אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן כג

סימן כב

בדינים המבוארים ביו"ד סי' ו' במה שוחטין ס"א בכל דבר התלוש שוחטין בין בצור בין בקרומיות וכו' כתב הב"ח דלכתחילה יש להקדים צור לזכוכית וכסדר שהם שנויים בברייתא, והפר"ח כתב דאין קפידא, וכן העלה התב"ש וכתב דלא דמיא להא דקיימ"ל באו"ח סי' תע"ג דיש להקדימו המוקדם במשנה לעניין מרור, דש"ה דמן הראוי הי' להקדים המאוחר כדאמרי' התם מאי דעתך דהאי מרור טפי' ומדחזינן דמ"מ אקדים אידך ש"מ דיש לזה מעלה אחרת, וממילא מסתבר דכסדר מעלתן הוא דחשוב להם, ועיי' בסי' תנ"ג לעניין דברים שאדם יוצא בהם י"ח מצה וכתב שם בחי' לכאורה אם אין לו חטים יקח כפי סדר השנוי במשנה, אבל באמת אין ראי' מזה דהתנא לא נקיט אלא סדר המינים דבקרא ודבריו אינם מובנים דהא בקרא לא כתיב, וצ"ע שלא כתב הטור כן לעניין מצה כמש"כ לעניין מרור בסי' תע"ג ולמש"כ התב"ש א"ש, דהתם נמי כיון דאין הכרח דנקט להו כסדר מעלתן אמרי' דאין קפידא מיהא בעניותנו לה' פסח כתבנו בס"ד דהתם איכא הוכחה דהתנא לא נקיט כסדר חשיבותן, דא"כ הו"ל לאקדומי כסדר הקרא דמייתא בירושלמי ע"ז דחלה יעויי"ש, ומ"מ בנ"ד בלא"ה נ"ל דלא דמי להאי דסי' תע"ג ותנ"ג כלל דודאי היכא דקחשיב ואזיל י"ל שהוא על סדר חשיבותן, משא"כ בברייתא הנ"ל דקתני בין בצור בין בזכוכית וכו' ומבואר בתוס' רפ"ב דשבת דכל כהי"ג פעמים מקדים היותר פשוט ופעמים מה שאינו פשוט יעויי"ש א"כ הה"ד היכא דקתני בין, ובין ודאי אין קפידא וצ"ע על הב"ח והתב"ש שלא נחתו לחילוק זה:

הנה ואסור לשחוט בשאר קנים, עיי' טו"ז ס"ק א' דלפירש"י דחיישי' לנקיבת סימנים אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה, ומתוס' ד"ה ורמינהו מוכח דס"ל טעמא דירושלמי, מדכתבו דהומ"ל בשלמא קנה אקנה כ"ק יעויי"ש, ועיי' ש"ך ס"ק ג' דס"ל לכו"ע היכא דאיתא לקרומית ובדקניה ונמצא יפה דשחיטתו כשרה, ובאמת צל"ע על הטו"ז דאף אם ימצא הקרומית בלי פגימה לאח"ש טרפה דשמא נבדל קיסם ממנו באורך הקרומית בעניין שעדיין נשאר חלק וצ"ע א"כ הו"ל לאשכוחי בין הסימנים, ונ"ל בס"ד די"ל בעופא היכא דתפס לקנה לבדו ולא נגע בושט כלל, לכו"ע בדיעבד שחיטתו כשרה, דהשתא ליכא למיחוש לנקובת הושט, ולנקובת הגרגרת לא איכפת לן, ואף שרש"י כתב דחיישינן לנקובת סימנים, משמע דלתרווייהו יש לחוש, ע"כ לאו דוקא, דהא פסוקת הגרגרת ברובא, ובכ"מ פ"א מה"ש הי"ד כתב להדי' דחיישינן לנקובת הושט והשתא יש לומר דהתוס' נמי מודו לטעמא דרש"י ומ"מ כתב שפיר דהו"מ לשנוי קנה אקנה לא קשיא, דהא דקתני דיעבד אין לכתחילה לא הו"מ לאוקמי בעופא וכגון דתפס הקנה ושחטו ואל תתמה, דהא הכי נמי מוקי רב פפא התם ברייתא דקתני בין שהצואר למעלה וכו' בעופא דקליל, ולפי"ז י"ל דטעמא דירושלמי נמי צריכי, ונפק"מ כהנ"ל, מיהא י"ל דמ"מ כתב הב"י דהירושלמי פליגו אגמרא דילן, דאי משום הנ"ל אכתי לא הוי צריך לטעמא דרו"ר, דהא בלא"ה אסור לשחוט לכתחילה למתפס הקנה לבדו, דהא לכתחילה צריך לשחוט ב' סימנים, ועיי' ב"ח שכתב דלכתחילה ישחוט בכלי מתכות כדכתיב ויקח את המאכלת דמדלא כתיב המחתך דרשינן דבעינן כלי בקדשים וכיון דמעכב בקדשים בחולין אע"ג דאינו מעכב מ"מ לכתחילה מיהת בעינן של מתכות, וצ"ל דהא דאמרינן בקדושין דף נ"ז, ובב"ק דף מ"א אטו סכין כתיבי באורייתא היינו משום דהתם אדיעבד קאי, והא דקתני בברייתא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכות וכו' והיינו לכתחילה כדאמרי' בגמרא בהדיא, צ"ל להב"ח דאיכא תרי גוני לכתחילה והיכא דליכא סכין מודה הב"ח דרשאי לשחוט לכתחילה, בצור ובקנה, ועיי' מהרש"ל בסוגיין בתוד"ה תלוש ולבסו"ח, ומדבריו מוכח דס"ל דלא כהב"ח דא"כ אכתי איכא למימר דרבא מוקי לה מתני' בתלוש ולהכי נקיט לשון דיעבד משום דלכתחילה בעינן סכין, וי"ל לשון שחיטתן כשרה משמע דוקא היכא דכבר שחיט אבל לכתחילה לא משכחת לה שישחוט, ומשו"ה פריך שפיר ודו"ק, ועיי' מהרש"א בסוגיא מאי פריך הגמרא צור וקנה לכתחילה לא ורמינהו בכל שוחטין בין בצור, הא מסקינן בריש חולין דאיכא הכל לכתחילה, ואיכא הכל דיעבד, ותירוצו דע"כ האי הכל לכתחילה דהא סיפא דמתני' בכל שוחטין מסיק נמי רבא לאתוי צור וקנה והאי ע"כ לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי, וצ"ע א"כ הו"ל לאקשוי רישא לסיפא ולמה הוצרך לאתויי מברייתא, ולמהרש"ל הנ"ל בלא"ה, ל"ק קושיי' מהרש"א דהכא אין סברא כלל דלכתחילה לא והברייתא לא מייתא כ"א לרוחא דמילתא, ולולי ד"ק הי' נ"ל ליישב הקושיי' דהגמרא לא קאמר דאיכא הכל דיעבד אלא אהא דמרבינן מהכל וכן משמע מפירש"י ריש חולין יעיי"ש דפירש הכל שוחטין לכתחילה דמשמע הא דמרבינן מהכל לכתחילה מרבינן לה, אבל הא דקתני בהדיא כגון בברייתא דבכל שוחטין ודאי בין בצור וכו' האי ודאי לשון לכתחילה הוא, עוי"ל דודאי לשון הכל לכתחילה הוא והא דקאמר איכא הכל דיעבד היינו בהני דאיכא לפרושי בהו הכל תורת שחיטה נוהגת בהן או הכל תורת תמורה נוהגת בהן, והיינו במידי דשייך לפרושי בי' האי לישנא משא"כ בכל שוחטין בציר ובקנה ל"ש לומר דבכל תורת שחיטה נוהגת בהן דהא תורת שחיטה לאו בציר ובקנה איתא, משו"ה א"א לפרושי בי' כ"א לשון לכתחילה:

ס"ב השוחט בדבר המחובר לקרקע בגמרא ילפינן לה מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט דוקא מידי דנקח מיד ליד, ובתוס' שם הקשו והא האי קרא בקדשים כתיב ונפק"ל מהכא דקדשים בעינן כלי, וא"כ בכל שחיטה נבעי כלי, ותי' ר"ת דלעניין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה, אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים דבעי כלי שרת, ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכון דרשינן תלוש בחולין ומדכתיב המאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים עכ"ל, ומוכח מדברי התוס' דלשון ויקח לא שייך אלא בדבר התלוש שניקח מיד לידו וכדפריש בטו"ז ס"ק ד', ומכאן תשובה להא דחידש בצל"ח פ' ר"א דמילה שנדפס מחדש דפשיטא לי' התם דלמ"ד לולב אין צריך אגד אפשר לקיים מצות ארבעה מינים אפי' בעודן מחוברים כל שנוטלו בידו, ומהיי"ט כ' דלא משכחת לה גבי לולב מכשירין בגוף המצוה, והנה לא הביא ראי' לזה כלל, והוא בעצמו מילתא דתמוה, והארכתי בזה במק"א בס"ד בדברי נועם, ונ"ל דמכאן הוי תיובתי' דהא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכון דרשינן דבעינן תלוש ואיס"ד דשייך לשון קיחה כל זמן שהוא במחובר לא מוכח כלל דמחובר פסול לשחיטה, והתם נמי דכתיב ולקחתם, בעינן שילקח מיד ליד וז"ב ומהא דדרשינן ב"פ הזהב או קנה מיד עמיתיך דבר הנקנה מיד ליד משמע דוקא מדכתיב מיד אבל בלא זה הוי מפרשי' גם בקניין דאננו מיד ליד לק"מ דקנה לשון קניין ודאי בכ"ע משמע, אבל לשון לקיחה וקיחה אינו אלא במידי דמטלטיל מיד ליד, וז"ב והנה בגמרא אמרינן דלר"ח קרא זריזותא דאברהם קמ"ל ופירש"י שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפי' מחובר והביא עמו מאכלת, ותמיה נפלאה בעיני הא מקרא מלא כתיב ויקח בידו את האש ואת המאכלת וכבר מוכח מזה זריזותי' דאברהם ואכתי ויקח המאכלת ל"ל אי לאו לאשמועינן דשחיטה בתלוש וצע"ג:

ואפילו אם בטלו וכו' הוא שיטת הרי"ף והרא"ש והרז"ה חולקין וס"ל דאיבעי דרבא ליכא למיפשט משו"ט דריש שמעתין, דרבא בתלוש ולבסוף חיברו וביטלו קמבע"ל, ואיבעי לא איפשטא ולחומרא, ועיי' מ"ש הרמב"ן במלחמות ליישב שיטת הרי"ף מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני דומי' דקנה העומד מאליו משמע דאיפשטא איפכא ככל דיקא נמי בש"ס, והרא"ש כתב דלאו דוקא הוא זה דאדרבא, דוקא מרישא איפכא מדקתני השוחט במחובר לקרקע כשר, ומפרשי' בגמרא דה"ק כיצד נעץ סכין בכותל דלא מבטל לי' משמע דבע"א שחיטתו פסולה א"כ מהא ליכא למשמע מנה ועיי' כו"פ שהקשה ע"ז א"כ קשיין דיוקא אהדדי, א"וו דיוקא בתרא דוקא ודיוקא דרישא לאו דוקא רק דקמ"ל אפי' בסכין דלא מבטל לי והו"א דאפי' לכתחילה קמ"ל דאפי"ה דיעבד אין לכתחילה לא, ולענ"ד שפיר קאמר הרא"ש דעכ"פ בבא דרישא השוחט במחובר לקרקע מיותר לגמרי אי לאו דה"ק השוחט במחובר לקרקע כיצד כגון נעץ סכין בכותל וא"כ דוק מני' איפכא, דבע"א שחיטתו פסולה ומ"מ נ"ל בס"ד בשיטת הרי"ף והמחבר דלאו מדיוקא דצור דומיו דקנה לחודא קדייקו, אלא מדקתני קנה העומד מאליו ובאמת אפי' בנטעו אדם חשוב מחובר מעיקרו, דאפי' למ"ד המשתחו' לבית אסרו המשתחוה לאילן לכו"ע לא אסרו כמו שהוכיחו התוס' בע"ז דף מ"ז אלא עכצ"ל דנקט עומד מאליו לגלות על צור היוצא מהכותל דאיירא בכותל מערה דומי' דצור היוצא מן הכותל, ואיס"ד דדיוקא דרישא דוקא הדרק"ל אמאי נקט קנה העומד מאליו, והיא נראה ראי' ברורה לשיטת הרי"ף והמחבר ז"ל, ומן התימא שלא העירו האחרונים בזה, אלא דמ"מ הא קשיא לשיטת הרי"ף א"כ עכצ"ל האי דרבא נמי בהאי שו"ט דלעיל שייכא, א"כ אמאי לא מש"ל פשיט לן ממתני' כדהקשו בתוד"ה תליש ולבסו"ח, ואין לומר דהוי ס"ל מתני' ר"ח ודיעבד אין לכתחילה לא ואיהו אליבא דרבי קמבע"ל הא מתני' ע"כ לאו ר"ח הוא דא"כ הא דקתני סיפא חוץ מן השיניים והציפורן, ציפורן לר"ח אמאי מיפסל, וע"כ מתני' דלא כר"ח והתוס' הניחו קושיי' זו בצ"ע, ולשיטת הרא"ש והרז"ה לא ק"מ כמש"כ המהרש"ל, ותימא על הב"י שלא הכריעו מחמת קושי' זו להחמיר כשיטת הרא"ש, ונ"ל ליישב בס"ד די"ל מודה ר"ח דדרשי' מיהת אויקח דבעי' דבר שחוץ מגופו דע"ז ל"ש לומר זריזותי' דאברהם קמ"ל שמא לא ימצא צור ואפי' מחובר, וכדפירש"י יעויי"ש, והוכחה לזה, מדאיצטרך קרא דכל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים משום דסד"א הואיל ואישתרי מליקה גביי' וכדאיתא במנחות דף ה' ואיס"ד דציפורן כשר לשחיטה לר"ח, אכתי קרא למה לי הא מליקה לאו נבלה הוא דאפשר להחזיר סימני' אחורי העורף, מיהא לזה י"ל ר"ח סבירא לי' בחולין דף כ' מוליך ומביא במליקה פסולה ושפיר הו"ל נבלה, ומ"מ הוכחה קמייתא נ"ל נכונה דעיקר טעמא דר"ח הוא משום די"ל קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל ובזה ל"ש, אע"כ דבעינן שישחוט מיהא בדבר שאינו גופו: עיי' בתשו' רע"א ז"ל ובחידושיו שהקשה מנ"ל בפשיטות דציפורן בהמה פסולה דילמא שן וציפורן דמתני' היינו באדם דאיתקש לקרקע כדאיתא בחו"מ סי' צ"ה ובש"ך שם כיון דעבדים איתקשו לקרקעות ילפינן כל אדם מיני', משא"כ שן וציפורן דבהמה, י"ל דכשר והניח בצ"ע, ולולי דב"ק הי' נ"ל דל"ק, אטו מחובר כתיב באורייתא אלא מדכתיב ויקח את המאכלת מוכחי' דבעי' דוקא דבר הניקח, וכיון דממעטינן מיהת שן וציפורן דאדם א"נ איתקש לקרקעות מ"מ עכ"פ דבר הניקח הוא, ועכצ"ל דל"ש לומר ויקח כל כמה דמחובר לקרקע למקום גדילו אע"ג דלקחו כלו כאחד, א"כ ל"ש שן אדם משן בהמה, וכ"מ לשון השמ"ח עיי"ש, וזה נ"ל פשוט וברור: נעץ סכין בכותל וכו' עיי' ש"ך ס"ק ח' עד ומוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה אפי' צואר בהמה למעלה מותר בדיעבד וכו' וכן בעוף יש לחוש לכתחילה בצואר עוף למעלה אפי כשהסכין למטה, ועיי' פר"ח שכ' ע"ז דכד ניים ושכב אמרה להאי שמעתא, דהא ברייתא דבכל שוחטין בין שהסכין למעלה דמוקמי' ר"פ בתלוש, ור"ז בעופא דקליל הך ברייתא לכתחילה מיירא והיא באמת תמיהא נשגבה, ועיי' פרמ"ג מש"כ דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד ולפימש"כ לעיל סעי' א' הדק"ל יעויי"ש, והתב"ש כתב דשמעתא דהש"ך דיממא נינהו, ומתחורין ומחלק בין שמוליך הצואר על הסכין ובין מוליך הסכין על הצואר, יעויי"ש:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה