"כ מהלל"מ הוא דסמכינן ארובא א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתא קמן, אבל כל הני ילפותות דמייתא בשמעתין כולהי נדחין מחמת הקושי' דילמא היכא דלא אפשר לא אפשר, א"כ גם מפרה אדומה ליכא למילף, וע"כ צ"ל רובא עדיף מסברא ילפינן לה, וא"כ הד"ק התוס' לדוכתה, תו איכא למידק אפירש"י מאי דוחקא לפרש איידא דאיירא וכו', דעדיפא מני' הו"ל לפרש כמש"כ הר"ן בחי' דקאי אמילתא דר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והיינו ע"כ חזקה דאתי' מכח רובא וע"ז סיבב הש"ס להקשות מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא, הן אמת די"ל מדקאמר הש"ס רובא דליתא קמן כגון קנין וקטנה מנ"ל ול"ק בפשיטות כגון בהא דר"ה כיון דעלה קאי ש"מ דלא משים דר"ה מהדרינן אילפותא דרובא והר"ן בחי' נדחק בזה ע"ש, אלא דעל הש"ס גופה קשיא למה לי' למנקט כגון קטן וקטנה, ול"ק בפשיטות כגון הא דרב הונא דעלה קיימינן תו יכ"ד אפירש"י בשלהי שמעתין בתר דמסיק רש"י א"וו הלל"מ דסמכינן ארובא, א"נ מאחרי רבים להטות פירש"י ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות וכו' והיכא דאתרמי דאפרשא ריאה ולא נבדקה מתאכלת דסמכי' אהא ואדר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' עיי"ש, ויש לתמוה אטו עד השתא לא ידענו דאזלינן בתר רובא, דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא בכל הש"ס, ועד כאן לא שקלינן וטרינן בכלהי שמעתין אלא במנא הא מילתא אבל בעיקר הדין לא נסתפקנו מעולם וא"כ מאי המשך יש למה שפירש"י ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כלל כל י"ח טרפות וכו' למה דפירש"י ברישא דילפי' מאחרי רבים או מהלל"מ דאזלי' בתר רובא:

והנלע"ד בס"ד ליישב כ"ז על נכון עפי' קושיית התוס' הנ"ל מאי פריך מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא ת"ל דרו"ח רובא עדיף וכבר כתבתי דרש"י ע"כ ל"ס לי' כתי' התוס', מיהא נלענ"ד ליישב שפיר קושיית התוס' דהנה קיימ"ל חזקה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ואלו ברובא קיימ"ל דלא בעינן לבררו כלל אפי' היכא דאיכא לברורי, כמש"כ מרן הרב"י באו"ח סי' תל"ז עיי"ש, ולפי"ז י"ל אי לא הוי ידעי' רובא אלא משום דרו"ח רובא עדיף הוי אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא עדיף מחזקה, ונהי די"ל הא דבעינן לברר החזקה אינו אלא מדרבנן מ"מ אי לא הוי ידעי' רובא אלא מק"ו מחזקה לא הו"מ לאלם כח הרוב מכח החזקה, משו"ה מהדר הש"ס על כל הני ילפיתות, ונהי דמהתם אכתי לא שמעינן דאזלי' בתר רובא היכא דאיכא לברורי, דהא כל הני דמייתי ליכא לברורי מכל מקום הא ע"כ צ"ל מה דלא בעינן לברורי רוב, מסברא ידעינן לה, דהא על זה לקושטא דמילתא נמי לית לן ילפותא, וע"כ צ"ל כנ"ל, מיהא אי לא הוי ידעינן לה אלא מק"ו מחזקה, לא הוי מצינו להעדיפו מחזקה, משא"כ השתא דאית לן ילפותא דאזלי' בתר רובא נהי נמי דלא מוכח משם דלא צריך לברורי מ"מ כיון דלא נצטרך למילף מחזקה שוב מצינו למילף מסברא דאין צריך לברורי ומיושב שפיר קושיי' התוס', והשתא ניחא שפיר הא דלא פירש"י דקאי הש"ס אמילתא דר"ה דהא ר"ה מיירא בבא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין, באופן דליכא לברורי על זה לא הוי פרכינן מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא דעל זה שפיר י"ל דידעינן לה מסברא דרו"ח רובא עדיף, וא"ש בס"ד, ומיושב נמי ע"כ מה דפירש"י בשלהי שמעתן, ואהא סמכינן ולא בדקינן כל הי"ח טרפות, דבל"ז נהי דהלכה פסיקה היא דאזלינן בתר רובא מ"מ איכא למימר דאין זה אלא משום דרו"ח רובא עדיף וא"כ לא עדיף מחזקה דקיימ"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן משא"כ למאי דפירש"י דלמסקנא צ"ל דילפינן לה מהלל"מ, או מאחרי רבים להטות שפיר מצינו למימר דלא צריך לברורי וממילא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות, ודו"ק:

ב' והנה בחי' הר"ן כתב דלפי דבריו דהש"ס שו"ט אהא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת, בזה ניחא הא דקאמר רב אשי אתי' משחיטה עצמה, דלא הול"ל אלא אתי' משחיטה ולדברי הר"ן מדוקדק שפיר דאתי' משחיטה עצמה דעלה קיימינן השתא יע"ש, והנה לפירש"י דקדקו של הר"ן הנ"ל צריך יישוב ונ"ל בס"ד, עפ"י מה שהקשו בתוס' לקמן דף כ"ח לפי' ריב"א דדוקא לענין דרוסה אין לו לושט בדיקה מבחוץ, מ"פ הש"ס ר"מ היכא אכל בישרא הא אפשר למבדקי' לושט מבחוץ במקום שחיטה יע"ש, והנה קושי' זו איכא לאקשוי נמי אמילתא דרב אשי איך יליף משחיטה דאזלי' בתר רובא הא י"ל כנ"ל, מיהא נראה ליישב שפיר קושיי' התוס' דבאמת הקושיא על כל השחיטות כיון דהתחיל לשחוט כבר אינקב לה הושט דנקיבתן במשהו, ועדיין לא הוכשר בשחיטה וצ"ל כמש"כ הרשב"א כיון דזהו הכשר לשחיטתו ובהכי אכשר רחמנא הכל חדא מילתא מתחילה וע"ס, מיהא כל זה אותו נקב שנעשה מחמת מעשה השחיטה, משא"כ היכא דניקב ושט הפנימי נהי דניקב זה בלא זה כשר, היינו משום דהחיצון מגין עליו, אבל היכא דהתחיל לחתוך בושט החיצון, נהי דמחמת אותו מעשה לא מצינו למיטרפי' כיון דדרך שחיטה הוא מ"מ כיון דעכ"פ מיהת הוסר הגנת הושט החיצון ממילא מטרף מחמת נקב הפנימי שהיה בו כבר, ועל זה לא שייך תי' הרשב"א הנ"ל, וא"ש קושיי' התוס' מיהא לכאורה י"ל דאכתי בידו לקרוע גם עור החיצון ולבדוק הפנימי במקום שחיטה, מיהא זה אינו דא"כ לא משכחת לה לעולם שיהי' ושט חיצון ראוי לשחיטה דהא לעולם צריך לקרוע בתחילה כדי לבדוק הפנימי, אי לא אזלי' בתר רובא, ובאמת הלל"מ הוא דשני הסימנים צריכין להיות עכ"פ ראויין לשחיטה, וכמו שכ' התוס' לשיטת הבה"ג דשמיטה לאו טרפה אלא דהלל"מ דאין שחיטה מועלת בסי' השמוט ואפי' בעוף דהכשרו בסי' א' מ"מ בעינן שיהי' גם סימן השני ראוי לשחיטה מיהת וק"ו דה"נ בעינן שיהי' גם ושט החיצון ראוי מיהת לשחיטה, וזה לא משכחת לה אי לאו דאזלי' בתר רובא, והיינו דאמר רב אשי אתי' משחיטה עצמה דהיינו מה' שחיטה עצמה דנהי דעל עיקר הנקב הומ"ל כהנ"ל מ"מ אי חיישי' לנקב א"כ לא משכחת לה שחיטה עצמה כלל דהא בעינן שיהי' גם שניהם ראויים לזביחה וזה נכון בס"ד:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה