ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן טז
בדיני שחיטת נכרי ומומר המבוארים ביו"ד סי' ב ס"א שחיטת עכו"ם וכו' ואפי' אינו עובד ע"ז, עיי' ש"ך ס"ק ב' שהביא שיטת הרמב"ם שכתב וז"ל וגדר גדול גדרו בדבר דאפי' גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה וס"ל כהכ"מ דלדעת הרמב"ם גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן והש"ך העלה דלכו"ע אפי' גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אסורה מדאורייתא, וגדר גדול שכתב הרמב"ם אכותי קאי שגזרו עליהם לפי שמצאו להם דמות יונה כדאמרי' בגמרא, ולדבריו צ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דרשה דוזבחת ואכלת מה שאתה זובח והא דהוצרך לקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו הוא מערכה למש"כ אח"כ וגדר גדול גדרו משום דאי לאו משום לתא דע"ז לא הוי גזרו עליהם כ"כ הפמ"ג, וראיתי בתשו' ח"ס יו"ד סי' א' הקשה דבגמרא קאי למאן דחייש למיעוטא, כמבואר להדיא בש"ס דף ו' ואמנם אכן מצאנו עתה דרובם עובדי ע"ז וכמש"כ הרשב"א שם וא"כ היינו גוי עע"ז וע"כ הגירסא כמש"כ הב"י וכ"מ, ובס' כנפי יונה הקשה תו להש"ך דר"מ ור"ג לא גזרו אלא על ספיקן משום מיעוטא אבל על ודאן שאינם עע"ז לא גזרו דאל"כ ל"ל למימר ר"מ לטעמי' ור"ג כר"מ ס"ל ת"ל דגזירת חכמים כך הוא, וא"כ מנ"ל להרמב"ם דגד גדול גדרו דאפי' כותי שאינו עובד ע"ז, א"וו דל"ק כ"א אגוי שאינו עובד ע"ז וכגירסת הכ"י ולענ"ד נראה דברי הש"ך ברורים, דהנה הפנ"י הקשה מ"ק ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא אכתי משום מיעוטא דעפ"ז לא הו"ל לאסור אפי' גדול עומד ע"ג דלא גרעי ממומר לכל התורה כולה, דנמי שרי' שחיטתו מיהת בגדול עומד ע"ג, ותו קשיא לי הא היכא דאיכא חזקה בהדי רובא ר"מ נמי לא חייש למיעוטא כדאיתא בר"פ האשה בתרא וה"נ הכותים שלא עע"ז עד השתא בחזקת כשרות קיימו, ומתוך כך משמע לי' דהא דקאמר ר"מ לטעמי' לרוחא דמילתא קאמר הכי אבל עיקר טעמא לאו משום הכי אלא משום דרצו להבדילם מקהל הגולה, ובהכי ניחא לי' עוד מה דמפרש רש"י לקמן היי"ט דמעיקרו לא קבלוהו משום דלא יכלו רוב הציבור לעמוד בה ול"ק כפשוטו משום דלא הוי ס"ל דחיישי' למיעוטא א"וו דבלא"ה גזרו עליהם אלו תו"ד, עיי"ש, ולפי"ז ע"כ צ"ל דאפי' קים כן בגוי דאינו עע"ז נמי גזרו עליהם, וממילא קושיי' הח"ס נמי לק"מ נהי דמצאנו עתה שרובם עובדי ע"ז מ"מ במי דקים לן שאינו עובד ע"ז הוצרכו לגדר גדול שגדרו:
איברא דדברי הפנ"י בזה קשה להולמן במאי דפשיטא לי' דמומר לכה"ת כולה שחיטתו כשרה בגדול עומד ע"ג הוא מתנגד לכל הפוסקים כמבואר לקמן בסי' זה וברמב"ם הנ"ל זולת שיטת הש"ג בשם ריא"ז שיתבאר לקמן בס"ד, וממילא גם קושיי' בתרייתא לק"מ נהי דאיכא רובא וחזקה מ"מ נגד חזקת כשרות אית לן חזקת איסור דבהמה בחיי' ומש"כ הפנ"י דמ"מ בישראל עומד ע"ג אזדה לה חזקת איסור דבהמה לפי"ז אינו דגם בגדול עומד ע"ג אם הוא מן המיעוט שעובדי ע"ז לא פקע חזקת איסור עדיין, וא"כ משו"ה אכתי לא ארי' אלא דלענ"ד נראה דמטעמא אחרינא עכצ"ל כהנ"ל דלכאורה יש לתמוה הא ע"כ לא חייש ר"מ למיעוטא אלא ברובא דליתא קמן משא"כ רובא דאיתא קמן גם ר"מ מודה כגון תשע חניות כמש"כ התוס' בר"פ האשה בתרא עיי"ש, א"ם ה"נ רובא דאיתא קמן הוא דרוב כותים לא עע"ז, אע"כ דמדינא לר"מ נמי לא הוי ס"ל אסור ור"מ גזירה הוא דגזר רובא אטו מיעוטא והיינו אפי' מיעוטא דידעי' שאינם עובדין להר גריזים מ"מ גזרו עליהם אטו רובא מיהא אי לאו דשמעי' כי' בעלמא דחייש למיעוטא הוי אמרי' דמעיטא כמאן דליתא דמי, ולא הוי מסתבר למגזר רובא אטו מיעוטא משו"ה הוצרכו לומר ר"מ לטעמי' אבל טעמי' ע"כ לאו משום דחייש שמא כותי זה מן המיעוט הוא דא"כ לא הוי צריכי לגזירה, אע"כ כדפרישית, ועפי"ז נ"ל בס"ד ליישב קושית התוס' בחולין דף י"ג ובע"ז דף מ' בריש פ' כל הצלמים דרמו דרשב"ג אדרשב"ג דבכורות בר"פ הלוקח עובר פרתו שמעי' לי' דחייש למיעוטא, וכ"כ בשבת דף קל"ו גבי כל ששהו כ' ימים באדם אכנו נפל יעוי"ש, ואלו בר"פ כה"צ קאמר כל הצלמים אסורים מפני שנעבדים פ"א בשנה דבר' ר"מ וחכ"א כל שיש בידו מקל וכו' ובגמ' מפרש דה"ק באתרי' דר"מ הי' עובדין אותה פ"א בשנה ור"מ לטעמא דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא ורשב"ג התם כחכמים ס"ל יעויי"ש, אלמא דלא חייש למיעוט ולהנ"ל א"ש התם נמי רובא דאיתא קמן הוא ומדינא ליכא למיחוש למיעוט אפי' לר"מ והתם נמי ה"ק משום דס"ל לר"מ דחיישי' למיעוטא משו"ה גזר רובא אטו מיעוטא ואין זה עניין לחיישי' למיעוטא דאיתמר בעלמא התם החשש שמא זה הוא מהמיעוט אבל הכא אפי' ידעי' בודאי שזה אינו כעבד מ"מ אסור משום גזירה ול"ק ר"מ לטעמי', אלא דאל"כ לא הוי גזרי' רובא אטו מיעוטא, ולפי"ז לק"מ דודאי רשב"ג חייש למיעוטא והתם נמי חייש למיעוטא, אלא דהתם אין לו לחוש למיעוט דהא רובא דאיתא קמן הוא, ור"מ נמי משום גזרת רובא אטו מיעוטא הוא, ובהא ס"ל לרשב"ג דמגזר לא גזרינן רובא אטו מיעוטא וזה נכון בס"ד, ונתיישב בזה ע"נ קושיי' השעה"מ סוף ה' מגילה ל"ל להגמרא למימר ר"מ לטעמא דחייש למיעוטא ת"ל משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והאי ע"ז דבאתרא דר"מ הו"כ קבוע וניכר במקומה, ולהנ"ל לק"מ דהוצרכו לגזרה משום הני דידעינן שאינן נעבדים, עכ"פ מוכח מתוך מש"כ דהא דגזרו על הכותים היינו להבדילן מקהל הגולה כמש"כ הפנ"י ואפי' ידעינן שאינם עע"ז, ומעתה קושיי' הכנפי יונה והח"ס הנ"ל לק"מ ודברי הש"ך ברורים:
והנה בהא דמייהא הש"ך ראיי' ממש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' שאר אה"ט גם בזה תלו עליו שלטי הגבורים הפלתי והתב"ש דמהתם איכא ראי' לסתור, ולענ"ר נכונים דברי הש"ך דז"ל הרמב"ם שם הי' שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא אפי' ישראל עומד ע"ג, וכו' א' הנכרי וא' הכותי או הגר תושב שחיטתן נבלה וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים, שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקריבתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרת שחיטתן, וא"ת והלא היא אסורה באכילה ד"ת לא כל האסור באכילה מטמא וכו', והוא תמוה מאוד במש"כ שאף זה מד"ס דהא מבואר בדבריו בפ"ד מה"ש דלוקה, כמש"כ הכ"מ ואף למאן דס"ל דלהרמב"ם גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו מד"ס מכ"מ בסתם גוי פשיטא דשחיטתו אסורה מה"ת, ותו כיון דלוקה על שחיטתו א"כ ממילא הו"ל כמתה מאליה ואמאי לא מטמאה משום נבלה מה"ת, גם מש"כ שהרי טומאת ע"ז וכו' מדבריהם צ"ע לו יהי' דהוא מדאורייתא מ"מ כיון דאמרת דמשום לתא דע"ז נתרחקו עכ"פ אין כחן ודאי איסור וממילא אין כאן ודאי טומאה מדאורייתא ככל הספיקות דאינם אסורים מה"ת להרמב"ם, והנה התב"ש כתב דהרמב"ם ס"ל סתם מחשבת כותי לע"ז ולוקה מה"ת משום לא ידבק והיטב אשר השיג ע"ז בפרמ"ג דהא מוכח ממש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א ה"ט יעיי"ש גבי קיבת נכרי דל"ס לי' סתם מחשבת גוי לע"ז יעיי"ש ע"כ נ"ל בס"ד דס"ל להרמב"ם דהכל ממעט מוזבחת ואכלת דמה שאתה זובח אתה אוכל וממעטינן מני' נפלה סכין ושחטה, ותו שחיטת נכרי דלאו מה שאתה זובח הוא, וכ"כ הפר"ח אביאנו לקמן בס"ד, אלא דס"ל דדרשי' טעמא דקרא ואפי' למאן דס"ל דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ היכא דגלי קרא טעמא בהדיא כתבו התוס' בסוטה יעיי"ש דלכו"ע דרשי' טעמא דקרא, והשתא קאמר רחמנא טעמא דשחיטת נכרי הוא משום וקרא לך ואכלת מזבחו וזנו בנותיו וכו', ולאו משום דמחשבתו לע"ז הוא דאסרי' רחמנא אלא משום לתא וקרא לך ואכלת מזבחו אסר רחמנא כל שחיטת נכרי דממניעט ממה שאין אתה זובח, וממילא אית לן למימר דלא חמיר משחיטת תקרובת ע"ז ממש, והיינו דכתב הרמב"ם כיון דמשום לתא דע"ז איתסר לא חמיר מתקרובת ע"ז ולאו דמיתסר משום לא ידבק בידך אלא משום לאו דנבלה הוא דלוקה, ומ"מ לא מטמאה דתקרובת ע"ז נמי לא מטמאה, ומזה ממילא ראיה להש"ך הנ"ל דאי אמרת דיש חילוק בין גוי העובד ע"ז לגוי שאיננו עע"ז, מה זה שכתב הרמב"ם בגלל ע"ז נתרחקו הכותים דע"כ אטעמא דקרא קמהדר הרמב"ם, והאי נתרחקו היינו מה"ת, כדס"ל נמי בה"ש א"כ הכי הול"ל דשחיטת גוי לא נאסר אלא משום שמחשבתו לע"ז, אע"כ דאפי' כותי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אסורה מה"ת ושפיר קאמר האי לישנא דמשום זה נתרחקו הכותים והאי כותים ע"כ אגוים קאמר דאכולהי קאי, אבל איס"ד דיש חילוק בין גוי העובד ע"ז לגוי שאיננו עע"ז א"כ מ"ק בגלל ע"ז נתרחקו הכותים, הול"ל דשחיטתו אנכו אסורה אלא משום תקרובת ע"ז, וזה כ"ל ברור בכוונת הש"ך ודו"ק:
ומה שהביא הש"ך ראיה מגמרא גבי מכם ולא כלכם דאפי' מומר לכה"ת כולה חוץ מע"ז ושבת שחיטתו אסורה מה"ת כש"כ נכרי שאננו עע"ז גם בזה דבריו תמוהים כדהקשה התב"ש אטו אנן מקרבנות ניקום ונגמור לשחיטה, והגמרא לא מייתא ראיה אלא דמומר לע"ז הוי מומר לכה"ת וע"כ רע"נ גם בזה מודה דשחיטתו פסולה מדלא נקט אלא מומר לע"ז, אבל איה"נ דלהרמב"ם דנכרי שאננו עובד ע"ז שחיטתו מדרבנן גם מומר לכה"ת לא גרע מנכרי ושחיטתו מדרבנן בעלמא מיתסרא והוא פליאה נשגבה על הש"ך, וצע"ג, ועיי' פלתי שהביא ראיה לשיטת התוס' מהא דפריך לרע"נ מהעורבים דאלי' ומשני עפ"י הדבור שאני, והקשה התוס' לס"ד דלא הי' עפ"י הדבור ת"ל דהי' בשר שנתעלם מן העין ותי' דזה ידע המקשן דעפ"י הדיבור איכא למימר דלא הביאו מנהנכרים אבל לא אסיק אדעתא דעפ"י הדיבור יהא ניתר האסור, ולשיטת הרמב"ם קשה כיון דע"כ אסיק אדעתא כהנ"ל משום בשר שנתעלם מה"ע א"כ איכא למימר דעפ"י הדיבור הי' ידוע שבהאי שעתא לא הי' כוונתו לשחוט לע"א א"וו דמשום וזבחת ואכלת מפסל בכ"ע כשיטת הרא"ש, ולע"נד נראה דלק"מ דלכאורה בלא"ה איכא למידק דהא כתב הרמב"ם דגם אשחיטת גוי קטן לוקה משום נבלה, ובגוי קטן ליכא טעמא דמחשבתו לע"ז דהא קטן אין לו מחשבה, אפי' לחומרא, ולשיטת הכ"מ, בפ"א מה' פסוה"מ פסוה"מ ניחא אבל כמה שהוכיח שם הלח"מ דאפי' לחומרא אין לו מחשבה אפי' במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א"כ שחיטת קטן לא מיתסרא מה"ת משום שחיטת ע"ז, אבל לק"מ דהרמב"ם לאו משום שמא נתכוין לע"ז קאתי עלה, אלא משום וקרא לך ואכלת מזבחו וזנו בנותיו וכו' משו"ה בקנון נמי שאננו עובד ע"ז מ"מ אתי' לכלל זה ושייך בי' טעמא דקרא, והה"נ בגוי עובד ע"ז אפי' קים לן בגוי' שעתה לא שחט לע"ז מ"מ שייך בי' טעמא דקרא הנ"ל, משא"כ בגוי שאננו עובד ע"ז כלל הוצרך הרמב"ם לומר דמשום גדר הוא, ובזה קושיית הפלתי לק"מ, עוד כתב הפלתי ראי' לשיטת הרמב"ם ממאי דאמרי' בגיה"נ וטבוח טבח פרע להם בה"ש והכן טול גיה"נ ואמרי' דאתי' כמ"ד גיה"נ נאסר לבן נח, ועיי"ש בתוס' ד"ה כמ"ד ולכאורה מה הועילו במה ששחט להם הא לא הועיל כלום דהא ידע יוסף ששחיטתו אסורה להם:
אע"כ דגוי שאננו עע"ז מותר מה"ת, ונראה דלק"מ, דהאי טעמא דוזבחת ואכלת מי שהוא מצוה אכל מזבחו לא שייך אלא לאחר מ"ת אבל קודם מ"ת דלא הי' מי שנצטוה על הזביחה, כו"ע מודו דלא הי' נאסר שחיטת נכרי אלא משום לתא דע"ז ואין להאריך יותר בזה:
ס"ב, מומר אוכל נבלות לתיאבון וכו' הרי"ף ז"ל לא הביא האי מימרא דרבא יעיי' בחרע"א ז"ל משתי' ע"ז, דלדידן דקיי"ל כרבינא דתלי' במעשה לא הוי רוב י"ל דל"ס עליו בבדיקות סימנים יעיי"ש ומ"מ צ"ע דעכ"פ היכא דבדקנו הסימנים תיכף אחר שחיטה לדידן נמי שחיטתו כשרה, עיי"ש שנדחק בזה, ולענ"ד נראה בס"ד, דמאן דפליג ארבא אמרי' בגמרא טעמי' משום דכיון דדש בי' כהתירא דמיא לי' והכונה נראה דהו"ל כאלו אננו חושש לזבוח והו"ל אננו בר זביחה, כמו שיבואר לקמן בס"ד, ונראה דהיינו הא דאמרי' בעלמא כיון דעבר אדם עברה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ומבואר ביומא דף פ"ו דתליא בפלוגתא דתנאי דת"ר עברות שהתודה עליהם ביוהכ"פ זה אינו חוזר ומתודה ביוה"כ אחר ואם חזר והתודה עליו הכתיב אומר ככלב שב על קיאו איש שונה באולתו ראב"י אומר אם חוזר ומתודה ה"ז משובח ומה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדרב הונא דאמר ר"ה כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ומשמע דלת"ק לית לי' האי סברא וה"נ משמע בספ"ק דקדושין דהאי סברא לאו כו"ע ס"ל, ולפי"ז י"ל דרבא דלית לי' כיון דדש בי' כהתירא דמיא לי' כת"ק דראב"י ס"ל, אבל למאי דפסק הרי"ף כראב"י ולדידי' כיון דעבר ושנה נעשה לו כהיתר איכא למימר כיון דדש בי' באמת כהתירא דמיא לי' ושוב חשבי' לי' כמאן דאינו חושש בזביחתה ושחיטתו פסולה מיהא לשיטת הפוסקים כראב"י וס"ל נמי הא דרבא י"ל כיון דלא עבר ושנה אלא לתיאבון אמרי' דלא נעשה לו כהיתר אלא היכא דלא משכח איסורא, ומ"מ הרי"ף ז"ל ס"ל דאין לחלק בזה כיון דעכ"פ עבר ושנה מ"מ כהתירא דמי' לי' וזה נכון בס"ד:
שם,
ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, עיי' ש"ך וטו"ז לעניין אי בעי בדיקת סכין לאחר שחיטה ודעת הטו"ז היכא דאיתא קמן צריך לבדוק הסכין לכו"ע, וכ"פ רי"ו והעיטור אי רשאי ליתן לו סכין והוא הולך לדרכו ושוחט באופן שלא יהא אפשר לבדקו לאחר שחיטה, אלא דצע"ג לפימש"כ הרא"ש בריש חולין לשיטת הגאונים דהיי"ט דלא מוקי מתני' הכל שוחטין בסתם בני אדם ע"ס שיבדקנו, משום דכל שצריך תיקון לאח"ש אינו בכלל הכל שוחטין לכתחילה א"כ ה"נ איך מוקי רב אשי לעיל מתני' בישראל מומר לתיאבון הא לכתחילה לא ישחוט כ"א ע"ס שיבדק סכינו לאח"ש בשלמא לשיטת העיטור והמחבר י"ל דמיירא דהוא הולך לשחוט בינו לבין עצמו באופן דא"א לבדוק סכינו לאח"ש ושפיר קאמר הכל שוחטין לכתחילה:
אבל לשיטת רי"ו אליבא דהטו"ז קשיא, ומכאן ראי' לדעת הש"ך ס"ק ד' יעיי"ש, דבכהי"ג לכ"ע שרי כ"פ היכא דאיתא קמן ונ"ל הא דנקט רבא בודק סכין ונותן לו ומותר לאכל משחיטתו ולא נקט לשון קצרה בודקין לו סכין ושוחט בה אלא דהא קמ"ל דשרי ליתן לו והוא הולך ושוחט בה, באופן שלא יהא בידנו לבדוק הסכין אח"ש, והיינו כשיטת השו"ע והעיטור הנ"ל, ובזה י"ל הא דאמרי' ריש חולין דף ג' ע"ב אלא רבא מ"ט ב"א כשמעתי' ומשני לדבריו דאביי קאמר והקשו בתוס' הא באמת ס"ל לרבא חדא לאתוי כותי וחדא לאתוי ישראל מומר, ותירצו דקמייתא הו"ל לאוקמי כשמעתי', ולכאורה אינו מובן וכן הקשו המפרשים יעויי' בהמהרש"א כיון דס"ס חד מניי' כשמעתי' מוקי לה מאי נפק"מ אי הוא קמייתא או בתרייתא ולמאי דפרישית א"ש בס"ד, דבאמת מרבא תרתי ש"מ חדא דישראל מומר לתיאבון בר זביחה הוא ולא אמרי' כיון דדש בי' כהתירא דמי', וש"מ נמי מדקאמר בודק סכין ונותן לו דאפי' נותן לו לשחוט בינו לבין עצמו באופן שא"א לבדוק סכינו אחריו, וזה מוכח נמי ממתני' לאוקימתא דרב אשי דמוקי לה במומר וקשיא לפימש"כ הרא"ש דא"א לפרש הכל לכתחילה כל היכא דמחוסר תיקון לאח"ש וכ"ז במשנה קמייתא דע"כ האי הכל לכתחילה מדקתני תרתי דיעבד משא"כ בתרייתא דל"ק כ"א הכל שוחטין גרידא ואיכא לפרושי לשון דיעבד לא מוכיח הא מילתא, ולפי"ז שפיר קאמרו בתוס' דקמייתי הו"ל לאוקמי כשמעתי' דממשנה קמייתא מוכח כולי מילתא דרבא משא"כ ממשנה בתרייתא, וז"נ בס"ד ודו"ק:
אם הוא מומחה כך הוא שיטת הרמב"ם דבמומר ל"א רוב מצויין א"ש מומחין הן, ובחידושי הרשב"א הקשה ע"ז דא"כ הו"ל לר"א ורבא להזכיר באוקימתא דידהו גם מומחה ע"ש ויותר קשה הקושי' המפורסמת דבגמרא קאמר וכולן ששחטו אהאי לאוקימתא דרב אשי ומסיק בקשי' ולהנ"ל הומ"ל לאוקמי במומר וכגון דליתא קמן דלבדקי' אם הוא מומחה, ועיין בחרע"א ז"ל ולענ"ד נראה לתרץ בס"ד דכבר הקשה הפנ"י ארוב מצויין א"ש מומחין הן הא הו"ל רובא דתליא במעשה, ונראה דלק"מ דאנן הכי קאמרי' דרוב אינם הולכין לשחוט אלא א"כ כבר למדו ה"ש, וזה אננו תלוי במעשה אדרבא אנן אמרי' הרוב אינם הולכים לשחוט, ועיי' בחידושי הגר"א ז"ל, וכיו"ב כתבתי בס"ד בפסחים גם בהא דאמרי' חזקה על חבר שאננו יוצא מתח"י דבר שאינו מתוקן עיי"ש וחזקה זו ל"ש אלא בישראל כשר משא"כ במומר לאכול נבלוה לתיאבון איהו אזיל לשחוט אפי' לא למד עדיין:
משו"ה בעינן שנדע דהוא מומחה, מיהו כ"ז אי אנו דנין מחמת שהוא אם לא הי' מומחה לא הוי אזיל לשחוט אבל אם אנו דנין כפשוטו דרוב המצויין איש מומחין הן דכן הוא מציאות העניין והו"ל כרובא דאיתא קמן, א"כ שוב י"ל שפיר שיטת הרשב"א דלמה יגרע מומר לתיאבון דהא שפיר י"ל איהו כמי מרוב המצויין א"ש הוא שהם מומחין, ולפי"ז נראה דודאי לרבא דס"ל בבכורות רפ"ג דרובא דתליא במעשה הוי רוב א"כ איכא למימר רוב מצויין א"ש מומחין כפשוטו גם מומר הוא בכלל הרוב וא"ש שלא הזכיר מומחה משא"כ למאי דקיי"ל כרבינא ע"כ צריך לאסוקי כהנ"ל דרוב אינם מצויין א"ש אא"כ למדו וזה ל"ש במומר ושפיר הוצרך הרמב"ם שיהא מומחה ול"ק קושיי' הנ"ל כן נראה לענ"ד בס"ד:
בש"ך ס"ק י' משמע דאפי' ישראל א' עומד ע"ג להזכירו שיבדוק הסכין לאח"ש מ"מ לכתחילה אסור לשחוט בלא בדיקת תחילה ע"ס שיבדוק הסכין לאח"ש, וראיתי בס' מילואים:
שהקשה ע"ז מהא דקיי"ל אין פולין ואין קורין לאור הנר ואמרי' עלה בגמ' דבי תרי הלומדים בענין א' שפיר דמי דהאחד יזכיר את חברו כש"כ כאן יעויי"ש ולפימש"כ המג"א באו"ח סי' רע"ה ס"ק ד' דדוקא קורין אבל אין פונין אפי' ב' בבגד א' והטעם מבואר במחהש"ק שם דדקא לדברי מצוה שרי בשניים א"כ לק"מ:
ס"ג, מומר לתיאבון וכו' אפי' נשבע ששחט בסכין יפה, עיי' טו"ז ס"ק ו' שהקשה מחו"מ סי' ל"ד דהו"ל למפסל לעדות כל עובר עברה אפי' אין בו מלקות דהא חשיד על השבועה שמושבע מהר סיני, ועיי' נקה"כ, ואני מתפלא בזה, דהא י"ל הכא היי"ט דאינו נאמן בשבועה משום דכיון דהוא מומר לתיאבון וכבר מיפסל לשביעה מחמת זה, וא"צ לטעמא מפני שמושבע ועומד מה"ס, ובאמת צ"ע על המחבר והוא ממשמרת הבית דהוצרך להך טעמא, וכ"כ רבינו הגר"א בביאורו יעויי"ש עכ"פ קושיית הטו"ז לק"מ:
ס"ד:
מומר לתיאבון ששחט בינו לבינו וכו' ואפי' נמצא בשר בידו וכו' נאמן לומר מומחה שחנו לי ועיין טו"ז וש"ך דבעינן דוקא מומחה פלוני וכדלקמן סי' קי"ט וצלע"ג לפי מה דמבואר בראשונים ז"ל וכ"כ הש"ך לעיל ס"ק ט' דבמומר לא מהני ישראל יוצא ונכנס כמו בכותי דאינו מרתית א"כ ה"נ אמאי מהני מומחה פלוני נימא דאננו מרתת שמא יברר, וצריך לחלק דש"ה דחייש שמא אפי' אם לא יחקרו אחריו מ"מ ע"י מקרה יזדמן שיודע הדבר, משא"כ במומחה סתם, אמנם בביאור רבינו הגר"א ז"ל כתב דאפי' אננו אומר מומחה פלוני נמי, וטעמא משום דלא שבק התירא כיון שיש מומחין בעיר ומדמאי אין ראיה דהתם שאני כיון דהוא חשיד א"כ אננו חושש לעשר דהא יש בידו להחליף עם הנכרי, וכל דאננו חושש חמיר טפי מאוכל לתיאבון כדאיתא בסעי' ה', ומ"מ לשיטת הרשב"א נ"ל התם כיון דע"ה הוא לא ידע דמצי למפטר נפשי בא"א משא"כ הכא:
ס"ה מימר להכעיס:
עיי' טו"ז ס"ק ח' ובפמ"ג השיג עליו דטעמי' דהמחבר כמש"כ הרמב"ם דס"ל מומר להכעיס, הו"ל מומר לכה"ת כולה, ועיי' במג"א או"ח סי' ל"ט שהקשה לשיטת הרמב"ם והמחבר א"כ בחולין דף ה' דשו"ט בברייתא דמכם ולא כלכם מומר דסיפא ה"ד אי מומר לכה"ת היינו רישא אי מומר לד"א קשיא מציעתא לשני דסיפא מיירא במומר להכעיס, ונ"ל בס"ד לתרץ דהא ההם מהדר הגמרא לאשכח גוני דמצינו לתרץ הברייתא כרע"נ דס"ל מומר לע"ז לא הוי מומר לכה"ת כולה ומותר לאכול משחיטתו וסליק בקשיא ומשו"ה לא הו"מ הגמרא לאוקמי במומר להכעיס דודאי לרע"נ כיון דמומר לע"ז לא הוי מומר לכה"ת כש"כ מומר להכעיס לד"א דהראיה דבמומר להכעיס פליגו הפוסקים ואילו במומר לע"ז לכו"ע קיי"ל דהוי מומר לכה"ת כולה, והנה בהוריות דף י"א פליגו בזה ר"א ורבינא יעויי"ש וקיימ"ל בכה"ת כולה ר"א לחומרא ורבינא לקולא וקיימ"ל כרבינא לקולא א"כ ה"נ הו"ל למפסק לקולא כ"כ הר"ן בע"ז פא"מ בכהי"ג דאיכא חומרא וקולא בכל צד אננו מוכרע הילכתא כמאן ושפיר פסק הרמב"ם דהו"ל מומר לכה"ת:
לחלל שבת בפרהסי' באהע"ז סי' מ"ד הביא הב"י בשם העיטור דל"נ מומר לחלל שבת אלא בעבודת קרקע ומסתם לה סתומי, וראיתי בחרע"א ז"ל בסי' זה דמייתא לה בשם תשו' התשב"ץ, והאמר דלא ידע לפרושי טעמא דלי' למה הוצרך להביא ממרחק, ובאמת בבעה"ע אשר לנגד עיני לא מצאתי אלא כלשון הזה, לא נעשה מומר לחלל שבת בעבודת קרקע ויל"פ כוונתו כיון דרוב עבודת קרקע עפ"י רוב לא נעשה בו בעצמו אלא בו ובבהמתו, והיינו לאו דמחמר וקמ"ל דכלא נעשה מומר לחלל שבת כ"א באב מלאכה ויתבאר בס"ד לקמן אלא שבתשב"ץ ח"ג הביא נמי דברי העיטור בזה"ל דמייתא לה הב"י גם הוא לא האיר עינינו לפרש דבריו והנה רבים נתחבטו בהבנתו, ונ"ל בס"ד עפימש"כ התב"ש בסי' זה דמומר לחלל שבת אין חילוק בין לתיאבון או להכעיס יעויי"ש וי"ל הבעה"ע לא ס"ל הכי אלא דהכי נמי ל"מ מומר לכה"ת כלו שלא לתיאבון, והנה בב"י ובמג"א סי' רמ"ג דבשדה מדינא מותר בקבלנות משום דאין הישראל מרויח במה שהנכרי עושה מלאכה בשבת דאם לא יעשה היום ע"כ יצטרך לעשות מלאכה מחר א"כ לא עבוד אדעתא דישראל אלא אדעתא דנפשי יעויי"ש, ולפי"ז י"ל בשאר מלאכת שבת יש לתלות דעושה בשביל הרוחת ממון או למלאות תאותו משא"כ בעבודת קרקע דלא משתרשי לי' מידי במה דעביד בשבת ראיי' דאינו עושה לתיאבון אלא בשאט נפש משו"ה הו"ל מומר לכה"ת כן נלענ"ד בכונת העיטור ומ"מ כל הפוסקים לא ס"ל לחלק בזה:
בפמ"ג באו"ח בפתיחה לה"ש יעויי"ש דמספק"ל לפי מה דהעלו בפר"ח ובתב"ש דוקא בעברה דאורייתא אבל בדרבנן ל"מ מומר לכה"ת כולה אף אני נאמר דוקא בדבר שחייבין על זדונו כרת וסקילה, הוא דהוי מומר לכה"ת דהא אינהו דייקא מדקתני חוץ ממומר לחלל שבת ולנסך מה נסוך ד"ת אף חילול שבת כן, א"כ לעניין זה נמי יש לדייק כן:
לאפוקי מחמר דליכא כ"א לאו גרידא ונ"ל בס"ד דיש לפשוט האי ספיקא משמעתא דיבמות דף ל"ג ע"ב זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה, ופרכינן עלה בגמרא זר ששימש בשבת במאי, אלימא בשחיטה שחיטה בזר כשרה אלא בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת ע"ש, ובתוד"ה אמר הקשו מי לא מני לאו גרידא והא זר שאכל מליקה נמי אננו אלא לאו דנבלה ותירצו אע"ג דבאיסור מוסיף ס"ל דחייל קע"ח מ"מ באיסור כולל ס"ל דלא חייל קע"ח כדאמרי' נמי בחולין דף ק"א מאן האי תנא דא"כ לית לי' איסור כולל באיסור חמיר אית לי' ולפי"ז שפיר מקשה כיון דהבערה ללאו יוצאה וזרות אית בי' מיתה ביד"ש הו"ל קע"ח, וקשיא לי אכתי מאי פריך הגמרא הא מבואר בחולין דף ק"א דלא מקרי קע"ח אלא היכא דליכא באידך חומרא דליתא בהך דהא אמרי' התם מאי חזית דטומאת הגוף חמורה דבכרת דילמא טומאת בשר חמורה דלית ליה טהרה במקוה, א"כ אכתי מאי פריך הגמרא נהי דהבערה ללאו יצאת וזרות אית בי' מיתה בי"ש מ"מ אית בי' נמי בהבערה חומרא דליכא באידך דע"י עברה זו נעשה מומר לכה"ת כולה בעובר במזיד אע"כ דלא נעשה מומר לכה"ת אלא במלאכה שחייבין עליה כרת וכיון דהתם קיימי' למ"ד הבערה ללאו יצאת לא נעשה עי"ז מומר לכה"ת ושפיר פריך הגמרא, ועיי' במג"א סי' ש"ו ס"ח כ"ט שכתב שם דאם רוצים לאנס אדם מישראל לעבר עברה אפי' ע"ז אין מחללין עליו שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"ז, והקשה שם בתוס' שבת נהי דבשבת חמיר כע"ז היינו מלאכה שחייבין עליה כרת משא"כ תחומין אפי' למ"ד דאורייתא מ"מ אננו אלא לאו ותי' המחהש"ק דס"ל להמג"א כי היכא דבע"ז כל אביזריי' כע"ז לעניין יהרג ואל יעבר הה"ד אביזריי' דשבת חמיר כשבת לעניין מומר לכה"ת כולה, ומוכח מזה דס"ל להמג"א דגם בלאו דמחמר מיקרי מומר לכה"ת, מיהא לענ"ד נראה הראיה מש"ס יבמות הנ"ל היא ראיה ברורה ואין עליה תשובה, ודו"ק היטב:
בהגה:
מי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אעפ"י שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס, ועיין בכ"מ פ"ד מה"ש שכתב דמדברי הרמב"ם משמע כל שאין יודעין בו דעביד להכעיס תלינן דלאו להכעיס עביד, ושחיטתו כשרה, והר"ן כתב דבכהי"ג בעי' מיהת גדול עומד ע"ג, ובהגהות אנשי שם הקשה היכא משכחת לה אינו עושה לא לתיאבון ולא להכעיס, ממנפ"ש אי לא שביק התירא ואכל איסורא לתיאבון הוא ואי שביק התירא ואכל איסורא מבואר בגיטין דף מ"ז דהאי להכעיס הוא גבי האי דאתי לקמי' דר"א וכו' א"ל רבנן האי מומר הוא א"ל דילמא לתיאבון אמרו לי' והא חזו לי' דשבק התירא ואכל איסורא אלמא כהי"ג מקרי להכעיס, והו"מ להקשות בזה דברי הר"ן אהדרי וכן הקשה באמת המג"א בסי' ל"ט דהר"ן בעצמו כתב בע"ז דף כ"ו דכל היכא דשביק התירא ואכל איסורא מומר להכעיס הוא, ואיך כתב בריש חולין דמהני מיהת גדול עומד ע"ג, ועיי"ש במג"א שתי' דהר"ן בחולין מיירא כגון דבעי למיטעם טעמא דאיסורא כדאמרי' בהוריות דף י"א, וממילא מהאי דגיטין נמי ל"ק דהתם מיירא דחזו בי' דאכל הרבה באופן דל"ש האי טעמא כיון דכבר טעם טעמא דאיסורא בפ"ר:
ועיי' ברש"י הוריות דף י"א, ונ"ל עוד עפ"י מש"כ הריטב"א דטירחא מועטת איכא בכל שחיטה כשרה אף בלא בדיקת סכין אלא דבטירחא מועטת כזו מטרח טרח מומר לתיאבון כדמוכיח מחמצן של עוברי עברה דהתם נמי טרח מיהת להחליף, ולפי"ז שפיר קאמר הר"ן דהיכא דאינו עושה לא לתיאבון ולא להכעיס והיכא דמי כגון דבשביל טירחא מועטת נמי שביק התירא דכהי"ג להכעיס לא מקרי דהא משום טירחא הוא דעביד אבל לתיאבון נמי לא מקרא, דהא במומר לתיאבון טרח טירחא מועטת כדמוכח מחמץ של ע"מ ועפי"ז מיושב קושיי' הא"ש הנ"ל, ומיושב בזה נמי קושיית המג"א שהקשה עמש"כ הר"ן בפ' השולח דמומר מדאורייתא כשר לכתיבת תפילין דמדאורייתא בר קשירה הוא אלא הואיל ופורק עול אפי' במצוה חדא שוי' רבנן כמו שאינו בקשירה, והקשה המג"א מ"ש דבזביחה ס"ל להר"ן דמומר להכעיס אינו בר זביחה וגבי קשירה ל"א שאינו בר קשירה, ואין לומר דבגיטין מיירא הר"ן כגון שאינו עושה להכעיס ולא לתיאבון, הא כתב הר"ן בע"ז דכל כהי"ג נמי הו"ל להכעיס, ולמש"כ י"ל דהר"ן בגיטין מיירא שאינו מניח תפלין משום טירחא קלה, ובכהי"ג בר קשירה הוא מה"ת, אבל בע"ז דייק הר"ן וכתב כגון שיש לפניו היתר ואיסור וזה ודאי מקרי להכעיס כדמוכח בגיטין דף הנ"ל אמנם אחרי העיון כראה דבלא"ה קושיי' המג"א הנ"ל ל"ק בסתירת הר"ן דהא הר"ן בגיטין שם מעיקרו מייתא שיטת הרמב"ם דס"ל מדאורייתא מומר להכעיס לאו בר קשירה היא ואח"כ הביא שיטת האחרונים דלא הוי אלא מדרבנן, אבל איהו דידי' לא כ' דס"ל כשיטה זו, וא"כ בפ"ק דחוליין דקאמר הר"ן דלאו בר זביחה היינו עפ"י שיטת הרמב"ם שהביא בגיטין וכותי' ס"ל, ואין כאן סתירה, ועיי' במג"א שם ס"ק ד' דקאמר מומר להכעיס גם בשאר עברות פסול לכתיבת תפילין, ובתפילין אפי' אינו עושה להכעיס פסול משום דאינו בקשירה, ומ"מ אי אינו מניח תפילין לתיאבון כגון משום דאדהכי והכי בטל משוקי מקרי בר קשירה, והקשה הדג"מ א"כ איזה חילוק יש בין תפילין לשאר עברות לתיאבון גם בתפילין מקרי בר קשירה, ולהכעיס גם בשאר עברות פסול לכתיבת תפילין, ואי שאינו מניח תפילין מפני שאינו חושש הא כהי"ג ס"ל להמג"א דהו"ל כלהכעיס, ומש"כ המג"א לעיל כגון דבעי למטעם טעמא דאיסורא זה ל"ש בתפילין, ולפמש"כ יל"ת כגון שאינו מניח תפילין משום טירחא מועטת דכהי"ג לאו להכעיס מקרי ומ"מ באינו מניח תפילין פסול כיון דעכ"פ לתיאבון נמי לא מקרי דהא מומר לתיאבון אינו חושש לטירחא מועטת א"כ הו"ל אינו בר קשירה, ונ"ל דבזה אפי' הר"ן מודה דבשלמא גבי שחיטה איכא למימר דאכתי בר זביחה הוא דעכ"פ אי יתרמי לי' בלא טירחא שבק איסורא ואכל התירא, משא"כ בתפילין אם אינו מניחם בשביל שהיא לו לטורח א"כ לעולם לא אתי למטרח בהוא ושפיר קאמר המג"א דל"מ בר קשירה, ודוק היטב, ועיי' בפר"ח דמסתבר לי' דהא דדרשי' בתוספתא וזבחת ואכלת היינו דדרש מה שאתה זובח ולא ממעטי' אלא נכרי אבל מומר קרינן בי' מה שאתה זובח, והתב"ש ס"ק כ"א השיב עליו דממה שאתה זובח לא ממעט גוי כלל אלא לאפוקי שלא תהי' זבחת מאליה, והראיה דבסוכה דרשי' תעשה ולא מן העשוי, ומ"מ סוכת גנב"ך כשרה ולא אמרי' הא תעשה כתיב ולישראל קאמר וכן ועשית מעקה וכמוהו, וכן בציצית לא הוי ממעטי' עשיית גוי מתעשה אי לאו דכתיב בני ישראל, ולדידי צ"ע עוד להפר"ח הנ"ל הו"ל למפסל נמי שחיטת קטן דלאו בכלל מה שאתה זובח הוא בשלמא אי דרשי' מי שהוא בר זביחה שפיר אמרי' דקטן בר זביחה הוא משום דאסור לספות לי' בידים כמש"כ הש"ך בסי' א' משא"כ להפר"ח קשיא דלאו מה שאתה זובח הוא דתורה לא משתעי בקטנים:
ס"ו:
מומר לאחד משאר עברות וכו' ולהרמב"ם צריך, וכו' הקושי' מפורסמת א"כ מ"ק בריש חולין אביי לא ס"ל כרבא הא דרבא אכתי לוקמי במומר לאחד משאר עברות וכן הקשה הגר"א, ובחרע"א, ואין לומר דזה פשיטא דבבודק סכין ונותן לו שחיטתו כשרה הא איצטרך לאשמעי' לאפוקי מדר"מ דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה, ונ"ל די"ל אביי לטעמי' דס"ל בהנזקין דף נ"ד דאין ע"א נאמן באיסורין אלא כשעדיין בידו יעויי"ש, א"כ הקושי' האיך ע"א נאמן באיסורין על השחיטה וצ"ל לדידי' כתי' הרא"ם שבהג"א דאנשים כשרים נאמנים ודוקא בריקים אין ע"א נ"ב, ולפי"ז י"ל דרבא לשיטתו דס"ל הי' בידו נמי נאמן שפיר יש להאמין מומר לתיאבון א"נ לשאר עברות, אבל אביי לשיטתו מומר לשאר עברות נמי אננו נאמן להעיד כיון שאינו בידו ומה שהי' בידו לשחוט לא מהני:
תו מקשים לשיטת הרמב"ם בזה הא רע"נ ס"ל מימר לע"ז מיתר לאכול משחיטתו ואייתא ראי' מיהושפט מכך יהודא דלא הוי מפליג נפשי מני' דאחאב, ולהרמב"ם מי עדיף משאר עברות דצריך בדיקת סכין, ומי בדיק לו סכין, וי"ל טעמא דהרמב"ם הוא כמש"כ הש"ך והטו"ז בשם הרא"ש עיי"ש, מיהא כ"כ דהוי ס"ד כרע"נ למידק מיהושפט איה"נ דמוכח דלא כסברא הנ"ל, אבל לקושטא דמילתא דאיתותב רע"נ שוב ולא מוכח מיהושפט להיפוך, דלקושטא דמילתא ע"כ לא ס"ל האי דרשה דדרש רע"נ מהיו יושבין בגורן פתח שער שומרון, א"כ שוב קיימנא אסברא החיצונה ועיי' טו"ז והש"ך מה שכ' לתרץ קושיית הדרישה מאבדו לו גדייו, דהתם איכא ס"ס שמא נתנו לאחר לשחוט, והפמ"ג הקשה הא ס"ס במקום חזקת איסור הוא ולפימש"כ הפנ"י ריש חולין דהכא לא מקרי חזקת איסור כיון שכבר נעשה מעשה בגופו להוציא מחזקתו לק"מ, ואף דהו"ל ס"ס דא"א להתהפוך י"ל כמש"כ המג"א סי' תל"ט ע"ש:
אבל מי שהוא פסול עדות לעברה מעבירות של תורה אין צריך לבדוק לו סכין אפי' להרמב"ם, הקשה בתו"ח א"כ מ"פ הגמרא מברייתא דקתני הסל שוחטין אפי' כותי אפי' ערל אפי' ישראל מומר האי מומר ה"ד אי מומר לד"א היינו מומר לערלות, אלא לאו מומר לאו"ד וכדרבא דילמא האי ערל לאו במומר לערלות מיירא אלא שלא מל מחמת צערא דגופא אביי ב"ב הניח למיל א"כ לאו מומר הוא דהא לא עבר אלא פ"א ושפיר הוצרך לאשמעי' אפי' מומר דהיינו מומר לד"א, ותי' כיון דבכל יום ויום עובר בעשה הו"ל מומר:
מיהא לפימש"כ בהג"א בפ' החובל בשם ר"ת דבכהי"ג אפי' פסול עדות לא הוי עיי"ש א"כ הדק"ל, ונ"ל בס"ד דלכאורה גם למסקנא קשיא דמסקי' מומר היינו מומר לא"ד א"כ כש"כ מומר לערלות, א"כ האי מומר לערלות דקתני למאי, וצריך לומר לפימש"כ הרשב"א דלהרמב"ם צריך בדיקת סכין במומר לשאר עברות היינו מהכרח הברייתא דקתני מומר לערלות דומיא דמומר לאו"ד, ולפי"ז א"ש דהא גופא קמ"ל במאי דקתני ערל, וכ"ז אי מוקמי' מומר דקתני מומר לאו"ד אבל אי הוי מפרשי' מומר היינו מומר לד"א והאי ערל היינו פסול עברה מחמת ערלה א"כ הדק"ל כיון דקתני מומר ערל למה לי, וזה נכון:
בהגה:
מיהא אם פסול לעדות משום שאכל נבלות, עיי' ש"ך שהקשה דברי הכ"מ והב"י אהדדי ותי' לחלק בין שוחט לעצמו או שוחט לאחרים, ובפמ"ג הקשה ע"ז בסי' קי"ט שפיר קיי"ל דבשל אחרים נאמן משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו והייינו בעדות דעלמא אבל הכא הוא מטרח לא טרח ואמאי יהא נאמן בשל אחרים טפי, ונ"ל דה"נ שייך אין אדם חוטא ולא לו דאי לאו דבעי למשחט שפיר לא הוי קיבל עליו לשחוט והיינו בפסול משא"כ במומר דל"ש חזקה דאאי"ח ולא לו, א"נ גם בשל אחרים, אלא דאי קשיא הא קשיא דהא דחשיד נאמן בשל אחרים היינו היכא דאינו מתנגד לחזקה משא"כ בשחיטה דאיכא חזקת אבר מה"ח א"נ בשל אחרים כדמוכח במס' דמאי פ"ד מ"א א"ל אחר שאינו נאמן חשיכה לא יאכל, ע"ש כן הקשה בס' תפארת ישראל על המשניות, אמש"כ הש"ך הנ"ל, ולענ"ד לק"מ דהתם לגבי דמאי דבלא"ה רוב ע"ה מעשרין הם ומ"מ חייבו חכמים להפריש מעשר ולא סמכו על הרוב הה"ד דלא סמכי' אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ בעלמא שפיר סמכי' בשל אחרים אחזקה דאא"ח ולא לו, אפי' בחשיד דהא לזה, לא חשיד, וכיו"ב כתב הכ"מ בפי"א מה' מעשר הי"ג דבדמאי כיון דקיימ"ל רוב ע"ה מעשרין ואפי"ה אחמור רבנן למיחוש למיעוטא הה"ד דלא סמכינן אס"ס ועיי' מזה בשעת"מ פ"א מה' יו"ט מה שהקשה על הראב"ד דפליג בזה על הרמב"ם וס"ל דבדמאי נמי סמכי' אס"ס, ובחידושי פ"ק דחולין דף ו' הארכנו בזה בעניותנו בס"ד, ומ"מ למדנו דלשיטת הראב"ד הנ"ל דלא חמיר דמאי משום דעשאוהו כודאי, ומ"מ לא סמכי' אחזקה אא"ח ולא לו הה"ד בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא אינו נאמן אפי' בשל אחרים, ולדידי' ל"ס האי רמ"א בזה:
ס"ז:
מומר לערלות וכו', ואם אין ערל אלא שמתו אחיו מחמת מילה היה כשאר ישראל כשר, עיי' טו"ז ס"ק י' בשם התוס' שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהם דמן דאל"כ אמרי' שמא עדיין לא נבלע דמן ולכך מתו, וצע"ג במה שכ' דילמא לא נבלע בהם דמן הא קיי"ל ספק נפשות להקל ודילמא משום מילה מתו, וצריך לומר דקטנים שלא נבלע דמן שכיחי טפי משימותו מחמת מילה משו"ה תלינן שמחמת שלא נבלע דמן, ואע"ג דבפיקוח נפש אין הולכין גם בתר רובו מ"מ הכא לא שייך זה, דהא בלא"ה איכא מיעוטא שמתים מחתת מילה וע"כ חייבי רחמנא להכניס עצמו למצוה אף דאיכא מיעוטא הנ"ל, והך מומר לערלות פירש"י בגמרא מבעט במצוה זו, והכ"מ הקשה א"כ הו"ל מומר להכעיס ומין הוא משו"ה פי' דאינו רוצה להצטער, ובתב"ש הוכיח מזה דאפי' מומר לעבר אמ"ע נמי מומר לכה"ת הוא היכא דעביד להכעיס ועיי' פרמ"ג או"ח סי' ל"ט דמשמע לי' מפירש"י הנ"ל דל"ס לי' כהתב"ש דהא רש"י פי' דמבעט במצוה זו, ובאמת אין ראיה מכאן דמאן לימא לן דרש"י לאו כשיטת הרשב"א ס"ל דמומר להכעיס נמי שחיטתו כשרה בגדול עומד ע"ג מיהא, וא"כ מצינו לאוקמי בגדול עומד ע"ג, דהא ע"כ הא דקתני באותו ברייתא ואפי' כותי ע"כ מיירא מיהת ביוצא ונכנס ואף דהרשב"א ס"ל דמ"מ לכתחילה אסור, אפשר דרש"י ס"ל בזה דכל שגדול עומד ע"ג ל"ח שמא לא ישגיח יפה, ועוד דהא הך הכל ילפי' נמי דיעבד כדמסקי' בריש חולין דאיכא הכל דיעבד ותו נ"ל די"ל קושיי' הכ"מ הנ"ל אפירש"י דהא דפירש"י מבעט במצוה זו לאו מחמת מינות קאמר אלא כל שמניח מלמול מחמת צערא דגופא נמי מבעט קרינן לי' כדאשכחן האי לישנא בפ"ק דע"ז הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה מיד כאו"א מבעט בסוכתו אלמא אע"ג דהתם פטירי מדינא מכ"מ קרי לי' מבעט, כש"כ הכא דמניח למיעבד מצוה דחייב בה כש"כ דשייך שפיר טפי לשון מבעט, ולפי"ז לדינא רש"י נמי ס"ל ככ"מ, וכדדייק התביש, והכא מסתברא כיון דעבד להכעיס את קונו ומתכוין למרוד מה לי בעשה או בלא תעשה, ומה שהביא הפרמ"ג באו"ח סי' ל"ז ראי' לסתור ממש"כ התוס' בר"ה דף י"ז ד"ה קרקפתא דלא מנח תפילין בשם ר"ת דמיירא כשהמצוה בזויי עליו ואיס"ד דגם במ"ע הו"ל מומר לכה"ת כולה ת"ל דהו"ל בכלל מינים ואפיקורסים דחשיב התם, וא"כ הר"ת לשיטתו דמומר להכעיס לד"א ל"ה מומר לכה"ת כולה, אבל למאי דס"ל דמומר להכעיס אפי' בד"א הו"ל מומר לכה"ת כולה ודאי מסתברא דא"ח בין מ"ע למל"ת בזה וז"ב:
ס"ח:
כותי האידנא דינו כעכו"ם, בפ"ק דחולין דף ה' ע"ב אר"ח אריב"א וכו' ר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, א"ל ר"ז דילמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד ע"ג, א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי, עיי"ש, ופירש"י ד"ה למימרא בעי וכי לא ידענו דחשידי אלפני עור ל"ת מכשול ומוכח מזה דכ"ז הוי ס"ד שמא לא שמע ר"י בר אידי בשאין ישראל עומד ע"ג בלי שום תיקון וצריך לומר אע"ג דבאמת מילתא דפשיטא היא ובזה לא הוצרכו לגזור ומאי ס"ד דר"ז ועכצ"ל משום דר"ז בעיקר עדותו של ריב"א מספק"ל אי אמת נכון הדבר דבאמת ל"ג ר"ג וביד על שחיטתו משום דבאין ישראל עומד ע"ג לא הוצרכו לגזור, והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה ע"ז תרתי חדא א"כ דר"ז בעיקר עדותו של ריב"א קמספק"ל מאי קא"ל בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעיר איה"נ דל"ב למימרא:
ומ"מ מעיקרא דמילתא גופא דן ר"ז דלא גזר ר"ג כלל, תו הקשה מ"ט לא האמין ר"ז לשמיעתו אטו רחוק הדבר כ"כ דגזרו עליהם משום מעשה שהי' דמסתמא ידע נמי ריב"א מאיזה טעם גזרו עליהם א"כ מהיכ"ת לפקפק בעדותו של ר"ח משמי' דריב"א, ומתוך כך פי' הוא ז"ל וכ"פ הר"ן דה"ק ודאי ריב"א שהעיד שנמנו על שחיטת כותי טעמא הוי אמר לפי שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים, וגזרו רובא אטו מיעוטא, ולפי"ז נצטרך לומר דר"ג וב"ד ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא, וזה לא מסתבר לי' לר"ז משו"ה מספק"ל שמא בגדול עומד ע"ג לא גזרו משום דלמיעוטא ל"ח, אלא בשאין גדול עומד ע"ג דמכשרינן לעיל בחותך כזית בשר בכהי"ג הוא דנמנו ואסרוהו, משום דמצאום שקלקלו רובם במצות זביחה ודנים כמומרים לאותו דבר, וע"ז משני לי' ריב"א בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי, משום דס"ל כת"ק דרשב"ג דאחזוק בלא כתיבי לא מהני וא"כ בלא"ה לא סמכי' אחותך כזית בשר, דיחיד ורבים הלכה כרבים, והלכה כת"ק:
ונ"ל בס"ד לפימש"כ הש"ך לקמן בס"ק כ"ב דמאוקימתא דאביי ורבא מוכח דהלכה כרשב"ג, א"כ תו לא מצינו לפרושי כהרשב"א הנ"ל, דמאי קמתמה אטו כשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי דודאי צריכה רבה היא דהא לאוקימתא מוכח מסת"מ דהלכה כת"ק, וכן כתב הש"ך לקושטא דמילתא דהלכה כרשב"ג א"כ מאי קמתמה למימרא בעי, ועיי' בתוס' ד"ה ר"ג דהיינו ר"ג דיבנה, א"כ שוב ליכא למימר כמש"כ הרשב"א, דבשלמא לפירש"י דהיינו ר"ג בנו של ריה"נ שפיר קאמר הרשב"א למימרא בעי דהא יחיד ורבים הלכה כרבים, דהא ת"ק ורשב"ג בדור שלפניו פליגו בי' אבל אי ר"ג דיבנה הוא מ"ק למימרא בעי דהא יחיד ורבים הלכה כרבים, הא רשב"ג ות"ק בדור של אחריו הוא דפליגו בה, ושפיר מצינו למימר דר"ג וב"ד גזרו ע"ז כשאין ישראל עומד ע"ג, ועיי"ש עוד בתוס' ובפנ"י ומג"ש ובעניותנו מ"מ מוכח דגם התוס' כפירש"י ס"ל בזה, אבל מ"מ קושיי' הרשב"א הנ"ל קשיין לפירש"י, ונ"ל בס"ד עפ"י מש"כ התוס' בריש חולין ד"ה אבל בא דלרבא דמדמה שחיטה ליי"נ בא ומצאו לשתרי בלא חותך כזית בשר, ותירצו דמ"מ כל מה שי"ל לתקן צריך לתקן ובליתא קמן איה"נ דשרי בלא חותך כזית בשר, ולכאורה דבריהם מרפסין איגרא בזה א"כ מ"ק בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי הא ודאי טובא קמ"ל דהא בדיעבד שרי' אף בלא חותך כזית בשר ובלא ישראל עומד ע"ג וא"כ טובא קמ"ל, בשלמא לפירש הרשב"א הנ"ל דמאן דקמתמה ס"ל דהלכה כת"ק א"ש, אבל לפימש"כ דלהתוס' ליכא למימר כפי' הרשב"א קשי', ונ"ל דבלא"ה אעיקר דברי התוס' כבר הרבה הפנ"י לצווח איך אפשר שיהא מותר בדיעבד בלא חותך כזית בשר, כיון דפשיטא לן בכל הש"ס דחשידי אלפני עור ופירשתי בס"ד בחידושי בכוונתם כיון דאמרי' שהכותי מירתא שיחתוך ישראל כזית בשר וינסכו, ועי"ז יתגלה קלונו א"כ מעיקרו מירתת מזה ושחט שפיר, משו"ה לקושטא דמילתא א"צ לחתיכת כזית בשר, דכיון דמירתת שמא יחתוך א"כ מעיקרו מזהר זהר ולא אתי כארועי נפשי, מיהא אביי ע"כ ל"ס לי' האי סברא דמירתת דהא לדידי' לא מהני ישראל יוצא ונכנס, ובעינן דוקא גדול עומד ע"ג, וביו"כ בעינן שיחתוך באמת כזית בשר לנסותו, ולא שרי בלא תיקון בדליתא קמן, ולפי"ז י"ל דר"ז ה"ק שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד ע"ג, והיינו דמעיקרו הוי שרי' אפי' באין גדול עומד ע"ג ובאין חותך כזית בשר כמש"כ התוס' והשתא גזור ר"ג דלא לשתרי כ"א ע"י גדול עומד ע"ג או ע"י נסיון דחותך כזית בשר, וע"ז מהדר לי' ריב"א בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי והיינו משום דס"ל כאביי דל"ס אמירתת וא"כ לעולם לא הוי שרי בלא חותך כזית בשר ובלא עומד ע"ג אפי' בדיעבד, כיון דמירתת ל"ס לי' ופשיטא לן דחשידי אלפני עור, ולפי"ז פירש"י מזוקק שבעתיים בס"ד, והא דקאמר לקמן ואיס"ד לא קיבלא מני' לישני לי' כאן בישראל עומד ע"ג כאן בשאין ישראל עומד ע"ג הה"ד דהו"מ למימר לפירש"י כאן בחותך כזית בשר כאן בלא חותך כזית בשר, וע"כ צ"ל כן לפירש"י דפירש בד"ה ר"י אכל משחיטת כותי דמיירא בגדול עע"ג או בחותך כזית בשר, ולפי"ז ע"כ הא דקאמר ר"ז ודילמא ל"ש רבי אלא בשאין ישראל עומד ע"ג ההד"נ דהומ"ל בלא חותך כזית אלא דהיא היא, אלא נקיט גדול עומד ע"ג משום דאתי' אליבא דכי"ע אפי' לת"ק דרשב"ג ודו"ק היטב:
ועיי' לקמן בש"ך ס"ק כ"ב ומש"כ שם בס"ד דנפק"מ בין פירש"י ורשב"א הנ"ל כהילכתא, ודו"ק היטב:
ס"ט צדוקי ובייתוסי וכו', אא"כ שחטו ואחרים עומדים ע"ג, לשון הרמב"ם בפ"ד מה"ש צדוקים ובייתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שאינם מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זה מותרת שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו, לפיכך אינם נאמנים לומר דלא קלקלנו, ומאוד נפלאתי נוראות על דין זה, הא מבואר ברמב"ם שם הי"ד מומר לע"ז או אפיקורס והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו ה"ה כעכו"ם ושחיטתו נבלה, ופלא למה יהא עדיף כופר בתורה שבע"פ מכופר בתורה שבכתב, ועיי' בלח"מ שם שהקשה הא בה' תשובה מנה הרמב"ם בכלל הכופרים גם הכופר בתורה שבע"פ, וגם על המחבר קשיא כיו"ב דהא מבואר לקמן בסי' קי"ט דהכופר בדברי רז"ל הרי זה מין עיי"ש, עד שהאיר השם את עיני ומצאתי ברמב"ם פ"ג מ"ה ממרים ה"ג וז"ל כי האפיקורסים והאומרים אין תורה מן השמים והמוסרים והמומרים:
כל אלו אינם בכלל ישראל וכו' בד"א באיש שכפר בתירה שבע"פ במחשבתו ובדברים שנראים לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבע"פ תחילה כצדוקי ובייתוסי וכל הטועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם היה כתינוק שנשבה בין הנכרים וגדלוהו ואינו זריז לאחוז דעתו בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואעפ"י ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם היה כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם וכו' לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה עכ"ל, וממילא נשכיל דמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה"ש צדוקי ובייתוסי נמי בכיו"ב מיירא שהוא נתגדל על דעתם, אבל הכופר בתורה שבע"פ או אפי' בדבר א' מדברי רז"ל הרי זה מין ושחיטתו אסורה אפי' בגדול עומד ע"ג, וזה ברור ומעתה גם קושיי' הלח"מ הנ"ל לק"מ: וזה אמת וברור בס"ד, ועיי' ש"ך ס"ק כ"ב דפליג אהרשב"א דס"ל דלא מהני חותך כזית בשר, משום דקיימ"ל כת"ק דרשב"ג, והש"ך פליג עלי' דכולי סוגיא דריש חולין מוכח דהלכה כרשב"ג מדאוקמי אביי ורבא מתני' בכותי ושחיטתו כשרה בחותך כזית בשר, ולפימש"כ לעיל בסעי' ח', הרשב"א לטעמי' דס"ל דריב"א דהעיד על ר"ג וב"ד שנמנו על שחיטת כותי ואסרוהו וקאמר לי' באין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי ע"כ משום דמפשט פשיטא לי' דהלכה כת"ק, ור"ז קיבלה מני' משו"ה שפיר קאמר דהלכה כת"ק, ועיי' בחידושי הרמב"ן בחולין דף ד' דפוסק בהדיא כת"ק דרשב"ג, וכן פסק הריטב"א בקדושין דהלכה כת"ק, וס"ל עוד דלת"ק כתיבי ואחזוק בעינן, ודלא כמש"כ התוס' שם בחולין ובגיטין דף י' דכתיבי ולא אחזיק נמי איכא בנייהו, ונ"ל ראיה לשיטתם וממילא תסתיים נמי דהלכה כת"ק, והוא מדאמרינן בברכות דף מ"ז הכותי מזמנין עליו ופרכי' בגמרא ואמאי לא יהא אלא ע"ה ותניא אין מזמנין על ע"ה ומשני רבא הב"ע בע"ה דרבנן דפליגו עלי' דר"מ דאמרו איזה ע"ה כל שאינו מעשר פירותיו והני כותאי, עשורי מעשרי דבמאי דכתיבי באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ויל"ד פתח בכתובי וסיים במצות שהחזיקו בה, ממנפ"ש אי ס"ל כת"ק ל"ל דהחזיקו בה ואי כרשב"ג ל"ל דכתיבי אע"כ דלת"ק תרתי בעינן כתיבי ואחזיק, וס"ל לרבא כת"ק וה"ק כיון דכתיבי באורייתא סמכינן אמאי דחזינן דאחזיקו בה, דהא חזינן דבמצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה יותר מישראל דאמר מר וכו': א"כ בכתיבי שפיר איכא למסמך מכה, ולפי"ז מוכח נמי דרבא כת"ק ס"ל וכשיטת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א:
ועפי"ז יש ליישב קושיית התו"ס בשמעתא קמייתא דחולין ד"ה רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' דהא מתני' דהכל שוחטין תניינא באמת מוקי כשמעתי' דקאמר חדא לאתוי כותי וחדא לאתוי ישראל מומר ועיי"ש משתי' ועפ"י הנ"ל י"ל דהכא פריך דלמאי דמוקי רבא מתני' בכותי ודיעבד דמתני' מיירא בחותך כזית בשר עכצ"ל דס"ל כרשב"ג והוא דלא כשמעתי' דהא משמעתי' הנ"ל ד"פ שלשה שאכלו מוכח דס"ל כת"ק דרשב"ג, וע"ז משני דבאמת הוא לא ס"ל אלא לדבריו דאביי קאמר:
ומתני בתרייתא שפיר מוקי לה בכותי והתם דל"ק אלא הכל שוחטין לחודא לא מיירא בחותך כזית בשר כלל, וממילא מתיישב נמי שפיר בזה לנכון הגמרא ולי' ל"ס לי' ולכאורה הול"ל ואיהו לא מוקים למתני' בהכי ולהנ"ל א"ש, ועיי' בפנ"י שם, דהעלה כ"כ דמוכח משמעתי' דרבא בגיטין דף י' דס"ל כת"ק דרשב"ג, מיהא לפימש"כ לעיל בס"ח מוכח מפירש"י ותוס' דס"ל הלכה כרשב"ג וכמש"כ הש"ך, וכן מוכח עוד מפירש"י שם בד"ה ר"י אכל משחיטת כותי דמיירא בגדול עומד ע"ג או בחותך כזית בשר, ואי לאו דס"ל הלכה כרשב"ג מאי דוחקא לפרושי הכי הא איכא למימר דלא אכל אלא מגדול עומד ע"ג לחודי', ועיי' בנודב"י מהרי"ק סי' ג' שהקשה לדו"ז הגאון בעל או"ח על הוכחת הש"ך דהלכה כרשב"ג מדמהני לרבא חותך כזית בשר, הא לפימש"כ התוס' בד"ה בא ומצאו ששחט, דחותך כזית בשר אינו אלא לכתחילה א"כ אינו אלא חומרא בעלמא, ועיי' בנודב"י שם שתי' לו דמ"מ לת"ק דרשב"ג כיון דכיס ע"ז א"כ הוא פועל ריק לגמרי דאפי' לכתחילה לא הוי צריך לתקן, וד"ק תמוהים בזה דהא עכ"פ הוי נסיון לאידך גיסא דאם לא יאכל כזית בשר שחותך לו נפסול שחיטתו, עוד תי' בנודב"י שם דהא התוס' לא ס"ל כן אלא משום דרבא מדמה שחיטה כיו"נ ולפי"ז ל"ש לימר כן אלא בבהמת ישראל אבל בבהמתו של כותי הא ביין נסך של נכרי באמת אסור נמצא בצד הבור, ובזה מצד הדין בעי כזית בשר ולת"ק דרשב"ג ל"מ מידי, וגם בזה צע"ג על הנודב"י, הא השתא נמי דמוקמי' לי' לרבא בשיטת רשב"ג מ"מ מתני' ע"כ א"א לאוקמי בכל גוני דהא בבהמתו של כותי עצמו ששוחט לדידי' לא בעי עומד ע"ג ולא חותך כזית בשר כיון דהשתא קיימינן דאחזיק מהני ורק בשחט לישראל הוא דחשדי' לי' בלפני עור וזה מבואר בחידושי הרשב"א וריטב"א עיי"ש, א"כ אכתי הדק"ל אימא רבא כת"ק ס"ל, וחותך כזית בשר אינו אלא לחומרא ובבהמתו לא מיירא מתני' כלל, ע"כ נראה לענ"ד ליישב שפיר קושיי' האו"ח הנ"ל, עפימש"כ לעיל ליישב מה שהקשה הפנ"י כיון דחשידי אלפני עור א"כ מהיכ"ת יהא מותר בא ומצאו בלא חותך כזית בשר וכתבתי בס"ד דסברת התוס' כיון דהכותי מירתת שמא יחתוך לו כזית בשר, א"כ מעיקרו מזהר זהר, ולפי"ז שפיר דייק הש"ך דכל זה אי ס"ל כרשב"ג משא"כ לת"ק דבאחזיק נמי ל"ס עלייהו א"כ ל"ש מירתת בזה, ודברי הש"ך ברורים, ומן התימא על רבותינו הנודב"י והאו"ח שלא עמדו בזה:
ס"י התחיל פסול וכו', עיי' טו"ז ס"ק י"ד מש"כ בשם הב"ח הא בשחיטת מין אפי' בדבר שאננו עושה טרפה דבמין סתם מחשבתו לע"ז ומכי שחט בה פורתא אסרה, ובטו"ז העלה דדוקא בדבר שעושה אותה נבלה הוא דמקרי מעשה, אבל במעשה כ"ד לא, ובנקה"כ הרבה להשיב עליו מסוגי' מפורשת בפ"ב דחולין דף מ' מאי פריך מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר, ולהטו"ז האי מעשה כ"ד היינו דוקא סימן א' א"כ כלהו בהדי הדדי קאתי, ותו דלא הר צריך לאוקמי בחצי קנה פגום דאפי' אינו פגום אתיין כלהו בהדי הדדי להטו"ז והיא באמת פליאה נשגבה על הטו"ז, ולכאורה נראה דבבהמת קדשים מודה הטו"ז כיון דמיעוט סימנים מיהא הו"ל מום בגופה, כמש"כ התוס' בחולין דף כ"ח ע"ב דאין לך מום גדול מזה, מקרי מעשה חשוב לאוסרה, אבל אין זה מספיק כלל, דהתם בחטאת העוף קיימא וקיימ"ל דאין תמות זכרות בעוף וקושיי' הנקה"כ אלימא, אמנם אחרי עיון נראה לענ"ד דמחלוקת הטו"ז וכקה"כ תליא באשלי רברבא בפלוגתת רש"י ותוס' דהנה בע"ז דף נ"ד ילפי' בגמרא דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו מכלים שהזניח המלך אחז במעלו דאמר מר הכינוס וההקדשים, שגחום והקדישו אחרים תחתיהם, ומפרש רש"י דלהדיוט נמי איתסרי דאל"כ הו"מ לפרוקינהו, והתוס' בחולין דף מ"א ובע"ז דף נ"ב ע"ב הוכיחו דע"כ כלים שהזניח המלך אחז, לא היו אסורים להדיוט, והא דהוכיחו בע"ז דף נ"ד דבמעשה אוסר גם להדיוט ה"ק כיון דאשכחן דלגבוה היו אסורים במעשה כ"ד שאינו בגוף הכלים ש"מ דלהדיוט מיהא אסורים במעשה גמירי ולפי"ז ממילא מבואר דלרש"י דס"ל כלים הו"ל גם להדיוט אסירי מוכח דס"ל כנקה"כ ושיטת התוס' כהטו"ז, והשתא דאתית להכי ממילא קושיית הנקה"כ על הטו"ז לק"מ דהא מוכח דעת התוס' דבכלים דאחז לא הוי עבדי כ"א מעשה כ"ד ולגבוה מיהא מיתסר, ולפי"ז גם הטו"ז ל"ק אלא להדיוט אבל לגבוה אסור במעשה כ"ד, ומשו"ה בחטאת העוף שפיר הוצרך הגמרא לאוקמי בחצי קנה פגום וזה נ"ל ברור בס"ד, ובמש"כ נראה לענ"ד ליישב שפיר קושיית רש"י ותוס' בשמעתא דחולין דף מ' דפריך אדרב הונא דאמר היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן א' אסרה ופרכי' מברייתא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, ולר"ה אשחוטי חוץ לא לחייב, ומשני הגמרא הכא בחטאת העוף עסקינן דכלהו בהדי הדדי קאתיין, ופרכי' עלה מכדי רב הונה כמאן אמרה לשמעתא כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה, אי הכי מאי מאי ארי' חטאת לאשמעי' זבח, ותמהו בזה רש"י ותוס', הא בל"ז נמי, אי לא הוי מוקמי' לה בגמר זביחה נמי קשיא מאי ארי' חטאת העוף ליתני זבח, ולענ"ד נראה בס"ד, ליישב שפיר עפ"י מש"כ:
דבל"ז לא הו"מ להקשות דהומ"ל כמש"כ הטו"ז דמעשה כ"ד לא מקרי אלא מידי דעושה אותה נבלה, מיהא בקדשים שפיר מקרי מעשה כ"ד אפי' מידי דאינו עושה נבלה דהא אין לך מום גדול מזה, והיינו בבהמה דמיפסל במום משא"כ בעוף דקיימ"ל אין תמות וזכרות בעוף, שוב בעינן מידי דעושה נבלה, וא"כ שפיר נקט חטאת העוף ולח זבח:
דבבהמה מכי שחט בה פורתא דהו"ל מום וממילא הו"ל מעשה למיתסר ע"י, ולא מתחייב משום שחוטי חוץ משא"כ בעוף דל"ש מום ובעינן דוקא דבר שעושה נבלה למיתסרי' וכלהי בהדי הדדי קאתין, אבל השתא דאמר רב הונה דאמר לשמעתי' כעולא ומשמע דלהדיוט נמי אסור במעשה כ"ד והוצרך לאוקמי בגמר זביחה קשיא מאי שנא חטאת ליתני זבח והוצרך לאסוקי בחצי קנה פגום, וראיתי בריטב"א בע"ז דף נ"א ע"ב יעויי"ש דבדבריו מבואר להדיא כמש"כ הטו"ז אלא דאיהו מוסף דהא דע"י מעשה א"א דבר שאינו שלו בעינן מעשה שנשתנה הדבר ע"י בשינוי שאינו חוזר לברייתו ע"ש ועיי' לקמן בסי' ד' מה דבעינא לפרש דבריו בס"ד, הרי בהדיא כהטו"ז, אלא דקשיא לי קושיי' עצומה על דברי הריטב"א מהא דאמרינן בב"ק דף ע"א ע"ב ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איה"נ הוא ולאו דמרא קטבח, ומשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה, ובתוס' ד"ה איה"נ הקשו ומה בכך דלאו דמרי' קטבח הא כל טובח כמי לאו דמארי' קטבח דמכי שחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה, וי"ל דל"ח שינוי מעשה לקנות בכך, ולפימש"כ הריטב"א דל"ח מעשה לאסור ע"י אלא דוקא היכא דנשתנה בשינוי שא"ח לברייתו א"כ קשיית התוס' הדר' לדיכתה, דממנפ"ש אי שינוי ל"ח גם מעשה למיתסר ע"י לא הוי ומאי פריך הגמרא ועכצ"ל דקחשיב שינוי א"כ קשיא קושיית התוס' מה בכך, ונראה לתרץ בס"ד די"ל בכוונת התוס' בב"ק עפ"י מה דקיימ"ל בחו"מ דל"ח שינוי מעשה לקנות ע"י אלא היכא דנשתנה השם ע"י מעשה זה, ולפי"ז שפיר כתבו התוס' כיון דלא נשתנה השם ע"י השחיטה משהו ל"ח שינו מעשה לקנות ושפיר קאמר הריטב"א דבעי' דוקא שינוי שאינו חוזר דלעניין לאסור דבר שא"ש לא איכפת לן בשינוי השם, ודוק היטב, ועיי' מש"כ בעניין זה עוד לקמן בסי' ד' בס"ד:
ס' י"א:
היו ישראל ופסול אוחזין בסכין וכו' עיי' ש"ך ס"ק ל', שהביא בשם האו"ז ובה"ג שחולקין על דין זה, וז"ל הבה"ג הובא בתב"ש והיכא דאתחיל גוי לחודא וכו' אבל מסייע ודאי אין בו ממש, ועיי' ב"ח שפי' דברי הבה"ג אפי' בזה יכול וזה יכול, אבל התב"ש כתב דמסייע לא מקרי אלא זה יכול וזה אינו יכול, אבל שניהם יכולים שחיטת שניהם מקרי ולא מסייע עיי"ש, ודברי קדשו נפלאו בזה דהא מוכח בש"ס שבת דף צ"ג דגם זה מקרי מסייע דגרסי' החם בגמרא אמר מר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב הי מנייהו חייב אריח זה שיכול דאי שא"י מאי קעביד א"ל ר"ה משום דקמסייע בהדי' א"ל מסייע א"ב ממש אר"ז משמי' דרבא אף אנן נמי תנינא היו יושב ע"ג המטה וי"ד טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ור"ש מטהר, היו רוכב ע"ג בהמה ו"ד טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על ג' ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי אלא לאו משום דאמרי' מסייע ואין בו ממש, ופירש"י ור"ש מטהר דר"ש לטעמי' דאמר זה א"י וזה א"י נמי אינו אלא כמסייע ופטור, מפני שיכולה לעמוד על ג' הלכך כל או"א הו"ל רביעי ואינו אלא מסייע וסתמא כר"י דזה יכול וזה יכול קרי מסייע, ועיי"ש עוד בפירש"י ד"ה טמאות אלמא בהדיא דאפי' זה יכול וזה יכול נמי מקרי מסייע, הן אמת דלפימש"כ שם התוס' בד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' דהו"ל כל רגל אינו יכול וה"ג אחרים יכולים, אכתי אין ראיה לסתור דברי התב"ש דאיכא למימר לשיטת התוס' זה יכול וזה יכול לאו משום מסייע הוא דמיפטר, אבל אחרי העיון נראה דגם בדעת התוס' א"א לומר כן, דהתם מייתא בגמרא מהא דתנן זב שהי' מוטל על ה' ספסלים או על ה' פינקאות לאורכן טמאין לרחבן טהורים ופירש"י לאורכן טמאין משום דכ"א נושא רובו עליו, פעמים על זה פעמים על זה לרוחבן טהורים שאין רובו נושא על כל אחד ובתוד"ה לארכן כתבו דלפי"ז אתי' כר"ש דבאי שיהא רוב הזב נושא עליו ור"י אומר דמצי למימר דאתי' אפי' כרבנן וטעמא דטהורות משום דהו"ל כל אחד מסייע שא"ב ממש ע"כ מוכח מדבריהם דס"ל אפי' בזה א"י וזה א"י הוי טעמא משום מסייע וא"ב ממש כש"כ ז"י וז"י דמודה בי' ר"י, ולכאורה צע"ג על התב"ש, ואחרי העיון נראה דס"ל להתב"ש דהיא הנותנת ודאי אליבא דמ"ד זה א"י וזה א"י נמי מפטר ע"כ ליכא למימר טעמא דפטור משום דלאו היינו אורחי' דהא בזה א"י אורחא למיעבד בשניים, א"כ ע"כ אמרינן טעמא משום דמסייע אב"מ, משא"כ לר"י דבזה א"י וזה א"י מחייב ולא מפטר אלא זה יכול וזה יכול אמרי' דהאי לאו משום מסייע ואין בו ממש פטור, אלא משום דלאו היינו אורחא, כדפירש"י התם בס"ד יעויי"ש, א"נ י"ל דהו"ל כמי שנעשה על ידי שניהם, אבל מ"מ צ"ע כיון דלרש"י ע"כ מוכרח טעמא משום דהו"ל מסייע וא"ב ממש דאל"כ לא מייתא הגמרא מידי ממתני דזב, א"כ מנ"ל דאיכא מאן דפליג ע"ז בלי הכרח:
וראיתי בס' אמרי בינה דיני שבת סי' שהביא בשם ס' שמחת יו"ט להגאון מהרי"ט אלגאזי דמספק"ל בדין שניים שעשו מלאכה אם אחד אינו בר חיובא נכרי או קטן דלאו בני עונשין נינהו אי מיפטר די"ל דלא ממעט הקרא בעשותה כ"א כששניהם שוים בחיובא אבל אם א' אינו בר עונש אפשר דלא ממעט קרא דעלי' דידי' רמיא שלא יניח שיעשה המלאכה ע"י בשבת, ע"כ, ובס' א"ב תמה ע"ז דהא לפימש"כ רש"י ד"ה ר"י פוטר דלאו אורחי' בהכי, וזה א"י וזה א"י דארחי' בהכי קמחייב ר"י א"כ מה איכפת לן במה שחברו לאו בר חיובא עכ"פ לאו אורחי' בהכי עכ"ד, והנה זה תמיהתו תמוה מאוד, איס"ד טעמא משום דלאו אורחא בהכי א"כ בזב דל"ש האי טעמא מאי טעמא מטהרינן, בשלמא לפי' התוס' דהאי דזב הו"ל זה יכול וזה אינו יכול אכתי איכא למימר טעמא דזה יכול וזה יכול משום דלאו היינו אורחא, אבל לרש"י ע"כ א"א לומר כן, ומשפירש"י, כן בד"ה ר"י היינו בס"ד אבל למסקנא דמייתא מקרא בעשותה ע"כ אמרי' טעמא משום מסייע אב"מ כדמוכח ממש"כ, וכיו"ב קשיא נמי על התב"ש כמש"כ:
וצ"ל כמו שביארתי דס"ל להתב"ש דלהתוס' טעמא דזה יכול וזה יכול לאו משום מסייע הוא, ובזב וכן בכלהו דמייתא הגמרא הו"ל זה יכול וזה אינו יכול, ובזה מיושב ע"נ קושיית התוס' ד"ה שהקשו מאי ס"ד דר"פ האם דמייתא ראיה דמסייע אב"מ מסיפא ולא מייתא מרישא כדוייתא ר"ז, ולהנ"ל א"ש די"ל איהו ס"ל כרש"י דזב שהי' רוכב על החמור מיחשב זה יכול וזה יכול וא"כ ע"כ לאו טעמא משום מסייע אב"מ, דזה ל"ש כ"א בשבת משום דלאו היינו אורחי' ודו"ק:
ומ"מ לדינא שפיר קאמר התב"ש דאפי' את"ל דכגון זה חשיב מסייע מ"מ מאי אולמי' דחשבי' למעשה הכשר עיקר דילמא מעשה הפסול עיקר ואידך הו"ל כמסייע וזה צ"ע על הב"ח, ועיי' בתב"ש דמייתא ראיה ממשנה דפרה פי"ב קטן שיש בו דעת אשה מסעדתו, ומבואר בתוספתא שהובא בתוס' יומא דף מ"ג ד"פ אשה כיצד מסעדתו אוחזת לו המים, ואם אחזה בידו אפי' בשעת הזיי' פסול, אלמא דמסייע חשוב כאלו נעשה ע"י, ומזה צע"ג על פירש"י הנ"ל דזה יכול וזה יכול נמי מקרי מסייע ואב"מ, א"ל דנימא הא מני ר"מ היא דמחייב בזה יכול וזה יכול, א"כ אין ראי' מזה כלל, ויש ליישב בזה קושיי' התוס' שם, ומ"מ י"ל גם לפירש"י הנ"ל דבזה יכול חשבי' כאילו כאו"א מסייע, והתם מיפסל משום מאי חזית דאזלי' בתר הקטן דילמא אזלינן בתר האשה כהי"ג שכתב התב"ש גבי שחיטה, ודו"ק היטב: