ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן יח
בדינים של השוחט לשם ע"ז ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו המבוארים ביו"ד סי' ד'
סעי' א השוחט לשם ע"ז, אפי' לא חישב לעובדה בשחיטה זו וכו' עיי' בתב"ש ס"ק ב' דלפי מה שלמדינו התוס' בכמה דוכתא, דמחשבות הפוסלות בקדשים היי"ד כשהוציא בשפתיו, הה"ד בשוחט לע"ז בכהי"ג מיירא, ואייתא ראי' מדיליף בגמרא ק"ו חולין מקדשים דמחשבה פוסלת בדי עבודות ק"ו בחולין שאין המחשבה פוסלת אלא בב' עבודות ק"ו דאין הכל הולך אלא אחר העובד, והא איכא למיפרך מה לקדשים שאין המחשבה פוסלת אלא בדיבור, אע"כ דגם בע"ז נמי דיבורא בעינן, אמנם בפלתי ס"ק א' לא כ"כ וס"ל דודאי היכא דמחשב מעבודה לעבודה דבזה בעינן למילף חוץ מפנים אמרי' כמו דבפנים צריך דיבור הה"נ בחוץ אבל השוחט וחושב בשעת שחיטה ששוחט בהמה לע"ז בזה לכו"ע אין צריך דיבור דזהו עיקר שחיטה לע"ז דהיא היא דעושה מעשה גמור לע"ז ובזה א"צ למילף מבפנים דהיינו עיקר העבודה לע"ז, וכ' דזה נראה פשוט וברור עיי"ש שהוכיח זה ממש"כ הש"ך בס"ק ב', אלא דלדבריו קשי' קושיי' הנ"ל והיא הוכחת התב"ש א"כ מאי ק"ו עביד מקדשים הא איכא למפרך כהנ"ל, ונ"ל בס"ד דמשום הא אכתי לא תברא, דמ"מ הק"ו שפיר דהא דבע"ז אין צריך להוציא בשפתיו לאו משום חומרא דע"ז הוא, אלא משום דע"י מחשבתו משוי לי' המעשה גופא לע"ז דהא המעשה מסכים על מחשבתו, משא"כ בקדשים היכא דחושב בשעת שחיטה לאכל מבשרה למחר אין כאן אלא מחשבת איסור, דהא אכתי לא אכל מבשרה למחר אלא שחישב עשות משא"כ בשוחט לע"ז אי חישב לע"ז הרי עשה מעשה להוציא מחשבתו לפועל:
ובזה יתיישב נמי שפיר הא דהקשה בבכ"ש הא איכא למפרך אק"ו מה לקדשים שכן אין המחשבה פוסלת בהקטר' האיברים תאמר בע"ז דהונח שב' פוסלת אפי' בהקטרת האברים דאם הקטיר האיברים לע"ז חייב משו"ה איכא למימר דאמרי' זה מחשב וזה עובד, ולמש"כ נראה דלק"מ דהאי לאו משום מחשבתי הוא, אלא כיון שמחשבתו הוא לע"ז ומוציא מחשבתו לפועל מעשה מחייב אמעשה שהקטיר משא"כ במקטיר ע"מ לאכל חוץ לזמנו אכתי אינו אלא מחשבה גרידא, ומחשבה אינה פוסלת בהקטרה, וזה נ"ל ברור, והיא ראיי' לדברי הפלתי הנ"ל, אלא דאי קשי' הא קשי' לי לפי"ז מאי פריך בגמרא מאי אין מחשבה פוסלת אילימא דאין מחשבה פוסלת בע"ז כלל, אלא זביחה דע"ז דאסר בהנאה היכא משכחת לה, ולפימש"כ בשם הפלתי א"כ שפיר משכחת כה והיינו בשוחט לע"ז ומ"מ שפיר קאמר ר"י בע"ז דאין המחשבה פוסלת דהאי לאו משום מחשבה הוא נאסר אלא משום דהמעשה גופה נעשית לשם ע"ז כדאסברא לה הפלתי ומזה מוכח כהתב"ש דגם זה בכלל המחשבה דאיצטרך למילף מפנים וממילא אי בפנים לא אוסרת המחשבה כ"א הוציא בשפתיו הה"נ בחוץ, וזה צע"ג להפלתי הנ"ל, אלא דלפ"ז הדרא קושית הבכ"ש לדוכתה מאי קאמר ק"ו הא איכא למפרך מה מה לקדשי' שכן אין המחשבה פוסל' בהקטרת האברי' תאמר בע"ז דאם הקטיר אברים לע"ז חייב והשתא הא קיימינן דגם זה מקרי פסול מחשבה, אמנם נראה לענ"ד דקושיי' זו בלא"ה יש ליישב שפיר לא מיבעי לפירש"י דס"ל בשחיטה וזריקה נאסר הבשר המותר ולא בהקטרה, דלא נאסר הבשר והק"ו דגמרא הכי מה בקדשים שהבשר נאסר ע"י מחשבה ב"ד עבודת ומ"מ אין הכל הולך אלא אחר העובד כש"כ בע"ז שאין הבשר יוכל להאסר אלא ע"י מחשבה ב"ב עבודות וא"כ ליכא למיפרך מהקטר חלבים דהא אין הבשר נאסר עי"ז, ואפי' לפי' הר"ן והרשב"א דהכי עביד ק"ו מה במקום שהמחשבה פוסלת ב"ד עובורות כגון ששחט ע"מ לקבל ולהולך ולהקטיר ולזרוק חוץ לזמנו פסול ואלו בע"ז אינו אוסר כ"א משחיטה על ב' עבודות דהיינו זריקה והקטרה, אבל לא אקבלה והילכה, א"כ הדק"ל, ונ"ל דמ"מ ליכא למיפרך ממחשבת הקטרה די"ל השתא מיהא בשחיטה קיימינן דעכ"פ מחשבת השחיטה מצינו דחמירא בקדשים מבע"ז וכהי"ג אמרי' בזבחים דף י' ע"א השתא מיהת בשלמים קיימי', ואפי לר"י דל"ל האי סברא התם היינו משום דעכ"פ איצטרך קרא משום ק"ק דטעונות צפון וגם שייכא בפנימיות משא"כ הבא שפיר י"ל השתא מיהת בשחיטא קיימינן:
עיי' מש"כ לעיל ביישוב קושיי' הבכ"ש דאיכא פירכא על הק"ו מה לקדשים שכן אין המחשבה פוסלת בהקטרת אברים, תאמר בחולין ותירצתי דאנן מיהת בשחיטה קיימינן, ונ"ל דכן מוכרח מסוגיין דא"א למיעבד פירכא מעבודה אחרינא אשחיטה והוא ממש"כ התוס' בד"ה פנים לר"ל קשי' דהיי"ט דלא מתוקם מתני' לא במחשבת פיגול ולא בשינוי בעלים דמה לתרווייהו שכן אינם באותה עבודה שאם אמר הרני שוחט לשם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כשר כדאמרי' בזבחים דף י' וקשה הא מ"מ איכא למימר דקעביד ק"ו מזריקה ושאר עבודות דמשכחת לה באותה עבודה בשינוי בעלים ומחשבין גביי' מעבודה לעבודה ואפי"ה אין הכל הולך אלא אחר העובד, ק"ו בחולין, א"וו דל"ש למיעבד ק"ו אשחיטה משאר עבודת כיון דעכ"פ בשחיטה לא משכחת לה, והיינו כדפרישית ודו"ק היטב:
ועפימש"מ ארוח לן בס"ד ליישב ע"כ תמיהת התוס' יו"ט ספ"ג דב"מ אמש"כ התוס' בחולין דף כ"ט בתוד"ה אלא זביחה דע"ז דמיתסר' היכא משכחת לה שכ' וז"ל תימא אי חשיב פיגול אף במחשבה בלא דיבור א"כ משכחת זביחה דע"ז דמיתסר בדיבור כשפי' בהדיא דשחט לע"ז עכ"ל, ותמה בתוס' יו"ט הא התוס' בב"מ דף מ"ג ד"ה החושב ופסחים דף ס"ג ד"ה ר"מ מפשט פשיטא להו דלא מתפגל אלא א"כ הוציא בשפתיו, א"כ מי מעכב על ידם לפרושי גם בשמעתין כהנ"ל עד שהוצרכו לאסוקי בקושיי' אם נימא דמנתפגל במחשבה גרידא תפשוט באמת מהכא דלא מתפגל כ"א ע"י דיבור, והוא באמת תמיה נשגבה, ועפ"י הנ"ל נ"ל ליישב בס"ד, דהנה כ"כ דלתפלתי פשיטא וברירא לי' דבשוחט לע"ז ל"ב שיוציא בשפתיו דאין זה בכלל מה דבעי' למילף מבפנים, דהא גופא שוחט לע"ז הוא, אלא דלפי"ז כ"כ דקשי' קושי' התב"ש א"כ מ"ק ר"י ק"ו הא אית לי' פירכא, דמה לע"ז שכן נאסר במחשבה אפי' בלא דיבור ולא משמע להו להתוס' תירוצי הנ"ל דפירכא מיהא הוי על הק"ו, ואין מקום לנטות כ"א דלר' יוסי איה"נ דבקדשים נמי במחשבה גרידא מתפגל ואפי' לא הוציא בשפתיו, ושפיר עביד ק"ו וא"כ שפיר הקשו ממנפ"ש אי חשיב פיגול אף במחשבה בלא דיבור מ"ק אלא זביחה דע"ז היכא משכחת לה:
הא משכחת לה ע"י דיבור, ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד:
ועוד נ"ל בס"ד ראיי' לדעת התב"ש הנ"ל דלא כפלתי מדאמרי' בגמרא דלר"ל דאמר אין מחשבין מעבודה לעבודה דלא יליף חוץ מפנים, שחיט ע"מ לזרוק דמה לע"ז מותרת, ויש לתמוה למאי דמסקי' דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו א"כ נהי נמי דאין מחשבין מעבודה לעבודה ול ול נימא כיון דאח"כ זרק דמה הוכיח סופו דשחיטה גופא הי' לשם ע"ז, וא"ל דלא מהני הוכיח סופו על תחילתו אלא לעניין דנימא דמעיקרו נמי בהאי מחשבה דהשתא שחוט אבל אכתי אין הוכחה דהשחיטה גופה הי' לע"ז דהא התב"ש בס"ק ג' הוכיח להדיא מלשון הרמב"ם דאשחיטה גופה אמרי' דהיתה לשם ע"ז מחמת הוכחה שבסופה, ועיי' בכו"פ ס"ק:
שפי' ג"כ הכי וא"ל דמיירא שפיר בשעת שחיטה דשחיט לשם השם, תינח להש"ך בס"ק ב' אבל להטו"ז בס"ק ב' לא מהני זה, דמ"מ מיתסר יעיי"ש, ובשלמא לדעת הרשב"א דמיירא ע"מ שיזרוק הנכרי דמה לע"ז לק"מ אבל התוס' בד"ה ר"ל מוכח דל"ס להו כן, מיהא לכאורה לק"מ די"ל דמיירא שלא זרקן מיהא זה תינח לתי' ב' שבתוס' ד"ה ריש לקיש אבל לפימש"כ התוס' בתי' קמא דהא דאמרי' מודה ר"ל דבר קטלה היא דאין לתמוה היכא נהרג דילמא מימלך ולא עביד הכי ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה, משמע דאפי' בזרק אח"כ ממש מ"מ מותרת לר"ל וע"ז ודאי קשי' לימא הוכיח סופו ע"ת דהשחיטה גופה היתה לשם ע"ז, ועיי' בתב"ש ס"ק ג' וצריך לומר כמש"כ התב"ש בס"ק ב' שהקשה איס"ד דבעינן שיוציא בששתיו דא"כ ל"ש לומר הוכיח סופו ע"ת דמאן לימא לן שהוציא כן בשפתיו, אולם להתב"ש קשיא ותי' התב"ש דאמירתו דהשתא הו"ל כאלו אמר כן בשעת שחיטה, ולפ"ז ממילא לר"ל אפי' אמר כן בהדיא בשעת שחיטה נמי לא הוי מיתסר כיון דאין מחשבין מעבודה לעבודה, ואי משום דחישב בשחיטה גופא לע"ז הא לא איכפת לן כיון דבעינן שיוציא כן בשפתיו, אבל לשיטת הפלתי דלא בעינן שיפרש כן בדיבורו דשוחט לע"ז הדרא קשי' הנ"ל לדוכתא, ומזה נראה ראיי' ברורה לשיטת התב"ש ודו"ק היטב:
עיי' במשל"מ פי"ג ונ"ה פסה"מ שהאריך בעניין זה אי בקדשים מיתסר במחשבה בלא דיבור וראיתי בתב"ש סס"ק ב' דמשמע לי' מלשון הרמב"ם רפי"ד ונ"ה פסה"מ דבמחשבה בעלמא מתפגל וכ"כ הפלתי, אלא דקשי' לי' להתב"ש מש"כ רפי"ח שם דלא לקי המחשב בקדשים דלאו כמעשה הוא ואי מחשבה בעלמא קאמר תיפוק לי' דליכא עדים והתראה, ונפק"מ אי שחיט וחשב בלב והשתא חוזר בו ושואל דין הבהמה אם יש לאסור, והצ"ע, והפרימ"ג כתב דלא הבין אטו לא משכחת מלקות אם אמר בפירוש דאיכא עדי והתראה והוצרך לטעמא דלאו שאין בו מעשה, ולענ"ד נראה דשפיר הקשה התב"ש, דאי במחשבה לחודה נמי מתפגל א"כ עיקר הלאו אמחשבה הוא דנאמר, והיינו עיקר האיסור ודיבורו אינו אלא גילוי על המחשבה, ובדיבורו לא עביד מידי וא"א להתרותו על הדיבו' ואין לומר דיתרו בועל הדיבור משום המחשבה שחושב ז"א דהא בהאי שעתא כבר חישב וכבר נתפגל קודם דיבורו, וכהי"ג אמרינן בכריתות דף ד' עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף ומשני רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י עיקר איסורן במחשבת הלב ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו עיי"ש נמצא קושי' התב"ש קושיי' אלימתא ושפיר קמותיב, אמנם לענ"ד נראה, דיש לתרץ קושייתו, דודאי לענין פסול הקרבן ס"ל להרמב"ם דבמחשבה בעלמא מפסל כמשמעותא דקרא דכתיב לא יחשב, מיהא לפגל הקרבן ע"י דיבור איכא לאו יתירא דכתיב לא תזבח לה"א שור ושה כל דבר רע ופירש"י והוא מהספרי אזהרה למפגל בקדשים ע"י דיבור רע, ולפי"ז י"ל ודאי היכא דמפגל במחשבה לא עבר כ"א אלאו דלא יחשב, ומ"מ היכא דמפגל בדיבור איכא לאו יתירא דלא תזבח הנ"ל ובזה הוצרך הרמב"ם לומר טעמא דלא לקי משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה, ואף שהרמב"ם לכאור' לא ס"ל כן דלא מנה לאו זה במניין המצות וכן הרא"ה בספר החינוך שדרך במניין המצות בעקבות הרמב"ם ז"ל מוקי לה להאי קרא כמשמעו שלא נקריב קרבן שיש בו מום, מהא לא תברא דבלא"ה גם לאו דלא יחשב לא מנה במניין המצות אע"ג דהאי ודאי אזהרה למפגל הוא, וע"כ צ"ל כמש"כ רבנו הרא"ה שם מצוה קמ"ד דמ"מ לאו דלא יחשב אינו נחשב מחשבון השס"ה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין והיינו מש"כ בתורה כל מום לא יהי' בו ודרז"ל משם לאו למטיל מום בקדשים וכן העניין ג"כ של מחשב פסול שהוא כעין נטיל מום עכ"ל, וא"כ שפיר י"ל דהרמב"ם נמי מודה לדרשה הנ"ל של הספרי, ומיושב שפיר קושיי' התב"ש:
אלא דע"ז גופא הקשה בתורת חיים בפ"ב דחולין איס"ד דבעי' דיבור מ"פ בזבחים דף כ"ט הא לאו שאין בו מעשה הוא, לימא עקימת שפתיו הוי מעשה כדס"ל לר' יוחנן בלאו דחסימה, היכא דחסמה בקול, ותי' דשאני התם משום דבדיבורו קעבד מעשה שמהלכת או דשה בלא שתאכל אבל הכא לא נעשה מידי בדיבורו א"ד וקשי' לי דאכתי קשי' ממומר דא"ל ר"י לתנא לא תיתנא מומר משום דבדיבורו קעבד מעשה, ופירש"י בתמורה דף ג' דנעשה מחולין קדשים, א"כ ה"נ בפיגול נימא כן דבדיבורו עביד מעשה שנעשה מהיתר איסור, ושוב ראיתי שעמד בקושיי' זו הפנ"י ב"פ הנזקין ולא זכר השר, דברי התו"ח הנ"ל, ונ"ל דס"ל להתו"ח דדוקא היכא שנשתנה השם ע"י עקימת שפתיו כגון היכא דנעשה מחולין קדשים הוא דמקרי מעשה ללקות עליו, משא"כ הכא דלא נשתנה השם, וכהי"ג אשכחן חילוק לעניין שיכל החוזר לברייתו דלא מקרי שינוי מעשה אלא היכא דגם השם נשתנה, עיי' תוס' ר"פ לוה"ג דף ל' ע"ב, ובחי"מ סי' שס"ג, וא"ש, וראיתי בפנ"י פ' הנזקין דמייתא ראי' דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו בדיבורו, מהא דבעינן למילף התם דע"א נאמן באיסורן כל שבידו מכהן גדול ביוה"כ דאי אמר פיגול מהימן, ואיס"ד דבמחשבה בעלמא מתפגל הי"מ למילף מכל פיגול דאמר רחמנא לא יחשב דנתפגל במחשבה והיכא מהימן הכהן ע"ז אע"כ דבעי' שיפרש בדיבורו, וי"ל דשפיר משכחת לה פיגול במחשבה בכהן העובד בשלו א"נ בשחיטה דכשרה בזר, והבעלים נאמנים על שלהם, וכש"כ די"ל דבעי לאתוי ראי' אפי' למ"ד דבעלים מפגלים, ושפיר משכחת לה פיגול גם במחשבה אפי' נימא דאין ע"א נאמן באיסורן משא"כ מכה"ג ביוה"כ שפיר מייתא ראי' ובפרמ"ג סי' זה במשבצות ס"ק ז' הקשה אהא דתנן פיגולין פיגול וכן כה"ג ביוה"כ אף דנימא דבעי' שיוציא בשפתיו מ"מ בק"ק אין שומע לו, ואיך נאמן הא אין אדם משים עצמו רשע ואף מגו ל"מ בזה כמבואר בפ"ב דכתובות, ונראה ליישב לפימש"כ התוס' כה"ג בפ"ק דמציא' וכן ברפ"ג דכריתות, אהא דאמר ר"מ שם מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא א"א משים עצמו רשע ותירצו היי"ד לפסול עצמו אבל הכא רוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה עיי"ש, ולפי"ז לק"מ ה"נ אין רצונו שהמקריב קרבן לא יצא ידי חובתו או ידי נדרו, ועוד כ"ל דלא מצינו הא דא"א משים עצמו רשע אלא היכא דנפסל עי"ז לעדות וטעמא משום דאדם קרוב אצל עצמו דהכי אמרי' בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני אדם קרב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע, משא"כ בפיגול דאינו נפסל לעדות בשביל זה דהא אין לוקין אלאו זה כמש"כ לעיל ומבואר בחו"מ סי' נ"ד דלא מיפסל אלא בלאו שלוקין עליו א"כ אינו מעיד כלל על עצמו דלגבי דידי' אין נפק"מ משו"ה ל"א בזה א"א מע"ר כנ"ל בס"ד:
והוא מלתא חדתא, וצריך שקידה, ואין תח"י ספרים די הצורך לעיין בהם, כי אני יושב פה קרית חוצות במרחץ נאליפנא להנפש ולעשות חיל השי"ת יאמץ חילי בתוך כל חוכי לו:
כתב הב"ח ע"ש התוס' ורי"ו דאם זרק מקצת דם אוסר כל הדם הנשאר וכ"פ הפר"ח אליבא דהתוס' והתב"ש ס"ק ו' חולק עליהם, דאין בתוס' שום משמעות לזה, ומ"מ מודה דלפירש"י כן הוא הדין, אלא דהתב"ש כ' דהבאי' אחריו חלקו עליו, ואמת דהרז"ה והרשב"א והר"ן פליגו ארש"י אבל אנכי מצאתי בס"ד בחידושי הרמב"ן לחולין כשיטת רש"י ולענ"ד פירש"י מוכרח מהסוגיא עפ"י מה שאבאר בס"ד:
הנה בסוגיא פליגו ר"י ור"ל אי מחשבין מעבודה לעבודה בחוץ כגון שוחט ע"מ לזרוק דומה לע"ז ופליגו נמי בפנים בשוחט לשמה ע"מ לזרוק דמה שלא לשמה, דר"י ס"ל מחשבין מעבודה לעבודה דגמרי' מפיגול ור"ל ס"ל דל"ג מפיגול ומתוך כ"ש מדקתני במשנה שם אר"י ק"ו מה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הילך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין וכו' מאי אין המחשבה פוסלת בחולין אילמא דלא פסלא כלל אלא זביחה דע"ז דמיתסרא היכא משכחת לה אלא פשיטא מעבודה לעבודה וה"ק מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה אין הכל הילך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא באותה עבודה א"ד שלא שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד פנים קשי' לר"ל חוץ קשי' לר"י בשלמא פנים לר"ל ל"ק הא מקמי' דשמעה מר"י הא לבתר דשמעה מר"י אלא חוץ קשי' לר"י, הוא מותיב לה והוא מפרק לה ב"ד עבודות וה"ק ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט עכ"ל הגמרא, ופירש"י שאין המחשבה פוסלת בהן בד' עבודות אלא בשניים בשחוטה ובזריקה, אבל קבלה והלכה לא כתוב בהו, והקטרה אע"ג דשייכא בהו מיהא לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לע"ז היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לע"ז ועיי"ש בתוד"ה מקום מה שהקשו אפירש"י ויתבאר בס"ד לקמן, ומ"מ מוכח דעת רשיי דבזריקה נמי מיתסר הבשר, אבל הראשונים ז"ל פליגו עלי' מחמת קושיי' התוס' ד"ה מקום וכ' שיטה אחרת דהני ד' עבודות כולהי בשחיטה ומעבודה לעבודה כגון בשחט ע"מ לזרוק או לקבל או להולך או להקטיר ובע"ז אינה בשחיטה אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שוחט ע"מ לזרוק אי להקטיר דלעולם אין מחשבת ע"ז אוסר אלא בשחיטה, דכתיב זבחי מתים, וקשיא לי טובא לשיטת הראשונים ז"ל, דהא התו"ס בד"ה פנים קשי' לר"ל כתבו דליכא לאוקמי ק"ו לא במחשבת פיגול ולא בשינוי בעלים דמה לתרווייהו שכן אינן באותה עבודה, שבאמר הרני שוחט חוץ לזמנו או לשם פלוני כשר כדאמרינן בזבחים עיי"ש, והשתא אי אמרת בשלמא דלמסקנא ק"ו דר"י הוא כפירש"י, דקאי לענין איסור הבשר א"ש, אלא לפי' הראשונים הנ"ל דלעניין מחשבה מעבודה לעבודה וכלהו בשחיטה קאי א"כ הדק"ל מה לשחיטת קדשים שכן אינו נפסל במחשבת אותה עבודה תאמר בשחיטת חולין לשם ע"ז, וליכא למימר דהשתא נמי קעביד ק"ו משינוי קידש דז"א דהא שינוי קודש לא מיפסל אלא בשחיטה ובזריקה ולא בקבלה והלכה והקטרה א"כ כש"כ דלא מיפסל בשחט ע"מ להקטיר או לקבל שלא לשמה, ועכצ"ל לפי' הרז"ה והר"ן לפי' הרז"ה והר"ן [הנ"ל דעבד ק"ו ממחשבת חוץ לזמנו א"כ הדר"ק הנ"ל לדוכתה דמה להתם שכן אינו נפסל במחשבת אותה עבודה וכדפרישית וצע"ג] והוא תמוה נשגבה לענ"ד, והנה בחידושי הרשב"א כתב תי' אחר לקושי' רש"י ותוס' הנ"ל בד"ה פנים לר"ל קשי' דהיי"ט דלא מוקי מתני' בפיגול או בשינוי בעלים וז"ל בשם ר"ת משום דמשמע לי' להגמרא דלא איירא תנא אלא בפסול דשגגת קדש דהי דומיא דחולין, ובחידושי אסברנא לה בס"ד שפיר, דל"ש למילף ק"ו אלא ממידי דשייך גם בחולין כמו בקדשים ומ"מ מהני מחשבתו בקדשים ולא בחולין משא"כ מילתא דליתא כי אם בקדשים ולא שייך בשחיטה לע"ז כלל כגון מחשבת חוץ לזמנו או שינוי בעלים לא שייך למיעבד מני' ק"ו, וע"כ ק"ו דר"י ממחשבת שלא לשמה ומעבודה לעבודה קאי ושפיר פריך הגמרא לר"ל:
אלא דגם לזה קושויתי הנ"ל קמה וגם נצבה דהא ע"כ למאי דמשני דעביד ק"ו מ"ד עבודות ע"כ מחוץ לזמנו עביד ק"ו דהא שינוי קודש לא שייכא כ"א בשחיטה ובזריקה ולא בקבלה הילוך והקטרה, וא"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכתה הא ק"ו ל"ש אלא במילתא דשייכא גם בחולין, ותו יש לתמוה הרבה על פירושן של הראשונים ז"ל מאי קאמרו דמיירא בשחט ע"מ לזרוק או לקבל ולהולך חוץ לזמנו מיפסל בא' מד' עבודות במחשבת חוץ לזמנו מעבודה לעבודה בשעת שחיטה, והוא תמיה נשגבה דהא אינו מיפסל אלא באכילת אדם או באכילת מזבח אבל אי חשב להולך או לקבל הדם חוץ לזמנו לא מיפסל והוא קושיי' הראש יוסף ופרמ"ג במשבצות ס"ק א' יעי"ש, והיא תמיה נשגבה קשה כברזל לפ' הראשונים ז"ל, אבל לפירש"י הכל ניחא דאאיסור הבשר קאי דבא' מד' עבודות הנ"ל בקדשים נאסר הבשר, משא"כ בחולין דל"נ אלא בב' עבודות, ומה שהקשו בתוס' ד"ה מקום דבזריקת דם לא מיתסר בשר והוכיחו כן מהני טעמי דאתו כציקוניא ויהבי דיכרא לטבחי ישראל ואמרו להו דמנא ותרבא לדידן בשרא ומשכא לדידכו ומסיק דכשרה דהלכה כר"י דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ות"ל דהבשר נאסר במה דזרקו הדם לע"ז אחרי כן, ומחמת קושיי' זו דחו כל הראשונים שיטת רש"י, זכיתי בס"ד ומצאתי בחידושי חולין להרמב"ן ז"ל תי' מרווח נאה ומתקבל דהתם כיון שכבר נשחטו וחילקו האיך הגויים אוסרים דבר שאינו שלהם, בלא מעשה כלל, משא"כ היכא דהבהמה עדיין של בעלים שפיר י"ל שהבשר נאסר ע"י זריקה, ומן הת ווא על הראשונים ז"ל שלא הרגישו בתי' זה שכ' הרמב"ן:
ע"כ צע"ג למיעבד עובדא דלא כשיטת רש"י, הן אמת דצלע"ג לפי"ז מה דתנן ר"א אומר אפי' שחטה לאכל לכותי מחצר כבד שלה פסולה, דסתם מחשבת כותי לע"ז, נהי דס"ל לר"א דאמרי' זה מחשב וזה עובד היינו הבעלים אבל מחשבת איש דעלמא ודאי דלא מהני דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כ"א ע"י מעשה, והכא כיון דפרט יתרת הכבד לחלקו של נכרי אין לו לנכרי שום חלק אחר בבהמה, וא"כ איך מהני מחשבתו לאסור הבהמה, ונהי דאמרי' לקמן היכא דאית לי' שותפות בגוי' א"א דשא"ש אבל פשיטא היכא דבירר כאו"א חלקו שוב לא מצי אסר חלק חברו וצע"ג אם לא דנימא כיון דס"ל לר"א סתם מחשבת כותי לע"ז אוסר מדרבנן, היכא דאית לי' מקצת חלק בבהמה, דהו"ל כאלו נעשה הישראל שליחו לשחוט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ונהי דאין שליחות לנכרי י"ל דס"ל לחומרא יש שליחות, ומדרבנן, ויתיישב בזה שפיר קושיית התוס' ד"ה פסולה שהקשו דהול"ל איה"נ כדדייק הגמרא אמתני' דשוחט לשם הרים פסולה אין זבחי מתים לא דהא כיון דס"ל לר"א סתם מחשבת כותי לע"ז א"כ הבשר בהנאה נמי אסור:
ולהנ"ל א"ש דבכה"ג היכא דבירר חלקו של נכרי כדקתני מתני' איה"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן משו"ה ל"ק אלא פסולה, ודו"ק היטב:
ומ"מ בהא דפליגו הב"ח והתב"ש בפשט דברי התוס' בד"ה מקום דלהב"ח נאסר דם הנשאר, ולהתב"ש לא נתכונו התוס' בתירוצם דהני תרתי איתנייהו מעבודה לעבודה דהיינו בשחיטה לזרוק או להקטיר לע"ז לאסור אף בשרה ובזריקה ע"מ להקטיר לע"ז נאסר מיהת דינה, משא"כ בהקטרה ל"ש כלל באיסור מעבודה לעבודה, עיי' במהרש"א ד"ה בהדיא דברי התוס' כמש"כ התב"ש, והכריח פי' זה מחמת קושיתו יעיי"ש, ומ"מ כבר כתבתי דלפי ענ"ד הסוגיא מוכחת כפירש"י דגם הבשר נאסר, וצ"ע לדינא:
ובסוגי' זו נפלאתי נוראות על אדונינו המהרש"א בתוס' ד"ה פנים קשיא לר"ל, במש"כ דליכא לאוקמי ק"ו לא בשינוי בעלים ולא במחשבת פיגול דאיכא למיפרך מה להנך שכן אינן במחשבת אותה עבודה, דאם אמר הרינו שוחט במחשבת חוץ לזמנו או לשם פלוני כשר, והקשה המהרש"א לפי"ז הו"מ ר"ל למילף שלא לשם חטאת דמפסל מעבודה לעבודה מק"ו דפיגול ושינוי בעלים דאינן באותה עבודה ואפי"ה איתניי' מעבודה לעבודה שלא לשונה, דאיתא באותה עבודה כש"כ דהוי נמי מעבודה לעבודה והאי ק"ו הוי שפיר מפנים לפנים, ותי' דאפשר דיש שום פירכא להאי ק"ו, ופלא דהוא קושיי' הגמרא בפ"ק דזבחים דף י' דפריך ר' ירמי' הכי לסיוע' דר"ש, ומשני רב אשי מה לחוץ לזמנו שכן כרת וצע"ג על גאון עוזנו המהרש"א ז"ל: הפרמ"ג הביא בשם הלבוש ישראל שוחט ונכרי מחשב שרי דאין שליחות לנכרי ותמה הפרמ"ג ת"ל דאפי' לישראל דיש שליחות מ"מ שרי דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ונראה ליישב בס"ד שיהי' דברי חכמים קיימין עפימש"כ התוס' בד"ה חוןץ לר"י קשי' וא"ת ולימא דקאי ר"י כרבנן כי היכא דילפי רבנן חוץ מפנים לעניין דזה מחשב וזה עובד ה"נ לעניין דמחשבין מעבודה לעבודה וי"ל דלגבי זה מחשב וזה עובד שייך למילף חוץ מפנים דגלי רחמנא בפנים דבעלים קרוב מקריב והה"נ בחוץ אי בעלים מחשבים קרי זבחי מתים, ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא אבל לענין דמחשבתן מעבודה לעבודה לא אשכחן דילפי' כלל, ולכאורה מחוסר ביאור, וי"ל קצת דס"ל מדקרי רחמנא מקריב אע"ג דהכהן המקריב ש"מ דכהן מקריב בשליחותו של בעלים ואע"ג דקיימ"ל שלוחי דרחמנא נינהו מ"מ הא מבואר בר"ן נדרים דשלוחי דידן כמי הוי אלא דרחמנא שוי לכהן שליחא דידן, והיינו דגלי רחמנא גבי המקריב דבעלים קרויין מקריב ומשו"ה שפיר קאמרו רבנן דהבעלים מפגלין, משא"כ גבי מעבודה לעבודה ל"ש לומר כן, ולפי"ז י"ל היי"ט דרבנן דלא ילפי חוץ מפנים דבשלמא בפנים שפיר י"ל טעמא הנ"ל, אבל בחוץ ל"ש שליחות בשוחט לכותי דהא אין שליחות לנכרי, וא"נ לישראל מ"מ אין שליח לדבר עבירה, ובזה דברי הלבוש מתיישבים שפיר די"ל טעמא דמ"ד זה מחשב וזה עובד לא אמרינן היי"ט משום דלא ס"ל דרשה הנ"ל דהמקריב וא"כ הדרן לכללא דאין שליח לד"ע ולא נעשה כהן המקריב שלוחן של בעלים בזה, וא"כ לכאורה הו"ל למימר בשוחט לכותי דהגוי מחשב ליתסר ואי משום דאין שלד"ע מ"מ נפק"מ היכא דהגוי מחשב לע"ז בשיתוף דגוי אננו מוזהר על השיתוף כמש"כ המג"א בסי' קנ"ו יעיי"ש, ואילו משום תקרובת ע"ז מ"מ מיתסר לישראל כמש"כ התב"ש בס"ק א' עיי"ש א"כ נפק"מ דבכהי"ג אמרי' זה מחשב וזה עובד משו"ה הוצרך הלבוש למיהב טעמא משום דאין שליחות לעכו"ם וזה נכון בס"ד ודו"ק היטב:
ס"ב שוחט סתם ואח"כ חישב לזרוק וכו' הרי זה ספק זבחי מתים, עיי' טו"ז ס"ק ב' בשם רש"ל שתמה על הטור דהא בגמרא אמרו דרבנן דק סרי היי"ט דל"א בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמרו משום כבודו דרשב"ג והית משים כבודן דרבנן והיי"ט דפוסקים דס"ל דהוה ספק ז"מ משום דמספק"ל אי אמרי' הוכיח סופו ע"ת אבל הטור דפסק בחו"מ ס"י רמ"ה סי"א דלא אמרי' הוכיח סופו ע"ת בזיכה לו ע"י אחר הו"ל להתיר כאן לגמרי ואיך פסק דהרי זה ספק זבחי מתים, ונראה לענ"ד בס"ד דלכאורה יש לתמוה ארבנן דקיסרי איס"ד דמספק"ל הילכתא, א"כ מ"ק דל"א בה משום כבודו דרשב"ג ת"ל משים ספק איסורא דילמא הלכה כרבנן, ועכצ"ל דס"ל הילכתא כרבנן, דל"א הוכיח סופו ע"ת א"כ למה חשו כ"כ לכבודו של רשב"ג דלא אשכחן הכא דחשו שלא לפסוק הלכה כרבים נגד יחיד משום כבוד היחיד ומ"ש בשאר דוכתא דקיימ"ל הלכה רוחות יחיד ורבים הלכה כרבים ולא אשכחן דחשו לכבוד שכנגדו אלא באתרי' וכן הקשה בבכ"ש עיי"ש, ע"כ נ"ל בס"ד, דרבנן דקיסרי פשיטא להו דהלכה כרבנן דרשב"ג, אלא דבגמרא אמרינן דרשב"ג ורבנן פליגו בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח ת"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דצוח מהדר קהדר בי' ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צוח מעיקרו סבר כי לא אתי לידי אמאי אצוח ולפי"ז י"ל דרבנן דקיסרי נמי פשיטא להו דהלכה כרבנן אלא דמספק"ל בטעמא דרבנן די"ל דרבנן ס"ל הוכיח סופו ע"ת לא אמרי' או דילמא רבנן נמי מודו כרשב"ג דאמרי' הוכיח סופו ע"ת והתם לא פליגו אלא מדלא צוח מעיקרו ש"מ דמהדר קמהדר בי' ופליגו בזה אסברת רשב"ג דסבר כי לא אתו לידי אמאי אצוח דהו"ל לאסיקי אדעתי' שיזכה לו ע"י אחר ולפי"ז י"ל אליבא דרבנן נמי אסרי' הכא ובזה דברי הטור מזיקקן דכל זה בשמעתין אבל בעיקר פלוגתתם פשיטא לן דהלכה כרבנן כנ"ל בס"ד ועיי' ש"ך ס"ק א' שהביא שיטת הב"ח דס"ל כשיטת רי"ו דדוקא היכא דזרק ממש אבל חישב לזרוק ולא זרק לא והב"י פליג ע"ז דסתם חישב משמע במחשבה בעלמא דאל"כ הול"ל ואח"כ זרק, ואני זכיתי בס"ד למצוא בחידושי הרמב"ן בחולין שם דס"ל בהדיא כשיטת רי"ו ואסברא לה בטו"ט דהנה התו"ס הקשו על פירש"י דמפרש ק"ו דר"י מה במקום שהמחשבה אוסרת ב"ד עבודות וכו' מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אלא ב"ב עבודות א"ד שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ופירש"י דאין הבשר נאסר משום ע"ז אלא ע"י שחיטה או זריקה, והתו"ס הקשו ארש"י מהא דתניא בתוספתא אם מששחטה זרק דם לע"ז והקטיר חלבה לע"ז זה הי' מעשה בקיסרי ל"א לא איסור ולא היתר והיינו משום הוכיח סופו ע"ת ות"ל דנאסר מחמת זריקה אע"כ דל"נ מחמת זריקה, ועי"י מש"כ בזה לעיל בסעי' אי וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל דאין לומר דמיירא שחישב לזרוק ולא זרק א"כ היכא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אדרבא הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק ועל מה ששחט תחינה סתם שמעולם לא הי, דעתו לזרוק לע"ז עכ"ל, ומדבריו למדני טעמא דר"י, וצ"ע על הב"י ומ"מ למדנו מדברי הרמב"ן הנ"ל דדוקא היכא דחישב לזרוק ושוב מדעת עצמו חדל לעשות משא"כ היכא דנאנס ולא זרק דשוב ל"מ למימר אדרבא הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע בזה גם רי"ו מודה דמיתסר, וזה ברור בס"ד, ובמש"כ בשם הרמב"ן א"ש הא דכתבו התו"ס להקשות אפירש"י מתוספתא שהביאו ולכאורה לא היו צריכים לתוספתא דהא בברייתא שהביאו בגמרא נמי איתא להא מילתא והו"מ להקשות ארש"י אולם עפ"י הנ"ל א"ש דבגמרא ל"ק אלא ואח"כ חישב והו"א דבאמת לא זרק משו"ה הוצרכו להביא התוספתא דקתני בהדיא ואח"כ זרק וממילא מוכח דעת התו"ס כשיטת הב"י דלא כרי"ו דאל"כ לא היו צריכן להביא התוספתא, ודו"ק היטב, הרי זה ספק זבחי מתים, עיי' בטו"ז ובש"ך הביאו שיטת רי"ו דס"ל בכהי"ג אסירה באכילה ולא בהנאה, והב"י הקשה גם בזה ממנפ"ש כוון דל"א בה היתר משם דמספק"ל שמא הוכיח סופו על תחילתו א"כ הי"ל למיסר גם בהנאה, ועי' כו"פ מש"כ דכיון דמספק"ל א"כ לענין איסר אכילה אוקמי' בחזקת איסר שא"ז משא"כ לענין היתר הנאה אדרבא איקמי בחזקת היתרו ועי"י בחידושי רע"א ז"ל דכיון דבפ"א לא נעשה מומר א"כ אין דנין לעניין זה משום איסור נבלה אלא משום תקרובת ע"ז ולעניין זה ל"ש לומר בחזקת איסור עומדת אע"ג דמחזיקין מאיסור לאיסור הנ"מ לאיסור נבלה משום דממילא יוצאת מאיסור אבר מה"ח לאיסור נבלה ע"י שמתה, משא"כ לעניין תקרובת ע"ז, ולענ"ד נראה דמ"מ יתכנו דברי רי"ו עפ"י שיטת הרא"ה שהובא בטו"ז ס"ק ד' ועיי' מש"כ שם בס"ד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה מיהת מיתסר, א"כ נהי דלא נעשה מומר מ"מ אם נימא הוכיח סופו על תחילתו ושחט לע"ז א"כ לא שרי לה, והו"ל כנתנבלה ושפיר קאמר הכו"ע: ולענד"נ בס"ד ביישוב שיטת רי"ו דהנה כ"כ לעיל בס"א דלשיטת הסוברים דבמחשבת פיגול לא מיתסר כ"א היכא דהוציא כן בשפתיו, הה"נ, בשוחט לע"ז בעינן שיוציא בשפתיו כמש"כ התב"ש בס"ק ב' וכבר הארכתי בזה לעיל בס"ד, ומ"מ נראה לי לפימש"כ הרא"ה והר"ן הנ"ל דבשוחט לע"ז בלא איסור תקרובת איכא נמי איסור נבלה דלא שרי לה, י"ל דודאי לאסור דילפינן לה מפיגול בעי' דומיא דפגול דיוציא בשפתיו, ומ"מ אפי' לא הוציא בשפתיו נהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה, ובזה י"ל שיטת רי"ו הנ"ל דכ"כ לעיל מה שהקשה התב"ש והכו"פ היכא מצינו למימר הוכיחו סופו ע"ת נהי דשחט במחשבת ע"ז מ"מ אכתי דילמא לא הוציא כן בשפתיו, ותי' התב"ש דמיירא שלא שחט בפנינו ואמרי' מסתמא הוציא כן בשפתיו, ועיי' בכו"פ שקיהה בזה דא"א לומר כן דהא ע"ז אין לנו שום הוכחה ומהיי"ט ס"ל באמת דבע"ז אין צריך שיוציא בשפתיו כמו שהארכתי בס"ד לעיל ס"א ולפי"ז י"ל היי"ט דרי"ו דמידי ספיקא לא נפקא שמא לא הוציא בשפתיו וממילא מוקמי' לה בחזקת היתר וכ"ז לענין איסור הנאה משא"כ לעניין איסור אכילה אפי' לא הוציא כן בשפתיו עכ"פ מיתסר כסברת הר"ן הנ"ל דעכ"פ לא שרי לה, כן נראה לענ"ד בס"ד נכון ודו"ק היטב:
ס"ג:
ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפי' חישב הנכרי לע"ז כשרה, עיי' שמ"ח סעי' ו' שאין לשחוט לכתחילה לגוי אם יודעי שהגוי רוצה לחשוב בשחיטה זו לע"ז דיש לחוש שיזריק או יקטיר לע"ז ואסור לישראל שיגרום: וכו' ואם יודע שלא יבא הדם והחלב ליד גוי הרי זה מותר לשחוט לו לכתחילה אעפ"י שיודע שיחשוב בשחיטה זו, וכו' עיי"ש, ועיקר דין זה מחידושי הרשב"א שכ' במשנה דהשוחט לנכרי שחיטתו כשרה דשחיטתו כשרה דקתני דיעבד לאו למימרא דלכתחילה אסור, אלא מדקתני ר"א פוסל לשון דיעבד תני איהו כשרה, וצ"ע לפימש"כ התוס' דהו"ל למיתני ר"א אוסר בהנאה כדדייק לקמן פסולה אין זבחי מתים לא, ותירצו משום דת"ק אמר כשרה נקיט איהו לשון פסולה, ולהרשב"א אדרבא ת"ק נקיט לישני איידא דלישנא דר"א וא"כ הדק"ל, מיהא לפימש"כ לעיל דבכהי"ג היכא דמבורר חלקו של נכרי לא מיתסר אלא מדרבנן דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש, מיהא זה א"ש בסיפא דקתני אר"א אפי' שחטה ע"מ שיאכל מחצר הכבד שלה אבל ברישא דקתני ר"א פוסל והתם ודאי מה"ת אסור בהנאה ל"ש לומר כן והדק"ל אמנם בחידושי חולין להרמב"ן מצאתי דכ' כ"כ דאפי' לכתחילה שרי ולא מצי למתני שוחטין לנכרי דא"כ הו"א דלא בא אלא לאפוקי דלא מיתסר משום לפני עור לא תתן מכשול ולעולם דאסור באכילה, ושוחטין ואוכלין, לאו לישנא דתנא הוא ומוכח לפי"ז מדברי הרמב"ן הנ"ל דאפי' ידע דהחלב ודם יבא לידי גוי באופן דיש לחוש שהגוי יקטירנו לע"ז נמי שרי' לכתחילה וזה דלא כהתב"ש הנ"ל, והא דבאמת כהי"ג שרי' י"ל דמיירא דאינו בתרי עברי דנהרא ומ"מ להתב"ש אין בזה איסור, כדמוכח מדבריו, מיהא לפימש"כ הפוסקים דאפי' ליכא תרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא צדקו דברי התב"ש, ועיי' בזה לקמן סי' קנ"א, ודו"ק: ואם ישראל חושב שיזרוק הגוי וכו' פסולה, ועיי' ש"ך ס"ק ד' שהקשה בזה הא דין זה עיקרו מהרשב"א שהוכיח כן ממאי דקשי' לי' ת"ל דשחיטת מומר היא, ולמאי דקיי"ל דבפ"א לא נעשה מומר, וגם להפוסקים דאותה שחיטה שנעשה בה מומר לא נאסרה, א"כ אין הוכחה לדינו של הרשב"א, ולענ"ד נראה נהי דמחמת קושיי' הרשב"א אין הוכחה לדידן, מ"מ יש הוכחה לדין זה מחמת קושיי' אחרנייתא, איתא דהנה למאי דקיימ"ל בס"ג שחטה ואח"כ חישב עליה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, א"כ בשוחט לזרוק דמה לע"ז נימא הוכיח סופו ע"ת ולשיטת רי"ו ניחא אבל הב"י ס"ל אפי' אם באמת לא זרק זרק חישב לזרוק א"כ ה"נ כיון דשחט לזרוק מסתמא חישב אח"כ לזרוק וכן מוכח ממאי דאמרינן, מודה ר"ל דגברא בר קטלא הוא מכלל דאף אם באמת זרק נמי ס"ל לר"ל דכשר, ואמאי נימא הוכיח סופו על תחילתו אע"כ דמיירא ששחט ע"מ שיזרוק הגוי, ובזה ל"ש לומר הוכיח סופו ע"ת, וא"כ ממילא מוכח דינו של הרשב"א דאף בכהי"ג מיתסר ומיושב קושיית הש"ך כן נ"ל נכון בס"ד ועיי' מה שכתבתי לעיל סעי' א' ועיי' ב"ח שהקשה לשיטת הרשב"א הנ"ל דאם שחט שיזרוק היא עצמו הדם לע"ז בלא פליגו ר"י ור"ל ולכו"ע אסורה, א"כ מאי מייתא סייעתה לר"י מברייתא ודילמא ברייתא לא איירא אלא בשחט שיזרוק הוא בעצמו לע"ז גתי' בדוחק יעיי"ש, ולולי ד"ק נראה דלק"מ דהא בברייתא קתני הרי זה זבחי מתים ולר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה אין זה זבחי מתים, והרשב"א כ"ק אלא כיון דגברא בר קטלא הוא הו"ל שחיטת מומר לר"ל ולא הוי אמר שחיטתו כשרה, אבל בהנאה ודאי לא מתסרי אליבא דר"ל וזה ברור וא"כ ראיית הגמרא נכונה:
ס"ד:
ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז לא אסרה שהרי לא כיון אלא לצערוי עיי' כו"פ שהעלה דאם אדם אוסר דבר שא"ש במעשה רבה מה"ת ל"מ סברת לצעורי ומיישב בזה דברי הרא"ש שהביא דעת ר"ח דדוקא במעשה כ"ש א"א אוסר דבר שא"ש אבל במעשה רבה אוסר וכתב דמסתברא כפירש"י ותמה המהרש"ל דמאי נפק"מ בזה כיון דלדינא קיימ"ל למסקנא דלצעורי קמכוין מ"ל מעשה רבה או מעשה זוטא, א"וו דאי במעשה רבה אדם אוסר דבר שא"ש ל"מ לצעורי קמכוין, אמנם בתב"ש סעי' ט' מוכח דלצעורי קמכוין הוא מחמת גדולה חזקה שעמד בה עד הנה ולא מפקעינן לי' מחזקת יהודית ונפק"מ בזה היכא דעומד וצוח שרצונו לשלם מה שהיזיק דבכהי"ג הול"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרו כדלקמן בה' ס"ת ולקושיי' המהרש"ל הנ"ל על הרא"ש נ"ל פשוט דהא באמת ס"ל להרש"ל שם ביש"ש דלמסקנא לר"נ ור"ע ורי"צ באמת אין אדם אוסר דשא"ש כלל, אפי' היכא דידעינן שלא כיון לצעורי והא דקאמר ור"נ ור"י אמר לך הנ"מ נכרי אבל ישראל לצעורי קמכוין ה"ק דדינא דידהו אתי' שפיר אף אליבא דת"ק אבל מ"מ אינה אסורה דאיהו ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש עיי"ש, והנה הרא"ש ושאר פוסקים לא ס"ל הכן כמבואר, מיהא נ"ל היינו למאי דס"ל כפירש"י דהא דאמרו ר"נ ור"ע ורי"ל א"א אוסר דשא"ש, היינו אפי' במעשה רבה, אבל אם נימא כשיטת ר"ח הנ"ל דאינהו לא מהרא אלא ממעשה זוטא אבל במעשה רבה מודו דמצי אסר אזי אין מקום לנטות מדברי היש"ש דאינהו ס"ל בכל עניין אין אדם אוסר דשא"ש במעשה זוטא אפי' היכא דל"ש לצעורי קמכוין, דאי טעמי' משום לצעורי קמכוין א"כ אין לחלק בין מע"ר למע"ז, ולפי"ז דברי הרא"ש פשוטים וברורים, דהוצרך לפסיק דלא כר"ח שהוא מערכה למה דהעלה דבמקום דל"ש לצעורי אינהו מודי דאדם אוסר דשא"ש וזה נראה לי ברור בעומק פשט הרא"ש ודו"ק היטב:
והנה מפירש"י ד"ה רבוצה מוכח הא דאין אדם אוסר דבר שא"ש הנ"מ היכא דלא הגביה מקודם אבל היכא דהגביה קנאה ונעשית שלו ומצי אסר לה, ומסתימת הפוסקים משמע דל"ס להו כפירש"י וכ"כ הפרמ"ג בפשיטות בשפ"ד ססק"ו יעיי"ש, אמנם לפענ"ד צ"ע לפימש"כ המג"א ב"ה, ר"ה סי' תקפ"ח דהיכא דהישראל קנאה לעניין אחריות אונסין הו"ל כע"ז של ישראל שא"ל ביטול, יעיי"ש א"כ ה"נ הול"ל כן וצ"ע, והנה התוס' הקשו אפירש"י דבהגבהה לא קנאה אלא לעניין חיוב אונסין ותו א"כ מ"פ בגמרא אר"נ ור"ע ורי"צ ממנסך דילמא התם שאני דקנאה בהגבהה ונעשית שלו עיי"ש, ונראה לפיענ"ד ליישב פירש"י ז"ל, ולטעמי' לא תיקשו קושיית התוס' והתוס' נמי לשיטתייהו שפיר מקשו:
דהנה בס' אמרי בינה סי' י"ב מספק"ל בהא דאין אדם אוסר דשא"ש בלא מעשה אם יכול לאסור דבר של הפקר הואיל ואין רשות אחר מעכב עליו, או לא, דכמו דאינו יכול להקדיש דבר הפקר כדמוכח בדברי הראשונים בנדרים דף ל"ד ע"ב עיי"ש הה"נ דאין אדם אוסר דבר של הפקר אף שאין רשות אחר מעכב עליו, והנה המקו"ח ב"ה פסח סי' תמ"ח פשיטא לי' דאין אדם אוסר דשא"ש אפי' אינו של אחר אלא שהוא דהפקר, אמנם בס' אמרי בינה הביא ראיה מהא דאמר ריב"ב מצי אמר לי' לא כל כמונך שתיאסר ייני לאונסי מבואר דאם אינו בע"כ אלא שהישראל מתרצה אף דאננו של נכרי מ"מ להתפיס איסור ע"ז אינו מעכב אלא קניין של הבעלים ובהקדש בכהי"ג ודאי דלא מהני דבעינן דומיא דביתו, ועוד ראיה מש"ס ע"ז דף נ"ג ע"ב דקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי וע"כ האי שליחות אננו בתורת שליחות ממש דאין שלוח לד"ע וגם אין שליחות לעכו"ם וא"כ מאי מהני מה דגליא דעתייהו ואיוו לאלהות הרבה מ"מ עכו"ם שעבדו לאשרה לא היה להם זכות בו, ואין אדם אוסר דשא"ש א"וו כיון דאין הבעלים מעכבין על האוסר יכול לאסור ואף מה דאננו שלו ולפי"ז כ"ל בס"ד דהנה רש"י פירש הא דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה יליף מכלים דאחז ומבואר ברש"י ע"ז דף כ"ד דאף להדיוט אסירי, ויתבאר לקמן בס"ד ועכצ"ל דהלימוד הוא כמש"כ בתב"ש ס"ק ט' דאי לאו דבמעשה גמוראיתסרי מדאורייתא אף להדיוט לא הוי אסרי אף לגבוה במעשה כ"ד דהיינו השימוש שלא נשתנה הכלי עי"ז והנה בגמרא ב"ק דף ע"א אמרי' מכי שחט בה פורתא לע"ז אסרה אידך לאו דמארי' קטבח, מבואר מזה דכל שנאסר בהנאה נפק מרשותי' דמארי' ובריש פסחים מוכח דאף איה"נ דרבנן לאו ברשותא דמארי' נינהו, כדאמרי' שעות דרבנן יעויי"ש, ולפי"ז שפיר קאמר רש"י דלרבותא נקיט רבוצה דל"מ הגביה והרביצה לפני ע"ז דהו"ל מעשה כ"ד מיהת לאסור מדרבנן כדמוכח מכלים דאחז ונפיק מרשותי' דמארי' ושוב מצי לאוסרו מדאורייתא אלא אפי' לא הגביה והרביצה נמי דע"י מעשה גמור מצי לאסור אפי' דבר שא"ש וכ"ז אליבא דרב הונא דס"ל אדם אוסר דבר שא"ש מדאורייתא, ממילא מוכח דבמעשה שאינו בגוף הדבר עכ"פ מיתסר מדרבנן דאל"כ לא מוכח מכלים דאחז כלום, משא"כ לר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש, וע"כ גם מדרבנן אננו אוסר, שפיר פריך הגמרא ממנסך דשוב ליכא למימר מדאגבה קני' כיון דאננו נאסר אפי' מדרבנן לא נפק מרשותא דמארי', אולם התוס' לשיטתייהו דס"ל בחולין דף מ"א דכלים דאחז לא נאסרו אלא לגבוה והא דילפי' מנייהו לאסור אף להדיוט היינו מדנאסרו במעשה שאינו גמור לגבוה מכלל דלהדיוט הו"ל למיסר מיהת במעשה רבה, אבל במעשה שאינו גמור אף מדרבנן לא נאסר להדיוט א"כ לדידהו ל"ל כהנ"ל ושפיר הקשו אפירש"י, אבל לרש"י לשיטתו יתיישב שפיר כדפרישית
מיהא בע"ז דף נ"ב ע"ב בד"ה ובאו פריצים וחיללוהו פירש"י מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו בהן לע"ז נאסרו משמע מזה דבמאי דנפקי לחולין לחודא אכתי לא הו"מ למיסרינהו אי לאו דקנינהו, וזה כדברי המקו"ח הנ"ל, וא"כ ל"ס למימר הא דפרישנא ביישוב שיטת רש"י ז"ל, ע"כ נראה לי בס"ד ביישוב שיטת רש"י ז"ל לפימש"כ הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו דמשעה שהגביה ע"מ להזיקו נעשה עליו כגזלן, וקנאו, ולפי"ז י"ל לפימש"כ הרא"ה והר"ן שהובא בטו"ז ס"ק ד"ל דאף דא"א אוסר דבר שא"ש מ"מ באכילה מיהת אסור דעכ"פ לא שרי לה, ולפי"ז דברי רש"י מבוארין דלא מבעי' הגביה והרביצה דודאי מצי אסר דהא אפי' תימא אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ עכ"פ הו"ל הגבה' ע"מ להזיקו דהא באכילה ודאי מצי אסר לה, וא"כ שפיר קניא בהגבהה ונעשה שלו וכ"ש בבהמה דאפי' א"א אוסר דשא"ש הו"ל הגבהה ע"מ לאוסרה משא"כ ביין נסך דלא שייך סברת הר"ן כמבואר בש"ך ל"ש לומר מדאגבהה קניא ונעשית שלו דהא לר"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוי הגבהה ל"מ להזיקו, וזה נכון בס"ד, ובמש"כ יתיישב ע"כ קושיי' התוס' בחולין דף מ"א בד"ה ת"ש שהקשו למ"ד בהנזקין מנסך ממש ואמרי' התם דהיי"ט דל"א מערב משום דהיינו מדמע וא"כ מאי משני הגמרא דאית לי' שותפות בגוה ולא נאסר חלק חברו אלא משום שמעורב בשלו א"כ הא אכתי היינו מדמע, ולמאי דפרישית א"ש כיון דעכ"פ נאסר משום שמעורב בשלו כל דאית לי' שותפות בגוה:
וא"כ שוב הו"ל ההגבהה ע"מ לאוסרה דהא יאסר מיהת משום תערובת, וממילא י"ל דבהגבהה הו"ל כגזלן ונעשית שלו ושפיר מצי לאוסרה מצד עצמו וזה נכון בס"ד ודו"ק, ועיי' בס' תורת גיטין ס' הנזיקין מש"כ בזה ועפימש"כ נ"ל ליישב בס"ד קו' הסמ"ע בחו"מ סי' שפ"א שהובא בש"ך ס"ק ה' כתב המחבר ב' דיעות באית לי' שותפות, והתם פסק סתם דאם הי' לו שותפות חייב לשלם, והוא נגד הכלל דקיימ"ל דהנתבע יכול לומר קים לי' כמאן דמתיר, ונ"ל בס"ד כיון דעכ"פ פלוגתא היא בין הפוסקים אי נאסר יינו או לא עכ"פ הפחיתו בדמי שוי' היין, דלא חריף זביני' כדמעיקרו דעכ"פ כמה בנ"א שימנעו לקנותו משום סברת הפוסקים לאסרו, ועוד דהא באמת הוה ספק איסורא, ולפי"ז כיון דעכ"פ הזיקו במא שניסכו שוב י"ל באמת משהגביה נעשה עליו כגזלן, ומחוייב לשלם לו כולו וכשיטת רש"י הנ"ל:
דהא ע"כ התם בשהגביה מיירא דאל"כ קים לי' בדרבה מנה, ולפי"ז עכצ"ל דמיירא הכעא בשלא הגביה, אבל הגביה והרביצה בדאית לי' שותפות איה"נ דלכו"ע אסור והמחבר לא חש לחלק, כיון דבלא"ה הביא ב' דעות לאסור אף בלא הגבהה, מיהא היכא דלית לי' שותפות לא גרם בהגביה אלא אם נימא כשיטת הר"ן דעכ"פ אסר לה באכילה, אבל המחבר ס"ל כהרשב"א דאף באכילה ל"מ אסרה כמבואר בב"י ובד"מ א"כ לא נעשית שלו כיון דל"מ אסר לה לא הגביה ע"מ להזיקו, ודו"ק היטב בכל זה:
לא אסרה עיי' טו"ז ס"ק ד' שהביא שיטת הרא"ה והר"ן נהי דלא אסרה עכ"פ לא שרי לה, ואסורה באכילה, ועיי' בתב"ש ס"ק י"ד שכתב אפי' לשיטת האוסרים אינו אלא מדרבנן אמנם בכו"פ סס"ק ה' מבואר דמדאורייתא אסור באכילה, ועיי"ש שהביא ראיות נכונות לשיטת הרא"ה, ונראה לפענ"ד לפימש"כ התב"ש והפרמ"ג בסי' ג' בשם המהרש"ל דנהי דלא בעי כונה לשחיטת חולין מ"מ אי כיון להיפוך שחיטתו אסורה, ה"נ כל ששחט לע"ז הו"ל כמו היפוך כונה, ומתסרי באכילה ואולי זהו קוטב כונת הר"ן במש"כ דנהי דלא אסרה אבל מיהת לא שרי לה, ובזה א"ש תי' הטו"ז וסרה תלונת הנקה"כ, עכ"פ הדין ברור דאסורה באכילה לפי סברת המהרש"ל, וכן מבואר בשמ"ח סעי' ז' דאפילו בישראל ששחט לזרוק גוי דמה לע"ז, ואפי' שוחט לשם מצוה, אלא שהוא צורך הגוי שיזרוק דמו לע"ז מדעתו ולא שיהי' שלוחו, שאין רצונו בע"ז דבהא מותרת בהנאה דלא הו"ל תקרובת ע"ז כלל מ"מ באכילה אסורה דאע"ג דל"ב כונה לשחיטה מ"מ כיון דשחטה לצורך דבר איסור גרע טפי, א"כ כש"כ בשוחט לע"ז ממש דנהי דלא אסרה אבל מ"מ הו"ל מיהת כמו היפוך כונה, ויש לתמוה א"כ איך פסק התב"ש גופי' דבישראל השוחט בהמת חברו לע"ז שרי' אפי' באכילה, מיהא אחרי העיון נראה לכאורה דליתא לזה דהא כיון דאמרינן לצעורי קמכוין אמרינן דלא שחט כלל לשם ע"ז ולא הי' לו היפך כונה כלל, אבל לא משמע כן מהטו"ז ס"ק ד' דתמה על הב"י שלא הביא דברי הר"ן וכ"כ ממש"כ הש"ך ס"ק ה' ול"כ בפשיטות דלמאי דאמרינן לצעיר קמכווין ל"ש לומר דלא שרי לה, אע"כ דס"ל אף להילכתא דאמרי' לצעורי קמכוין מ"מ אמרה הרא"ה לסברתו וכ"מ בהדיא בבדק הבית להרא"ה עיי"ש, ועיי' בחרע"א ז"ל, וטעמא נ"ל בסיד, דלכאורה כיון דפריש בהדיא שרצונו לשחוט לשם ע"ז להוי מאי דכיון לצעורי כדברים שבלב והו"ל לאסור וצ"ל דזה הוי כמו אומדנא דמוכח, דחזקה על ישראל שאינו עובד ע"ז, וכ"ז לעניין אי דנין לאוסרה בזה משא"כ לעניין דלא שרי לה ע"ז ליכא אומדנא דאדרבא כיון דרצה לצעורי לא שרי לה ושפיר כתב הטו"ז והש"ך, ולפי"ז נראה ברור דלשיטת המהרש"ל הנ"ל עכ"פ אסורה באכילה, כשיטת הרא"ה ודברי השמ"ח בזה צל"ע דלכאור' הו"ל זיכוי שטרא כבי תרי ודו"ק:
והנה היכא דל"ש טעמא דלצעורי קמכוין קיימ"ל דאדם אוסר דבר שא"ש עי"מ, וצ"ע על המחבר שלא ביאר זה כאן, דבישראל מומר א"א דבר שא"ש, וצ"ל דסמך עצמו על מש"כ ססע"י ג' דנמי מוכח מנה הכי ודו"ק: ובטעמא דא"א דבר שא"ש ע"י מעשה אמרי' בע"ז דף נ"ד דילפי' לה מכלים דאחז דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במעכו הכונים והקדשנום ואמר מר הסכינים שגנזום והקדשנום שהקדשנו אחרים תחתיהם, ופירש"י דגזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם אף להדיוט מדלא אמרינן לפרקו ולפקו לחולין אבל התוס' בחולין דף מ"א ובע"ז דף נ"ב ס"ל דלא נאסרו אלא לגבוה, ונפק"מ לדינא לפירש"י נאסר מדרבנן אפי' היכא דלא עבד מעשה בגופא, ולהתוס' דוקא ע"י מעשה בגופא, ועיי' בטו"ז ונקה"כ לעיל סס"י ב' ובמש"כ שם, אמנם דברי רש"י ז"ל תמוהים בזה מאוד כמו שהקשה בתו"ח, דהא אמרינן בע"ז דף נ"ב גבי אבני מזבח דלפרקינהו, ומשני כיון דא שהיא בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמש בהו להדיוט ותו הקשה מ"ק מדלא אפרקינהו, והא קדושת הגוף נינהו וקה"ג א"י לחולין ע"י פדיון, ובאו פריצים וחיללוהו ל"ש אלא בגויים, ועיי' בס' ברוך טעם מש"כ ביישוב רש"י הנ"ל, והנ"ל בזה בס"ד דרש"י בעצמו נשמר מזה, והוא במה דפירש שם בע"ז דף נ"ב דכהנים הגידו לו לחזקי' כל הכלים שהזניח המלך אחז, ולכאורה לא ידענו מה בעי בזה ע"כ נ"ל בס"ד עפ"י דאמרי' בסוף חגיגה כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים שאם נטמאו הראשונים יהי' אחרים במקומן וקיימ"ל במנחות כלים שהיו בימי משה משוחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מקדשתן כה"ג אבל כ"כ דלא קידשו ע"י עבודה אינן קדושין אלא קדושת דמים, והנה בקרא דאחז כתיב כל הכלים אשר הזניח משמע אפי' אותן כלים שעדיין לא עבדו בהם עבודה ולא הוי קדשי אלא קדושת דמים ג"כ גנזום והקדישו אחרים, ואינהו הו"מ למפרקינהו, אע"כ דלהדיוט נמי נאסרו מיהא לכאורה הומ"ל דלא ידעו הי נינהו כלים שכבר נתקדשו, ומספק גנזו כולם:
אבל ז"א דמדכתיב כל הכלים אשר הזניח מכלל דהיו נמי כלים שלא הזניח וע"כ דהכהנים היו מכירים בהם וא"כ כש"כ דהו"מ למידע הי נינהו שכבר נתקדשו קה"ג, א"וו דלהדיוט נמי נאסרו' ולפי"ז הוצרך רש"י לפרש דהכהנים הגידו לו כחזקי' כל הכלים שהזניח המלך אחז וממילא נתיישב שפיר פירש"י ובלבוש סי' קמ"ה כתב דילפי' דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה מאבני מזבח ששוקצים מלכי יון וגנזום בית חשמונאי והוא תמוה כמו שתפסו בזה בתב"ש ס"ק ט' דהא מבואר בע"ז דף נ"ד דאין ראי' מזה דהתם איכא למימר כדרב פפא דכתיב ובאו בה פריצים וחללוהו:
דמשבאו בה נעשה חולין, וקנאום מן ההפקר ונראה לפע"ד בס"ד דלפי מה דמבואר ברמב"ם פ"ג מ"ה ביהב"ח דקדושת המקדש לא בטלה ומייתא לה מדכתיב והשימותי את מקדשיכם אעפ"י שהם שוממין בקדושתן קיימו ולכאורה סותר זה דרשת ר"פ מובאו בה פרוצים וחיללוהו דמשבאו בה פריצים נעשה חולין ולכאורה ראיי' מזה להראב"ד שם דפליג על הרמב"ם וס"ל דקדושת המקדש בטלה והנכנס שם בזמן הזה אינו חייב כרת ובכ"מ שם כ' דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל בפ' בתרא דזבחים בהמעלה בזה"ז אי חייב כרת יעיי"ש, ולפי"ז נ"ל דהגמר' דקאמר ודילמא כרב פפא דאמר ובאו בה פריצים וחיללוה היינו אליבא דר"ל אבל להלכתא דקיימ"ל כר"י דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב כרת ע"כ צ"ל דדרשי' והשומותי את מקדשיכם כדקאמר הרמב"ם שיב לא מצינו למימר כיון שבאו בה פריצים חיללוהו וממילא מוכח שפיר מאבני מזבח ששקצים מלכי יון, ודברי הלבוש נכונים:
ובמש"כ נתיישב ממילא על נכון קושיי' חומרא שהקשה ב"ס ברוך טעם מאי פריך בב"ק דף ע"א אר"מ דמחייב ד' וה' בטבח לע"ז מכי שחט בה פורתא אוסרה אידך כי קשחט לאו דמארי' הא לר"מ אין להוכיח מכלים דאחז כלל דהא שמעי' לי' לר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל א"כ כבר קנאום המלך אחז במועלו ושפיר הו"מ למיסרינהו, ואי דקה"ג אינו מתחלל הא לפירש"י ע"כ ליכא למימר הכי דהא רש"י פי' דילפי' לה דאסירי להדיוט מדלא פרקינהו ועכצ"ל כיון דבלא"ה כבר נאסרו לגבוה אינו אלא כק"ד, א"נ כדתרצינא לעיל בס"ד, א"כ הדק"ל דלר"מ אין להוכיח דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ואין לתרץ לפירש"י דאמר גבי בהמת חברו שהגביה והרביצה דמדאגבה קניא ונעשית שלו לעניין שיכול לאוסרה לק"מ דהתם נמי כיון שגנבו ונתחייב באונסין ממילא נעשית כשלו ויכול לאוסר זה אינו דהא הקדש אימעט מדין שומר וא"כ ל"ק לעניין חיוב אחריות ולהתו"ס דל"ס להו כן בלא"ה לק"מ דלדידהו הלימוד מכלים דאחז מדנאסרו לגבוה במעש כ"ד ש"מ דלהדיוט מיהת נאסר במעשה גמר, וא"כ גם לר"מ מוכח שפיר דאי לאו דנאסרו לגבוה לא הוי יוצאים לחולין עי מעילה דהא קה"ג נינהו ואין בהם מעילה, אבל מ"מ הקושיי' קיימת להר"ן דס"ל כהתו"ס גבי הגביה והרביצה דאינו נעשית שלו בזה, וגבי כלים דאחז ס"ל כפירש"י מדלא פרקינהו ש"מ דאסורי להדיוט א"כ הקושיי' קיימת דלר"מ לא מוכח זה וא"כ א"א דבר שא"ש אפי' ע"י מעשה ולמש"כ א"ש די"ל הגמרא קאי התם אליבא דר"י הנ"ל דהמעלה בזה"ז חייב א"כ ע"כ ליתא להאי דרשה דובאו בה פריצים וחיללוה וא"כ מוכח שפיר מקרא דובאו בה פריצים וחיללוה ועיי' בס' ב"ט מש"כ ליישב קושייתו הנ"ל מב"ק גם בדבריו יתיישבו שפיר דברי העט"ז עיי"ש, ועיי"ש בסוגיא דמשמע דאליבא דר"י הוא דמוקי לה להשו"ט הנ"ל בגמרא, ועיי' שם בב"ק דף ע"א ע"א קאמר בגמרא בשלמא שוחט לע"ז שחיטה שאינו ראוי' היא וכתבו התוס' בד"ה בשלמא דהך סוגיא אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה דפלוגתא דתנאי היא' וא"ת והאמרינן התם דאפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש הנ"מ עכו"ם אבל ישראל לצעירי קמכוין ואכתי שחיטה ראוי היא וי"ל כשנתן רשות לשלוח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין דהשליח סבור שהוא של גנב, וכ' הפנ"י שם משמע דאף אם נימא שהמשלח ציוה להשליח לשחטו לע"ז אפי"ה קרינן בי' דשא"ש כיון דקיימ"ל אין שליח לדב"ע דקשה ע"ז מע"ז דף נ"ג ע"ב דאמרינן ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה כיון דגלי' דעתי' דניחא לי' בהאי ע"ז נכרי שליחותי' קעבד א"כ מכש"כ הכא שעשאו שליח בפי', ולמה הוצרכו לאוקמי כמ"ד אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, אד"ק, והמה מופלאים מאוד וכבר תמה בזה ב"ס ברוך טעם דדבריו אין להם שחר כלל דנהי דהגנב שוי' שליח לשחוט אפי' לע"ז מ"מ האי גנב לאו בעלים דהאי שור ושה הוא, ואכתי אי אין אדם אוסר דשא"ש לא מהני מידי מה דגנב שוי' שליח אלא דהתוס' קשי' להו דאפי' למ"ד אדם אוסר מ"מ נימא לצעורי קמכוין וע"ז שפיר תירצו כיון דהגנב נתן לו רשות לשחוט לע"ז ל"ש כצעירי קמכוין דהשוחט סבר שגנב הוא בעליו, אבל למ"ד א"א אוסר דשא"ש מאי מהני לן מה שהגנב נתן לו רשות, והיא תמיה מאוד ונראה כשגגה שיצאה מלפני השליט הגדול רבינו הפנ"י בהבנת דברי התוס', אמנם אחר העיון נ"ל ליישב שיהא דברי קדשו שרירין וקיימין, דלכאורא יש לתמוה אהתוס' למה הצריכו לאוקמי הסוגיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש דהא יש לומר כיון דטבחו קניא בשנוי מעשה וממילא קניינו ואיסורו באים כאחד, ושפיר מצי לאסרו אליבא דכ"ע והיא באמת קושיית הגאון רע"א ועכצ"ל דס"ל נהי דהבעלים קנאו בשינוי זה מ"מ אין השליח יכול לאסור וע"ז שפיר קשי' לי' להפנ"י מש"ס דע"ז הנ"ל מיהא נ"ל לפימש"כ הר"ן בע"ז בשם הרמב"ן דהתם ל"ק הגמרא אלא מדגלי דעתיי' דניחא להו בע"ז הנ"ל כע"ז של ישראל דאין לה ביטול אבל לעניין איסורא לא הוצרכו להאי טעמא דת"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, א"כ י"ל קושיית הנ"ל, די"ל דהתו"ס בב"ק נמי ס"ל כהאי שוטר, ועיי' בחידושי הריטב"א ובעיקר קושיי' הנ"ל י"ל התם הסוגיא קאי אליבא דר"ש דאיהו ס"ל ששא"ר ל"ש שחיטה ור"ש ס"ל דשינוי אינו קונה עיי' בר"פ הגוזל עצים ואף דקאמר התם דילמא לא היא כתבו התוס' דדיחוי בעלמא הוא וא"ש א"ר דהתו"ס ס"ל כהרמב"ן הנ"ל:
ואם יש לו שותפות בה י"א שאוסר גם חלק חבירו וכתב הב"ח וז"ל משו' דכיון שאוסר חלק שלו והוא מעורב עם חלק חברו הכל אסור דאין ברירה עכ"ל, ודבריו צע"ג מאי ענין זה ליש ברירה או אין ברירה, בשלמא ביי"נ דלא מיתסר אלא משום תערובות חלקו בשל חברו שפיר מצינו למימר דלמ"ד יש ברירה חלקו של חברו אינו נאסר, משא"כ בבהמה כיון דחצי' לא נשחטה אידך חצי' היכא משתריא, ונראה דס"ל להב"ח דהשוחט לע"ז אף שאסור משום תקרובת ע"ז מ"מ אכתי לא מיתסרא משום נבלה אלא דאיסור תקרובת ע"ז עלה, אבל שחיטה מהני לי' לטהר מידי נבלה, ואינה מטמאה אלא משום תקרובת ע"ז מדרבנן, וכן יש להוכיח מהתוס' בפסחים דף ע"ז עיי"ש ודו"ק, ושפיר קאמר הב"ח, ולפי"ז נפק"מ לדינא היכא דחלקו השותפות קודם שחיטה, דבכהי"ג ל"ש לומר אין ברירה שוב לא איכפת לן במאי דאית לי' שותפות וחלקו של חברו מותר אפי' באכילה, אלא דצע"ג ממשנה דהשוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור"א פוסל אר"א אפי' לא שחטה אלא כדי שיאכל נכרי מכבד שלה פסולה, משמע דמיירא שכל הבהמה היא של ישראל אלא דחצר כבד הוא של נכרי ואמאי פסולה נהי דס"ל לר"א זה מחשב וזה עובד מ"מ הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והול"ל דחלקו של ישראל שרי' אע"כ כל היכא דחלקו פתוך בגוי' שוב מצי לאסור כל הבהמה, ותו קשי' לי מהא דתנן בפ"ק דחולין שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא ודייקינן בגמרא נבלה אין זבחי מתים לא, מתני' דלא כר"א, דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז, ולהנ"ל איצטרך לי' לאשמעי' דנבלה היא דאי הוי תני אסור בהנאה משום תקרובת ע"ז אכתי לא הוי שמעינן דאסורה נמי משום נבלה, ונפק"מ היכא דאית לי' בהמה בשותפות ישראל למ"ד יש ברירה א"כ היכא דחלקו השותפות קודם שחיטה דאי משום תקרובת ע"ז חלקו של ישראל שרי' דא"א דבר שא"ש איצטרך למיתני דאסור נמי משום נבלה, ולית בי' דין חלוקה, וצע"ג, ועיי' ביצה פ' משילין גבי תחומין ינקי מהדדי:
וי"א דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו עיי' מש"כ הש"ך ס"ק ה' במש"כ ליישב קושיי' הסמ"ע בסתיר' הטו"ה:
ועיי' ב"ח חו"מ סי' שפ"א מש"כ בזה ודבריו צע"ג, ועיי' מש"כ לעיל בס"ד ביישוב הקושיי' ולולי דה"ק של המפורשים הנ"ל, הי' נ"ל ליישב הקושיי' ע"ד פשוט דהא כיון שהוא אומר שניסך לע"ז הרי הוא בעצמו אומר שכיון לנסך ממש ובשלמא מה שאנו דנין לעניין איסורא שפיר י"ל דלא מהימן דגדולה חזקת יהידות שלו ואמרינן מסתמא לא כיון אלא לצעורי אבל לעניין ממונא הרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכיון דבעצמו צוח שהזיקו שפיר מחייבינן לי' לשלומי כן נראה לפענ"ד בזה פשוט ונכון מאוד ודו"ק:
בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תרע"ג כתב דאם נתן רשות לשליח לשחוט סתם ושחט לע"ז לא אסרה והוכיח כן מש"ס נדרים דף ל"ו דבעי למפשט דהני כהנים שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן לימא לי' לתקוני שדרתיך, ולא לעותי, מיהא לפימש"כ שם הרשב"א הא קיימ"ל אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותי' דעכ"פ כיון דאננו שלוחו לא היי כשוחט קדשי' ונמצא דאיננו פיגול עיי"ש, לפי"ז אין ראי' משם ועיי"ש בפי' הר"ן ועיי' ביד אברהם שעל הגליון יו"ד שכ"כ, אלא דלפי ענ"ד צע"ג מכדי קיימ"ל דהזבח נפסל בד' דברים בשחיטה בקיבל בהילוך ובזריקה, ובשלמא בשחיטה ובזריקה י"ל דהוא עו"מ אבל בקיבול ובהילוך לא עביד מעשה בגוף הדבר הנאסר אכתי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצע"ג על הרשב"א והר"ן, עיי' מש"כ לעיל בשם הכו"פ דלצעורי קמכוין אינו אלא מספק משום דס"ל א"א דבר שא"ש מה"ת כ"א מדרבנן משו"ה תלי' לקולא בסד"ר, וקשי' לי א"כ ביינ"ס היכא דאית לי' שותפות בגוי, הו"ל למיסר דהתם ל"ש לומר דהו"ל איסור דרבנן דהא אם לא כיון לצעורי אסור מדאורייתא, דחלק דידי' מצי אסור וא"כ נאסר גם חלק חברו עכ"פ משום תערובת, והיכא תלינן לקול דלצק"מ ונראה ליישב בס"ד עפ"י מה שראיתי בס' תורת גיטין בפ' הנזקין דלפי מש"כ התוס' בפ' בתמורה דף ל' בשם הרמ"ר דהיי"ט דלא אמרינן ברירה בתערובת איסור והיתר דל"ש לומר ברירה היכא דכבר הי' עליו שם איסור קודם התערובת יעויי"ש, וא"כ הכא דלא נולד האיסור אלא בתערובת הול"ל ברירה, ויחליקו את היין וחלקו של חברו יהא מותר ותי' בס' תורת גיטין דהכא לא מהני טעמא דברירה כיון דעכ"פ היין נגע ביין כסך וקיימ"ל דאפי' ניצוק הוי חיבור לאסור ולפי"ז מיושב שפיר קושיי' הנ"ל דכיון דאינו אסור אלא משום ניצוק דבלא זה הו"ל למימר יש ברירה שוב אין כאן אלא אד"ר ושפיר אמרי' לצעורי קמכוין וזה נכון בס"ד, ומ"מ למדנו מדברי הכו"פ הנ"ל דהיכא דאית לי' שותפות בגוי' עכ"פ חלק דידי' מיתסר לכו"ע דבכהי"ג לא שייך לומר הואיל ומדרבנן הוא תלינן לקולא דאם לא כיון לצערו פשיטא דחלקו אסור מה"ת, וזה שלא כדברי הב"ח שכ' להדיא דאפי' חלק דידי' נמי שרי', ונראה לי הכרח לזה מדברי הרא"ש ותוס' דפליגי אשיטת רש"י מדלא משני דאית לי' שותפות בגוי או"ו גם בזה שייך לצעורי קמכוין, ולהפלתי הנ"ל אכתי הו"ל לשינוי כן אשניים אוחזין בסכין דהתם אי לא כיון לצעורי ודאי אסור מדאורייתא מחמת חלק דידי', אע"כ דבכ"ע תלינן לצעורי קמכוין וכמש"כ בשם התב"ש דגדולה חזקה, וממילא גם חלק דידי' שרי' דודאי לא נתכוין אלא לצעורי, כן נראה לפענ"ד ברור ודו"ק: עיי' תב"ש ס"ק שהביא בשם העט"ז דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן, והקשה עליו א"כ מ"פ בגמרא אדר"ה מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות אש"ח לא לחייב הא מדאורייתא מתקבל בפנים הוא, ונראה לי בס"ד עפ"י מה שהקשה רש"י ממה דאמרי' סי' א' בחוץ וסי' א' בפנים חייב שכבר עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, א"כ מ"פ כיון ששחט בה סי' א' אסרה איה"נ דמשום סי' א' חייב נמי אשחוטי חוץ ותי' הנ"מ היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסי' א' בפנים אבל הכא סי' השני לא אשחוט כלל דמחתך עפר הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עלה, וראיתי בתשו' רע"א ז"ל סי' קס"ה שהקשה לפי מש"כ רש"י לעיל דף כ"ט ע"ב דדוקא היכא דנתנבלה בשחיטה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו שם שחיטה עלה, משא"כ בנפסלה מחמת מלאכה אע"ג דאין שם שחיטת פרה עלה מ"מ כיון דשם שחיטה עלה מטמאה בגדים קודם פסולה, ולא אמרינן איגלאי מילתא דלאו שם שחיטת פרה עלה בסימן ראשון א"כ ה"נ כיון דלא נתנבלה בשחיטה אלא דסי' השני לא נשחט לשם שחיטת קרשים אכתי חייב אסימן ראשון משום שחוטי חוץ, והוא קושיי' חמורה, ותי' דהכא שאני כיון דשחוט לשם ע"ז עומד לשרוף וכשרוף דמי א"כ אין שחיטת סימן שני שם שחיטה עלי' כלל, ומשו"ה דייק ואמר דמחתך בעפר בעלמא הוא, והנה בשעה"מ ה' לולב מבואר דאפי' במידי דעומד לשרוף מדרבנן נמי אמרי' כל העמד לשרוף כשרוף דמי כיון דעכ"פ הדבר עומד לכך מה לי מאיזהו טעם עכ"פ משוי' לי' כאלו כבר שרוף ועומד הוא, והשתא שוב ל"ק קושיית התב"ש הנ"ל, דודאי אילו הוי מותבינן משום כיון דשחט בה סי' א' שוב אינו מתקבל בפנים שפיר הוי כמותיב, כיון דעכ"פ מדאורייתא מתקבל בפנים הוא מחייב שפיר, אבל השתא דאמרת דקושיי' הגמרא ע"כ משום דסימן השני לאו שם שחיטה עלה כלל, דמחתך בעפר בעלמא הוא א"כ נהי מני דלא מיתסר אלא מדרבנן מ"מ כיון דסוף סוף עומד לשריפה הו"ל מחתך בעפר וזה נכון בס"ד ובמש"כ מתיישב שפיר הא דפריך בזבחים דף קי"ד במוקצה ונעבד הקדישו ולבסוף נאסרו היכא משכחת לה הא אינו שלו הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים וכריה"ג, דאמר ממון בעלים הוא, ובתוס' הקשו ע"ז דהא אמרינן בגמרא כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי', א"כ ל"פ מידי ותי' דקאי הסוגיא כר"ה, ואכתי תמוה הא לרב הונא בלא"ה לא פריך מידי דהא ס"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, ועיי' מהרש"א שהרגיש בזה, ולמשתי' קשה דהא מיירא בשוחט ועבד בה מעשה ולהנ"ל א"ש דהא התם בגמרא ממעטי' מקרא יתירה הקדישו ולבסוף נאסרו, ואילו לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי לא צריך קרא למעוטי דת"ל דאין שם שחיטה עלה כלל, ומשו"ה לא ניחא לי' לאוקמי אלא כריה"ג דל"ל כל העומד לשרוף ושפיר איצטריך למעוטי קרא ועפי' מש"כ נראה לי ליישב בס"ד קושיי' חמירה שהקשה בס' כו"פ לקמן בסי' כ"ד לר"א ב"א דס"ל בע"ז דף נ"ד כרב הונא עיי"ש דמוקי לה להא ברייתא דתני נעבד אסור בין בשלו בין בשל חברו, בניסך לה יין בין קרניה, וס"ל נמי לקמן דף כ"ח דבעוף בעינן שישחוט ושט ולא מתכשר בקנה לחודי' א"כ הדר' קושיית הגמרא לדוכתה משוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז אשחיטי חוץ לא לחייב ולדידי' ליכא לאוקמי כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא, דהא בעינן שישחוט הושט, והיא קושיי' נפלאה, ועיי' לקמן בס"ד, ולפי מש"כ י"ל שפיר דלכאורה אכתי קשיי' אמש"כ לת' קו' הנ"ל דקושיי' הגמרא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אכתי מנ"ל להגמרא להקשות דילמא ברייתא כרבנן דפליגו עלי' דר"ש ול"ל כל העומד לשרוף וא"כ הדק"ל דילמא משום שחיטת מיעוט ראשון חייב, למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, מיהא יש לומר דהגמרא פריך שפיר דע"כ הברייתא אתי' כר"ש, דהא אמרינן בפסחים דף ע"ג שוחט בשבת בחוץ לע"ז מאי תיקון ומסקי' דתיקון להוציא מידי אבר מה"ח עי"ש פירש"י דהיינו להתירו לבן נח, ועיי' בשבת דף ק"ו בתוס' ד"ה דס"ל שם דלרבי יוחנן אליבא דר"ש נמי דס"ל מקלקל בחבלה חייב מ"מ תיקון קצת מיהא בעי ולר"י דס"ל מקלקל בחבלה פטור בעינן שיהא התיקון סמוך למלאכ מיד, וה"נ נהי דתיקון קצת להוציא מידי אבר מה"ח מ"מ תיקון זה לא אתי' סמוך לשחיטה דהא לבן כח נא מתכשר כל כמה דמפרכסת, נמצא דלר"י דס"ל מקלקל בחבלה פטור איה"נ דלא מחייב משום שבת וע"כ צריך לומר דאתי' כר"ש דמקלקל חייב ול"ב התיקון סמוך לשחוטה, וכיון דע"כ כר"ש אתי' שפיר פריך הגמ' דהא שמעי' לי' לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומחתך בעפר בעלמא הוא, וכ"ז אליבא דר' יוחנן דס"ל הכי בשבת דף ק"ו יעויי"ש והסוגיא נמי אליבא אזלי דהא מייתא להא דעולא אר"י לסייע דר"ה משא"כ לר"א ב"א י"ל דל"ס לי' להא דר"י כבשבת הנ"ל וס"ל דלר"ש לא בעי תיקון כלל ולר"י נמי דמקלקל בחבלה פטור כל שיש בו משום תיקון קצת אפי' לא הוי סמוך לשחיטה נמי מחייב א"כ אתי' ברייתא שפיר כמ"ד דל"א כל העומד לשרוף ושפיר מתחייב משום שחוטי חוץ אמקצת שחוטה, למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס וא"ש בס"ד:
ועיי' בכו"פ שהקשה קושי' חמורה מ"פ הגמ' מברייתא הנ"ל אר"ה לוקמי כריב"ב דס"ל בהדיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ותי' כיון דברייתא ע"כ בעי לאודועי חידוש במאי דנקט שבת דתיקון להוציא מידי אבר מה"ח מחייב, וע"כ כר"ש אתי' דס"ל מקלקל בחבלה פטור דלר"י אין כאן שום חידוש, ושמעי' לי' לר"ש בב"ק דף ע"א בשוחט לע"ז דפטור מתשלימין דהו"ל שחיטה שאינה ראוי' ש"מ דס"ל לר"ש אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה ושפיר פריך, והנה תירוצו נראה כשגגה שיצאה מלפני השליט, דהא איפכא, שמעי' לי' לר"ש מקלקל בחבורה חייב עיי' שבת דף ק"ו, מיהא לפמש"כ יתיישב שפיר הקושי' עפ"י דרכו דודאי הברייתא ע"כ כר"ש דמקלקל בחבורה חייב דאי מקלקל בחבורה פטור הדר' קושיית הגמרא בפסחים דאשבת לא לחייב ואי משום תיקון להוציא מידי אבר מה"ח תיקון זה לאו סמוך לשחיטה הוא:
וע"כ כר"ש אתי' ושפיר פריך כהנ"ל דהא ס"ל לר"ש אדם אוסר דבר שא"ש איברא מש"כ דלר"ש מוכח דס"ל אדם אוסר דבר שא"ש שם בב"ק כתבו התוס' כן בהדיא דהסוגיא אזלי למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, אלא דיש לתמוה הא אנן איפכא שמעי' לי' לר"ש גבי מסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו, קאמר ר"ש אין אדם אוסר דבר שא"ש בפ"ז דכלאים מ"ד ומייתא לה ביבמות דף פ"ג ע"ש, בשלמא לפי' הרע"ב והר"ש שם דת"ק ור"ש בכלאים לחודא פליגו ובדרש דקראי פליגו מ"ס לא תזרע כלאיים קאמר רחמנא מ"מ ומ"ס כרמך למעוטי כרם דאחרינא אתי א"ש ולק"מ אבל התוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם אוסר דבר שא"ש מוכח דלא ס"ל הכי, מדהקשו לר"י ור"ש דאדם אוסר דבר שא"ש אלא מעתה התוחב בשר נבלה לתוך קדרת חברו לא יאסרנה, ותי' דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרינן הכי, ובכלאיים נמי במחשבה תלוי כדתנן גבי הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנה דלא אסרו, אלמא משמע להו לדמות הא דכלאיים לאין אדם אוסר דבר שא"ש דעלמא א"כ הדרה קושי' לדוכתא דקשי' דר"ש אדר"ש, וכבר עמד על דיכה זו הגרע"א ז"ל בתשובה סי' קס"ה שהקשה כן אדבריהם והצ"ע, ונ"ל בס"ד דלכאורה לא מוכח מהאי דהשוחט לע"ז דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה די"ל קני' בשינוי מעשה, מיהא התם אליבא דר"ש קיימינן דס"ל בריש הגוזל עצים דשינוי במקומו עומד וזה תלי' בשינוי דאביי ורבא התם, ע"ש, ולפ"ז י"ל התוס' בב"ק כתבו דע"כ אזלי הסוגיא למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש דאי משים שינוי הו"ל למימר הניחא כרבא אבל לאבי מאי איכא למימר: אבל להילכתא י"ל איה"נ טעמא דהתם משום דקני' בשינוי, וכדיחוי דרבא בריש הגוזל עצים ושפיר כתבו ביבמות דאדם אוסר דבר שא"ש דכלאיים תלי' באדם אוסר דבר שא"ש דעלמא, והשתא תו ליכא למימר דקושיית הגמרא הי' מדברייתא ע"כ כר"ש, והד"ק הכו"פ לדוכתא, אמאי לא משני דאתי' כריב"ב, אבל לקושטא דמילתא אין כאן תמיה, דהא בתר הכי דמייתא תנאי, ואורחא דגמרא הכי, וממילא הקושיי' לראב"א הנ"ל בלא"ה לק"מ דמוקים לה כר"י ב"ב דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ודע דמש"כ הפלתי דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוי שבת שום רבותא דהא תיקון להוציא מידי נבלה, נראה לי דשפיר איצטריך למיתני שבת משום רבותא דש"ח והוא עפ"י מה שהקשו בתוס' הא אין קרבן יחיד קריב בשבת וא"כ א"ר לבא בפנים, ותו דלהוי כמחוסר זמן, ותירצו כיון דאם קרב בדיעבד הורצה שפיר קרינן לי' מתקבל בפנים, וא"כ שפיר איצטריך למיתני שבת לרבותא דאפי"ה חייב משום שחוטי חוץ, ויתיישב בזה קושיי' חמורה שהקשה בתש"ו רע"א ז"ל לר"נ קשי' לפי האמת אמאי נקט שבת יעויי"ש ולהנ"ל א"ש ויתיישב בזה מש"כ התוס' בד"ה לפני ע"ז דאין לפרש דוקא לפני ע"ז דא"כ מ"פ משוחט בשבת בחוץ דילמא מיירא שלא בפע"ז ולכאורה אין מקום לדיבריהם, דא"כ לא הוי שבת שום רבותא ולמש"כ א"ש דלמאי דמסקו דבד"ה השוחט שם א"כ בלא"ה תני שבת לרבותא דש"ח ודו"ק: בפרמ"ג בשפ"ד סס"ק ו' מספק"ל בהא דקיימ"ל אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אם אפי' במיעוט בתרא דקנה הדין כן כיון דלכתחילה בעינן שישחוט הכל, ופשיט לה מהא דמקשים אפלוגתא דר"י ור"ל בשחט לזרוק דמה לע"ז ת"ל משום שחיטת מומר ואמאי לא תירצו דמיירא במיעוט בתרא או"ו דגם בזה אסור, ולולי דב"ק נ"ל דאינו ראי' לפי"מ שהקשה הש"ך סס"י ב' בשם הדרישה אהא דשחט הכשר וגמר הפסיל עיי"ש מ"ש ונשהי' במיעוט בתרא דפסלינן ותי' דשאני התם דאחר שחט מיעוט בתרא משא"כ בשהיי' דהשוחט בעצמו גמר השחיטה אכתי שם שחיטה עלי' ולפי"ז הכא דהוא בעצמו גימר השחיטה לא איכפת לן אי נעשה מימר במיעוט בתרא דמ"מ מיפסל כמו שהיי' במיעט בתרא, ועיי' משכ' מזה עוד לקמן בסי' י"א, ומה שכתב הפרמ"ג עוד למאי דקיימ"ל מיעוט קמא דקנה אוסר תפיל הקושיי' הנ"ל מאי קשי' להו דילמא במיעוט קמא דקנה וצ"ע עכ"ל, דברים אלו אין להם הבנה כיון דנעשה מימר במיעוט קמא, אי נמי ברוב דבתר הכי לא רצה לשחוט לע"ז מ"מ שחיטת מימר מיהא הוית כיון דנעשה מומר ע"י מיעוט קמא ששחט לשם ע"ז: עיי' מה שהקשתי לעיל סס"י ב' לשיטת הריטב"א דס"ל בע"ז דהא דאדם אוסר דבר שא"ש על ידי מעשה היינו היכא דעשה מעשה באופן דהי"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו והקשתי שם מש"ס ב"ק דף ע"א ע"ב עיי"ש דפריך לר"מ מכי שחט פורתא לע"ז אסרה אידך לאו דמארי טבח והקשתי ממכפ"ש אי לא חשיב שינוי הא לא אסרה ואי חשיב שינוי קשי' קושי' התוס' שם דבכל שחיטה נמי קני' בשינוי ומ"מ חייבו רחמנא ועיי"ש משתי' בס"ד ונ"ל לתרץ עוד דהתוס' לשיטתייהו וריטב"א לשיטתו, דלכאורה יש לחלק בשאר שחיטה שפיר חייבי' רחמנא נהי דקני' בשינוי מ"מ כיון דע"י זה הכניסו לרשותו חייבי' רחמנא ד' וה' משא"כ בשוחט לע"ז כי היכא דלאו דמארי הוא ה"נ לאו דידי' הוא כיון דאיה"נ אין לו בהם זכי' ולק"מ קושיי' התוס' מיהא זה לשיטת הריטב"א בקדושין נ"ו דא"א לזכות באיה"נ אבל התוס' שם ע"כ ל"ס להו כן והארכתי בזה במק"א וא"כ לשיטתיי' שפיר קשי' והא דאמר לאו דמארי קטבח צ"ל להתוס' משום דמחייב לשלם לו דהזיקו, ולא מצי לאהדורי בעינא אבל הריטב"א לשיטתו בלא"ה לא קשי' קושיית התוס' ודו"ק: ס"ה:
השוחט לשם הרים וכו' אין לו דין תקריבת ע"ז וכו' אעפ"י שלא נתכוין לעבדם, והיכא דנתכוין לעבדם מזה לא דיבר המחבר, ועיי' בטור דלדעת ר"י הנ"ל תקרובת ע"ז, וכ"ה לדעת הרשב"א ופי' כן גם דברי הרמב"ם, ולדעת רש"י אפי' בנתכוין לעובדם לא מיתסר בהנאה משום דמחובר לא מיקרי ע"ז, ועיי' בב"י שפי' גם לשון הרמב"ם כן, וכ"ה לשון השו"ע כמש"כ בש"ך ס"ק ח' עיי"ש, והנה בשמ"ח ס"ק כ"א כתב דלדינא יש להכריע כהרשב"א, אבל לפענ"ד נראה דלא לחינם הכריע המחבר להקל, ולענ"ד יש לתמוה טובא על הפוסקים בזה לחומרא משום דס"ל דהר מיקרי ע"ז אלא דגזיה"כ הוא דאין תקרובת שלהם נאסר והלא עומד כנגדם קושיי' חמירה שהקשו בתוס' ע"ז דף מ"ה ד"ה אלוהיהם, מהא דאמרינן בע"ז דף מ"ו ע"ב א"ל ר"ה ברדר"י לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש להדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם ל"ש להדיוט ול"ש לגבוה, ואיס"ד דע"ז מיקרו היכא דייק דשרי לגבוה אי משום דאין נאסר להדיוט הרי בע"ח דאין נאסרין להדיוט ואפי"ה אסירי לגבוה': והניחו בקושיי' ומן התימא על הפוסקים שלא הרגישו לתרץ קושיי' זו, ומזה ראיי' ברורה להכרעת המחבר בשו"ע) ותו נראה לי טעמא דפסק המחבר להקל משום דקיימי' באפי' קושיי' חמורה שהוקשה בכו"פ ס"ק ה' יעויי"ש לשיטת התוס' דמחובר מיקרי ע"ז ומ"מ תקרובת דידי' לא מיתסר מדאורייתא א"כ מ"פ אר"ה משוחט בשבת בחוץ לע"ז דילמא מיירא בשוחט להר, דעובדו חייב חטאת ומ"מ משום תקרובת ע"ז לא מיתסר והיא קושיי' חמורה, ותי' הפלתי שם אינו מספיק כמש"כ לעיל דהא י"ל דשבת נקט לרבותא דשחוטי חוץ ולאפוקי מקושיי' התוס' שם, א"וו דמחובר לא מיקרי ע"ז ככל, וא"כ ליכא לאוקמי בהכי דהא לע"ז קתני:
אעפ"י שלא ניתכוין לעובדה, אלא לרפואה וכיו"ב, שחיטתו פסולה, הקשה בס' לב ארי' בחידושי חולין, לשיטה זו, א"כ מאי פריך הגמרא משניים אוחזין ושוחטין א' לשם א' מכל אלו וא' לשם דבר כשר, והא הכא דמיירא ששחט לרפואה, א"כ לא שייך לצעורי קמכוין:
ולק"מ לפימש"כ בתב"ש סעי' י"ד דגם בזה אמרי' בשוחט בהמת חברו לצעורי קמכוין, וטעמא י"ל גם בזה חזקה על ישראל שאינו פונה לדברי הבאי כיו"ב ומסתמא לא כיון אלא לצעורי מיהא נראה דתלי' בפלוגתת הפוסקים שיתבאר בס"ד בסימן ה':
אבל נראה דבלא"ה לק"מ דהא טעמא דמיתסר בעבד לרפואה וכיו"ב הוא משום דמיחזי כע"ז ממש כדפירש"י והמפרשים מיהא תינח היכא דמשכחת לה שתיאסר בהנאה ממש כגון בבהמה שלו שפיר איכא למיסר משא"כ בבהמת חברו דלא משכחת לה כלל שיאסרנה בשוחט לע"ז דהא אין אדם אוסר דבר שא"ש משום דלצעורי קמכוין שוב אין מקום לאסור בשוחט לשם רפואה אטו ע"ז ממש וזה פשיט וברור:
ס"ו שחט לשם שר וכו' לשם שר של שלשיל קטן, משמע דאי שחט לשם שלשיל קטן או לשאר בע"ח נמי אינו נעשה תקרובת ע"ז כמו מחובר דבע"ח אינם נאסרין וצ"ע דהא פירשי' בגמרא בד"ה לשם מיכאל ובעלי"ח אע"ג דלא מיתסרי משים ע"ז מ"מ אלהות מיקרו, כדכתיב הן נזבח וכו' וצע"ג על המחבר דס"ל דתליא אי מיקרי ע"ז או לא בסעי' שלפ"ז וא"כ בשוחט לבעל"ח נמי להוי תקרובת ע"ז בשלמא להתוס' א"ש דלא תליא כלל בזה דמקרי אלהות דהא גם מחובר מקרי ע"ז ומ"מ תקרובת דידי' מימעט מקרא עיי"ש הה"ד לבעלי"ח, אבל להמחבר ע"כ צ"ל כרש"י וצע"ג, ועיי' משפירש"י במשנה השוחט לשם ימים פי' שעשה הים ע"ז, ולכאורה צריך ביאור מה בא ללמדנו, ועוד דהו"ל לפרש כן ארישא דקתני השוחט לשם הרים, ונ"ל דרש"י לטעמי' דס"ל בע"ח אלהות מקרי ולכאורה לפי משפירש"י בחומש פ' בראשית ולמקוה המים קרא ימים והלא ים אחד הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה בעכו לטעם דג העולה באספמיא עיי"ש, ולפי"ז במשנה דקתני נמי ימים ויל"ד נמי כהנ"ל והו"א נמי דלשם בריות שבים קאמר דשפיר שייך בי' לשון רבים, וממילא סד"א דבזה נמי פסולה אין ז"מ לא, ובאמת דעת רש"י דבזה זבחי מתים נמי הוי משו"ה הוצרך לפרש מתוס' דקתני פסולה בעשה הים עצמו ע"ז מיירא וזה נכון בס"ד ולדינא צ"ע על השו"ע דהו"ל למפסק כרש"י כדפרישית וצ"ע ליישב: