ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן כב
בדין השוחט לשם קדשים המבואר ביו"ד סי' ה':
ס"א השוחט לשם קדשים וכו' לרש"י ורוב הראשונים ז"ל טעמא משום מראית עין שיאמרו קרשים בחוץ שריין באכילה אבל מלשון הטור שכתב דאיכא למיחוש שמא עתה הקדישו משמע לי' להרב"י דלאו משום מראית עין בלחוד הוא דאסירי אלא דחיישינן דילמא באמת עתה הקדישם, והקשה הב"ח א"כ בהנאה נמי ליתסר ותו דבבעלי מומין אמרינן בגמרא לריו"ח זימנין דרמי עלה מידי ולא ידיעי אלמא דמשום מראית העין מיתסר, והתב"ש בס"ק ב' מפרש בה טעם לשבח, דנהי באומר הרני שוחט בהמה זו לשם עולה וכיו"ב או לשם חטאת במחוייב חטאת הו"ל התפסה מעליא ודבריו קיימין, דה"ק בשחיטה זו תהי' עולה והקדשו ושחיטתו באין כאחד אבל אי שחט לה בחוץ ומתפיסה בשעת שחיטה לאו התפסה היא כלל דהו"ל נדר ופתחו עמו וכאומר הרי זה לעשותה קדשים בחוץ או להקריבה בחוץ בתורת עולה דאין כאן כלום דקדשים בחוץ לא הוי כ"א כשהיא מקודשת תחילה הקדש גמור למזבח כדינא אבל זה כאומר הרי עלי מנחה מן העדשים או הרני נזיר מן הגרוגרת וגרע מנייהו, ואע"ג דקיימ"ל כת"ק דס"ל במנחות דף ק"ט באומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בחוץ שיקריבנו בביהמ"ק לק"מ ל"מ לרבא דס"ל שם דלא הוי עולה כלל כ"א דורן ולא מחייב עלה בחוץ, ה"נ לית בי' איסורא אלא אפי' לר"י דהתם ופסק הרמב"ם כותי' דס"ל עולה מעלי' הוא הא כתבו התוס' דף ק"ג שם דהיי"ט דכי אמר הרי עלי עולה היא בקדושתה עולה מעליא וחיילי שפיר דלישנא משמע שעליו להביא עולה לבית הבחירה וכיון דחיילא תו לא פקע באומרו אח"כ שאקריבנו בחוץ, משא"כ בנ"ד שבשעת אמירתו לא חיילא דהא שוחטה בחוץ או מכין עצמו לשחיטה לשחטו מיד ואפי' דברים שבלב הווין דברים היכא דמוכחא מילתא וכש"כ הכא דאיכא מעשה רבה דמוכחא דמפרש דבחוץ קאמר ולא מידי היא, ועפי"ז העלה דאפי' פי' בהדיא בשעת שחיטה הרי זה עולה נמי לא מיתסר מדאורייתא כמש"כ הב"ח ובזה מתפרש לשון הטור יפה יעיי"ש, דנהי נמי דחיישינן שמא הקדישו עתה מ"מ מדאורייתא אין כאן הקדש אלא מפני שהרואים יסברו שזו נדבה גמורה וקדשים בחוץ נאכלין עיי"ש בדב"ק, ועיין מה דבעינא למימר לקמן בזה בס"ד, אמנם לא מהני לן מידי ליישב בזה הב"י דמדבריו מוכח להדיא דס"ל דהטור פליג בזה על פירש"י וש"פ, ולזה צע"ג מ"ש דלא מתסר כ"א באכילה הו"ל למיסר גם בהנאה, ובגליון רש"א תי' דספיקא הוא ולענין אכילה מקמי' לה בחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משא"כ לעניין היתר הנאה, אדרבה בחזקת היתר הנאה קיימא, מיהא לפימש"כ לעיל בסי' ד' ס"ב יעויי"ש ל"ש בזה בחזקת איסור עומדת אלא דוקא לענין איסור נבילה דאנו דנין אי נשחטה כראוי, וכל בהמה בלא מעשה התיקון יוצאת מאיסור אבר מה"ח לאיסור נבלה אלא א"כ עושה לה תיקון בשחיטה משו"ה בספק אם עשה התיקון כראוי מחזקינן שלא נעשה התיקון כראוי וממילא הוי נבלה, אבל באיסור אחר שבא עליו מעלמא כיון דודאי נעשה התיקון כראוי ואיסור אבר מה"ח אזדה ולא יצאה מאיסור אבר מה"ח לאיסור נבלה אלא דהספק על איסור אחר בזה הוי חזקת היתר, ולפי"ז ל"ש לומר בזה בחזקת איסור עומדת ותו נ"ל דהכא ל"ש חזקת היתר, דהא כיון דשחטה לשם קדשים כבר איתרע לה חזקת היתר, והנה קושיי' שניי' דהקשה הב"ח מבע"מ נ"ל דלק"מ דהא ע"כ צ"ל דמודה הטור לטעמא דמרה"ע כמש"כ במעדני יו"ט דאל"כ קשי' על הב"י דקאמר דהיי"ט דל"ק הטור דבעי' אית לי' שתפות בגוי, משום דבמלתא דאסור משום מראית העין ל"ש אין אדם אוסר דבר שא"ש, דעכ"פ מרה"ע איכא, ולכאורה תמוה הא הב"י ס"ל אליבא דהטור דאסור משום החשש שמא באמת הקדישו, ועכצ"ל דמודה לטעמא דמראית העין וא"כ שיב לא קשי' קושיי' הב"ח, ועפי"ז נראה לי ליישב בס"ד, גם אידך קושיי' דלכאורה איכא למידק היכא דאיהו צוח ואומר דלא נתכוין להקדישו באמירה זו אמאי לא יהא נאמן, הא קיימ"ל כל שבידו נאמן והכי נמי הרי בידו לאיתשולי עלה, ועיי' משכ' בזה בסמוך בשם הכו"פ, מיהא להנ"ל א"ש איה"נ דנאמן ומ"מ אסור מיהת משום מראית העין וכל זה לענין אכילה ולענין הנאה איה"נ דנאמן לומר שלא הקדישו, ומ"מ שפיר קאמר הטור דחיישינן נמי שמא הקדישו ונפק"מ היכא דליתא קמן דנשיילי באמת אסור גם בהנאה, ובזה נתיישבו בס"ד כל הקושיית על הטור לפירוש הב"י ודו"ק, ובמש"כ א"ש נמי מה שיש לתמוה עוד על הב"י דפי' דברי הטור דחיישינן שמא באמת הקדישו הא שמעינן לי' לרבא במנחות דף ק"ט באומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בחוץ דאינו קדוש ולא מחייב עלה בחוץ, וה"נ כיון דאמר כן בשעת שחיטה ודאי הכי קאמר כמש"כ התב"ש:
ונהי דלא קיימ"ל בזה כרבא מ"מ תקשה לרבא מהכא ולמש"כ א"ש דודאי מודה הטור דאיכא נמי איסורא דמראית העין ונקט חשש דשמא הקדישו משום דנפק"מ בליתא קמן:
דאסיר נמי בהנאה, אבל באיתא קמן איה"נ דמהימן לומר לא כיונתי להקדישו כיון דבידו לאיתשולי עיין כו"פ שהקשה, כיון דקיימ"ל נשאלין על ההקדשות ולדעת התוס' אפי' נשחט יכול לאיתשולי א"כ מה כל החרדה בסי' זה ישאל על הקדשו ותו ליכא שחוטי חוץ משום איסור עיי"ש ונ"ל לפימש"כ התב"ש הבאתיו לעיל דהיכא דאמר הרני שוחט בהמה זו לשם עולה או לשם שחיטת חטאת אם הי' מחוייב חטאת כל ששוחטו בעזרה דבריו קיימין דאמרי' הקדישו ושחיטתו באין כאחד, ועיי' עוד בתב"ש ס"ק כ"ז מה שכתב מזה דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מ"מ כל שהיקדישו ע"י מעשה שפיר חייל ויבואר עוד לקמן:
מ"מ שמעינן מנה דכל כהי"ג ע"י מעשה חייל הקדש, לפי"ז י"ל הא דגלי רחמנא דנשאלין על הקדשות היינו מדכתיב לא יחל דברו ואמרינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין הנ"מ נדר דחייל ע"י דיבורו אבל היכא דע"י מעשה הוא דחייל הקדש כגון בכהי"ג דע"י שחיטתו הוא דחייל הקדש לא אתי דיבור ומבטל מעשה ול"מ בזה התרה, ומיושב שפיר קושיי' הכו"פ, והא דאיצטרך לאוקמי בשביעות דף כ"ג מתניתין דפ"ג דכריתות בבכור למאן דקאמר מילתא דאיתא בשאלה ל"ק, ולא מוקי לה טפי באקדשי' בשחיטה כהנ"ל ודו"ק:
אפילו היא בעלת מום, בגמרא פליגו בי' ר' ינאי ור' יוחנן, והקשה הב"י על הפוסקים דפסקו כר' יוחנן והו"ל למפסק כר' ינאי דהוא רבו דר"י, ונ"ל בס"ד די"ל הא אמרי' בגמרא טעמא דר"י משום דזימנין דרמי מידי למומא ולא ידוע, וכ"כ לעיל בשם הב"ח שהקשה מזה למאן דמפרש טעמא משום דחיישינן שמא באמת הקדישו, ולפי"ז י"ל ר"י וריו"ח בהא פליגו ר"י ס"ל טעמא דילמא באמת הקדישו ולפי"ז בבע"מ ל"ש האי טעמא וריו"ח ס"ל טעמא משום מראית העין וא"כ שפיר איכא למיחוש דילמא רמי מידי אמומא ולא ידעינן ושפיר איכא מראית עין, והנה כבר הקשו הא מתני' פסולה קתני משמע אבל איה"נ לא, ועיי' מש"כ הטו"ז ס"ק ה' די"ל דלא דייקינן הכא אלא היכא דהו"מ למיתני זבחי מתים בחולין דף מ' וא"כ י"ל היי"ט דר' ינאי אבל באמת מדחזינן בגמרא דף י"ג דדייקינן נבלה אין איה"נ לא ש"מ דלשון פסולה לא משמע איה"נ וכן הקשה באמת בתב"ש על הטו"ז בגמרא הנ"ל ממילא מוכח דטעמא אינו אלא משום מראית העין כריו"ח וא"ש דפסקו הפוסקים כותי' כן נראה לפענ"ד נכון בס"ד:
כיצד השוחט לשם עולה וכו', כתב התב"ש סעי' י' דאם שחט לשם עולת תמיד או שאר קרבנות ציבור נ"ל דיש להחמיר עכ"ל ולפענ"ד נראה דמשנתנו היא זו, דקתני השוחט לשם עולה לשם זבחים וכו', ולכאורה תמוה מכדי כולהי קתני להו האי לשם זבחים דקתני אמאי קאי, ואין לומר דשלמים קרי להו זבחים כיון דקתני לשם פסח ומפרשי' טעמא בגמרא משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו א"כ ל"ל למיתני אע"כ דלשם זבחים היינו זבחי ציבור: והוא דינו של התב"ש:
לשם אשם תלוי וכו' שחיטתו כשרה, פסק כהרמב"ם דאינו בא בנדבה ודלא כהטור, והא דפסק דלא כסת"מ דבפ"ב דחולין עיי' בב"י, והתב"ש כתב דהרמב"ם סתמא אחרינא אשכח, והיינו דתנן בפ"י דמנחות דף ב' כל קרבנות הציבור והיחיד טעוני' נסכים חוץ מהבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם וטעמא דילפי' בגמרא בא בנדר ונדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדונ"ד אינו טעון נסכים וסוגיין דעלמא פשוט דאשם תלוי אין טעון נסכים, ומ"מ לא הבנתי דלכאורה משמעות המשנה ונדשייר אשם תלוי משמע דס"ל דבא בכדונ"ד וצ"ע, ועיי' מש"כ הפרמ"ג בזה וכיון לדעת הבכור שור עיי"ש:
ס"ג שנים ששוחטין וכו' בד"א שהי' לו בה שותפות, עיי' ב"י מה שהקשה בזה על הרא"ש והטור, והעלה כיון דאיסורא משום מראית העין ל"ש בזה א"א דבר שא"ש, והטו"ז הסכים לדבריו בס"ק ו' אלא דבהא פליגו להב"י אפי' דבר שא"ש נמי מצי אסר לשיטת הרא"ש והטור, ולהטו"ז נראה דע"כ מוכרח כשיטת הטור והרא"ש דאי כשיטת הרמב"ם והשו"ע יש לתמוה דכיון דכבר תני תנא להא בבא שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אלו, במשנה דהשוחט לשם חדשים, אע"כ דלא ראוי זו כראי זו, התם מיירא דווקא בישראל מומר וכדמוקי לה בגמרא, משא"כ בשוחט לשם קדשים דל"ש זה, הו"א דאינו אוסר ואפי' בשותפות אמרי' לצעורי קמ"ל, אבל לשיטת הרמב"ם והשו"ע צע"ג דתני בבא זו שכבר נשנית במשנה שלפניה, ולפימש"כ הטו"ז בסי' ד' בשם הר"ן דאע"ג דאא"א דבר שא"ש באכילה מיהא מיתסר, וע"ש מה שהביא קושיי' הב"ח ע"ז מדפריך הגמרא ממתני' הנ"ל, יש ליישב דאי מהתם הו"א טעמא משום דעכ"פ לא שרי לה, מיהא איסורי נמי לא אסר בי' היכא דאינה שלו אפי' באית לי' שותפות משא"כ במשנה דשוחט לשם קדשים דל"ש בה לומר דלא שרי לה, הו"א דבאית לי' שותפות נמי לא, קמ"ל אבל להמחבר דס"ל לעיל כשיטת הר"ן ופסק כאן כהרמב"ם צע"ג לתרץ משנה יתרה הנ"ל וצ"ע, ובדרישה כתב לתרץ קושיי' הב"י על הרא"ש די"ל דהרא"ש מוקים לה נמי להא מתני' בישראל מומר, ואע"ג דל"ש זה לעניין שחיטת קדשים מ"מ מיירא בהתרו בו וקיבל עליו התראה, וצע"ג דבגמרא איבעי לי' קיבל עליו התראה מהו ומשני התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה משמע היכא דליכא האי טעמא לא איכפת לן בקבלת התראה כיון דידע דקמי שמיא גליא שלא כיון לאיסורא ולפי"ז הנ"מ בע"ז דהתיר עצמו למיתה משא"כ היכא דאסרי משום ש"ח דל"ש האי טעמא י"ל לא איכפת לי' בהתראה, וכ"מ ממש"כ התב"ש בס"ק ט"ו עיי"ש ובשמ"ח, עוד כתב בדרישה דבמקום שאין רואה, כ"א זה שהבהמה שלו לא שייך מראית עין, וראיתי בפרמ"ג שהתעורר ע"ז הא קיימ"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי בחדרי חדרים אסור, עיי"ש, ולפענ"ד נראה דלק"מ דמראית העין דהכא אינו דומה למרה"ע בעלמא דהכא לאו משום דאתי למיחשדי' אלא שהעולם יטעו ויסברו דקדשים בחוץ שריין או דמותר לשחוט קדשים בחוץ, ועיי' כו"פ סס"י זה, וזה ל"ש אלא במקום רואים, ויותר נראה דס"ל לדרישה כמש"כ הר"ן בפ"ק דביצה דהא דאמרי' כ"מ שאסרו חכמים מפני מרה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דוקא היכא דאתי למחשדי' בדבר שהוא באמת איסורא, אבל בהאי דצינור שעלו בו קשקשים בכתובות דף ס' דמונעכו כלאחר יד דבאמת לאו איסורא הוא כלל אלא שהרואה יהא סבור שעביד איסור ויאמר עליו שמחלל שבת בזה לא אסרוהו בצינעא עיי"ש, ולפי"ז ל"ק קושיית הפרמ"ג דהא מבואר בתב"ש שהובא לעיל בריש סימן זה, דלדינא אין כאן איסור קדשים אפי' הקדישו בהדיא בשעת שחיטה אלא דהרואים יסברו שהוא קדשים בחוץ, וא"כ דומה ממש להאי דהר"ן ולא מיתסר כ"א במקום רואין בצינעא, כן נראה לפענ"ד בס"ד נכון ודו"ק ועיי' מש"כ בזה בס"ד לקמן בסי' י"א ועיי' בתב"ש ס"ק כ"ז שכתב ליישב, הא דלא חילוק הרא"ש והטור בין בהמה דידי' לשל אחרינא משום דהכא מיירא שמקדישו ע"י מעשה השחיטה, וע"י מעשה שפיר יכול להקדיש דבר שאינו שלו ואייתא ראי' מפיגול שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ו וכבר העיר הפרמ"ג דאין הדמיונות שוין בזה כלל התם לאו איהו קמקדש לי', עיימש"כ לעיל בזה, ועל עיקור החילוק צל"ע מב"ק דף ס"ח ע"ב ודו"ק: