ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן כ
הרמב"ם בפ"ד מ"ה איסורי מזבח וז"ל הנעבד בין נעבד שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור וירעה עד שיסתאב ויפדה בו וכבר השיגו הראב"ד דהא מוכח במסקנת הש"ס בע"ז ד"ף כ"ד דדוקא בעשה בו מעשה מצי לאסור של חברו, והלח"מ הוסיף להקשות דהא מוכח בג"מ דאוקימתא דראב"א בעשה מעשה אוסר של חברו היינו אליבא דעולא, ואלו הרמב"ם בפ"ח מ"ה עכו"ם פסק דלא כעולא ואפי' עי"מ אא"א דשא"ש א"כ אפי' תימא דהרמב"ם מיירא ע"י מעשה נמי לא א"ש:
מיהא אי משום הא לא ארי' דהא מבואר בכ"מ שם דהרמב"ם נמי ס"ל דאדם אוסר דשא"ש עי"מ היכא דלא שייך לצק"מ וסמך עצמו אמש"כ בהד"י בפ"ב מ"ה שחיטה וא"כ י"ל בקדשים שאינו חייב באחריותן לא שייך לצק"מ, וא"כ שפי' איכא למימר דהרמב"ם איירא עי"מ דהא עי"מ היכא דל"ש לצק"מ נאסר גם להדיוט וא"כ איך קאמר ירעה עד שיסתאב ויפדה, הא כיון דנאסר גם להדיוט א"א לפדותו דהא אין פודן את הקדשים לאכילן לכלבים, וא"כ ע"כ מיירא בלא מעשה באופן שאינו נאסר אלא לגבוה, וא"כ קושי' הראב"ד קמה וגם נצבה, והנה הכ"מ כ' דהרמב"ם מפרש סוגי' דע"ז לענין לאסור להדיוט אבל לגבוה לכו"ע אאדשא"ש, וכבר השיג על זה בלח"מ שם דא"כ איך קתני בברייתא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר, ואי להדיוט שלו נמי מותר דהא נעבד להדיוט שרי מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"כ מיירא לגבוה ואפ"ה קתני של חברו מותר והנה לתרץ דברי הכ"מ י"ל עפ"י מה שהקשה בתוס' רי"ד שם בע"ז מאי פריך הש"ס ורמינהו הא בחולין דף מ"א אמרי' כתנאי ומבואר שם דפליגו תנאי אי אאדשא"ש או לא, ותי' דהנהי תנאי לא פלוגי אלא ע"י מעשה אבל שלא ע"י מעשה לא אשכחן תנא דס"ל אאדשא"ש ושפי' פריך הש"ס, וכ"ז למאי דס"ד דמיירא שלא עי"מ אבל בתר דמסיק ראב"א כגון שניסך לה יין בין קרניה דמיירא עי"מ שוב י"ל שפי' דליכא למרמא ברייתות אהדדי כיון דתלי' בפלוגתא דתנאי, ושוב ראיתי שדרך בזה מרן הח"ס ז"ל בחי' לסוגי' דרבוצה, ולא זכר שר דברי הכ"מ ודברי התוס' רי"ד, ומ"מ דברי הכ"מ מיהת יתיישבו שפי' בזה, אלא דמ"מ צ"ע א"כ הו"ל להש"ס בע"ז לאתוי פלוגתא דהני תנאי דמייתו בחולין דף מ"א הנ"ל, ותו יש לתמוה לשיטת הרמב"ם הנ"ל א"כ איך מצאני יו"ר בשמעתא דרבוצה דפריך ארב הונא ואיס"ד אדם אוסר דשא"ש אש"ח לא לחייב ומוקי לה בחצי קני פגום:
ושוב פריך אר"נ ור"ע דאין אדם אוסר א"כ מאי ארי' חטאת ליתנא זבח, ולרמב"ם דלגבוה לכו"ע נאסר א"כ לא פריך מידי דהא י"ל כיון דלגבוה מיהת אסור א"כ אינו ראוי לבא בפנים משו"ה הוצרך למינקט חטאת העוף גם לר"נ, והנלע"ד בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם בזה, ונקדם ליישב שיטת הטו"ז התמוהים, ביור"ד סי' ב' ס"ק י"ד עיי"ש דאפי' לר"ה דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה היינו דוקא דבר שעושה אותו נבילה אבל פחות מזה אפי' מעשה כ"ד לא מקרי, ובנקדה"כ הרבה להשיב עליו א"כ מ"ק בג"מ מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתא כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר, ולהטו"ז כולהי בהדי הדדי קאתי, ולמה הוצרך לאסוקי דמיירא בחק"פ הא בחטאת העוף אפי' בלא חצי קנה פגום דמקמ' דשחיט הרוב לא נעשה נבלה ואפי' מעשה כ"ד לא הוי, והנלענ"ד ליישב שיטת הטו"ז עפ"י מה שכ' התוס' בחולין דף מ"א ובע"ז דף נ"א ע"ב דהא דילפי' מכלים דאחז דאאדשא"ש עי"מ אפי' להדיוט, והא מוכח בע"ז דף נ"ב דהנך כלים לגבוה הוא דאסרינהו ותורצי דשפי' מוכח עול משם כיון דאסירי אעפ"י שלא עשה שום מעשה אלא שנשתמש בהם לע"ז א"כ היכא דעשה מעשה גמור שהתחיל לשחוט הבהמה אית לן למימר דאסירי נמי להדיוט ועיי' בתב"ש סי' ד' ס"ק ט' שכ' כיו"ב אהא דמשמע ברש"י ותוס' דכלים דאחז מדרבנן אסורינהו חזקי' והקשה התב"ש מכמה סגיו' דמוכח דמ"ד אדם אוסר דשא"ש מדאורייתא נמי מיירא ותי' דה"פ אי לאו דבמעשה גמור אתסור מדאורייתא אף להדיוט לא הוו גז אפי' לגבוה במעשה כ"ד דהיינו השימוש שלא נשתנה הכלי עי"ז, עיי"ש, ולפ"ז ניחא דברי הטו"ז דע"כ ל"ק הטו"ז דבעי' שיהי' מיהת מעשה שעושה אותו נבלה היינו להדיוט אבל לגבוה מודה דאסור במעשה כ"ד בגופי' מיהת, ונהי דבכלים דאחז אפי' מעשה בגופי' לא היה כלל ומ"מ אסרוה היינו מדרבנן כמו"ש רש"י ותוס', אבל מדאורייתא לא מיתסר אלא במעשה כ"ד בגופי', ולהדיוט בעי' מיהת מעשה גמור שעושה אותו נבלה, אבל פחות מזה שפי' ס"ל להטו"ז דלא מיקרי מעשה כ"ד לאוסרה להדיוט:
וא"כ שוב לא תיקשי כלל השגת הנקה"כ ודו"ק, מיהא לשיטת הש"ך בנקה"כ דלהדיוט אסור במעשה כ"ד אפי' במידי שאינו עושה נבלה איה"נ דלגבוה אסור אפי' בפחות מזה דהיינו במעשה שלא עשה שום שינוי בגוף הדבר כמו כלים דאחז וכמש"כ התוס', ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד ליישב ע"כ הא דאמרי' בגמרא אר"פ אי לאו דאמר ר"ה מעשה כ"ד לא הוי חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה, והקשו בתוס' הא מ"מ הוי חטאת תיובתא דא"כ מאי אריא חטאת ליתני זבח, ועכצ"ל דנקיט חטאת משום דמיירא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום עיי"ש מיהא עפימש"כ נ"ל ליישב ע"נ בס"ד דאי הוי אמרינן במעשה רבה הוא דמצי לאסור להדיוט:
א"כ הוי אמרי' ע"כ דלגבוה אסור במעשה זוטא אבל מעשה זוטא מיהא בעינן, והיינו עכ"פ מידי דעושה נבלה, וכמש"כ הטו"ז מיהא בקדשים שהמום פוסל בהו מסתבר שפי' דאפי' מידי דאינו עושה אותה נבלה שפי' מקרי מעשה כ"ד מיהת דהא עכ"פ שדי ביה מום דפוסל בקדשים, ולפי"ז הוי ניחא דנקט חטאת העוף דקיימ"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, וע"כ לא מיתסר אלא במידי דעושה נבלה וממילא אתי' כולי בהדי הדדי משא"כ בבהמת קדשים דמום פוסל בהו ומכי שחט בה פורתא עכ"פ נעשה בה מום והו"ל מיהת מעשה כ"ד ונאסר' לגבוה ואינה ראוי לבא בפנים וא"כ אשחוטי חוץ לא מחייב, משא"כ בחטאת העוף דאין תמות וזכרות בעופות ולפי"ז לא הוי צריך לאוקמי בחצי קנה פגום, משא"כ לרב הונא דס"ל גם להדיוט נאסר במעשה כיד ולפי דברי הנקה"כ אפי' במידי דאינו עושה נבלה מיתסר, וא"כ לגבוה אסור אפי' בפחות מזה, וא"כ נהי נמי דאין תמות וזכרות בעוף מ"מ הא לגבוה ע"כ צ"ל דאסור אפי' במעשה כ"ד שלא נשתנה הדבר כלל, וא"כ אפי' בעוף נמי מכי שחט בה פורתא אסרה ושפי' צריך לאסוקי בחק"פ כנלענ"ד נכון בס"ד:
והשתא יתיישב לן שפי' קושייתנו לשיטת הרמב"ם הנ"ל דלגבוה נעבד אסור בשל חברו אפי' בלא שום מעשה, א"כ בלא ר"ה הו"מ לאקשוי מהך ברייתא, וגם מאי פריך על ר"נ ור"ע ורי"צ, מאי ארי' חטאת העוף ליתני זבחו הא לדידהו נמי איצטרך לאוקמי בחק"פ דהא לגבוה אסור מיהא עפ"י הנ"ל יתיישב שפי' דתינח לרב הונא דס"ל להדיוט מיהת מיתסר עי"מ כ"ד, א"כ מנה דלגבוה אסור אפי' בלא שום מעשה כדכתיבנא לעיל בשם התוס', וכמש"כ בתב"ש הנ"ל, משא"כ לר"נ ור"ע ורי"צ דס"ל דאפי' ע"י מעשה רבה אאאדשא"ש א"כ ע"כ ל"ס להו סברא הנ"ל, וע"כ צ"ל דמכלים דאחז ליכא למילף כלל דאיס"ד דילפי' מכלים דאחז מיהת לגבוה, א"כ הו"ל למימר דלהדיוט מיהת אסור במעשה רבה, כמש"כ התוס' אליבא דר"ה והמקשן הוי ס"ל זאת לסברא ברורה ופשיטה, וע"כ צ"ל דלדידהו אין ללמוד כלל מכלים דאחז אי מטעם דלא נאסרו אלא מדרבנן, א"נ כמש"כ בתחילת הקונטרס משום דליכא למילף תקרובת מתשמישין, א"כ מהיכ"ת יהא אסורי' לגבוה ושפי' פריך מאי ארי' חטאת, משא"כ למאי דפסק הרמב"ם כר"ה דלהדיוט אסור במעשה כ"ד היכא דל"ש טעמא דלצק'מ א"כ ממילא ילפי' דלגבוה אסור אפי' בלא שום מעשה כדמוכח מכלים דאחז, כנלענ"ד נכון מאד בס"ד:
ועפי"ד יתיישב כמו כן שפי' קושיי' חמורה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם הנ"ל דהא מש"ס זבחים דף קי"ד מוכח דאפי' לגבוה אא"א דשא"ש, דפריך הגמ' הקדש ואח"כ נעבד היכא משכחת לה הא אא"א דשא"ש ומשני בקדשים קלים וריה"ג ולהרמב"ם הנ"ל לא מקשי מידי דהא לגבוה מיהת מיתסר, ולפימ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דהש"ס בעי לשנוי תירץ דאתי' שפי' גם אליבא דר"נ ור"ע ורי"צ דלדידהו כיון דלהדיוט אין א"א אפי' ע"י מעשה רבה ע"כ ס"ל דלגבוה נמי לא מיתסר בלא מעשה, ומשמע לי' להרמב"ם כן דאי אליבא דרב הונא בלא"ה הומ"ל כגון דעבד בה מעשה, וכמו שהקשה המהרש"א בחולין דף מ"א, ואין להקשות אי אליבא דר"נ בלא"ה הומ"ל כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא, י"ל דס"ל להרמב"ם למאי דמסקי' בש"ס כתנאי תו לא איצטרך לדחוקי בהך סברא דבאמת סברא רחוקה היא דבשביל כך תהי' אסורה משום תקרובת ע"ז דהא מ"מ לא מקריב לה מידי וכבר עמד בזה גם בחי' ח"ס ז"ל, א"וו דלמסקנא הדרינן מהך סברא כיון דאוקמי' כתנאי א"כ בלא"ה ל"ק מהך ברייתא, ומשו"ה ניחא לי' להש"ס לשנוי בק"ק וכריוה"ג כי היכא דיתורץ גם אליבא דר"נ אבל אליבא דר"ה בלא"ה א"ש די"ל לגבוה שפי' מיתסר ואפי' בלא מעשה ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
עונ"ל בס"ד ליישב קושייתי הנ"ל לשיטת הרמב"ם מ"פ הש"ס על ר"נ ור"ע הא י"ל לגבוה מודו דמיתסר, וח"כ אינו ראוי לבא בפנים, ונלענ"ד עפי' מה שהבאתי קושיי' רבני רע"א ז"ל הא למ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס י"ל דמיד משום תחילת שחיטה חייב, ואי דנתקלקלה בשחיטה, הא לשיטת רש"י דוקא נתנבלה אבל היכא דדבר אחר גרם לפסול אכתי שם שחיטה עלה מתוע"ס וא"כ שפי' איכא למימר דחייב על תחילת שחיטה, וכ' לתרץ דעכ"פ כיון דעומד לשרוף כשרוף דמי והו"ל כתיתי מכתית שיעורא ועיי' משכ' לתרץ בזה הקושיי' על הלבוש דס"ל דעי"מ נמי לא מיתסר מדאוריי' אלא מדרבנן, וכתבתי בזה ליישב ג"כ קושיי' הפלתי על ראב"א דס"ל דבעי' שישחוט וושט ולא קנה ועפי"ז יתיישב קושייתי גם על הרמב"ם דהתינח אם מיתסר גם להדיוט שפי' הו"ל כעומד לשרוף וכתותי ומכתית שיעור' משא"כ אי לא מיתסר אלא לגבוה לא שייך לומר כל העומד לשרוף ולא הוי כתיתי מ"ש ושוב י"ל באמת דחייב אתחילת השחיטה משום דישנו לשחיטה מתוע"ס משו"ה לא מצי פריך כ"א על ר"ה, ולא על ר"נ, וא"ש נמי דפריך על ר"נ מאי ארי' חטאת העוף דהא בזבח נמי איכא למימר כן דהא חייב אתחילת השחיטה כיון דישנו לשחיטה מתוע"ס וא"ש בס"ד:
עוד נלענ"ד ליישב בסיד קושיי' הפלתי לרב אדא ב"א דס"ל נמי דעי"מ א"א דשא"ש מה יענה לקושיי' הש"ס מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות, ולדידי' ליכא לשנוי בחצי קנה פגום דהא ס"ל בחולין דף כ"ט דבעי' שישחוט וושט ולא קנה, ונ"ל בס"ד, עפי' מה שהקשה הפלתי עוד מאי פריך הש"ס הא מסקי' בש"ס כתנאי וא"כ איכא לאוקמי ברייתא כריב"ב דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש, ותי' הפלתי דהא כ' בתוס' דלא בעי לאטפוי חטאות אלא חידוש קמ"ל בכאו"א ואיס"ד דהך תנא ס"ל אאאדשא"ש לא אשמעי' שום חידוש בשחוטי חוץ, וע"ז, מיהא לכאורה התי' אינו מספיק דאי לאו הך ברייתא הו"א דע"כ לא ס"ל להנך תנאי אין אאדשא"ש אלא להדיוט אבל לגבוה כו"ע מודו והכי ס"ל באמת להתוס' רי"ד עיי' מש"כ בזה לעיל ליישב בזה דברי הכ"מ, א"כ טובא קמ"ל מיהא י"ל דאי אפשר דהתנא נחית לאשמעי' הך חידוש דזהו לא מוכח כלל דהא באמת איכא למימר דגם לגבוה אין אאדשא"ש והכא מיירא בחטאת העוף ובחק"פ כדמשני באמת, (וסברא זו דא"א לומר דהתנא אשמעי' חידוש זה כיון דאפשר לומר טעמא אחרינא מקורו מדברי המהרש"א בשמעתי' גבי חצי קנה פגום, והשתמש בה בפלתי ובס' לב ארי' עיי"ש,) וא"כ א"א לומר דהתנא קי"ל הך חידוש כיון דחידוש זה לא מוכח כלל מאחר דאפשר לאוקמי בחק"פ ושפיר פריך הש"ס, והוצרך לשינוי דבאמת מיירא בחק"פ וזה מוכח שפיר מדנקט חטאת ולא נקיט זבח, וכ"ז אליבא דהילכתא דקיימ"ל או ושט או קנה, אבל אליבא דראב"א דס"ל, ושט ולא קנה כיון דלא מצינו לאוקמי בחק"פו א"כ שיב מעיקרו לא קשי' מהך ברייתא דהא לדידי' איה"נ דאיכא לאוקמי כהך תנאי דס"ל אין אאדשא"ש וקמ"ל דאפי' לגבוה אין אאדשא"ש, ולדידי' שפי' מוכח כן דהא בחק"פ א"א לאוקמי' כלל, ודו"ק היטב:
עוד נ"ל בס"ד ליישב קושי' הפלתי הנ"ל מרב אב"א, כבר הבאתי לעיל קושי' רבנו רע"א ז"ל בתשובה סי' קס"ה לשיטת רש"י הא דאמרי' בנתקלקלה בשחיטה לא אמרי' ישנו לשחיטה מתוע"ס היינו דוקא היכא דנתנבלה בסוף שחיטה, אבל היכא דדבר אחר גרם לפסול אכתי חייב על תחילת שחיטה למ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס א"כ מאי פריך הש"ס משוחט ג' חטאות הא י"ל דאתי' כמ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס וא"כ חייב אהתחלת השחיטה אע"ג דנאסר' אח"כ משום שחיטה לע"ז, וראיתי בס' נפש חיה בחי' לב"ק דף ע"א כ' לתרץ קושי' זו עפ"י מה דאמרי' בחולין דף ל"ב בעי ר"ז ניקבו הבמ"ע בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סי' ראשון לשני לטהרו מידי נבלה או לא כיון דסימן ראשון הי' מהני גם להתירו באכילה והשני רק מידי נבלה לא מצטרפי, וקאמר לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סי' ראשון לשני להוציא מידי נבלה, ומבואר ביש"ש דאיבעי דר"ז עדיין עומד בתיקו דאין ראי' מהוציא העובר את ידו דהתם מצטרף סי' ראשון לשני לטהר שאר העובר באכילה משו"ה מהני גם לטהר אותו האבר מודי נבלה, אבל בנקבו המעים דלא מצטרף סי' ראשון לשני לשום דבר י"ל דאינו מצטרף לטהר מידי נבלה, וא"כ שפיר נוכל לומר גם כאן כיון דר"ה אמר בשחט בה סימן א' אסרה ולא קודם א"כ שפי' אפשר דהוי נבלה ממש כיון דהסימן הראשון היה מהני לטהר באכילה דבסימן ראשון לא היתה נאסרת עוד והסימן השני לא מהני לטהר באכילה דכבר אסורה משום ע"ז ולא מצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה ושפיר הוי נתקלקלה בשחיטה וממילא אף הסימן ראשון לא הוי שחיט כלל, א"ד הגאון בעל נפ"ח הנ"ל, אבל אחרי העיון אין דבריו נכונים כלל דאיהו הוי ס"ל דרב הונא דוקא סימן א' קאמר ובאמת זה אינו דהא לרב הונא אף במעשה כ"ד נאסרה, וא"כ מכיון ששחט בה פורתא כבר נאסרה, ושוב גם סימן ראשון לא מהני לטהרו באכילה כלל ושפי' מצטרף סימן ראשון לסימן שני ושוב יש לחייבו אתחי' סימן ראשון משום שחיטה חוץ למ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס, מיהא יש מקום כדבריו עפ"י דברי הטו"ז דס"ל ביור"ד סס"י ב' דלרב הונא נמי דוקא במידי דעושה אותה נבלה, אבל פחות מזה אפי' מעשה כ"ד לא מקרי עיי"ש ודלא כנקה"כ שחולק על הטו"ז בזה, מיהא אפי' אי נימא כהטו"ז א"א לומר כן אלא אליבא דרב הונא דנקט בהדיא סימן א', אבל רב אדא ב"א דסבירא לי' בע"ז דף נ"ד דאפי' ניסך לה יין בין קרניה נמי הוי מעשה לאסור דבר שאינו שלו ודאי פשוט דהה"ד מעשה כ"ד של שחיטה אע"ג דאינו עושה אותה נבלה מקרי מעשה כ"ד וא"כ שפי' מצטרף סימן ראשון לשני לטהרו מידי נבלה דגם סימן ראשון לא היה מהני מידי לעניין היתר אכילה דמכי שחיט בה פורתא אסרה, וא"כ לאו נתקלקלה בשחיטה מקרי ושפי' י"ל דמתחייב אשחיטה כ"ד ואליבא דמ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס וא"ש בס"ד: