ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן כה
בדין נבלת עוף טהור אינה מטמא אלא בבית הבליעה:
הנה נבלת עוף טהור אינו מטמאה לא במגע ולא במשא אלא בבית הבליעה בלבד וכ' הרמב"ם בפ"ג מה' שאה"ט מפי השמועה למדו שזהו שנאמר כל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר, וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבלת עוף טהור בלבד שהוא אסור משום נו"ט וכיצד הוא טומאתה אינה מטמאה לא במגע וכא במשא וכו' אלא כשהוא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהוא בבית הנפש עיי"ש וקשיא לי הא אמרינן ב"פ העור והרוטב חולין דף ק"כ המחהו את הנבלה וגמעו מטמאה בגדים בבית הבליעה ופריך הש"ס הא אכילה כתיב בה ומשני ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה ולמש"כ הרמב"ם הנ"ל מנ"ל לרבות את השותה הא איצטרך קרא דאינה מטמאה אלא בבית הנפש וצע"ג ועיי' עוד מש"כ הרמב"ם שם ה"י המחהו את החלב באור וגמעו ה"ז טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל וכו' עיי"ש וגם זה תמוה דהא הש"ס יליף לה מנפש לרבות השותה ועיי' לח"מ פ"א מה' חו"מ ה"א הירגש בזה וכ' דאין כוונת הרמב"ם משום דקיימ"ל בכל דוכתא דשתיה בכלל אכילה אלא כוונתו דהכא אמרינן שתיה בכלל אכילה משום דרבי' קרא אבל לא נהירא לענ"ד דהא הרמב"ם לא הוזכר בשום מקום בחיבוריו הך דרשה דנפש לרבות את השותה ואני כתבתי בס"ד במק"א (עיי' ערוגת הבשם או"ח סי' קס"ב) דעד כאן לא איצטרך לרבוי נפש לרבות את השותה ולא מרבינן לי' משים דשתיה בכלל אכילה כדהקשו בתוס' שם אלא ר"ל לשיטתו דאזיל באסורי אכילה בתר הנאות מעי' ואולי בשתיה מודה דאזלינן בתר הנאות גרונו כמבואר באחרונים (עיי' ח"ס (משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"י דבאכילה נמי אזלינן בתר הנאות גרוני באמת אין נפק"מ ולא איצטרך קרא לרבות את השותה עיי"ש שבארתי באריכות וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם טעמא משום דשתיה בכלל אכילה וממילא מתפרש שפיר דנפש היינו דבעינן דוקא דרך בית הנפש דלרבות את השותה לא איצטרך קרא אבל מ"מ על הש"ס עדיין צע"ג מנ"ל לרבות את השותה כיון דאיכא לפרישי קרא כמשמעותא וכדמפרש הרמב"ם אם לא שנאמר כיון דנפש דכתיב גבי חמץ וחלב ע"כ לרבות את השותה הוא דאתי ומסתבר לי' גם נפש דכתיב גבי נבלה אתי להך דרשה משא"כ להרמב"ם דלא איצטרך קרא לרבוי ממילא צריך לפרש נפש דקרא ע"ד הנ"ל ועדיין צע"ג:
(ודע דעפ"י מה דהרמב"ם העיר עיננו דנפש היינו דרך בית הבליעה שהוא בית הנפש אשכחנא פתרא להא דראיתי באיזהו מקומן של ספרי האחרונים דמספק"ל בענין שהמציאו הרופאים שמכניסין ומביאים מזון לחולים דרך המעיים ויכולין להחיות בהם כמה שביעות אם הוא בכלל איסור ביוה"כ (עיי' מזה בתשו' מהרש"ם ח"א סי' קכ"ד) ומדברי רבינו הרמב"ם דכל מקום שנאמר נפש היינו בית הנפש מוכח דלא מחייב אלא באוכל דרך בית הבליעה אלא דלכאורה קשה ע"ז א"כ מנ"ל לרבות מהנפש לחייב את השותה הא י"ל האי מבע"ל לאפוקי אם אינו דרך בית הנפש מיהא לק"מ דמדאיצטרך קרא למעוטא ממילא שמעת מנה דגם בשתיה חייב דהא א"א להכניס דרך בני מעיים אלא בשכבר נעשה משקים וארוח לן בזה ליישב ע"נ קושית הגהות מל"מ על מה דקשה להו להתוס' רפ"ב דפסחים לר"א הול"ל דנהנה מחמץ בפסח חייב כרת עיי"ש והקשה הנ"ל נפש דכתב רחמנא ל"ל ולהנ"ל לק"מ דהא שפיר איצטריך נפש לאפוקי אם מכניסו שלא בדרך בית הבליעה וא"ש בס"ד: ובענין טומאת נבלת בהמה כיצד הוא מטמאה במשא נחלקו אבות העולם להרמב"ם שייך טומאת משא בנושא את הנבלה אעפ"י שלא הזיזה ממקומו אבל שיטת הר"ש דדוקא בהזיז את הטומאה ממקום למקום הוא דמטמאה במשא וראיתי במנ"ח (מצוה קס"א) שהוקשה לדעת הרמב"ם איך יתפרנס לשיטתו סוגי' דנדה דף מ"ב ועוד בכמה דוכתא דאמרינן נבלת בהמה אינו מטמאה בבית הבליעה ת"ל משום טומאת משא והוא גופא ראיית הר"ש פ"ה דזבים דדוקא בהניד הטומאה ממקומה, ולענ"ד נראה דלק"מ דנהי דס"ל להרמב"ם דלא בעינן שיזיז הטומאה ממקומה אבל עכ"פ בעינן שיהי' כל משא של הטומאה מוטלת עליו ונישא מחמתו משא"כ בתחב לו חברו בבית הבליעה ועדיין אוחז בנבלה כל כמה שלא משך ידו ממנה באופן שאין הנבלה נישא אלא מחמת ידו של חברו (ויש להעיר ממה שפסק הרמב"ם דזר שאכל תרומה אינו מברך ברהמ"ז לפי שהוא דבר איסור לזר ועי' בסידור דרה"ח להגאון מליסא זצ"ל דפסק דאונן שאכל ובעת שנסתלק אנינותו לא נתעכל עוד המזון מחויב לברך ועי' בהג' רע"א סי' קפ"ו ס"ב דמסתפק בקטן שאכל ובעת שנעשה גדול לא נתעכל עוד המזון, והנה למאי דקיי"ל דזר שאכל תרומה והקיאה ואכלה אחר פטור לפי שכבר נתחללה התרומה בפיו של זר עי' רמב"ם ועי' יומא פ"א וא"כ אמאי באכל תרומה פטור מברהמ"ז הא קודם שנתעכל כבר פקע שם תרומה מיני' אע"כ כיון שבעת שאכלו הי' איסור ואח"כ אע"ג שהוא במעיו מ"מ לא אכלו דרך פיו ע"כ פטור מברהמ"ז, ולפי"ז נפשוט ספק הנ"ל של הגרע"א וצ"ע מכאן על פסק הגאון מליסא ודו"ק, ולאחר העיון לק"מ דיש לחלק עפי"מ דקיי"ל אכילת איסור לא שמה אכילה.) לא מטמא מחמת טומאת משא משא"כ בנבלת עוף טהור שמטמאה בבית הבליעה ולא בעי' טומאת משא כלל לטמא מחמת בית הבליעה אפי' חברו עדיין אוחזו בידו כנ"ל ברור בס"ד אליבא דהרמב"ם: