ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן יז
בדין שחוטת חולין א"צ כונה המבואר ביו"ד סי' ג' ס"א:
שחיטת חולין אי"צ כונה, ביש"ש פ"ב דחולין כתב דהיינו מן הסתם, אבל אם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה נראה שאין נקרא זה שחיטה וגרוע יותר מכפלה מעל הקורה לעניין זה, ובפרמ"ג מספק"ל אי בעינן דוקא שיוציא כן בשפתיו או אפי' חישב כן בלבו סגי, ותליא לה בפלוגתת הקדמונים בזה לעניין פיגול ועיי' במשל"מ פי"ג מ"ה מעה"ק ה"א שהאריך בזה, והקשה ע"ז א"כ שחיטת כותי בגדול עומד ע"ג אמאי מתכשרת כיון דחשיד אלפני עור נימא כיון לנחירה, ומש"כ דכותי אינו מכוין להכעיס אלא דאינו נותן לב תמוה בעיני דהא הלכה רוחית בש"ס דחשידי אלפ"ע משמע אפי' להכשול בידיים, מיהא לענ"ד בלא"ה לק"מ דהא מבואר לעיל בעניותנו ס"ק ח' לעיל בסי' שלפ"ז דהיי"ט דסמכי' אכותי בדיעבד אפי' בלא חותך כזית בשר לשיטת התוס' דף ג' משום דהכותי מירתת שמא יבדקנו בחתיכת כזית בשר ויתגלה קלוני, וכיון דשיהה דרסה וכו' נמי לא כתובי וסמכינן עלייהו משום דאחזיק א"כ גם הנ"ל לק"מ דלשיטת מהרש"ל ע"כ גם בזה אחזיק וממילא לא יאכל אם כיון לנחור משו"ה מהני שפיר, אבל מ"מ ממומר להכעיס דלשיטת הרשב"א שחיטתו כשרה בגדול עומד ע"ג שפיר הקשה, ובס' אמרי בינה קאמר כל שמפרש בהדיא דשוחט לשם שחיטה אף אם מתכוין לנחור לא איכפת לן מידי דהו"ל דברים שבלב ואינם דברים וראי' לדברים נ"ל מהא דאמרי' בפ"ג דזבחים אר"י אף מי שלא הי' בלבו א' מכל אלו כשר מפני שהוא תנאי ב"ד ואמרי' בגמרא דתיקנו שלא יאמר לשמה גזירה שמא יטעה ויאמר שלא לשמה ש"מ כל שאמר שלא לשמה אף אם הי' בטעות ובמחשבתו הי' לשמה מ"מ מפסל א"כ הה"נ הכא ועיי' לקמן סי' ד' בטו"ז ס"ק ד' דאף דאדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה דנהי דלא אסרה מ"מ לא שרי לה, ונ"ל דהיינו נמי עפ"י סברת הרש"ל הנ"ל דכיון שנתכוין לשחוט לע"ז ה"ה כמו היפוך כונה, וע"י מש"ש לקמן בס"ד בזה
ונסתפקתי להיש"ש הנ"ל חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן והם כונו לנחור ולעקור מהו מי אמרי' כיון דאין להם מחשבה הו"ל כנשחט סתם, או דילמא כיון דעכ"פ נתכונו לנחור נהי דלית להו מחשבה מ"מ לא שרו לה, והנה אם האחרים רואין אותן נתכונו לשם שחוטה תלי' לכאורה בפלוגתת הרשב"א ותוס' בחולין דף י"ב ע"ב דלדעת התוס' כונת אחרים המלמדין מהני, ולדעת הרשב"א כונת העומד מע"ג לא מהני אלא במידי דאפשר בשליחות משא"כ בשחיטה כיון שהכל תלוי בדעת השוחט דהא אם שחטו שלא מדעת בעלים לא מהני כונת העומד ע"ג אלא הכל תלוי בדעת השוחטו, אמנם בנ"ד נראה דלכו"ע לא מהני כונת האחרים ר"א דהתוס' לא כתבו אלא דגדול עומד ע"ג היינו שמלמדו ומזהירו ולא משים כונת העומד ע"ג יעויי"ש והכא כיון דבהדיא נתכונו להיפוך פשיטא דלא מהני כונת המע"ג, ותו נ"ל דיש ללמוד מק"ו הא להחמיר בקדשים ובשוחט לע"ז נמי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כש"כ להקל, היכא דהשוחט נתכוין לנחור, והעומד ע"ג לכונה נכונה דודאי לא מהני, ובזה תמוהין לי דברי התב"ש בס"ק ז' במה שהקשה לשיטת הרא"ש דבעינן מיהת שיכוין לשם מעשה כל דהו מהא דאמרי' שחט פרה נשחטה בהמה אחרת עמה:
לר"נ פסולה פרה ולרבנן כשרה דלא הו"ל שחיטת ב' פרות ואמאי כיון דאיירא במכוין להפיל לדעת הרא"ש תפסול מחמת מלאכה אחרת כמו חתך דלעת עמה ודוחק לומר דלהרא"ש איירא שאחר מכוין על הסכין [כן פי' דבריו הפרמ"ג] דא"כ רישא נמי שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה אמאי פרה פסולה לד"ה והא איהו לא כיון לבהמה כלל, ומדבריו ודברי הפרמ"ג למדנו דאם בעינן כונה לשחיטה ואחר נתכוין מהני וצלע"ג, הא מדברי התו"ס הנ"ל והרשב"א ז"ל מוכח בהדיא דלא מהני בשחיטה כונת העומד ע"ג, ועיי' לקמן, ומעתה הא דנסתפקתי שייך אפי' הפפ"ג נתכונו וכ"ש היכא דלא כונו מידי והחש"ו כיונו לנחור, ובחידושי למסכת חולין הקשתי לשיטת הרשב"א הנ"ל מהא דאמרי' בחולין דף ל"א ע"ב ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעלי' היא, והא טבילה נמי א"א להתקיים ע"י שליח א"כ כונת חברתה לאו מילתא היא, ופריקנא לה שפיר בס"ד דהא מהיכא יליף לה ר"י דטבילת חולין בעי כונה מדכתיב וכובס שנית מקיש כיבוס שני לכיבוס ראשון מה כיבוס ראשון בעי כונה אף כיבוס שני, והתם נמי הבגד לאו בר כונה הוא והתורה לא הקפידה אלא שאדם הטובלו יכוין לשם טבילת מצוה ה"נ טבילת אדם כל שמכוין אדם המטבילו לזה לא בעינן כונת הנטהר אבל איה"נ דכונת אשה אחרת העומדת ע"ג לא מהני מידי, ושוב מצאתי בס' אמרי בינה דהעיר בזה ותי' נמי כמש"כ עיי' לקמן סעי' ב':
בטו"ז ס"ק א' הביא קושיית הדרישה מ"ש הכא דדרשי' מדגלי רחמנא גבי קדשים מכלל דשחיטת חולין ל"ב כונה ואמאי ל"א כן גבי ושחט דדרשי' מני' ברפ"ב דלא לשוי' גיסטרא ה"נ נימא מדגלי רחמנא גבי קדשים וכו' עיי"ש, ונ"ל בס"ד עפ"י מש"כ לעיל בסי' א' ליישב קושיית הא"ר על הב"ח שכתב דהיי"מ דל"א כאשר ציויתיך קאי על אוה"מ דא"כ נימא דלבעי כונה כשחיטת קדשים והקשה הא"ר אימא איה"נ, ותירצתי בס"ד דהא בקרשים ילפינן דמתעסק פסול מדכתיב ושחט את בן הבקר שתהי' שחיטה לשם בן בקר, ואמרי' אשכחן למצוה לעכב מניין ת"ל לרצונכם, והיינו דבכל דוכתא בעינן בקדשים שנת עליו הכתיב לעכב, והשתא איס"ד דשחיטת חולין בעי כונה לכתיב רחמנא בחולין וממילא מוכח נמי לעכב ולא איצטרך שישנה עליו, אע"כ דבחולין ל"ב כונה, ושוב א"א לומר כאשר ציותיך קאי אאוה"מ ושפיר קאמר הב"ח, והשתא מתיישבת נמי שפיר קושי' הדרישה הנ"ל דלעולם אנן כל הכשר שחיטה ילפינן חילין מקדשים מיהא הכי ע"כ מוכח דחולין ל"ב כונה מקרא יתירה דשינה עליו הכתיב, וא"ש עוד נ"ל בס"ד עפ"י מה שהקשו בתו"ס דף כ"ז ד"ה ותו לפירש"י למה לי תרי קראי דהא רב יימר יליף לה התם מוזבחת ממקום שזב חתהו ומסקי' נמי דקרא אתי דלא לישיי' גיסטרא ולהנ"ל י"ל עפ"י קושיית הדרישה וחדא מתורץ בירך חברתה ושחט בקדשים הוא דכתיב אבל אכתי לא הוי ידעי' בחולין דהו"א מדגלי רחמנא בקדשים ש"מ בחולין כשר כקושיי' הפרישה משו"ה איצטרך וזבחת דכתוב בחולין, ועיי"ש בחידושי הרשב"א שכ' הטעם דחותך כל המפרקת אסור משים דמבליע דם באיברים ועיי' טו"ז לקמן סי' ר"ד ס"ק ב' ובנק"כ שם, ולפי"ז אי כתב רחמנא וזבחת דכתיב בחולין הו"א טעמא משום הנ"ל אבל בקדשים שאינם נאכלין דל"ש טעמא האי הו"א דלא משו"ה איצטרך תרווי', ועכ"פ ל"ש לומר מדגלי רחמנא בזה, ועיי' בתו"ח שם מש"כ ליישב קושיי' התוס' שם דמושחט ילפינן משום דשני קרא בדיבורי ולא כתיב וזבחת כמו בחולין, ולדידי' קושיי' הדרישה קשי' טפי ול"ש תי' בתרא שכתבתי, ועיי' בתב"ש בס"ק ח' דאסברא לה לסברת היש"ש הנ"ל משום דעיקר הלימוד דחולין ל"ב כונה הוא מדגלי רחמנא לית לן למילף כ"א בחולין סתמא כשר משום דסתמא לשחיטה עומד משא"כ קדשים סתמיי' לאו לשחיטת קדשים עומד, ועפ"י דבריו נלענ"ד ליישב בס"ד, הא דאמרי' בחולין דף ל"א ע"ב בטעמא דרב יוחנן דטבילת חולין בעי כונת כדרבי יונתן בן יוסף דאמר וכיבס מה ת"ל שנית מקיש כיבוס שנית לכיבוס ראשון מה תכבוסת ראשון לדעת אף תכבוסת שני' לדעת, וכו' מתקיף לה ר' שימי בר אשי ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסת"מ ותנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה והוי' בה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא איכוין, ואמרי' מאן תנא וכו' וא"ר ר"נ היא דל"ב כונה לשחיטה ומשני בשחיטה אפי' ר"י מודה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול וכו', ויש לתמוה בזה דמקשה דר"י אדר"י ולא קשי' כ"כ בהא דאר"י הלכה כסת"מ אמוראי נינהו אליבא דר"י כדמשני בחולין דף מ"ג ובכ"מ ועדיפא מנה הו"ל לאקשוי דרבא אדרבא דס"ל טבילת חולין בעי כונה ואמר בהדיא דהלכה כר"נ ותו דאמר התם מנא תימרא דלחולין ל"ב כונה, ונ"ל בס"ד דלכאורה לא קשי' קושוי' הגמרא מנדה אשחיטה, ולפימש"כ התב"ש דבשחיטה הטעם משום דסתמא לשחיטה קיימא:
ובטו"א במסכת ר"ה דף כ"ח הקשה מ"ש דאמרי' בריש זבחים בקדשים סתמן לשמן קיימא ולא אמרינ' כן בכל המצות למ"ד מצות צריכות כונה, נימ' נמי דסתמיי' לשמן קיימא ותי' בטו"ט דל"ש לומר סתמא לשמן קיימא אלא במידי דאי לא עביד לה בהאי מעשה שוב אין לו תקנה כגון בשחיטה דאי לא שחיט שפיר שוב הבהמה זו אין לה תקנה בשחיטה אחרת שפיר אמרי' דאותה שחיטה סתמא לשמה קיימא:
משא"כ בתקיעה ובמצה וכיו"ב אינו מיוחד לצאת י"ח דוקא בכזית זה או בתקיעה זה ולפי"ז שפיר יש חילוק נכון בין שחיטה לנדה בשחיטה מודה ר"י דל"ב כונה דסתמא נמי קיימא לשמה משא"כ בנדה ל"ש לומר סתמא לשמה קיימא דהא אי לא טבלה בטבילה זו אכתי אית לה תקנה בטבילה אחרת, וא"כ לא מקשי מידי ונראה לתרץ דמ"מ פריך שפיר דע"כ ר"י ל"ס לי' האי סברא דאיס"ד טעמא משום דלא שייך לומר סתמא לשמה קיימא א"כ למה לי' קרא דוכיבס שנית אע"כ דלא מהני לר"י סתמא, אלא בעינן שיתכוין בפי' לשם מצוה, וא"כ שפיר פריך והשתא מיושב ממילא קושיי' הנ"ל תינח לר"י דמסקי' טעמא משום וכיבס שנית, אבל לרבא איה"נ דל"מ למיפרך מידי די"ל חילוק הנ"ל בין שחיטה לטבילה משום סתמא לשמן קיימא וא"ש בס"ד ודו"ק: עיי' מש"כ לעיל לעניין אי מהני כונת העומד ע"ג למ"ד שחיטת חולין בעי כונה וכ"כ לשיטת התב"ש דבעי' כונת מעשה מיהת, ושוב ראיתי דלכאורה מוכח נמי מפירש"י דכונת העומד ע"ג מהני, דהא אמרי' בגמרא דף ל"ד וצריכא דאי אשמעי' התם משום דקמכוין מיהת לשם חתיכה בעולם, אבל הכא דלא קמכוין אימא לא, וכו' פירש"י וצריכא לי' לרבא לאשמעי' בתרוייהו אבל הכא דל"מ אפי' לחתיכה אי לאו דאשמעינן רבא לא הוה דייקינן מיני' הא הפילה הוא כשרה דאפי' הפילה הוא הו"א דפסולה והוא גופה אצטריכא לאשמעינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מנה וכו' ודברי רש"י תמוהים כמו שהעיר המהר"ם ז"ל דמה אמר היא גופא איצטרך לאשמעינן הא תקשי לך דליתני אפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכש"כ נפלה מעצמה, וע"ש שתי' דס"ל לרש"י דשפיר אשכחן דנפלה מעצמה ואפי"ה נתכוין לשחיטה כגון שהי' יושב ומצפה מתי תיפול סכינו ותשחוט ולכך קאמר דאי לאו דאשמעי' רבא הו"א דהה"ד הפילה הוא פסולה משום דלא נתכוין והא דקתני נפלה היא גופה איצטרך לי' דאפי' היכא דנתכוין לשחיטה אפי"ה פסולה משום דבעי' כח גברא, אלמא בהדיא אילו הוי אמרי' דבעי כונה לשחיטה הוי מהני לרש"י כונת העומד שם אפי' אי השוחט גופא לא נתכוין, והיינו כפי מה שכתבתי להוכיח מהתב"ש דלדינא נמי דבעי' מיהת כונת מעשה ס"ד מהני כונת העומד סם היכא דאיכא כח גברא אפי' אי האי גברא לא נתכוין לשום מידי, שם:
או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחט כהלכתה, וכ"ה לשון הטור וכתב הפרישה דצ"ל בהליכתו דאל"כ קשה אמאי איצטרך לכתוב תו והוא שראה שלא החליד וכו' ולפי"ז משמע מלשון הטור דדוקא בשחט דרך הליכתו, אבל אי שחט דרך חזירתו דהיינו דמכח ההכאה חזרה לאחוריה ושחטה בחזרתו לא מכשרינן: והוא תמוה דהא בגמרא פרכינן אהא דזרק סכין והא בעינן הלכה והבאה ומשני שהלכה ובאה כדרכה, ופירש"י שחתכה בהליכתה בכותל וחזרה וחתכה, הרי בהדיא דבכהי"ג נמי מכשרי', ועיי' בתב"ש ס"ק ה' דמייתא ראיי' ע"ז, מסנהדרין דף ע"ז, דכהי"ג חשיב כח ראשון, ובזה י"ל הא דפירש"י בגמרא הה"ד דהו"מ לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר, דסגי לי' בהליכתו לחוד אלא בכ"ד מהדר לאוקמי אפי' באיזמל, ואכתי לא ידענא טעמא מאי מהדר לאוקמי באיזמל ולהנ"ל י"ל מילתא אגב אורחא קמ"ל דאפי' אין כאן הכשר שחיטה אלא ע"י חזירתו מ"מ כשרה דכהי"ג כח ראשון מקרי וזה נכון בס"ד ומ"מ דברי הפרישה צלע"ג:
ואפי' הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכונה כלל ושחט שחיטתו כשרה, עיי' תב"ש שכ' בשם הרא"ש דאע"ג דל"ב כונה אפי' לחתיכה בעלמא מ"מ כונה קצת בעינן דקרא וזבחת הו"ל כאלו כתיב ועשית כגון שיכוין להפיל, אבל אם לא כיון לשום דבר רק נכשל ידו בסכין והפילו בכחו בלא כונה ושחטו פסול והפר"ח ס"ל בדעת הרא"ש דמש"כ דצריך להתכוין לשום דבר מעשה אינו מדוקדק ולאפוקי מעשה שנעשה שלא בכח גברא אבל כל דאיכא כח גברא אפי' נכשל ידו בסכין באופן שהפילו בלא כונה כלל מ"מ כשרה, ועיי' תב"ש ס"ק ז' מה שהאריך בזה ולענ"ד נראה ראי' ברורה לשיטת התב"ש, והיינו ממש"כ התוס' בסנהדרין דף ע"ז ע"א ד"ה סוף חמה, והא דתנן בפ"ב דחולין נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה, ודייק טעמא דנפלה הא הפילה כשרה כמאן כר"נ דל"ב כונה לשחיטה קשה נפלה נמי להוי כמו הפילה, למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפי' מיתה גמרינן מממון:
אלא נראה דאתיא האי סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו, עכ"ל, ולכאורה יש לתמוה בזה הא אנן קיי"ל בחו"מ סי' תי"ח כמ"ד אשו משום חציו, א"כ הו"ל להכשיר נפלה סכין מידו ותו קשיא לדברי התו"ס הנ"ל הא ר"י הוא דס"ל בב"ק דף כ"ג אשו משום חציו, ור"י הא אית לי' הלכה כסתם משנה, ולפימש"כ התוס' מתני' דנפלה סכין ע"כ סבירא ליה כמ"ד אשו משום ממונו, ואין לתרץ כדמשני בפ' אלו טריפות דף מ"ג ועוד בכ"מ אמוראי נינהו אליבא דר"י ואיכא למ"ד דל"א ר"י הלכה כסתם משנה דהכא ע"כ ליכא לשינוי הכי דהא בחולין דף ל"א ע"ב פריך הגמרא מהאי מתני' על ר"י דאמר טבילת חולין בעי כונה, ומשני לה ולהנ"ל בלא"ה האי סת"מ לא מצי סבר לה ר"י כיון דס"ל אשו משום חציו, ונראה לתרץ בס"ד, דלכאורה בלא"ה קשיא אדברי התוס' שם לפימש"כ בשם התב"ש דבעינן שיתכוין מיהת לשם מעשה כ"ד א"כ לא מקשו התוס' מידי דאיה"נ דנפלה מידו הו"ל כחו למ"ד אשו משום חציו מ"מ כיון דאיהו מיהת לא נתכוין לשום דבר אמטו להכי שחיטתו פסולה, אמנם אחרי עיון נראה דדברי התוס' נכונים דהא דייקינן בגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה, ולפימש"כ התב"ש הנ"ל הפילה נמי אינה כשרה אלא היכא דנתכוין מיהת להפילה, וא"כ דומיא לזה גם בנפלה מעצמה, וכגון דתפס סכין בידו או שהי' מונח בחיקו ועמד ונפלה הסכין ושחטה נמי כשרה למ"ד אשו משום חציו, ושפיר הקשו בתוס', ובזה מדוקדק מאוד לשון התוס' שכתב דנפלה נמי להוי כמו הפילה ולא הקשו בפשיטות דנפלה נמי להוי כשרה ולהנ"ל א"ש, והיינו נמי שתי' דהאי סוגיא אתיא כמ"ד אשו משום ממונו, ולכאורה תמוה הא נפלה סכין מתני' היא, ואשו משום חציו או משום ממונו פלוגתא דר"י ור"ל הוא, ולהנ"ל ניחא דודאי מגופא דמתני' ליכא לאקשוי מידי די"ל כמ"ש כיון דלא נתכוין לשום מעשה משו"ה שחיטתו פסולה, ונהי נמי דמתני' טעמא קאמר משום וזבחת ואכלת, הא היינו נמי מהיי"ט גופא מיפסל כמש"כ הרא"ש ע"ש, אבל מדדייקי' בגמרא הא הפילה הוא כשרה שפיר הקשו, וע"ז כתבו דהסוגיא אזלא למ"ד אשו משום ממונו אבל למ"ד אשו משום חציו איה"נ דלא דייקינן הא הפילה הוא כשרה, ואל תתמה, דהא בגמרא מצרכינן לה צריכא לרבא דדייק הכא ממתני' דל"ב כונה לשחיטה ואמרי' אי לאו דאמרה רבא לא הוי דייקינן ממתני' הא הפילה הוא כשרה וכדפירש"י יעויי"ש, וא"ש דברי התו"ס, וממילא מוכח כתב"ש, דאיס"ד דלא בעינן שום כונה א"כ הא דהפילה כשרה מיירי בלא שום כונה, והד"ק הנ"ל לדוכת':
ומ"מ אי קשיא הא קשיא הא כתו"ס הנ"ל עכ"פ רבא דדייק הפילה כשרה ע"כ ס"ל אשו משום ממונו והיינו כר"ל, וביבמות דף צ"ג אמר רבא תלת מילי דהלכה כר"ל לגבי ר"י ולהנ"ל הו"ל למחשיב נמי הא דאשו משום ממונו ותו דאכתי הילכתא קשי' לפימש"כ התו"ס עכ"פ בנתכוין מיהת לשם מעשה הנ"ל דהו"ל מעשה כזה דחשיב כחו כגון פתח ידו ונפל סכין הו"ל להכשיר, ואילו להתב"ש סעי"ק ב' מבואר דס"ל דמפסל, ותו דאכתי לא מקשי הגמרא בחולין דף ל"א ע"ב והאר"י הלכה כסת"מ ותנן נפלה סכין ושחטה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה דהא לפימש"כ התוס' הנ"ל לר"י ע"כ ליכא למידק הא הפילה הוא כשירה, מיהא זה יש לתרץ דעיקר קושיי' הגמרא משום דרבא נמי מירמי מני' דאיהו גופא קאמר הלכה כר"נ, וקאמר נמי דטבילת חולין בעי כונה, אבל קמייתא מיהא צע"ג, ונראה לדינא בזה שחיטתו לא מפסל אלא מספק וחייב לכסוי בלא ברכה, וכ"כ אסור לשחוט בנו אחרי' ודו"ק היטב:
ומ"מ צלע"ג להתב"ש הנ"ל דבעינן שיתכוין מיהת לשם פעולה מדכתב הרא"ש דוזבחת הוי מיהת כמו ועשית, ואע"ג דהתב"ש גופא כתב בסי' ב' ס"ק כ"א דלא ממעטי' אלא לאפוקי מה שנזבח מאליה יעויי"ש ע"כ צ"ל דדבר שנעשה שלא בכיון לא הוי בכלל ועשית, א"כ לפי"ז הה"ד בסוכה דכתיב תעשה וכיו"ב בשאר מצות דממעטי' נמי ולא מן העשוי, הה"נ אם נעשה בידי אדם אלא שלא נתכוין למעשה הלזו וכגון שהי' סוכה חמתה מרובה מצילתה ונדחף ידו לסכך והפילה על הסוכה באופן שנעשה עי"ז צילתה מרובה מ"מ פסולה הסוכה דלא הוי בכלל תעשה, ודין זה הוא חדש ולא נזכר בשום דוכתא וצע"ג:
ועיי' בתב"ש שהקשה להנ"ל מהא דאמרי' התם שחט פרה ונשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ פסולה פרה, ולרבנן כשרה דלא הו"ל שחיטת ב' פרות, ואמאי כשרה לרבנן הא ע"כ מיירא שנתכוין להפיל הסכין א"כ תפסול מחמת מלאכה ותי' דכוה"ג לאו מלאכה הוא, בכוונתו משום דלא בעינן שיהא מתכון להפיל הסכין על הבהמה דוקא משי"ה ל"ח מלאכה והיינו דמייתא ראיה מפ"ז דפרה דתנן הי' אוכל והותר וזרק מה שבידו לתחת התאנה וכו' בשביל שלא יאבד פסול ול"ק סתם וזרק הפסולת פסול ש"מ דכהי"ג לאו מלאכה היא וה"נ כיון שלא נתכוין להפיל הסכין לאיזה תכלית ועפי"ז שוב לא תיקשי מה ש"כ הפרמ"ג בזה עיי"ש דהיא היא כוונת התב"ש בתירוצו ותמיהת הפרמ"ג עליו צ"ע:
ואם מצא הניצה או השער חתיכים וכו' האי שער דנקט היינו בבהמה, לאפוקי ממה שראיתי יש מי שכ' בשם ס' דע"ק דבבהמה לא מכשרינן זרק סכין לנועצה משום דחיישינן שמא דרס, אם לא שצואר הבהמה למטה, ואייתא ראי' מאוקימתא דרביע ריש חולין דהוצרך לאוקמי בסכין אריכה ולא איקמי בזרק סכין, ולאו ראי' היא כלל, דבקדשים ל"ש לאוקמי כ"א בסכין ארוכה דל"ש בזה אופן אחר, ושחיטתו כשירה דמיירא בקדשים מיירא דומיא דרישא, ומ"מ הדבר פשוט מסתימת הפוסקים דא"ח כלל בין בהמה לעוף בזה:
ואם נפלה מעצמה פסולה, במתני' יליף לה וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ועיי' בתוס' יו"ט שהקשה הא לשיטת התוס' דרשי' מני' מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו, ותי' דתרתי שמעית מנה, וצ"ע מנ"ל למדרש מני' מי שהוא בר זביחה דילמא לא מיעט רחמנא אלא לאפוקי שלא נעשה בכח אדם כלל, וראיתי באלפסי שגרם במשנה הנ"ל שנאמר תזבח ואכלת, ונראה דקושיי' הנ"ל קשיתי' משו"ה קאמר דכח גברא מקרא אחרינא נפק"ל ושפיר אייתר לן וזבחת למי שהוא בר זביחה, ולפי"ז ס"ל להרי"ף כשיטת ר"י הנ"ל:
עיי' כרו"פ שהביא לשון הרמב"ם פ"ד מ"ה פרה ה' י"ח שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נתכוין למלאכה ואעפ"י שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכל שאין שחיטת חולין צריך כונה, אבל אם נתכוין פסולה שהרי עשה מלאכה, וכל רואה ישתומם שהוא היפוך דברי הגמר' בחולין דף ל"ח דאמרי' בהדי' לר"נ בהמה כשרה ופרה פסולה דנהי דלא מיפסל משום מלאכ' משום דלא נתכוין מ"מ מפסל משום ושחט אותה ולא אותה ואת חברת' ועי"כ משם שכ' דהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת בגמרא וגרס הכי נשחט הבהמה אחרת עמה לר"נ שתיהן כשירות לרבנן בהמה פסולה, ופריך הגמרא פשיטא ומשני מאי דתימא ושחט אותה אמר רחמנא ולא את חברת' ואפי' בהמה אחרת קמ"ל דהנ"מ היכא דשחט בהמה אחרת עמה, ולגירס' יתיישב קושיית התוס' שם בד"ה שהקשו מוכפר עליו, ועיי' משת' הכו"פ על הרמב"ם הנ"ל ודבריו תמוהים מאוד מש"כ דא"א לדרוש אותה ולא חברת' כ"א למ"ד אינה לשחוטה אלא לבסוף דודא לא התיז ראשי שני הבהמות ביחד, לא ידענא אמאי לא, ועיי' תוס' ישינים יומא שכ' וז"ל בד"ה שלא ישחוט בהמה אחרת עמה ממש בסכין ארוכה דאי לאחריה היסח הדעת מיהא איכא עכ"ל:
והנלענ"ד בס"ד ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דלכאורה יש לתמוה לפימש"כ הרע"ב בפ"ד דפרה מ"ד דהא דמפסלה במלאכה אחרת שנעשה עמה נמי מושחט חותה נפק"ל, ועיי"ש בתוס' יו"ט שכתב אע"ג דמסקי' לה לדרשה אחריתא בפרקא דלעיל מ"ז תרתי שמעית מני' ועיי' בתוס' חדשים שם, ויש לתמוה כיון דתרווייהו מחד קרא נפקא א"כ מ"ש בשחוטה אמרינן אפי' נשחטה בהמה אחרת שלא בכונה מ"מ מיפסלי לר"נ דשחיטה כשרה בלא כונה ומ"ש לעניין מלאכה דלא פסלינן אלא במלאכה שנעשה בכונה לאפוקי נחתך דלעת עמה דכשרה:
והא תרווייהו מחד קרא מימעטי', וכי היכא דמלחכה בלא כונה ודאי מלאכה מיקרא ומ"מ לא מיפסל עד שיתכוין, הה"נ שחיטה בלא כונה לר"נ נהי דכשרה ומקרי שחיטה מ"מ לתכשר, ולפימש"כ התוס' ישנים ביומא דף מ"ב ועיי"ש דמלאכה אחרת משום היסח הדעת פסלינן לה א"ש דהיסח הדעת ודאי לא מקרי אלא ע"י מלאכה בכונה אבל שחיטה דממעטי' מושחט אותה ולא חברתי לא תליא בכונתו אלא כיון דשחיטה מיהא הוי מיפסלה מ"מ, אולם כל זה לרב דס"ל ביומא דשחיטת פרה פסולה בזר, ודרש נקרא ושחט אותה ולא אותה ואת חברת' לפניו שלא יסיח דעתו ממנה, א"כ לשמואל דנפק"ל היסח הדעת מושרף אותה לעיניו, א"כ לית לן תרי קראי ושפיר יש לחלק בין מידי דמפסל מחמת מלאכה או מחמת שחיטה אחרת משא"כ למש"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ד מ"ה פרה דמלאכה אחרת נמי ילפי' מושחט אותה, וע"כ משום דס"ל דלא כרב' ודלא כשמואל, אלא כר"י דאמר בין פרה בין פרו כשרה בזר שאין לך שחיטה פסולה בזר, וס"ל כמש"כ התו"י שם ביומא בשם הספרי ושרף את הפרה לעיניו שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה היינו דלא כרב ושמואל דהכא עכ"ל התוס' שם, וע"כ להספרי היסח הדעת מושחט אותה נפק"ל כמש"כ הרמב"ם בהדיא יעוי"ש, וכיון דתרווייהו מחד קרא נפק"ל שוב אין לחלק בין שחיטה למלאכה וכי היכא דמלאכה לא מיפסל אלא בכונה הה"נ שחיטה, וממילא דברי הרמב"ם מתיישבים שפיר דרבא ס"ל כרב או כשמואל הנ"ל משו"ה קאמר שפיר דנשחטה בהמה אחרת מיפסל אפי' בלא מתכוין, ונהי דבמלאכה אחרת לא מיפסלי בלא מתכוין היינו משום דתליא בהיסח הדעת משא"כ למש"כ הרמב"ם דמלאכה נמי מושחט אותה נפק"ל שוב אין חילוק בין מלאכה לשחיטה וכי היכא דבמלאכה לא מיפסל בלא מתכוין אע"ג דודאי מלאכה מיקרא הה"ד שחיטה אע"ג דשם שחיטה עלה, כן נראה לענ"ד נכון בס"ד ויתיישב במש"כ הא דהקשו בתוס' לרבנן דשחיטה שלא בכונה פסולה ל"ל ושחט אותה ולא אותה ואת חברת' ת"ל משום מלאכה ולהרמב"ם לק"מ דמלאכה נמי מהאי קרא גופא ממעטינן לי' מיהא י"ל התוס' קיימו אליבא דרבא דלדידי ע"כ צ"ל דס"ל מלאכה מקרא אחרינא נפק"ל ולדידי' שפיר הקשו, ועיי' רש"י ביומא דף מ"ב ע"ב דשחיטת שני פרות מטעם מלאכה מפסלי א"ב הדרא קושיי' התוס' לדוכתה לרבנן ל"ל ושחט אותה והשתא ל"ש תי' התוס', ולמש"כ ניחא בס"ד הא דפי' רש"י התם היינו משום דס"ל כספרי הנ"ל שבתויי וא"כ ע"כ כולהי מחד קרא נפק"ל:
וע"כ שחיטה נמי מטעם היסח הדעת מיפסל והה"ד לשחיטת שני פרות אבל בשמעתא דהכא דע"כ רבא ס"ל אי כרב אי כשמואל ונדפסל בשחיטה שלא בכונה מודה רש"י לסברת התוס' ודו"ק היטב ואין כאן מקום להאריך יותר בזה: