ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן יט
א) הא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה, היינו דוקא היכא דמקריב לדבר שנעשה בעצמו ע"ז כגון השוחט לשם גדא דהר, אבל השוחט לשם הרים לשם גבעות וכיו"ב כיון דהר עצמו אינו נעשה ע"ז כדאמרי' אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם גם התקרובות שלהם לא מקרי תקרובת ע"ז, והכי אמרי' בפ"ב דחולין אמתני' דהשוחט לשם הרים לשם גבעות וכו', שחיטתו פסולה, ורמינן עלה מהא דתניא השוחט לשם הרים וכו', הו"ל זבחי מתים ומשני הא דשחט להר הא דשחט לגדא דהר, כן הוא שיטות רש"י ותוס' וכמה ראשונים וכ"פ רמ"א ביור"ד סי' קמ"ה עיי"ש, אבל כמה פוסקים ס"ל דאפי' בשוחט לשם מחובר שהוא בעצמו אינו נעשה ע"ז מ"מ תקרובת ע"ז מיהא הוי' והא דקאמר דשוחט לשם הרים פסולה אין זבחי מתים לא היינו בשוחט לשם רפואה ע"ד הבאי, ולא נתכוין כלל לעבוד ע"ז בכך וכ"פ הרשב"א והטור ביור"ד סי' ד' שיטת הרמב"ם וכן מבואר בפי' המשניות להר"מ ספ"ב דחולין הנ"ל, ועיי' בש"ך יור"ד סי' ד' וסי' קמ"ה:
וקשיא לי לשיטות רש"י ותוס' הנ"ל מהא דאמרי' בע"ז דף כ"ד דאע"ג דאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ויליף לה מכלים שהזניח המלך אחז במועלו ואמר מר הכונום שגנזום והקדשנים שהקדישו אחרים תחתיהם, והא הני כלים משמשי ע"ז היו כדפירש"י שם והנה מבואר בש"ס ע"ז דף נ"ב דמשמשי ע"ז אפי' בע"ז דמחובר נמי אסירי בהנאה מדאוריי' וילפי' לה מדכתיב אבד תאבדו את כל המקומות וגו' ואמר מר במשמשי ע"ז הכתוב מדבר ועיי"ש בש"ס דפריך והא כל המקומות כתיב ומשני אם אין ענין למקומות דהא כתיב אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תנהו עניין למשמשים, והיא הלכה רוחית בלי חולק, והשתא איך מצינו למילף מכלים דאחז שהם משמשי ע"ז, דגם גבי תקרובת הדין כן, הא ע"כ משמשי ע"ז חמירי דהא חזינן לעניין מחובר נמי הדין כן דמשמשי ע"ז דמחובר מיתסרי בהנאה מדאורייתא ובתקרובה לשם הרים פסולה אין זבחי מתים לא, א"כ גם לענין דשא"ש נמי יש לומר כן והיא תמיהא גדולה לענ"ד, ומתוך כך נ"ל דיש לומר ר"נ ור"ע ורי"צ דס"ל בחולין דף מ' דאפי' עי"מ אא"א דשא"ש ולכאורה תיקשי לדידהו מקרא דאחז, ועכ"פ הו"ל להש"ס להקשות לר"נ ור"ע ורי"צ האי קרא דאחז מאי עבדי לי' ואין לומר דמודו דלגבוה מצי אסר ע"י מעשה א"כ מאי פריך הש"ס בחולין דף מ' מברייתא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז, ואוקימנא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, ולר"נ ור"ע מאי ארי' חטאת העוף ליתני זבח הא י"ל לגבוה אינהו נמי מודו, אע"כ דס"ל להש"ס לסברא פשיטה דאי לגבוה אסור הו"ל לאסרו גם להדיוט מיהת ע"י גמר מעשה עיי"ש, א"כ תיקשו להו מקרא דאחז, ולהנ"ל י"ל אינהו באמת ס"ל דליכא למילף ממשמשים דהא כי היכא דמצינו משמשי ע"ז חמירי לעניין מחובר כן י"ל ג"כ בדשא"ש והשתא י"ל ר"ה דס"ל אדם אוסר דשא"ש עי"נ ויליף מכלים דאחז ור"נ ור"ע דס"ל אין אאדשא"ש מחלוקתם תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל, דר"ה כיון דיליף מכלים דאחז ע"כ ס"ל דגם תקרובת ע"ז דמחובר מתסר מדאורייתא, כמו משמשין, וא"כ שפי' יליף תקרובת מכלים דאחז, דלא אשכחן משמשין חמיר מתקרובת, ולפי"ז צ"ל, דע"כ לא כ' רש"י ותוס' הנ"ל בשוחט לשם הרים אפי' נתכוין לעבדם לא הוי תע"ז אלא משום דס"ל להלכה כרנע"צ דאין אדשא"ש אבל אליבא דר"ה ע"כ ליכא למימר הכא דא"כ לא הומ"ל מכלים דאחז, ואם אמת נכון הדבר יתיישב בזה ע"נ קושיי' חמורה שהקשה הפלתי ביור"ד סי' ד' מאי פריך הש"ס מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ואיס"ד דאדם אדשא"ש עי"מ מכי שחט בה פורתא לע"ז אסרה אידך מחתך בעפר הוא, וא"כ אשחוטי חוץ לא יתחייב, הא י"ל דאיירא בשוחט לשם הרים דלא הוי תקרובת ע"ז ומ"מ חייב חטאת מיהא הוי דהא עובדו בסייף, ולמש"כ יתיישב שפיר בס"ד, דהא כיון דס"ל לר"ה אדם אדשא"ש עי"מ וע"כ מכלים דאחז הוא דיליף א"כ ע"כ מוכח דס"ל גם בשוחט להר נעשה תקרובות ע"ז כדאשכחן במשמשין לע"ז דמחובר דאל"כ גם מכלים דאחז לא הו"מ למילף, ובמשכ' מדקודק היטב הא דפירש"י שם במלתא דר"ה דיליף לה מכלים דאחז ולכאורא אין זו צורך להבנת הפשט, דתיתא מהיכא תיתא, ולהנ"ל מדוקדק שפיר דאי לאו דטעמא דר"ה משום דיליף מכלים דאחז לא הוי מקשי הש"ס מברייתא דהשוחט בשבת, ודו"ק: אבל מ"מ למאי דמבואר בשו"ע סי' ד' דקיימ"ל כר"ה דעי"מ אדם אדשא"ש ומ"מ ס"ל נמי שם סעי' ה' כשיטת רש"י ותוס' דלשם הרים אין לו דין תקרובת ע"ז ומבואר שם בב"י דס"ל כן גם אליבא דהרמב"ם, א"כ קושייתינו הנ"ל במקומה עומדת, וצע"ג ליישב:
ושוב ראיתי להתוס' בחולין דף מ' סוד"ה הא דאמר שכ' וז"ל אע"ג דונשתחוה להר אבניו אסורים למזבח:
מ"מ צפוייו מותר דילפי' מכלים דלא מיתסרי כי היכא דילפי' תקרובת מכלים, אלמא פשיטא להו דכלים של מחובר נמי לא מיתסרי, אמנם בע"ז דף נ"א בתוד"ה תנהו ענין לכלים, ס' ח"ל ולא דמי לתקרובת הר שהתרנו לעיל דף מ"ה דשאני התם דכתיב ויאכלו זבחי מתים ומני' נפק"ל תקרובת ע"ז, וקרא כי כתיב בפעור כתיב שהוא תליש, אבל גבי ע"ז של מחובר לא מצינו איסור בתקרובתן אלא גבי כלים כדמסיק הכא, וכו' אלמא בהדי' דכלים של מחובר מדאוריי' מתסרי עיי"ש ודו"ק:
ב) ואיכא למידק לשיטות הנ"ל דבשוחט לשם הרים לא מקרי תקריבת ע"ז, הא מ"מ העובדו בסייף, א"כ יאסר משום לא תאכל כל תועבה כל שתועבתי לך ה"ז בב"ת, וראיתי שעמד בזה בס' מנחת חינוך עיי"ש שלא תי' כלום, והקושיי' דיאסר גם בהנאה משום לאו הנ"ל דהא כ"מ שנאמר כ"ת אחד איסור אכילה וא' איה"נ במשמע, והנה ע"ד פלפול י"ל דאליבא דר"מ דס"ל בע"ז דף ס"ו דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז מקרא דלא תאכל כ"ת, א"כ קרא לא מיירא בדבר שנעבדה בו תועבה אלא מדבר שהוא מתועב בעצמו מחמת איסור דרבע עלי' וא"כ אליבא דר"מ א"א למדרש לא תאכל כל תועבה על דבר שנעבדה בו עברה, ולפי"ז כיון דסתם מתני' ר"מ שפיר משני הש"ס הא דשחט להר הא דשחט לגדא דהר, וי"ל בזה פרפרת ליישב קושי' הפלתי שהבאתי לעיל אמאי לא מוקי לה בשוחט להר דתקרובת ע"ז לא הוי ומ"מ חייב חטאת ולהנ"ל י"ל כיון דברייתא ע"כ ר"ש היא כמבואר שם בפלתי סי' ד' ואף לדברי הפלתי הם תמוהים מאוד מ"מ כבר ביארתי בס"ד לפנינו סי' י"ח ע"ש מטעם אחר דהברייתא ע"כ ר"ש דס"ל מקלקל בחבלה חייב, ולר"ש ע"כ לית לי' הא דר"מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין מחמת לאו דל"ת כל תועבה, דהא ר"ש ס"ל כ"ש למכות ולא צריך צירוף ואפי' למאן דס"ל דר"ש ל"ק אלא כשהוא בעינא אבל לא עי"ת הנ"מ תערובת היתר דל"ש אחשבי' משא"כ בתערובת איסור ל"ש זה, וא"כ לדידי' קרא דלא תאכל כל תועבה מיירא במידי דאין התועבה מחמת איסור דרביע עלי' אלא מחמת שנעבדה בו תועבה, שוב איכא למימר דבשוחט להר נמי מיתסר משום לאו דל"ת כל תועבה, ושפיר פריך הש"ס, וכ"ז לפלפולא בעלמא, אבל לקושטא דמילתא אפי' אי נימא דלא קיימ"ל כר"מ בהא דיליף כל איסורין מצטרפין מלאו הנ"ל, מ"מ הא מבואר ברמב"ם פ"ח מ"ה פסוהמ"ק דכל פסולי המוקדשין וכן מוקדשין שהוטל בהם מום עובר בל"ת מלאו דלא תאכל כל תועבה, עכ"פ ס"ל נמי דקרא מיירא במידי שהתועבה הוא מחמת איסור דרביע עלי' ולא מחמת שנעבדה בו עברה וא"כ שוב ליכא לאוקמי קרא לשוחט לשם הרים וכיו"ב שאין האיסר רביע על החפצא ומהיי"ט לא תיקשי נמי קושיי' הפלתי שהקשה על הרמב"ם דלא הביא הא דרב אשי מניין לבב"ח שאסור בהנאה משום ל"ת כ"ת, ולהנ"ל א"ש ואכ"מ להאריך, ויתבאר בס"ד בל"ת דל"ת כ"ת במקומו ברה"ש: ובעיקר הקושיי' נ"ל עוד בס"ד עפי' מה דפריך הש"ס בחולין דף קט"ו חורש בשור ובחמור וחותם פי פרה ודש בה לתסר ומשני ק"ו השתא שבת דחמורא אמרה תורה היא קודש ואין מעשיה קודש ק"ו להנ"ל, ופירש"י ותוס' הא דלא ילפי' בב"ח ג"כ מק"ו הנ"ל דשאני בב"ח דתועבתו ניכר וילפי' מק"ו הנ"ל דכל שאין תועבתו ניכר לא מיתסר וא"כ י"ל בשוחט לשם הרים נמי אין התועבה ניכרת, ונהי דע"ז ליכא למילף בק"ו משבת, מ"מ בלא ק"ו נמי מצינו למילף במה מצינו כי היכא דבמעשה שבת חזי' דלא אסרי תורה מה שאין התועבה ניכרת ההד"נ בשוחט לשם הרים, דהא אמר חמיר מחלל שבת כעובד ע"ז כדפירש"י בחולין דף ד' דמהיי"ט מומר לחלל שבת הו"ל כמומר לע"ז מומר לכה"ת כולה עיי"ש:
ג) והנה בדיני שחיטה לע"ז עמקו ורמו הסוגיות בספ"ב דחולין, הן בעניין אי מחשבין מעבודה לעבודה ובדין זה מחשב וזה עובד, וכ"כ בדין אי אדם אוסר דשא"א עי"מ, וכ"כ אי אמרי' לצק"מו וכיו"ב ורבותינו האחרונים האריכו למעניתם, הלא בספרתם, ע"כ אציגה בזה קונטרס מחידושי ליור"ד סי' ד' על סדר השו"ע שכתבתי זה רבות בשנים, וכעת עבור פרשתא דא ואתנייה, וארשים מה שחנני השי"ת במהדו"ב, קמא קמא דמטא לידי, חסדך ה' יסעדני אם אמרתי מטה ידי, אלקי' הרועה אותי מעודי, עד זקנה ושיבה היה מגן בעדי:
במהדורא קמא הבאתי שיטת הלבוש בסי' קמ"ה דהא דאאדשא"ש ע"י מעשה הוא מדבנן, ועיי' פירש"י בע"ז דף נ"א ובדף נ"ד ע"ב בהא דיליף הש"ס מכלים דאחז פירש"י מדרבנן אסר להו חזקי' עיי"ש, ועיי' בתוס' שם דף כ"א ד"ה בתיך ועיי' בתב"ש סי' ד' ס"ק נ"ט העלה דהוא מדאוריי' ומפרש גם דעת רש"י ותוס' עד"ז, ועיי' בפלתי דמשמע לי' נמי מפירש"י דאינו אלא מדרבנן, והנה כבר הבאתי קושיי' הפלתי והתב"ש א"כ מאי פריך הש"ס מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז, והא מדאוריי' מתקבל בפנים, וכתבתי ליישב עפי' דברי תשו' רע"א דע"כ קושיי' הש"ס משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ומבואר בשעה"מ דאפי' עומד לשרוף מדרבנן נמי כשרוף דמי ושפי' פריך הש"ס, וישבתי בזה קושיי' הפלתי לרב אדא ב"א דס"ל נמי כר"ה א"כ הד"ר קושי' הש"ס אשחוטי חוץ לא לחייב, דלדידי' ליכא לתרוצי בחצי קני פגום דהא ס"ל בחולין דף כ"ח דבעי' ושט ולא קנה עיי"ש, משכ' וכעת כ"ל בס"ד להוסיף מים ומלח, דכבר חקר בתשו' רע"א סי' קס"ה הנ"ל דבשחיטה לא שייך כתיתי מכתית שעורי' כיון דאין שיעור לעובי הקנה והושט כלל, והעלה דנהי דכתיתי מכתית שיעורא לא שייך מ"מ כל העומד לשרוף דמי מיהת שייך:
ובעוני לא זכיתי להבין דב"ק בזה דנהי דאין שיעור לעובי מ"מ כיון דעכ"פ בעי' שישחוט רוב הקנה שפי' שייך לומר כתותי מכחת שיעורי' ובאמת מבואר בתוס' סוטה דף כ"ה דטעמי' דכתותי מכתת שיעורי' נמי הוא מטעם כל העומד לשרוף, עיי"ש, וכן מבואר במהרש"א חולין דף ק"מ בטעמא דקדשי עיה"נ עיי"ש, והובא גם בתשו' רע"א הנ"ל, ומ"מ נראה לי דנהי דאמרי' גם גבי שחיטה כתותי מכתת שיעורי, משום דעכ"פ בעי' שישחוט רוב הסמנים כ"ז א"ש למאן דס"ל בחולין דף כ"ט ע"ב דמחצה ע"מ אינו כרוב דהכי אגמרא רחמנא למשה דתשחוט רובא, שפי' יש לומר כן:
משא"כ למ"ד מחצה ע"מ כרוב וס"ל דהכא אגמרי' רחמנא למשה לא תשייר רובא שוב בודאי לא שייך לומר כתותי מכתית שיעורא דהא עכ"פ לא נשתייר רוב הסימנים, והשתא יתורץ קושיי' הפלתי ע"נ דלראב"א ליכא לאקשויי מהשוחט בשבת בחוזר דנהי דס"ל נמי כרב הונא מ"מ לדידי' י"ל באמת כשיטת הלבוש הנ"ל דלא מיתסר אלא מדרבנן מאי אמרת הא מ"מ עומד לשרוף מיהא הוי וכתותי מכתת שיעורי' הא י"ל איהו ס"ל כרב דמע"מ כרוב והכי אגמרי' רחמנא למשה לא תשייר רובא וא"כ לא שייך בשחוטה כתותי מכתת שיעורי' וא"כ מדאורייתא שפי' הו"ל מתקבל בפנים, ואין להקשות דא"כ עכ"פ תיקשי לדידי' מאי ארי' חטאת ליתני זבח, דהא לדידי' י"ל דנקט חטאת לרבותא דהו"א כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי' כמש"כ התוס' ולר"נ דס"ל גם בנעשה רבה אאדשא"ש דוקא קשי' קושי' זו כמש"כ המהרש"א דלדידי' ליכא למימר דלרבותא נקט חטאת כמש"כ המהרש"א עיי"ש, משא"כ למ"ד דאאדשא"ש ע"י מעשה רבה שפי' י"ל כמש"כ התוס' דנקט חטאת לרבותא ודו"ק היטב וא"ש בס"ד:
שיטת הרא"ה והר"ן דאפי' למ"ד אאדשא"ש מ"מ באכילה מיה' אסורה דנהי דלא מצי אסר לה מ"מ מיהת לא שרי לה, ועיי' מה שהקשה הב"ח א"כ מ"פ משנים אוחזין בסכין התם שחיטתו פסולה קתני ובאכילה מיהא אסורה ועיי' בטו"ז במש"כ דהב"ח לא דק דכיון דאיכא מיהת חד מני' דשחיט שפי' ל"ש סברא הרא"ה ובנקה"כ הרבה להשיב, דסוף סוף הו"ל כאחד כשר וא' פסול עיי"ש, ובש"ך הביא עוד בשם משמרת הבית קשי' חמורה א"כ מ"פ מהשוחט בחוץ וכו' על רב הונא בלא ר"ה נמי קשיא הא עכ"פ לא שרי לה, ואינה ראוי לבא בפנים, ויותר קשה מאי פריך על ר"כ מאי ארי' חטאת ליתני זבח הא עכ"פ הוצרך למנקט חטאת העוף משום דבשאר זבחים אינו ראוי לבא בפנים משום דלא שרי לה, והנה במהדו"ק כ' בס"ד להסביר ע"נ סברת הר"ן עפי' שיטת היש"ש, דנהי דשחיטת חולין לא בעי כונה, מ"מ אם מתכוין בהדי' שלא לתתירה, לא משתרי' בשחיטה זו, וביארתי בס"ד דזה כוונת הר"ן במש"כ נהי דלא אסר לה לא שרי לה, ובזה יתיישבו ע"נ דברי הטו"ז במה שהקשה על הטושו"ע שלא הביאו דעת הר"ן בזה, ובחרע"א ז"ל תמה דהא למאי דקיימ"ל לצעורי קמכוין אין נפק"מ בזה דהא כיון דלצעורי קמכוין אמרי' שלא כיון לע"ז כלל, ולהנ"ל יתיישב ע"נ דלכאור' כיון דאומר בהדי' ששחט לע"ז הו"ל למימר מה דנתכוין רק לצעורי הו"ל כדברים שבלב, וצריך לומר דהוא כאומדנא דמוכח דמסתמא אין בדעתו של ישראל לעבוד לע"ז, וכ"ז לעניין עבודה זרה אבל לעניין הכוונה שנתכוון שלא להתירה בשחיטה זו לענין זה לא שייך לומר דהוי כאומדנא דמוכח משו"ה באמת אית לן למימר דאסורה באכילה אפי' לסברת לצעורי ק"מ, וא"ש קושיי' הטו"ז וממילא יתיישב נמי הקושיי' משניים אוחזין בסכין כדכ' הטו"ז כיון דלא באתי לאוסרה אלא מחמת דלא נתכוין זה להתירה בשחיטה זו שפי' קאמר הטו"ז מאי איכפת לן בזה כיון דעכ"פ אידך הא קשרי לה, וממילא יתיישב נמי ע"נ הקושיי' מהשוחט בשבת בחוץ דחייב ב' חטאות דהתם בשוגג מיירא ושחט שחיטה מעליא בכוונה כמו סתם שחיטה אלא ששגג במה שרצה לכבד בשחוטה זו לע"ז שוב לא שייך לומר שכיון שלא להתירה בשחיטה זו דמהיכ"ת נימא כן וא"ש שיטת הרא"ה בס"ד, ודו"ק:
והנה בדאית לי' שותפות בגוי' אי אמרי' נמי לצעורי ק"מ פליגו הפוסקים לרש"י ורמב"ם ל"ש בזה לצק"מ והא דחזר הש"ס להקשות ממתני' דשנים אוחזין, הה"ד דהומ"ל דאית לי' שותפות בגוי כדאוקמינהו לעיל, מיהא כיון דאתית להכי דנכרי אוסר מוקמי' לה בגוה ואליבא דת"ק כך פירש"י, אבל התוס' הקשו ע"ז דמ"מ לא הו"ל להקשות, הקושיות שכבר תירץ, ומתוך כך ס"ל דאפי' בשותפות נמי אמרי' לצק"מ ולענ"ד נראה בס"ד ליישב שפי' קושי' התוס', דהנה במתניתן דלקמן בשוחט לשם קדשים נמי קתני סיפא שנים אוחזין בסכין א' לשם א' מכל אלו וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ולכאור' תמוה כיון דכבר תני לה במתני' דשוחט לשם הרים למה הוצרך לכפול הך בבא, מיהא י"ל לפימ"ש הר"ן והרא"ה דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה, ועיי' מש"כ הטו"ז בשם הב"ח להקשות א"כ מ"פ מהך דשנים אוחזין וכו' התם לשיטתו פסול קתני, וא"כ י"ל דאאדשא"ש ומ"מ שחיטתו פסולה משום דלא שרי לה, והטו"ז כ' דל"ש לומר כן גבי שנים דהא עכ"פ אידך שרי לה, ועיי' בנקה"כ שחולק על הטו"ז וס"ל כיון דשחט לשם הרים הו"ל כמתה מאליה וכאלו שחטה נכרי דהוי נבלה, והנה פשוט דבשוחט לשם קדשים ל"ש סברא זו, וא"כ התם ודאי א"א לאוסרה מטעם דלא שרי לה, ועיי' בגליון רש"א על היור"ד דלא כ' כן אבל לענ"ד נראה פשוט דהתם ל"ש סברת הר"ן כלל, וכש"כ לפום האי סברא שכתבתי לעיל בטעמא דהר"ן משום היפוך כוונה, וזה ל"ש בשוחט לשם קדשים, ולפי"ז א"ש דהוצרך לשנות גם גבי שוחט לשם קדשים בבא דשנים אוחזין בסכין דאי ממשנה קמייתא הו"א לעולם היכא דאית לי' שותפות נמי אאדשא"ש ובשוחט לשם הרים היי"ט משום די"ל סברת הר"ן נהי דלא אסר לה מ"מ מיהת לא שרי לה, וזה שייך גם בשנים אוחזין בסכין כמש"כ הנקה"כ, אבל בשוחט לשם קדשים דל"ש סברא זו הו"א אפי' באית לי' שותפות נמי אין אאדשא"ש, קמ"ל, וכ"ז למאי דס"ד מעיקרו אבל לבתר דמסיק דאפי' למ"ד אאדשא"ש מ"מ בישראל אמרי' לצק"מ שיב א"א למטעי ולומר דטעמא דמתני' קמייתא משום דלא שרי לה דהא כיון דאמרי' לצק"מ הא אמרי' דלא כיון כלל לשחוט לשם הרים אלא לצק"מ וכמו שהקשה באמת בחרע"א על הט"ז, וא"כ שוב אינו מספיק הא דתרצינן לעיל דאית לי' שותפות בגוי דהא כבר כשמע זה מאידך מתני' בשוחט לשם קדשים דקתני נמי הך בבא דשנים אוחזין וכו', משו"ה הוצרך לשני דמתני' קמייתא מיירא בישראל מומר, וא"כ שפי' הוצרך התנא לשנות גם שניהם חדא בישראל מומר דהיינו משנה קמייתא, ומשנה שני' באית לי' שותפות, ומיושב שפי' קושי' התוס' כנלענ"ד בס"ד:
ובשו"ע יור"ד סי' ד' הביא ב' דיעות אי אמרי' לצקאנו בדאית לי' שותפות בגוי' ואלו בחו"מ סי' שפ"ה כ' סתם דבאית לי' שותפות מצי אסר יין חברו וחייב לשלם לו וכבר הקשה שם הסמ"ע סתירת השו"ע אהדדי ועיי' מש', ומה שהקשה הש"ך ביור"ד סי' ד', וכבר כתבתי במהדו"ק הנלענ"ד לתרץ, וכעת אוסיף ביאור בס"ד, דלכאורה תמיה כי בעלמא לעניין איסורא שפי' אמרי' דלא מצי לאסרו דלצעורי עורי ק"מ, ולא מהימן לומר שאסרו דגדולה חזקת יהדות שלו, אבל לעניין דיני ממונות היכא דהניזק אומר שישלם לו דמי היין, אמאי יהי' פטור מתשלומין כיון דהלה מודה שניסכו הו"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דהא כל לגבי ממין אדם נאמן על עצמו נגד כל החזקות שבעולם, וכנגד כל אומדנות ועדים וא"כ אמאי לא יתחייב בתשלומין, מיהא י"ל כיון דבאמת קיימ"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, והא דבמזיד חייב אינו אלא משום קנסא כדי שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך יינו של חברו, א"כ שוב א"א לחייבו מצד הודאתו דהא קיימ"ל מודה בקנס פטור מתשלומין:
אלא דמ"מ עדיין צ"ע דהא ע"כ מיירא דאגבה' קודם שניסכו דאל"כ הא ק"ל בדר"מ, וכדפירש"י וא"כ נהי דעיקר התקנה הוא משום קנס מ"מ כיון שהגביהו ע"מ לנסכו כבר נעשית שלו, ושוב ל"ש לפטרו משום מודה בקנס דהא הודאתו השתא הוא על מה שקנאו בהגבהה, מיהא ז"א כיון דלא שייך למימר מדמגבה' קנאו ונעשית שלו אלא בשהגביה ע"מ להזיקו, וכיון דהזיקו אינו אלא עפי' הודאתו ואי לאו הודאתו לא קניא בהגבהה כלל, שוב הו"ל מודה בקנס ופטור, ועיי' מש"כ בזה במהדו"ק ליישב קושיי' התוס' על רש"י במה שפי' לא מבעי הגביה והרביצה, מיהא כל זה בעיקר הדין שבש"ס אבל השתא מיהת כיון דעכ"פ פליגו הפוסקים אי מצי אסר היכא דאית לי' שותפות, נהי כמי דהו"מ מזיק לומר קים לי כפוסקים דפטרי מ"מ פשיטא מיהת דהיין נפחת בשויו מדמעיקרו, דשום אדם לא יהא נחית נפשי' לספיקא לקנות יין שכמה פוסקים אסרוהו וא"כ עכ"פ כבר הגביהו ע"מ להזיקו, דהא ודאי הוזק במה שניסכו אף אם לדינא אם יבא לשאול נפסוק לו דמותר כדפרישית, וא"כ שוב אנו דנין אם קנאו במה שהגביהו או לא שוב א"א לומר קים לי כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולפי דבריו כיון לאסרו ממילא הודה דקניא בהגבה' ונעשית שלו ושפי' פסק בחו"מ לעניין דיני ממוני' שצריך לשלם לו דמי יינו אע"ג דביור"ד הביא ב' דיעות לענין איסורא כנלפע"ד עצה עמוקה ליישב שיטת המחבר בס"ד: