ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן טו
בענין מי הם הכשרים לשחוט ודינים המבוארים ביו"ד סי' א':
בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ בה"ש, ועיי' טו"ז במ"ש מ"ש מהא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ו שבת וכיבוד אב במרה נצטוו דכתיב כאשר ציוך ה"א ואר"י כאשר ציוך במרה, עיי"ש, ונראה לתרץ בס"ד דבה"ש ע"כ נצטוה משה ע"פ דהא שהיי' דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי כדאמרינן בחולין דף ד' וברפ"ב, וכיון דע"כ נאמרו לו הלכות שחיטה ע"פ ממילא הך כאשר ציויתיך עלה קאי, ולא מוכח דנצטוה במרה, משא"כ כאשר ציוך ה"א דכתיב גבי שבת דהלכות שבת כולהי מקראי נפק"ל מדנסמכה למלאכת המשכן:
וכדאמרי' בספ"ק דחגיגה, יעויי"ש וכ"כ מצות כיבוד או"א דמצוה מפורשת בתורה ול"ש לומר שנצטוה משה בע"פ בהלכותיה ממילא מוכח דקאי הך כאשר ציוך במרה, וז"נ, עוי"ל כאשר ציויתיך דקאמר משה רבינו ול"ק כאשר ציוך ה"א וע"כ משום דשכינה מדברת מתוך גרונו שפיר קאמר כאשר ציויתיך וי"ל זה המעלה לא היה כ"א ממתן תורה ואילך אבל קודם מעמד ה"ס לא אשכחן שנתנבא מרע"ה בלשון זה הדבר, ומשו"ה שבת וכיבוד או"א דבמרה נצטוה הוצרך לומר כאשר ציוך ה"א, ולא הומ"ל כאשר ציויתיך ומיושב קושיי' הטו"ז, ועיין פלתי שתי' כיון דקיי"ל כרע"ק דבמדבר הותר להם בשר נחירה, למאי הילכתא נצטוה במרה, וי"ל דילמא לעולם במרה נצטוה ונפק"מ לענין שחיטת קדשים דמודה רע"ק:
כדאמרי' בחולין דף י"ז יעויי"ש, ויל"ת עפ"י מש"כ הב"ח דהיי"ט דלא אמרינן כאשר ציויתיך באוה"מ ושחט את בן הבקר משום דא"כ נבעי כונה כשחיטת קדשים, א"כ ה"נ איס"ד דבמרה נצטוה ע"כ משום שחיטת קדשים נאמרה דהא בחולין הותר להם נחירה א"כ הך כאשר ציויתיך נמי אשחיטה בכונה אזהיר רחמנא, ובאמת שחיטת חולין ל"ב כונה, וא"ש, אלא דאי קשיא הא קשיא אתי' הנ"ל דהא מבואר בחולין דף ל"ג ולקמן סי' כ"ז בטור, דבנמ"ע כמאן דמנחי בדיקולי דמי' ואסירי משום אבר מה"ח אי לאו דבשחיטה תלי' מילתא, ואפי' מאן דשרי לנכרי היינו משום מי איכא מידי ובבהמה שנפסלה בשחיטה הבמ"ע אסורים לגוי משום אבר מה"ח והנה זה פשיט דלרע"ק נהי דס"ל דבחולין הותר להם נחירה מ"מ אי שחטו בהמת חולין גם הבמ"ע הותרו כיון דבקדשים מיהת בשחיטה תלי' מילתא וע"כ הותרו הבמ"ע פשיטא דלא חמירי חולין מקדשים וא"כ אכתי י"ל במרה נצטוה בה' שחיטה ואף דהותר להם נחירה מ"מ נפק"מ משום הבמ"ע, ועיי' דף האחרון שבא"ר שהקשה על הב"ח הנ"ל דילמא לעולם כאשר ציויתיך באוה"מ קאמר ואיה"נ דנבעי חולין כונה ומנלן באמת דלא בעי, ונ"ל דאמרי' בחולין דף י"ג מניין למתעסק בקדשים שפסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר, לעכב מניין ת"ל לרצונכם תזבחוהו לדעתכם זבוחו, והנה הא דפריך לעכב מניין היינו משום דבקדשים לא מיפסל אלא היכא דשנה הכתוב לעכב, והשתא איס"ד דשחיטת חולין בעי כונה לכתוב רחמנא בחולין ולא צריך קרא יתירא לעכב וממילא הוי גמרינן קדשים מחולין, אע"כ מדהוצרך לאשמעינן ב' קראי ש"מ דבחולין ל"ב כונה וא"ש תי' הב"ח:
והנה הרמב"ם בפ"א מה"ש ה"ד הביא נמי האי וזבחת כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ יעויי"ש ובה"א כ' מ"ע שישחוט מי שירצה לאכל בהמה חיה ועוף ואח"כ יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' ובעוף נאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה והוקשו ארבינו ז"ל למאי הוצרך להביא קרא לעוף אמאי לא מפיק לי' מקרא דכאשר ציויתיך דקאמר רבי:
ועיי' מש"כ הפרימ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח בשם הרמב"ן בשורש ב' דספק הלל"מ לקולא ועיי"ש עוד נפק"מ הוצרך הרבוי מקרא דאי מבע"פ לחודא הו"א ספיקו לקולא, דהא ס"ל להרמב"ם כל שאינו מפורש ונלמוד מי"ג מידות מקרי דברי סופרים, אלא דבהא גופא דברי הרמב"ם תמוהים מאוד מהך דהכא דאמרי' בגמרא ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' הרי זה בא ללמד ונמצא למד דעוף אין לו שחיטה מד"ת אלא מד"ס, ואמרי' מאן תני דפליג עלי' דר"א הקפר רבי הוא דתניא ר' אומר וזבחת כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ בה"ש, ולהרמב"ם הנ"ל אכתי לא מוכח דר"א הקפר פליג עלי' דרבי דאי נמי כרבי ס"ל דעוף נצטוה משה ע"פ מ"מ קאמר שפיר דעוף אין לו שחיטה מה"ת אלא מדברי סופרים כיון שלא נתפרש בהדיא משא"כ חו"ע דמקרא יליף לה, וצע"ג, ושוב ראיתי שהרגיש בקושיא זו בס' לב ארי' ונדחק שם ליישב, ועיי' ברש"י שם בד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת, ועיין בפי' המשניות פי"ב מס' כלים ודו"ק, ונ"ל ליישב בס"ד עפ"י מ"ש הכ"מ בפ"א מה"ש בהא דכ' הרמב"ם ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה, והוא תמוה דהך דרשא ליתא בגמרא ואדרבא מאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת מהך קרא יליף לה, מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ופרכי' עלה א"ה חיה מני ומשני איתקש לפסולי המוקדשין וכו' ותי' בכ"מ דהשתא דמסקינן לדרבי דנצטוה בעוף ממילא אזדה לה הך ושפך בשפיכה, ובפלתי אסברא לה שפיר דבאמת כתיב בלשון יחיד דמו, וילפי' בשני אופנים או דכתיב לשון יחידי משום דקאי אעוף לחודא דבשפיכה סגי, או דכתיב בלשון יחיד משום דשניהם שוין, וכיון דלמסקנא ע"כ א"א לפרש דקאי אעוף גרידא משום דבשפיכה בעלמא סגי ממילא מוכח איפכא דשפיכת שניהם שוה ושפיר מוכח מקרא דשחיטת העוף כשחיטת החיה יעויי"ש והשתא ממילא קושיי' הנ"ל מתיישבת כמין חומר דשפיר קאמר בגמרא מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר רבי כיון דקאמר רבי דבעוף נצטוה משה ע"פ ממילא שמעית מנה דהך דמו דכ' בלשון יחיד היינו משום דשפיכת דם שניהם שוה א"כ שחיטת העוף מפורש בתורה ומדקאמר ר"א הקפר דעוף א"ל שחיטה מד"ת ש"מ דלא ס"ל הא דרבי, ובזה גם תי' הכ"מ א"ש טפי דלתירוצו אכתי קשיא מנ"ל להרמב"ם למדרש קרא דלא שמפורש בגמרא ולהנ"ל מוכח שפיר מדקאמר מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר ממילא מוכח דלמסקנא מקרא ילפי' שה"ע, וז"נ בס"ד:
ס"א הכל שוחטין לכתחילה, ואפי' נשים, בחידושי הרשב"א כתב וז"ל ונשים ועבדים אם הם מימחות שוחטין לכתחילה בינם לבין עצמן ובודקין סכין לעצמן ושוחטין וכדתנן בזבחים וכו':
ומדלא קאמר והוא שגדול עומד ע"ג ש"מ דכשרים הם אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, וה"נ משמע ממתניתין דקתני חוץ מחשו"ק ול"ק חוץ מן הנשים וקטנים ש"ה דנשים בכללא דרישא איתני' דהכל שוחטין ואפי' נשים, עכ"ל, ודבריו צע"ג דמשמע דבעי לאתוי ראי' דאפי' לכתחילה, וזה לא מוכח כלל, דדילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי ול"מ למיתני חוץ מן הנשים וקטנים דהא עלה קתני שמא יתקלקלו דהיינו דיעבד, וצע"ג, והנה בתוס' הוכיחו דנשים שוחטין אפי' לכתחילה מדלא משני בריש כה"פ משום דבעי למיתני נשים דתני להו ברישא וצ"ע דעדיפא הו"מ לאוכוחי דהא פריך התם בגמרא כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים, א"כ בהדיא קתני בברייתא דנשים שוחטות לכתחילה ולא הוי צריכי לדיוקא וא"ל למסקנא נמי דמשני משום דבעי למיתני טמאים דלכתחילה לא נמי תיקשי לך ברייתא דקתני טמאים אפי' לכתחילה י"ל עפ"י מ"ש התוס' בד"ה שמא יגע יעויי"ש א"כ י"ל דהברייתא ס"ל חיבת הקודש אינו מכשיר אלא מדרבנן משו"ה שוחט לכתחילה א"נ דלא מיירי שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח משא"כ מתני', אבל אי נימא דנשים לכתחילה לא קשיא האיך קאמר בברייתא דהשחיטה כשירה בנשים אפי' לכתחילה, וי"ל דמכאן ראי' למש"כ בהגהמי"י בטעמא דל"ה א"י נשים לא ישחטו לכתחילה דחיישי' שמא מחמת רכות לבן יתעלפו ומתוך שדעתן קלות לא יאמרו, וכבר מבואר באחרונים דלפי"ז בנשים שכבר שחטו ומוחזקות שלא יתעלפו דשוחטות לכתחילה ובזה דברי התוס' מבוארין שפיר דמברייתא הנ"ל לא מצו לאוכוחי די"ל ברייתא מיירא במוחזקות שלא יתעלפו ומשו"ה שוחטות לכתחילה, אבל מהגמרא שפיר קשיא להו דהו"מ לשנוי דמתני' תני דיעבד משום סתם נשים דלכתחילה לא דהשתא נמי דמשני משום טמאים לא מיירא מתני' בכהאי גוני אלא דוקא כגון שהעבירה בנהר לתי' התוס' בד"ה שמא יגע, אלא דלפי"ז גם קושייתם אהאי גוני קאי דהא לפימש"כ הב"י היי"ט דל"ח לעילופי משום דא"כ היה מגיד לנו וזה ל"ש בקדשים למסור לו לכתחילה אדעתא דהכי שיהי' מגיד לנו אם יתעלף דסוף סוף הביא קדשים לידי הפסד וע"כ לא ישחטו לכתחילה כ"א מוחזקין שלא יתעלפו וא"כ אין חילוק בין אנשים לנשים אולם אחרי העיון א"ש דהב"י לא כתב האי טעמא כ"א אהא דל"ח לעילופי כלל ולענין מומחין ל"א אלא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין א"כ אכתי איכא למימר בקדשים נהי דל"ש טעמא דעילופי ל"ח מ"מ רוב מיהת אינם מתעכפין וא"כ סתם אנשים שוחטות לכתחילה, משא"כ נשים דלכתחילה לא ישחטו, אע"כ דנשים שוחטת אף לכתחילה, ושפיר הוכיחו התוס' מדיוקא ולא מגופא דברייתא, מיהא כ"ז התוס' לשיטתייהו דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ושוחטין לכתחילה א"כ ה"נ אפי' ל"ש טעמא דב"י גבי קדשים מ"מ שוחטין סתם בנ"א מיהא לכתחילה משום דרוב אינם מתעלפין משא"כ לשיטת בעה"ע דרוב מציין אצל שחיטה מומחין לא מהני אלא דיעבד ולא לכתחילה, א"כ הא דלעניין אינם מוחזקין שוחטין לכתחילה ע"כ צ"ל מטעמא שכ' הב"י וזה ל"ש בקדשים, וע"כ בעינן דמוחזקין לנו שלא יתעלפו א"כ שוב אין לחלק בין אנשים לנשים וא"ש שיטת הא"י כשיטות הבעה"ע, ומעתה המחבר דפסק דנשים שוחטות לכתחילה, והרמ"א דס"ל שאין להניח נשים לשחוט לכתחילה, תרווייהו לשיטתייהו, דהמחבר דפסק לקמן כשיטת הגאונים הוכחת התוס' קיימת דנשים שוחטות לכתחילה משא"כ להרמ"א לשיטתי' דפסק בסמוך כשיטת העיטור, אזדה לה הוכחת התוס' משו"ה פסק שפיר כהא"י וזה כו"פ בס"ד:
עוד נ"ל בס"ד עפימש"כ בס' קול הרמ"נ בלשון המשנה דקתני כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים וכו', ולשון שהשחיטה כשירה הוא תמוה דמה נתינת טעם הוא זה למה דקתני רישא כל הפסולין ששחטו, ותי' בס' הנ"ל דתנא הכי קרמיז שהשחיטה כשרה בנשים כלומר הטעם שאני שונה ששחטו הוא מפני ששחיטה כשרה וכו' ובלבד שלא יהי' טמאים נוגעים דמנה נשמע דלכתחילה לא שמא יגעו אד"ק, ועפי"ד נראה לי ליישב נמי הא דקתני שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים ואפי' בק"ק ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים בבשר, ולכאורה האי אפי' בקדשי קדשים ברישא הו"ל למיתני כל הפסולין ששחטו אפי' בק"ק שחיטתן כשרה, ותו יש להקשות מאי רבותא דק"ק טפי מקדשים קלים, ובס' טה"ק נדחק בזה עיי"ש, ולהנ"ל נ"ל לפימש"כ התוס' האיך אפשר שישחוט בסכין ארוך כ"כ ותי' בנטמא בפנים לא גזרו עד סמוך למחנה שכינה ממש וכ' התוס' בזבחים דבק"ק למ"ד מרחק צפון צריך עכ"פ סכין ארוך כ"ב אמה, ואיך אפשר לחוש שמא יגע וצ"ל דנקט שמא יגע משום קדשים קלים וא"ש דאיצטרך למינקט אפי' ק"ק דהא התנא קמהדר לפרש דנקט לשון דיעבד משום דבטמאים לכתחילה לא שמא יגע וע"ז קאמר דאפי' בקדשי קדשים דלא משכחת לה כ"א בסכין ארוך כהנ"ל מ"מ לכתחילה לא, ומדוקדק נמי דקתני אפי' בק"ק בסיפא ולא ברישא דהא אין כאן רבותא אלא משום דקאמר ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים, ומעתה שוב ל"ק מ"ט לא משני בגמרא משום דבעי למיתני נשים כיון דהתנא גופא רומז בדבריו ובלשון המשנה שם רמז דמשום טמאים נקט לשון דיעבד וכדברי קול הרמ"ז הנ"ל, ואין להקשות אתנא דמתני' גופא די"ל דקבעי לאשמעי' ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים ואפי' בק"ק כדפרישית וא"ש, ועפ"י מש"כ נתיישב לי בס"ד בסוגייא קושיי' חמורה, דפריך אאוקימתא דרב"ע והא מהכא נפקא מהתם נפקא והקשה בס' ראש יוסף אי מהתם הו"א טעמא משום דילמא אתי לאימשיכי ובדיעבד כשר בלא שום תיקון קמ"ל מתני' דהכל שוחטין דחיישי' שמא יגע והיינו עפ"י תי' ב' שבתוס' דאי הוי טעמא משום דילמא אתי לאימשיכי לא"ש וכולן יעויי"ש ולמש"כ א"ש דאי אמרת בשלמא טעמא משום שמא יגע א"ש דקתני אפי' בק"ק דבק"ק סד"א דל"ח שמא יגע משום דלא סגי בלי סכין אריך משא"כ אי טעמא משום דילמא אתי לאימשוכי מאי אפי' בק"ק אדרבא בק"ק איכא למיגזר טפי דילמא אתי לאימשוכי דבעי' שישחוט על ירך המזבח צפונה למ"ד מרחק צפון משא"כ בקק"ל דאפשר למשחט סמוך לפתח ל"ש כ"כ גזירת דילמא אתי לאימשוכי, אע"כ טעמא משום שמא יגע ושפיר פריך, ועפי"ז יתיישב בס"ד כמין חומר בקודש קושיי' הת"ח אהא דפריך הגמרא האי טמא דאיטמא במאי דהאי קושיי' הו"ל להקשות בזבחים כי שם מקומה, ונ"ל בס"ד די"ל גם המקשן ידע דאיכא למימר כגון דבדק קרומית של קנה ושחט בה כדמשני בגמרא אלא דהוי ס"ד דבעי' כלי שרת לשחיטה וקיי"ל כרבי דאין עושין כלי שרת של עץ כקושיי' התוס' ולא הוי בעי לאוקמי מתני' דלא כרבי דמכדי מאן סתמי למתני' רבי, מיהא כ"ז במתני' דהכא משא"כ במשנה דזבחים דקתני ואפי' בק"ק ועכצ"ל כדפרישית דהרבותא היא דסד"א דהתם לא גזרינן שמא יגע וכ"ז אינו אלא למ"ד מרחק צפון אבל למ"ד כל צד צפון כשר אכתי לא הוי רבותא בק"ק טפי ובקדשים קלים וכמבואר בהדיא בלשון התוס' דזבחים יעויי"ש, והנה בהך מילתא אשכחן דפליגו רבי ורבי יוסי בר יהודא דרביב"י ס"ל מרחק צפון ורבי ס"ל דל"א מרחק צפון, וממילא א"ש דל"מ פריך התם האי טמא דאיטמי במאי דהא מתני' דהתם ע"כ ר"י ב"י הוא מדקתני אפי' בק"ק, ור"י ב"י הא ס"ל דעושין כלי שרת של עץ א"כ התי' פשוט דאיכא לשנוי כגון ששחט בקרומית של קנה משא"כ מתני' דהכל שוחטין לא הוי ניחא לי' לאוקמי דלא כרבי דסתמי למתני' דהוי ס"ד דבעי' כלי שרת לשחיטה ורבי ס"ל אין עושין כלי שרת של עץ משו"ה פריך שפיר האי טנא דאיטמא במאי וא"ש בס"ד:
עוד נ"ל בס"ד דהרמ"א בהג"ה דפסק כהא"י לטעמי' עפ"י מש"כ בסס"י קכ"ז הא דאשה נאמנת בדבר איסור תקנתיו דוקא בודאי איסור כגון בניקור בשר וכדומה לו:
אבל בספק שאין כאן איסור, או באיסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל, ונראה לי דזה גופה טעמא של הא"י דקאמר מפני שדעתן קלות והוא כלשון הרמ"א הנ"ל, והיינו משום דכמה פעמים אפשר שיתרמי מידי דלא ברירא לאיסורא וישכחו צדדים להקל, וכגון שהיי' במיעוט בתרא, ושאר ספיקות, ומכש"כ אי מתרמי מילתא דאסרי' משום חומרא דעתה קלה להקל משו"ה לא ישחטו, ולפי"ז שוב לא יקשה קושיי' התוס' דכ"ז ל"ש אלא בחולין, משא"כ בקדשים דבלא"ה ל"ש להחמיר משום חומרא בעלמא דהא אין מביאין קדשים לביה"פ וא"א לאסור כ"א במה דאסור מדינא, אשה נמי כשרה לשחוט לכתחילה, והשתא דאתית להכי י"ל דלדידן כו"ע מודו לשיטת הרמ"א והתוס' לא קאו אלא מדינא דש"ס, אבל לדידן דכבר קיבלו עליהם כמה חומרות בענייני שחיטות פשיטא דאין אשה נאמנוה במידי שיש בו צדדין להקל כמבואר ברמ"א הנ"ל, ודו"ק:
והנה מדברי התוס' הנ"ל מוכח לכאורה דס"ל דוזבחת הוא מ"ע כדס"ל להרמב"ם במניין המצות ודלא כשיטת הראב"ד דאינו אלא תיקון הלאו, ועיי' בטו"ז לקמן ס"ק..:
דהא מדבריהם מבואר דאפי' בקדשים נשים שוחטות לכתחילה ולכאורה כיון דשחיטת קדשים אינו אלא ביום כדנפק"ל בקדושין דף ל"ו מביום צותו, הו"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ונהי דלא מיפסלי עבודה בכך כדמוכח ממש"כ התוס' שם בד"ה הקבלות יעויייש מ"מ לכתחילה מיהת לא ישחטו דמיבטל מ"ע דשחיטת קדשים, וע"כ צ"ל דשחיטת קדשים אינו מ"ע בפ"ע דהא בחולין נמי נהוג מצוה זו ושחיטת חולין אפי' בלילה א"כ תו לא מיחשב מצות עשה שהז"ג, דהא דשחיטת קדשים אינו בלילה היינו משום דמביאן לביה"פ כיון דמופסלי בלינה, אלא אי אמרת דשחיטת חולין לאו מ"ע הוא כשיטת הראב"ד הנ"ל, ושחיטת קדשים ודאי דמ"ע גמורה הוא, דלא סגי בלא שחיטה, שוב הו"ל מ"ע שהז"ג וא"ת לא מיפסל השחיטה בשביל כך כמבואר בתוס' הנ"ל מ"מ לכתחילה מיהת אמאי שחטי' אע"כ דבחולין נמי איתא למצוה זו, ולפימש"כ לעיל דמוכח מברייתא דמייתא בריש פרק כה"פ דנשים כשרות לשחיטת קדשים אפי' לכתחילה ממילא מוכח דלאו מ"ע שהז"ג הוא ונימא תהוי תיובתא לשיטת הראב"ד הנ"ל, וי"ל עפ"י מש"כ התוס' בזבחים דף י"ז ד"ה טבו"י שכ' וז"ל אבל וטהרה דכתיב גבי יולדת דרשי' מני' מחו"כ דאסור בקדשים וגבי מחלל עבודה לקמן בפירקין דאשה כשרה לשחוט בקדשים כדתני' ריש כה"פ א"כ שייך בה חילוק עבודה, ולפי"ז ממילא מוכח דאשה כשרה לשחיטת קדשים מדאיצטרך למעוטי וטהרה דמחללת עבודה, אלא דדבריהם בזה תמוהים מאוד כדתונהו בס' בה"ז ובצ"ק יעויי"ש דהא שחיטה לאו עבודה היא ולא מתחללת בשחיטת כל הפסולין יעיי"ש והדק"ל, ונראה עפ"י מש"כ התוס' בחגיגה דף ט"ז ע"ב בד"ה דבר אל בנ"י אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא דממעטי' להו מסמיכה אע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כה"פ מרבינן נשים לשחיטה א"כ לעולם י"ל כשיטת הראב"ד ומ"מ כשרות לשחיטת קדשים לכתחילה דהא גלי קרא, אלא דגם בזה דבריהם תמוהים מאוד ובס' טורי אבן שם הרבה להשיב אפי' על דבריהם וכ' שתלמוד טועה כתבם, דלא אשכחן קרא לזה בריש כה"פ ועיי"ש עוד: אבל הנראה בכונת דבריהם כדמפרש להו בס' טה"ק ריש כה"פ דה"ק כמו דמרבינן זרים מדלא כתיב כהן רק בקבלה כמו כן מיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן הנאמר אצל קבלה מוכח מנה דלא ממעטינן שחיטה מבנ"י דא"כ לא הי' צריך מיעוטא גם לקבלה וז"נ, א"כ ממילא מוכח דנשים כשרות לשחיטת קדשים ומיושב קושייתינו הנ"ל:
ונראה ליישב עוד קושייתם הנ"ל בחגיגה עפימש"כ התוס' בקדושין דף ל"ו ד"ה הקבלות אמאי איצטרך קרא למעוטי נשים מסמיכה ת"ל משום מ' עשה שהז"ג ואין לומר דקרא איצטרך דמחללי הקרבן בכך דהא בלא סמיכה נמי לא מיפסל הקרבן והה"ד אם נעשה סמיכה בנשים ותי' דמ"מ איצטרך קרא למעוטי דסד"א משום דכתיב וסמך ושחט איתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים אף סמיכה כשרה בנשים קמ"ל בנ"י ולא בנות ישראל, והשתא מדאיצטרך קרא למעוטי סמיכה ממילא מוכח דכשרות לשחיטה, ול"ק קושיי' התוס' בחגיגה, מיהא תי' זה אינו מספיק כ"א לשיטת הראב"ד הנ"ל דשחיטה הו"ל מ"ע שהז"ג שפיר הומ"ל מהקישא דסמך ושחט, אבל להרמב"ם הנ"ל דשחיטת חולין נמי מ"ע א"כ לא הוי מ"ע שהז"ג כדפרישית הדרי קושיי' התוס' הנ"ל בקדושין לדוכתה דליכא למימר דהוי מרבינן מוסמך ושחט דשאני שחיטה דלאו מ"ע שהז"ג הוא, וכהי"ג לא אמרינן אין היקש למחצה כמש"כ הפנ"י בפסחים דף מ"ג כיון דאיכא למידרש הקישא למילתא אחריתא יעויי"ש, וא"כ להרמב"ם הנ"ל קשייא קושיית התוס', מיהא בלא"ה התוס' שם בפסחים ע"כ ל"ס להו הא כללא דכייל לן הפ"י והשתא מש"כ התוס' בריש חולין ב"פ כה"פ איצטרך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות, להנ"ל י"ל דבלא"ה איצטרך דהו"א כקושי' התוס' בחגיגה הנ"ל דממעטינן להו מבנ"י ולא בנות ישראל והו"א אפי' לפסולי דלכתחילה לא איצטרך דת"ל משום מ"ע שהז"ג וכקושיי' התוס' בקדושין קמ"ל דנשים כשרות, וא"ש, ודע דהתוס' כ' בריש חולין דהיי"ט דל"ת הכל שוחטין א' אנשים וא' נשים כדתנן בתמורה, משום דהכא אין חידוש באשה יותר מבאיש, והנה לשיטת הא"י בלא"ה ל"ק דהא כ"מ תני א' אנשים וא' נשים כיון דנשים אין שוחטות אלא בדיעבד, אלא דהא קשיא דקאמר בגמרא אנא שחיטתן כשירה קשיא לי מדקתני שחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל לכתחילה דאי בדיעבד תרתי דיעבד למה לי, ת"ל דבלא"ה מוכח דהאי הכל לכתחילה להא"י דאי דיעבד ליתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים, כן הקשה בס' רא"י יעויי"ש ונראה דלק"מ, דהתוס' לא הוצרכו לשנוי דאין חידוש באשה יותר מבאיש אלא לשיטתם דנשים שוחטות לכתחילה, א"כ אין לתרץ דלא הוצרך למיתני משום דכבר מוכח כן ממתני' דזבחים דאי מהתם הו"א דיעבד אין לכתחילה לא ושפיר קשיא להו משא"כ להא"י מעיקרו ל"ק דליתני א' אנשים וא' נשים כבתמורה דהכא לא איצטרך למיתני כיון דכבר מוכח ממתני' דזבחים דשחיטה כשרה בנשים וזה נכון בס"ד:
ועבדים עיי' טו"ז ס"ק כ' בטור כתב ועבדים משוחררים ותמה הב"י וכו' ול"נ אעפ"י שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא, וכו', ועיי' בנקה"כ מה שהרבה לתמוה כ"ז אמת דבכמה מקומות בש"ס אשכחן דאיצטרך רבוי לעבדים משוחררים והיינו היכא דכתיב בני ישראל א"כ דוקא בדאורייתא שייך לומר כן הכי אבל כל היכא דאיתא במשנה וש"ס בסתמא עבדים פשיטא דהיינו אינם משוחררים, ונ"ל בס"ד ליישב שיהי' דברי הטו"ז שרירין וקיימין דבלא"ה תפסו הא"ר והפרימנ"ג על הטו"ז במש"כ דהב"י תמה דמשוחרר פשיטא והמעיין בב"י יראה שלא תמה ע"ז אלא מאי ארי' משוחרר אפי' אינו משוחרר נמי הא שוה לנשים, וע"כ צ"ל כמש"כ הפרמ"ג דא"כ ל"ל להב"י לומר זה פשוט הא במשנה דכל הפסולין תנן עבדים אלא ע"כ שהכניס כל זה בקושיי' כלומר זה פשוט ולא הו"ל למיתני כלל וע"כ באינם משוחררים מיירא וע"ז תי' הט"ז דמשוחררים איצטרך לי' יעויי"ש, ועפי"ז מתיישב שפיר השגת הנק"הכ והיינו עפ"י מה שהקשו התוס' בחגיגה דף ט"ז ע"ב הבאתי דבריהם לעיל למ"ד נשים אין סומכות מדכתיב בני ישראל וסמך הו"ל למעט נשים משחיטה נמי דטפי סמיך שחיטה להקרבה מסמיכה, ותי' דאית לן רבוי ע"ז דנשים כשרות, ועיי' מש"כ לעיל בסמוך ולפי"ז דברי הטו"ז נכונים דהכא נמי כיון דכתיב בני ישראל גבי שחיטת קדשים איצטרך לרבוי עבדים משוחררים, והוצרך התנא לאשמעי' וא"ש, ועיי' ש"ך ס"ק ב' מש"כ ביישוב שיטות הטור, ובחי' רע"א כתב לפי"ז יקשה דילמא נקיט דיעבד משום דעבדים מיירא אפי' אינם משוחררים ולי' מ"ק דממכפ"ש באותן שאינם מוחזקין בכשרת וא"ל נאמנות אפי' דיעבד שחיטתן פסולה, ובמוחזקין בכשרות כמו טבי עבדו של ר"ג וכיו"ב אפי' לכתחילה נמי, ומ"מ הטור לשיטתו שפיר קשיא לי' דאיהו ס"ל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו בדיעבד שחיטתו כשרה אפי' אין אחרים רואין אותן, אע"ג דקטן לאו בר עדות הוא בדאורייתא ועכצ"ל כמש"כ הטו"ז לקמן ס"ק ט"ו א"כ בסתם עבדים נמי השחיטה כשרה בדיעבד מיהא לפימש"כ בפלתי דמסתמא איכא עומד על גביו כיון דכהן מקבל הדם א"ש, ונהי דתירוצו על הא"י לא א"ש דבנשים הטעם משום דחיישי' לעילוף כהגמי"י וא"כ מאי איכפת לן אי גדול עומד על גביו סוף סוף אסורין לשחוט לכתחיל' דמביאות קדשים כביה"פ, וכבר תפסו ע"ז בתשו' מהאהבה ובס' טה"ק ר"פ כה"פ, אבל בעבדים דהטעם משום נאמנות שפיר יש לתרץ כן, ועיי' פלתי שהקשה לוקמה המשנה בכהי"ג דהכל שוחטין כל ישראל שוחטין ולא עבדים ואם שחט ונמצא בחזקת כשרות שחיטתו כשרה וא"ש נמי וכולן:
וכיו"ב הקשה על הא"י, וכ"כ הקשה בס"ק ט"ז לעניין חרש המדבר ואינו שומע דלוקמו מתני' בהכי הכל שוחטין בריאים אבל אילמים לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה דברכות אינם מעכבות, ונפלאתי על גאון עוזו של הפלתי שהקשה קושיי' כאלו ואין כאן ריח קושיי' כלל דהא כל היכא דתני הכל כלהי מייתא בריש עירוכין ומפרש הכל לאתוי מאי, ועפ"י אוקימתות הנ"ל שהקשה, אכתי הכל לא אתי לרבוי מידי וקושיי' הגמרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד, אהא דמרבינן מהכל הוא דסובבת וכדפירש"י דבתחילה משמע דהא דמרבינן מהכל לכתחילה איתרבי והדר קאמר דבדיעבד מרבינן לה ולא לכתחילה יעויי"ש א"כ עפ"י אוקימתות הנ"ל לא מתרצי מתניתין כלל, ומאוד עמקו מחשבות רש"י ז"ל דפ"י בריש חולין אמתני' דהכל שוחטין וז"ל כל היכא דתני הכל כלהו מייתא להו בריש עירוכין ומפרש הכל לאתוי מאי והכל שוחטין דהכא מפרש בגמרא למר לאתוי טמא בחולין ולמר לאתוי כותי או מומר, ולכאורה לא ידענו מה בא לכמרינו במאי דמייתא הך שמעתא דעירוכין דהא אוקימתות דלקמן בגמרא בלא"ה מוכרחית מכח הקושיי' הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד, ולהנ"ל א"ש משום דהו"מ לאוקמי מתני' באוקימתות כגון הני דהקשה הפלתי ולא קשי' קושיית הגמרא משו"ה אקדים רש"י לאשמעי' דבערכין ויפרש דהכל אתי לאתוי מידי וא"כ הוצרך הגמרא לאוקמי מתני' באוקימתות הנ"ל: שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין וכו', זו סיעת הגאונים דמייתא הרא"ש דלכתחילה מותר ליתן לו על סמך שיבדקנו וכ' הרא"ש הא דלא מוקו מתני' בהכי הכל שוחטין ע"ס שיבדקנו ואם שחט וליתא קמן שחיטתו כשרה משום דהכל שוחטין משמע בלא שום תיקון, וקשיא לי הא מסקינן בגמרא ריש חולין דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד והכל דהכא לא מוכח כלל דלכתחילה הוא אלא מדתני שחיטתן כשרה דיעבד וא"כ תרתי דיעבד למה לי, וא"כ אי מיתרץ לן שפיר לישנא דשחיטתן כשרה באופן דל"ק מתרתי דיעבד דהא מצינו למימר גם הכל שוחטין דיעבד כש"כ דאפשר לפרש לה ע"ס שיבדקנו, ולכאורה היא תמיה נשגבה, והנלענ"ד בזה דבאמת לא מייתא בגמרא שום הוכחה דאשכחן הכל דיעבד אלא מהכל נודרין ונדרין, דע"כ לשון דיעבד היא דאפי' ר"י ל"ק אלא באומר ה"ז אבל אומר הרי עלי לא, והיינו ללישנא בתרא דנדרים דף ט' אבל ללישנא קמא ס"ל לר"י אפי' באומר הרי עלי דנודר ומשלם עדיף, ועיי' לקמן ה' נדרים סי' ר"ג דקיי"ל כר"מ אליבא דלישנא קמא יעויי"ש א"כ להך לישנא אין הוכחה דאיכא הכל דיעבד ומסתמא לשון הכל לכתחילה הוא כדאמר לי' ר"א ברי דרבא לרב אשי, ושפיר קאמר הרא"ש דמהיי"ט לא אוקמי מתני' באוקימתא הנ"ל, ועפי"ז ארוח לן ליישב קושיי' חמורה לשיטת הגאונים והרא"ש הנ"ל איך מצאנו ידינו ורגלינו בלישנא בתרא דרבינא דאוקמי הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין אעפ"י שאין מומחין בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים וכו' הרי דלרבינא מוקי מתני' באין מומחין ומ"מ מותר ליתן לו לשחוט בלא ע"ס כש"כ לאינך אמוראי דמקולי יותר, ושוב מצאתי קושי' זו בחי' רע"א ז"ל עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר דלעולם להך לישנא נמי אינו רשאי לשחוט כ"א ע"ס ומ"מ א"ש לשון הכל שוחטין די"ל דאינהו ס"ל כלישנא בתרא דנדרים א"כ ע"כ מוכח מהכל נודרין דאיכא הכל דיעבד כש"כ דאיכא לאוקמי לשון הכל שוחטין דע"ס שיבדקנו קאמר, אבל למאי דקיי"ל כלישנא קמא דנדרים א"ש דאינך אמוראי לא מוקי מתני' בהכי כן נ"ל נכון בס"ד: עוד נ"ל בס"ד די"ל דהא באמת ס"ל להרא"ה דמייתא בחי' הריטב"א ורי"ו דמייתא הב"י וכ"ה שיטת רש"י כפי' המהרש"א דרשאוי ליתן לו לכתחילה ול"ב בדיקה כא בתחילה ולא בסוף וטעמיי', אע"ג דבעלמא כל היכא דאיכא לאיברורי מבררין הכא צ"ל דעדיף מרוב דהו"ל ככל, דרוב לא"ד כמש"כ הרא"ה והגאונים ע"כ ל"ס להו כן ולפי"ז יש לומר הנ"מ היכא דלא ידענו שכבר שחט שניים וג' פעמים אבל היכא דכבר שחט לפנינו שניים וג' פעמים ישחט שפיר מודו הגאונים דעדיף מרוב דמסתמא לא היו מוסרים לו לשחוט אא"כ ידעו שהם מומחים ונהי דרשאים למסור לו בלא בדיקה למאי דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין היינו ע"ס שיבדקנו ואי לאו דבדקוהו כבר וידע לא הוי מוסרין לו פעם ב', ועוד דהבעלים מסתמא יחושו לעצמם משום הפסד ממונם, ובכהי"ג כו"ע מידו דהו"ל כל ואין צריך לברורי אפי' באיתא קמן וממילא א"ש כיון דלישנא דרבינא מיירא בשחט לפנינו ב' וג' פעמים, רשאין למסור לו בלא ע"ס שיבדקנו וא"ש בס"ד, ואין להקשות אכתי היכא קאמר בד"א ששחטו לפנינו אבל לא שחטו לפנינו וכו' לא ישחט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, דהא בלא שחטו לפנינו צריך לשואלו גם אם יודע ה"ש לשיטת הגאונים הנ"ל וי"ל איה"נ מיהא נהי דהכל שוחטין מרבי אינם מומחין מ"מ גם במומחין מיירא ע"ש דהא גם במומחין בעינן מוחזקין להך לישנא משו"ה לא נקיט אלא ואם אמר ברי לי שלא נתעלפתי ודוק ולפימש"כ יצא לנו מזה דדוקא היכא שעדיין לא שחט לפנינו הוא דבעינן למבדקי' באיתא קמן אבל היכא שכבר שחט, כ"ע מודי לשיטת הרא"ה ורי"ו, ודו"ק היטב:
כתב הב"ח בשם ראב"ן דאף רבינא ל"ק דאם שחט בודקין אלא כשישנו לפנינו ומצינו למובדקי' וכו' עיי' ש"ך ס"ק ה', הקשה בחרע"א לשיטת הראב'ן מנ"ל להגמרא דאינהו אמוראי ס"ל לקולא ברוב מצויין מומחין ומוחזקין דילמא להיפוך דס"ל דל"א רוב מומחין ולא מוחזקין וא"כ הכל מה אתי לרבוי, בשלמא בלא שיטת ראב"ן לק"מ די"ל א"כ ברייתא דמצא תרנגולת שחיטה דס"ל רוב מצויין אצש"מ הן אמאן תרמיי' אלא ע"כ דהאי ברייתא ס"ל לתרי רובא אלא רבינא ס"ל כאידך תנא דאוסר וא"כ י"ל דהתנא דאוסר באבדו לו גדייו ותרנגוליו, לא ס"ל לחד רוב אבל מהיכ"ת דס"ל במומחין ובמוחזקין לאסור אף דהוי רוב:
אבל להראב"ן קשה דילמא לכלהי ס"ל דלכתחילה ודיעבד בווצינו למרדף אבתרי' צריך לידע שהוא מומחה ומוחזק עיי"ש שהאריך עוד בקושיי' זו ונ"ל בס"ד בלא"ה צריך להבין כשיטת הראב"ן כיון דע"כ לדידי' גם רבינא ס"ל רוב מצויין אש"מ הן מדשרי בליתא קמן ולא מצינו למרדף אבתרי' א"כ במה פליגי אינך אמוראי על רבינא, וכן הקשה בפמ"ג בשפ"ד יעויי"ש, ונ"ל דודאי כו"ע ס"ל רוב מצויין אש"מ הן דהוא רובא דאיתא בעולם וא"א להכחיש המציאות, מיהא רבינא לטעמי' דס"ל רובא דתלי' במעשה לא הוי רוב והקשה בפנ"י א"כ ללישנא בתרא דרבינא היכא מצינו למימר אליבא דידי' דרוב מצויין אש"מ הן, וכן הקשה בפלתי ס"ק ז' ותי' דכאן אמרינן רוב אשר מזדקקין עצמן לשחוט אינם עושים אם לא שהן מומחין וה"ה כמו חזקת כשרות דמסתמא לא היה שוחט אם לא שכבר למד:
מיהא י"ל גם רוב מצויין אש"מ הוא כפשוטו כמו רובא דאיתא לפנינו דהא קושטא הכי הוא, והנה ברובא קיימ"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ומבואר בפוסקים דה"נ ברובא לחודא אבל ברובא וחזקה בהדדי אפי' היכא דאיכא לברורי א"צ לברר, והשתא א"ש רבינא לשיטתו, רובא דתלי' במעשה לא הוי רוב א"כ אין כאן כ"א רוב לחודי' דאין מצויין לשחוט אא"כ כבר למדו משו"ה צריך לברר במצינו למרדף אבתרי' משא"כ אינך אמוראי ס"ל רובא דתלי' במעשה נמי הוי רוב א"כ הכי הו"ל כמו רובא וחזקה וא"צ לברר אפי' אפשר למרדף, והשתא תו לא קשיא קושיית הנ"ל דהנ"ל למימר דל"ל כ"ב לישני לחומרא, דודאי א"א להכחיש רוב הנראה לעיניים דרוב מצויין אש"מ הן, והא דס"ד למימר לקמן דף י"ב דאיכא תנא דס"ל דל"א רמאש"מ היינו משום די"ל סמוך מיעוטא לחזקה כקושיית הראשונים משא"כ הכא דבתוך הני אמוראי איכא כמי רבא דפליג ארבינא בריש פ"ב דבכורות וס"ל דרובא דתלי' במעשה הוי רוב א"כ לדידי' ע"כ האי רובא וחזקה הוא וא"כ מהיכ"ת דאינך אמוראי פליגו בזה עם רבא ודו"ק, אע"כ דלרבא ע"כ צ"ל דל'ס לי' כרבינא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושוחט אף לכתחילה, ודו"ק היטב:
בהג"ה וי"א שאין לסמוך על החזקה וכו' עיי' בטו"ז ס"ק ג' דלשיטה זו שהיא שיטות העיטור קשי' קושיי' התוס' ד"ה רמאש"מ א"כ לוקי מתני' בהכי, ותי' דלא מצינו לאוקמי שחיטתן כשרה כ"א ע"י שום תיקון עיי"ש, וצ"ע להבין דק' במש"כ להכריח זה דהאיך יאמר על אדם א' לכתחילה ודיעבד אע"כ דקאי אהמעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחילה צריך שיהא ידוע לנו אותה המעשה ואח"כ אמר דאם לא נודע אותה המעלה אפשר להודיע עוד אח"כ, ולא זכיתי להבין דהא שפיר מצינו לפרושי דלכתחילה צריך שיהא ידוע לנו אותה המעלה ובדיעבד כשר גם בלא זה, ועיי' במג"ש שכ' נמי לתרץ קושיי' הנ"ל דשחיטתן כשרה היינו ע"כ ע"י בדיקה מדקתני חוץ מחשיו ובדידהו אפי' ביודעין שמומחין שחיטתן פסולה, ולפימש"כ התב"ש דהבה"ע מודה דרשאי ליתן לו ע"ס שיבדקנו א"ש בפשיטות קושיי' הטו"ז הנ"ל שהוא קושיי' התוס' דל"מ לאוקומי מתני' בהכי דאי אין יודעין בו לכתחילה לא ישחוט ובדיעבד שחיטתו כשרה דהא אפי' לכתחילה שרי ע"ס שיבדקנו, ודע דהתוס' ע"כ ל"ס להו סברת הטו"ז דא"כ לא מקשו מידי בד"ה רמאש"מ הן ועיי' במש"כ התוס' בד"ה שמא יגע דל"ק משים דילמא אתי לאימשוכי משום דבעי למימר ואם שחט, וברא"י שם מייתא ראי' דס"ל כהטו"ז וע"כ א"א לומר כן כמש"כ אלא כונת דבריהם שם כמש"כ המהרש"ל יעויי"ש, ודע דגם הרא"ש ע"כ ל"ס לי' כהטו"ז דא"כ לא מקשי מידי, לשיטת הגאונים, ואין להקשות על הטו"ז הא גם בכותי כ' התוס' דהיכא דליתא קמן שרי בלא חותך כזית בשר דלא ק"מ, דבאיתא קמן מיהת בעינן חותך כזית בשר שפיר קאי עלה שחיטתן כשרה, ומש"כ הטו"ז וכן לכל א' מן התירוצים כגון טמא במוקדשין דלכתחילה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אמר לא נגעתי מהני גם בסכין קצר, וראיתי בס' לב ארי' שהקשה ע"ז א"כ מאי דוחקי' דרב"ע לאוקמי מתני' דהכי בטמא במוקדשין, והוצרך לדחוקי דהכא עיקר ובזבחים איידא דתני שאר פסולין א"נ התם עיקר והכא איידא דטמא בחולין נסבי' לוקמי כולי מתני' בטמא בחולין שנעשה על טה"ק, וה"ק הכל שוחטין אפי' טמא בחולין שנעשו על טה"ק, בד"א בסכין ארוכה אבל בסכין קצרה לא ישחוט שמא יגע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה:
ונ"ל בס"ד דהנה רש"י פירש בד"ה טמא בחולין מאי למימרא הא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן ובד"ה חולין שנעשו על טה"ק וחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן וראיתי בחי' רמב"ן ז"ל שכ' ע"ז דאינו מיחור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחילה מוסר אותם להם והן טהורין, ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טה"ק לא אתא לאשמעינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן ולמ"ד כקודש דמי לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקודש לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגו שלא כדברי רש"י ז"ל, אלא ה"פ טמא בחולין מאי למימרא פשיטא דהא לא כתיבי בהו שמירה ופשיטא שאין חוששין ומשני בחולין שנעשו עטה"ק והו"א דלאסרינהו גזירה אטו קדשים א"נ למיעבד בהו מעלה ונאסרינהו שמא יגע ולאו אדעתא קמ"ל אד"ק ומצינו למדין מד"ק של הרמב"ן, דמתני' לא נחית לאשמעינן רבותא לעניין התירא דמותר למסור לו חולין שנעשו עטה"ק, אלא דלכתחילה מוסרין לו ע"מ להחזיקם בטהרה, והשתא שוב ליכא למימר בחולין שנעשו על טה"ק לכתחילה לא ישחוט בסכין קצרה שמא יגע וכי יגע מאי הוי הא אינו מוזהר שלא יגרם להם טומאה, וכיון דכי יאמר ברי לי מהני אף בסכין קצרה אפי' לכתחילה רשאי לשחוט בחולין שנעשו על טה"ק, ולק"מ קושיי' הנ"ל לפי' הרמב"ן, מיהא לפירש"י דמשמע שחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן הדק"ל, והטו"ז גם ארש"י סובב דנמי כשיטת העטור ז"ל כמש"כ המהרש"א יעויי"ש, ונ"ל דבלא"ה נמי לק"מ בשלמא בקדשים שפיר שייך לומר ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשרה נהי דבלא ברי לי נמי אין הפסול בשחיטה אלא משום טומאת בשר מ"מ שחיטתו לא אהני מידי דהא הבשר בשריפה, משא"כ בחולין שנעשו עטה"ק לאיש הא דקתני ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשרה דודאי שחיטתו כשרה אף בלא ברי לי דהא מצי לאכלן בימי טומאתו או להאכילו למי שאינו אוכל חולין בטה"ק, וממילא א"א לאוקמי כולי מתני' בחולין על טה"ק, ובעיקר הקושיי' שהקשה הטו"ז לשיטת העיטור וכ"כ שהיא קושיית התו"ס לפירש"י לוקמי מתני' בהכי, נ"ל בס"ד דלכאורה איכא למידק להני לישנא דרבינא ע"כ הכל אתי לרבות אינן מוחזקין לל"ק, ואינן מומחין לל"ב וכ"כ הריטב"א, א"כ מתני' ה"ק הכל שוחטין אפי' אינן מוחזקין, א"כ היכא אתי שפיר הא דקאמר בד"א שיודעין בו שיודע ה"ש, אבל א"י בו לא ישחוט, הא ע"כ האי שחיטתן כשרה מנאי דרבינן מהכל קאי, כמש"כ הטו"ז, א"כ מאי ארי' אינן מוחזקין לא ישחטו אלא ביודעין בו שיודע ה"ש אפי' מוחזקין נמי לא ישחטו אא"כ יודעין בו שיודע ה"ש [ולפימש"כ לעיל דבמוחזקין מודים הגאונים לשיטת רי"ו ולשיטת הרא"ה י"ל כן גם אליבא דרבינא], ונ"ל דמשו"ה דקדק רש"י בנועם לשונו ופ"י בד"א דחשיבי מומחין, דלכאורה הו"ל לפרש כפשוטו בד"א דרשאי לשחוט לכתחילה, אבל זה לא יתכן כדפרישית, משו"ה פ"י דאמומחין קאי וה"ק בד"א דחשיבי מומחין היכא שיודעין בו שיודע ה"ש, וממילא קושיי' הטו"ז ל"ק תינח ללישנא קמא דרבינא דל"ל רוב מצויין אש"מ שפיר מצינו לפרושי הכי דבד"א דחשיבי מומחי קאמר, משא"כ לשיטת רש"י ועיטור ליכא לאוקמי מתני' כהנ"ל דהכל שוחטין, ביודעין בו שהוא מומחה, דא"כ הכל לרבוי מאי וע"כ דאתי לרבות נמי אינם מוחזקין, א"כ אכתי מאי בד"א דקאמר הא אפי' מוחזקין לא ישחטו לכתחילה, והשתא שוב ליכא לפרושי נמי כפירש"י בד"א דחשובי מומחין ביודעין בו שיודע ה"ש הא כיון בדיעבד מכשרינן אפי באין יודעין בו אלמא דגם באין יודעין בו מחשבי' לי' למומחה ומשו"ה לא מצי לאוקמי מתני' בהכי, וא"ש בס"ד:
עוד נ"ל בס"ד ליישב קושיי' הנ"ל דהנה הרא"ש כתב דמתוך דברי הרי"ף משמע דדין א' למומחה ולמוחזק, ולהרמב"ם מוחזק עדיף כיון שהוא מומחה אם הי' מתעלף הי' אומר לנו כמש"כ הב"י, ולפי"ז נ"ל דהנך ב' שיטות הא בהא תלי' די"ל רש"י ובה"ע כשיטת הרי"ף ס"ל דדין א' למומחה ולמוחזק ולפי"ז כי היכא דס"ל להבה"ע דאינו רשאי ליתן לו לכתחילה אם לא שיודעין בו שהוא מומחה הה"ד דאין ליתן לו אלא א"כ יודעין בו שהוא מוחזק, והשתא תו לא מצינו לאוקמי מתני' בהכי דא"כ הכל שוחטין ע"כ במומחה ומוחזק מיירא ולאתויי מאי, והתוס' דהקשו על פירש"י י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דלעילופי ל"ח כלל, ושפיר איכא למימר הכל שוחטין אפי' אינן מוחזקין, ומ"מ לרש"י ל"ק דס"ל כשיטת הרי"ף:
אבל אין צריך לשואלו אם נתעלף, כתב הרא"ש דמדברי הרי"ף אין להוכיח דל"ב מוחזקין שהרי הוצרך להביא ראי' דלית הילכתא כרבינא אע"ג דבתראה הוא בהך לישנא דמומחין מברייתא דמצא תרנגולת שחיטה ואין ראי' שאין הלכה כמותי בלישנא דמוחזקין וכו' ושוב כתב דמתוך דברי הרי"ף משמע דדין א' למומחה ולמוחזק היכא דאיתא קמן צריך לשואלו אם נתעלף והיכא דליתא קמן שחיטתו כשרה, מהאי דמצא תרנגולת עכ"ל ורבים מתמיהים בזה דדבריו סותרין מני' ובי' דמתחילה כתב דמדברי הרי"ף אין להוכיח ושוב כתב בפשיטות דמתוך דברי הרי"ף מוכח דדין אחד למומחה ולמוחזק, ותו דמעיקרא קאמר דאין ראי' שאין הלכה כרבינא לעניין מוחזקין והוא תמוה דהא מברייתא דמצא תרנגולת מוכח נמי דל"ב מוחזקין כמש"כ הרא"ש בעצמו בסוף דבריו, וראיתי במע"מ שנלחץ בזה מאוד עיי"ש באות כ"ב ול"ג, וכתב דכוונת הרא"ש דאין ראי' מפורשת אהך לישנא דמוחזקין דאיירא בי' ומ"מ ודאי דממילא אין הלכה כאותו לישנא דאל"כ ברייתא דמצא תרנגולת וכו' ע"כ ס"ל דמוחזקין הן דאל"כ אמאי כשרה וכו', והיינו נמי דמסיים רבינו ומתוך דברי רב אלפס משמע דדין א' למומחה ולמוחזק והיינו מהך ברייתא עכ"ד והוא דחוק מאוד כמובן, אבל האמת יורה דרכו בכוונת הרא"ש דהא דכתב הרא"ש דמדברי הרי"ף אין להוכיח דל"ב מוחזקין היינו היכא דקים לן בגוי שאינו מוחזק דידעינן שעדיין לא שחיט כלל דהא בהכי מיירא בגמרא, וע"ז כתב דע"ז אין ראי' ממצא תרנגולת דהתם אימר שכבר שחט כ"פ דהוא לא ידעינן מני הוא ושוב כתב דדין א' למומחה ולמוחזק היינו היכא דלא ידעינן אם הוא מומחה או מוחזק כי היכא דאמרינן רוב מצויין א"ש מומחין ואמרי' מסתמא ידע ה"נ לעניין מוחזקין אמרי' מסתמא כבר שחט כ"פ, וע"ז שפיר מייתא ראי' מברייתא דמצא תרנגולת וזה ברור בכוונתו: ועיי' בב"י במש"כ בטעמו של הרמב"ם דא"צ לשאלו אם נתעלף דכיון שהוא מומחה ויודע ה"ש אם הי' מתעלף הי' מגיד לנו ובדבריו א"ש מה שיש לדקדק בלשון הגמרא בל"ק דקאמר רבינא הכל שוחטין הכל מומחין אעפ"י שאינן מוחזקין, ויל"ד למאי איכפל לומר מומחין מומחין תרי זימני הכי הול"ל הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאינן מוחזקין, אולם למש"כ הב"י ניחא דהא לישנא קמא דרבינא ס"ל דלא אמרינן רוב מצויין איש מומחין הן, וי"ל טעמא משום דס"ל סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת איסור, ולפי"ז הו"ל למימר כן גם לעניין אינם מוחזקין וצ"ל כמש"כ הב"י הנ"ל דהתם אפי' מיעוטא ליכא והיינו דקאמר הכל מומחין שוחטין מומחין אעפ"י שאינן מוחזקין כיון דמומחין הן משו"ה לא בעי' מוחזקין, דאם הי' מתעלף הי' מגיד לנו, אבל אילו לא הוי מומחה הוי חיישי' גם למיעוט אינם מוחזקין:
ועפ"י דברי הב"י הנ"ל נ"ל ליישב בס"ד מה דקשה על הרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין ה"א שכ' כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפי' ק"ק חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה ואעפ"י שהוא חוץ לעזרה ופושט ידיו לעזרה גזרה שמא נגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר והוא תמוה דהא איתא בגמרא דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה, וכבר עמד ע"ז בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ב' יעויי"ש, ולענ"ד נראה בס"ד ליישב עפ"י הנ"ל דלכאורה יש לתמוה לפימש"כ הב"י הנ"ל דל"ח לעילופי משום דא"כ הי' אומר לנו גם לעניין טמא במוקדשין ל"ל ברי לי שלא נגעתי, ת"ל דאם הי' נוגע הי' מגיד לנו, ואין לומר דילמא נגע ולאו אדעתא דא"כ ה"נ הו"ל למיחוש שמא התעלף וסבר שלא שהה כשיעור כמש"כ הב"י וע"כ כמש"כ הב"י דהי' אוסרו מספק א"כ ה"נ בליתא קמן אפי' בלא אחרים רואין אותו נמי ולכאורה הוא תמוה מאוד ונ"ל בס"ד דבאמת כבר הקשו בתוס', היתכן שיהא כין ארוך כ"כ ע"ש משתי' ותי' הרמב"ן ז"ל בחי' וכ"כ הריטב"א דהכא בדין שחיטה מיירא למי שהי' טמא והי' בפנים שנטמא שם, או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים יעויי"ש ולפי"ז ממילא ל"ק קושיי' הנ"ל דהכא כיון דעביד איסורא בשחיטה זו דאפי' מיירא בנטמא בפנים מ"מ הא שהה שיעור השתחוי' משו"ה איתרע חזקת כשרותו ולא סמכי' אסברא הנ"ל דאילו הי' נוגע הי' אומר לנו, ומ"מ ברי שלו מהני מיהת דחשיד לד"א לא חשיד למידי אחרינא משא"כ בהאי דהכא דמוחזק בכשרות שפיר סמכי' עלי' דאם הי' מתעלף הי' אומר לנו, וכ"ז אליבא דרב"ע דע"כ מיירא בעביד איסורא כיון דא"א בע"א, משא"כ הרמב"ם לשיטתו שכתב שפושט ידו לעזרה וכתבו המפרשים דאזיל לטעמי' דס"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה, איכא למימר דאיה"נ דא"צ לומר ברי לי ולא אחרים רואין אותו בליתא קמן דאילו הי' נוגע מסתמא הי' אומר לנו כמש"כ הב"י לענין עילוף כן נראה לענ"ד בס"ד, וממה שלא הצריך הרמב"ם סכין אריכה ראיי' למש"כ הטו"ז בס"ק ג' דבדיעבד אם אמר לא נגעתי מהני אפי' בקצר, וע"כ צ"ל דרב"ע נקיט סכין אריכה לרבותא דאפי"ה בקדשים לכתחילה לא ישחוט והשתא דלהרמב"ם אפי' בסתמא נמי באומר ברי לי הוא מטעמא דפרישית א"כ אפי' בלא סכין אריכה שחיטתו כשרה דיעבד, עוד נ"ל ליישב קושיי' הנ"ל מ"ט הוצרך ברי לי לפי' הב"י הנ"ל עפ"י מש"כ בחידושי הרמב"ן ליישב קושיי' התוס' ת"ל דעזרה רה"ר היא וספק טמא ברה"ר ספיקו טהור ותי' בחה"ר וי"ל דבמוקדשין כהי"ג לאו כספק טומאה דיינינין לי' דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן, אד"ק, א"כ ה"נ י"ל לעניין קושיי' הנ"ל, בהג"ה וכ"ז מיירא באחרים וכו' אבל השוחט עצמו לא ישחוט אעפ"י שיודע ה"ש ומומחה עד ששחט ג"פ בפני חכם ומומחה בה"ש שידע שרגיל וזריז שלא יתעלף, ז"ל הרמב"ם בפ"ד מה"ש ובה"ו שם כ' מי שאינו ידוע אצלינו ששחט בינו לבין עצמו:
שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי ה"ש שחיטתו כשרה, וכ"כ מש"כ הב"י דהרמב"ם ס"ל לכתחילה ודאי חיישי' לעילופי אלא דבדיעבד סמכי' דהי' מגיד לנו ולא הי' מאכילה בחזקת כשר והיינו דקאמר לעילופי ל"ח וראיתי בבכ"ש שהקשה ע"ז א"כ ללישנא בתרא דרבינא נמי ל"ל ברי לי שלא נתעלפתי ובליתא קמן בלא אחרים ר"א אמאי שחיטתו כשרה בלא"ה הו"ל לאכשורי משום דאילו הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו והב"י הרגיש בזה, ונדחק דס"ל דילמא סבר דשהה פחות מכשיעור, ואידך ס"ל דגם מספק לא הי' מאכילה לנו ואכתי אינו מובן במאי פליגו, תו איכא למידק אמש"כ הרמב"ם שם ה"ד היודע ה"ש ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה, והקשה שם הלח"מ דאין זה מתיישב בגמרא כלל דהא רבינא קאמר בל"ק מומחין אעפ"י שאינם מוחזקין ולהרמב"ם לא משכחת לה מומחה שאינו מוחזק וכן בל"ב מוחזק אעפ"י שאינו מומחה היכא משכחת לה, דמומחה ומוחזק חדא היא, והנה בתרייתא ל"ק דודאי מומחה לא מיקרי להרמב"ם אלא היכא שמוחזק נמי שלא יתעלף אבל בלשון מוחזק לא נזכר ברמב"ם שכולל נמי שיודע ה"ש אבל קמייתא מיהא קשיא, והנלענ"ד בישוב שיטות הרמב"ם על מכונו, באין אונס, דבאמת י"ל דלא סמכינן אהך סברא דאילו הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו, דהא בכל דבר דבדיעבד לא שרי' בלא תיקון, אסור ליתן לכתחילה ע"ס אותו תיקון כמבואר בראשונים, דהא חיישי' דילמא משתלי וה"נ אית לן למיחוש דילמא מישתלי ולא יאמר, ומ"מ שפיר קאמר הרמב"ם דאין צריך לשואלו אם נתעלף דהא התם מיירא באופן דבלא"ה צריך למבדקי' אי יודע ה"ש וכיון דישאלו לו כל ה' שחיטה שוב א"א כלל שישכח מלומר מה שאירע לו בשחיטה, אולם כ"ז לדידן שצריך לבדקו אם יודע ה"ש, דלא סמכי' ארוב מא"ש מומחין אלא לכתחילה ע"ס שיבדקנו משא"כ ללישנא בתרא דרבינא דע"כ ס"ל דסמכי' ארוב מא"ש מומחין הן ולא צריך למיבדק כלל מדמוקי מתני' דהכל שוחטין בהכי ואילו הוי ס"ל דאכתי צריך בדיקה באיתא קמן לא הו"מ לאוקמי מתני' כן כמש"כ הרא"ש דהכל שוחטין א"א בלא תיקון וכיון דלדידהו א"צ בדיקה לאח"ש שוב לא ישחט אא"כ יודעין בו שלא יתעלף דשוב ליכא למסמך שלא יאכילנה לנו דאיכא למיחוש דילמא משתלי, ולפי"ז נ"ל דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא דרבינא לחומרא דלכתחיל' חיישי' לעיכופי וקאי כשיטת הרא"ש וכדס"ל להרי"ף מדהוצרך להביא ראי' דלית הילכתא כרבינא מברייתא דמצא תרנגולת ומשם אין ראי' דלא כל"ב וכדפרשינן לעיל בכוונת הרא"ש בס"ד ומשו"ה קאמר הרמב"ם דלכתחילה לא ישחוט עד שישחוט פעמים רבות לפני חכם, וכ"ז לחומרא הוא דפסק כרבינא, אבל במאי דמקיל רבינא בלישנא בתרא וס"ל דברוב מא"ש מומחין הן אפי' באיתא קמן א"צ למבדקי' וע"כ משום דמשמע לי' האי רוב מא"ש מומחין הן הוא כל ולא רוב, בזה ל"פ כרבינא, וטעמא דמילתא משים דבאמת לא הוזכר בלישנא דרבינא טעמא דרוב מא"ש מומחין הן, דאילו אינו אלא רוב ליכא לאוקמי מתני' בהכי כדכתב הרא"ש דא"כ צריך למבדקי' באיתא קמן, ואיכ' דס"ל כל המצויין מומחין הן, אבל כיון דמסקי' בגמרא מבתר רבינא רוב מא"ש מומחין, א"כ ממילא מוכח דצריך למבדקי' באיתא קמן כשיטת הגאוני' וממילא נצמח מזה ג"כ קולא לאידך גיסא דלענין עילוף א"צ לשואלו דאם הי' מתעלף הי' מגיד לנו ואשתלי לא שייך דכיון דבדקי' לי' מדכר דכר מה שאירע לו, וזה נכון מאוד בס"ד, ומעתה מתיישבי' שפיר נמי דברי הרמב"ם שם בה"ד, שנתקשה בהם הלח"מ, די"ל דודאי משמע לי' להרמב"ם דא"א לקרותו מומחה אא"כ שחיטתו כשרה בלא בדיקת תחילה וסוף כלל משו"ה קאמר דהוא הנקרא מומחה דאי עדיין ל"ש הא חיישי' לעילופי מיהת לכתחילה, והיכא דאיתא קמן צריך לשואלו מיהת אם נתעלף והשתא תו ליכא למסמך שהי' מגיד לנו דהא מיירא ביודעין בו שיודע ה"ש ולא יבדקוהו לאח"ש ושפיר איכא למיחוש דילמא משתלי' וא"כ שפיר קאמר דאף שיודע ה"ש חננו נקרא מומחה עד שישחוט פעמים רבות וכ"ז להילכתא דס"ל להרמב"ם דלכתחילה חיישי' לעילוף משא"כ לל"ק דרבינא דמוקי למתני' הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאינן מוחזקין דאינהו ע"כ ס"ל דאפי' לכתחילה לא בעינן מוחזקין ואפי' באיתא קמן דאל"ה לא מצינו לאוקמי מתני' בהכא כמש"כ הרא"ש דהכל ל"ש אלא היכא דכשר בלא שום תיקון שוב שייך לשון מומחין ביודעין בו שיודע ה"ש גרידא כיון דרשאי לשחוט לכתחילה בלא שום בדיקה תחילה וסוף, משא"כ הרמב"ם לשיטתו א"א לקרותו מומחה אא"כ ידע ה"ש וגם שחט פעמי' רבות כן נלענ"ד נכון מאוד בשיטת הרמב"ם בס"ד ודו"ק היטב, ומתוך מה שכתבנו יוצא לנו דבמי שרגיל להתעלף איה"נ דלא אמרי' אילו הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו, וצריך לשואלו אם נתעלף ובליתא קמן שחיטתו אסורה דליכא למסמך דאם הי' נתעלף הי' אומר לנו דחיישי' דילמא משתלי, וכן הוא מסקנת השמ"ח עיי"ש בסעי' כ"ג ובתב"ש:
ואם בדקו איזה שו"ב ונמצא שא"י, וכו' עיי' טו"ז ס"ק ו' מה שהאריך לחלוק על האגודה, דל"ש בזה לומר שוחט איתרע בהמה לח איתרע דהוי ממש דומי' דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאים דל"ש בזה כל ג' תירוצי התוס' יעויי"ש ועיי' בתשו' הב"ח סי' א' שהאריך לקיים פסק האגודה, דמש"כ הטו"ז דגבי שוחט נמי הדרך לשכוח מעט מעט א"כ הו"ל כמקוה דאמרי' חסר ואתאי, דמ"מ אינו דומה, במקוה אפי' חסר ממנו משהו מפסלא אבל בשוחט אפשר דבהאי שעתא לא שבח מעיקרי דינים המעכבים בו, ויש להוסיף על דבריו דהא קיי"ל דאפי' אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל נמי מהני א"כ י"ל נהי דאין דרך לשכוח בפ"א מ"מ אורחא דמילתא מעיקרו שוכח מעט עד שצריך לעיין הרבה בכדי שיזכור ושוב שוכח יותר ומ"מ עדיין מסתפק ושואל, עד שנשכח ממנו לגמרי, וא"כ שפיר יש לומר, דהשתא הוא דשכח לגמרי אבל בהאי שעתא אכתי הי' מסתפק ושואל, ומ"מ אחרי העיון נראה דשפיר קאמר הטו"ז דבמקוה נמי אטו מיירא דוקא במקוה שהי' בה מ' סאה מצומצמות, וא"כ התם נמי נימא אי נימא נמי דחסר ואתאי מ"מ דילמא בהאי שעתא דטבל לא נתחסר שיעור מ' סאה, ועכצ"ל דאנן ה"ק כיון דא"א לומר שהמקוה היתה במעמד שלם עד סמוך למדידה כיון דאורחא לחסור ואתאי שוב אמרי' שמא זה כמה כבר נתחסרה, ה"נ גבי שוחט כיון דע"כ לא הי' עד האי שעתא בחזקת כשהי' מעיקרו בשעה שנטל קבלה, אמרי' שמא כבר שכח מעיקרו כולי האי שמעכב בו ועיי' חכם צבי סי' ג', ואמש"כ הטו"ז דה"נ מאי הוכחה איכא דהשתא הוא דשכח משא"כ בעצם מסתבר יותר לתלות בעצם, כמש"כ התוס' כ' הב"ח שם דה"נ מסתבר טפי לתלות באורך הזמן ונראה דהטו"ז הוי ס"ל דהתוס' בתי' השני לא חידשו אלא לחומרא דאפי' היכא דל"ש חסר ואתאי מ"מ לא מהני אלא היכא דיש הוכחה דנעשה עכשיו אבל היכא דע"כ לא מצינו למימר דעד השתא לא הי' בו רעותא כלל כגון האי דמקוה מודו התוס' גם בתירוצים הב' דאפי' היכא די"ל דתלינן באורך הזמן מ"מ מחזקי' דלמפרע הוא נפסל, וא"כ נהי דמסתבר לתלות השכחה באורך הזמן מ"מ כיון דע"כ לא שכח הכל ברגע א' הו"ל כמקוה דחסר ואתאי, מיהא לתי' הג' שבתוס' דהו"ל ס"ס א"ש דינו של אגודה:
אלא דהטו"ז הקשה ע"ז דע"כ לא סמכינן אס"ס דהא לא קיימ"ל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות אע"כ דל"ס אס"ס אלא בשיבר בה עצמות יש סברא לתלות בהיתר טפי, ובכקה"כ קאמר דשאני בשוחט דאיכא רוב וחזקה רוב מציין אצל שחיטה מומחין וחזקה שידע עד השתא, ועיי' בח"ס יו"ד סי' ב' מה שתמה ע"ז ומה יועיל צירוף רוב מצויין אש"מ הן מממנפ"ש ביום שנטל קבלה וזמן מה אח"כ בסמוך אפי' לא הי' רוב מצויין אש"מ הן הרי הוא הי' מומחה שנטל קבלה ואח"כ בזמן שנוכל לתלות מדהשתא שכח מעיקרו נמי שכח מה יועיל רוב מצויין וכי נימא מסתמא אי היו שכח הי' פורש עצמו ולא נמצא אצל שחיטה דהרי לפנינו ששכח עתה ועדיין לא פורש ואינו רוצה לפרוש מהשחיטה ולאבד המחאתו והניח דברי הנקה"כ בצ"ע, וראיתי שגם הפלתי עמד בזה והוסף להקשות מגבינות בסי' פ"א, התם נמי איכא רוב בהמות כשרות וחזקת כשרות דבהמה ומ"מ מטריפין הבהמות למפרע, ולענ"ד דברי הנקה"כ נכונים, דה"ק כיון דאיכא נמי רובא דמסעיי לחזקה וכל כהי"ג הו"ל המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא כדאמרי' בריש האשה בתרא עיי"ש, משו"ה אמרי' אע"ג דאיתילד רעותא השתא הוא דאיתרע ועד השתא מוקמי' לי' אחזקה דנסתעיי' מרובא, ולק"מ מגבינות התם לא הוי חזקה אלא דאתי' מכח רובא, וליכא אלא רובא לחודא, אלא דהפלתי מקשה עוד קושיי' חמורה על הנקה"כ א"כ מ"פ הגמרא ריש נידה ורמי חבית אמקוה מ"ש גבי מקוה ודאי וגבי חבית ספק עיי"ש, ולדעת הנקה"כ שאני ושאני דגבי חבית איכא רובא וחזקה דהא רוב יין אינו מחמיץ והעמידנו על חזקתו, ועדיין לא החמין משא"כ גבי מקוה, ויותר יוקשה, דהא גבי חבית לקושטא נמי ספיקא מיהא הוי א"כ ה"נ גבי שוחט הו"ל לאסור מיהת משום ספק, ונ"ל בס"ד ליישב קושי' זו ע"כ עפ"י מש"כ הב"ח בתשובה סי' א' לפימש"כ התוס' דהיי"ט דל"א במקוה מקוה איתרעי גברא לא איתרעי משום טעמא דחסר ואתאי א"כ בגיטין דף כ"א גבי מניח פירות להיות מפריש עליהם והולך אם נאבדו חושש מעל"ע דברי ר"א וקאמר עלה בגמרא חלוקין עליו חבריו על ר"א דתני' מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ולהתו"ס הו"ל מ"ק דילמא ע"כ ל"ק רבנן גבי מקוה אלא משום דליכא למימר מקוה איתרעי גברא לא איתרעי כיון דאיכא למימר חסר ואתאי משא"כ גבי פירות מודו רבנן לר"א די"ל הנהי פירות שהפריש לתרומה הוא דאיתרעי אינך פירות לא איתרעי כדאמרי' הכא ותירץ כיון דהתרומה לתיקון הטבל הוא דאתי' א"כ חשבינן כולם לגוף א' ול"ש לומר הנך איתרעי והנך לא איתרעי עיי"ש אלא דמ"מ צלע"ג שם בגיטין מ"פ הגמ' אהא דחלוקין עליו חבריו על ר"א, ופריך פשיט' אכתי מאי פשיטא לדברי הב"ח הא הו"מ למימר שאני מקוה, קמ"ל כת"י הב"ח, ובזה א"ש דברי הנקה"כ דאיהו ל"ק דמהני רובא וחזקה אלא דבזה מהני שפיר טעמא דשוחט איתרעי בהמה לא איתרעי כדאמרי' גבי סכין, דהא סובב והולך אדברי האגודה ואיהו עלה קאי, וע"ז קמהדר הנקה"כ למימר דאפי' היכא דל"ש תירוצי התוס' מ"מ כיון דאיכא רו"ח שפיר אמרי' בזה דבהמה לא איתרעי, משא"כ בחבית כיון דלפימש"כ הב"ח הכל כגוף א' הוא ול"ש כומר דזה איתרעי אידך לא איתרעי מודה הש"ך דבזה לא מהני רובא וחזקה למימר דמהיי"ט דהשתא הוא דאיתרע ושפיר פריך הגמרא וזה נכון בס"ד:
עוד נ"ל בס"ד ליישב קושיי' הפלתי בזה דהא אמרי' ב"פ איזה נשך דף ע"ג מעיקרו דחמרא חמרא מעיקרו דחלא חלא, א"כ שוב ליכא למימר עד השתא היו יין זה מהרוב יינות שאינם מחמיצין והשתא הוא דאיתרע דהא ע"כ כיון דחזינן בי' השתא דנתחמץ מעיקרו הי' בו כוח החימוץ אלא שלא איתגלי' בהתיי' עד השתא, א"כ מעולם לא הי' יין זה מהרוב יינות שאינם מחמיצין ואין כאן אלא חזקה גרידא, ושפיר פריך הגמרא ועיי' שב שמעתתא פ"י, ותו קאמר הנקה"כ בסכין היי"ט דלא קיימ"ל כר"ח דליכא ס"ס גמור משא"כ הכא ונ"ל דה"נ לאו למימרא דמשום ס"ס אנו מתירי' דהא הו"ל ס"ס במקום דאיתחזק איסורא ותו דמטעמא אחרינא המבואר בש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ד מצויין כ"ז נמי ל"מ ס"ס עיי"ש אלא הכא ה"ק דמשום הס"ס מהני לן טעמא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי משא"כ בסכין אפי' כשתי ספיקות ל"ח כי' דמסתמא הוליך והביא לגמרי והתו"ס נמי לא כתבו אלא דהוי כמו ס"ס וכמש"כ בסי' ק"י עיי"ש ואפי"ה מהני מיהת להחזיק הסברא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי וה"נ דכוותי' כנ"ל בכוונת הנקה"כ ודו"ק היטב: ובעיקר קושיי' הטו"ז על האגודה נ"ל בס"ד עפ"י מה דקיימ"ל לקמן סי' י"ח דאם נאבד הסכין לאחר שחיטה ואח"כ נמצא כשהוא פגום כשר כיון דכבר יצא בהיתר ושם סעי' ג' פסק המחבר באם נפל הסכין ולא ידעינן אי על חידו נפל ונמצא פגום מיפסל והקשה הב"ח הנהי תרתי דיני סתרי אהדדי ותי' הטו"ז גבי נאבד הסכין כיון דכבר הכשרנו הבהמה, הואיל ולא הי' חסר מידי לברורי שפיר קאמרינן דכבר יצא בהיתר משא"כ בנפל הסכין דמעולם לא הו"מ לאכשורי דהא כל כמה דאיתא הסכין לפנינו צריכנא לברורי, משו"ה ל"ש לומר שכבר יצא בהיתר, וקושי' לי אכתי במקוה נמי אמאי פסלינן למפרע טהרות שנעשו ע"ג נימא דכבר יצא הדבר בהיתר דהתם נמי לא הי' צריכין לברורי אי המקוה שלמה או לא, וראיתי בפרמ"ג שם הקשה כיו"ב מנמצא הגרגרת שמוט וא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואמאי לא מחלקי' אם נמצא השמיטה מיד לאח"ש דהא מדינא א"צ לבדוק אחר שמיטה ותי' דל"ש לומר האי סברא דיצא בהיתר אלא היכא דאיכא למימר בהמה לא איתרעי כגון בסכין דלא נמצא הרעותא בגוף הדבר, משא"כ גבי שמיטה, אלא דאכתי תמוה לי ממקוה ואין לומר כמש"כ התו"ס דהתם ל"ש לומר מקוה איתרעי גברא לא איתרעי ומשו"ה לא אמרינן נמי דיצא הדבר בהיתר א"כ מהיי"ט גופא גם בסכין שנאבד ל"ש לומר סכין איתרי בהמה לא איתרעי דגם התם כ"ש תירוצי התו"ס ודו"ק, והדרק"ל, ותו קשי' לי, מגבינות בסי' פ"א דפסק רמ"א דמטריפין למפרע כל הגבינות ואמאי נימא כבר יצאו בהיתר והתם נמי איכא למימר בהמה איתרעי גבינות לא איתרעי כמש"כ הבכ"ש, ע"כ נראה לי בס"ד דלא מהני האי סברא דיצא בהיתר אלא להוציא מידי ספק איסור כגון בנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום, דאפי' הוי נמצא הפגימה מיד נמי לא הוי אלא ספיקא דדילמא בעצם המפרקת איפגם משא"כ גבי שמיטה אילו היו מוציא הגרגרת שמיטה אח"ש הוי מיפסל בודאי דהו"ל ספק בשחיטה ומוקמי' בחזקת איסור, כיון דליכא חזקה המתנגדת לחזקת איסור כמו בסכין דאיכא חזקת בדוק, וכיון דהאי הוי מחזקי' לי' לודאי איסור ל"ש לומר בספק שמיטה שכבר יצא בהיתר, וממילא גבי מקוה נמי ל"ק דהתם נמי אילו היו נמצא המקוה חסר מיד לאחר שטבל הוי מטמאי' לי' בודאי ל"ש לומר שנתירנו הואיל ויצא בהיתר, וכ"כ גבי גבינות ולפי"ז בהאי דינא דאגודה נמי כיון דאפי' אי הוי בדקי' לי' מיד ולא ידע מ"מ מידי ספיקא מיהת לא נפקא דהא אפשר דשחט שפיר ולא הוי אסרי' לי' אלא מספק שוב י"ל שפיר דכבר יצא הדבר בהיתר ודמי ממש לדין הסכין שבסי' י"ח ונתקיימה שפיר הוראתו של הרמ"א עפי"ד האגודה כנ"ל בס"ד ודו"ק היטב:
ס"ב א"צ שידע כל חילוקי דינים אלא אפי' אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל וכו' ולכאורה צ"ע הא מבואר לעיל בטו"ז ס"ק ה' דצריך שיהא שגורין בפיו בע"פ ודייק כן מלשין הגמרא בד"א ביודעין בו שיודע לומר ה"ש ונ"ל דמזה ראי' למש"כ בתב"ש אות י"א דדוקא במה שבודקין אותו לשעתו לאכל משחיטתו וא"כ כיון שבקי בכל ההלכות ובקצת פרטים אומר שהוא מסתפק ושואל א"כ אין לחוש שמא אירע לו א' מאלו, משא"כ בבדיקה להחזיקו לעולם במומחה קאמר הרמ"א דבעינן שיהא שגורין בפיו, ונראה לי דבזה מדוקדק ע"כ הא דפירש"י בגמרא בד"א ביודעין בו שיודע לומר ה"ש וכו' פירש"י בד"א דחשיבי מומחה, ולכאורה הו"ל לפרש בד"א ששוחט לכתחילה וש"כ בזה לעיל בס"ד, ולהנ"ל מדוקדק מאוד דהא בגמרא איתא בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה"ש ולשון זה משמע שצריך שיהי' שגורין בפיו, כמש"כ הטו"ז, ואילו לעניין בדיקה לאכול מאותו שחיטה אפי' מסתפק ושואל מהני אע"כ האי בד"א ה"ק בד"א דחשיבי מומחה וא"ש בס"ד:
ועיי' תב"ש ס"ק י"ב דהה"ד באומר על מותר אסור מקרי א"י ומייתא לה מירושלמי ספ"ב דע"ז לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טמא טהור ונ"ל דהא נמי אינו אלא לעניין בדיקה להחזיקו למומחה לעולם, אבל לעניין אותה שחיטה כיון שיודע לומר על אסור אסור למאי ניחוש לה וכ"מ מלשון הירושלמי הנ"ל ובזה דברי הפרמ"ג צ"ע שכ' דדוקא מסתפק ושואל אבל אומר על מותר אסור גרע טפי ממנפ"ש אי לענין בדיקה להחזיקו במומחה אפי' מסתפק ושואל לא מהני כדמוכח מהטו"ז ולעניין אותה שחיטה כיון דאומר על אסור אסור למאי ניחוש לה, ולענ"ד זה ברור, ועיי' בפרמ"ג מש"כ דנפק חורבא מני' לעניין ב' קדירות שבסי' קי"א, ובפ"ת מייתא בשם ס' בית יעקב דיש לחוש לחורבא לעניין קדושי אשה דבאומר על מותר אסור אננו שו"פ ובאמת הוא מותר ושוה פרוטה, וזה תמוה כיון דעכ"פ הוא אומר שאסור א"כ שום אדם לא יקחהו, ומאי חורבא מצי למיפיק מני' מאי איכפת לן אם הוא באמת מותר כיון דעכ"פ אינו שוה כלום מחמת שהוא אומר שאסור, ואפשר אם יאמר אח"כ מאיזה טעם אסרו, ואז יכירו וידעו שטעה, וממילא איגלאי מילתא דהי' שו"פ, אבל גם זה אינו דעכ"פ בשעת קידושין לא הוי שו"פ מידי דהוי אפחות משו"פ שנתייקר אח"כ ונעשה שו"פ דאינה מקודשת:
ס"ג מי שיודעין בו שא"י וכו' בפ"ק דחולין דף ט' מ"ד כיון דהך שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר קמ"ל כיון דלא גמר זימנין דשהה ודרס ולא ידע ופירש"י אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו משמע דס"ל שאם הודיעוהו ה"ש ואמר ברי לי שלא שהיתו ושלא דרסתי שמותר לאכול משחיטתו ובח"ר הקשה ע"ז לפי"ז הא דאמרי' כל שאינו יודע ה"ש היינו בליתא קמן דנשיילי וכו נמי הא דאמרי' לקמן ראה א' ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף וכו' ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ואוקימנא בידעי בי' דלא גמר היינו נמי אסור בלא בדיקה קאמר הא בדקינן לי' ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו, א"כ לא הוה צ"ל אסור לאכול משחיטתו דהא בבודקין אותו סגי ועוד למה לי ראו אותו מתחילה ועד סוף בבודקין אותו סגי א"וו אסור לגמרי משמע, והביא עוד הוכחה מדלא אוקמי מתני' דשחיטתן כשרה בידעי' בי' דלא גמר ובאומר ברי לי, ונראה לענ"ד בס"ד ליישב שפיר שיטת רש"י דלכאורה מסברא נמי כשיטת הפוסקים מסתברא דלא מהני אומר ברי לי משום דכל מידי דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתא, מיהא הנ"מ לעניין שהיי' ודרסה דאין החילוק בגוף מעשה השחיטה אבל דרסה וחלדה דגוף המעשה חלוק לא מסתברא לי' לרש"י דלא יהא נאמן לומר ברי לי וגם בעיקר דסכין פגימה כיון דהוא דבר המינכר ונראה לעיניים, ועיי' בתורת חיים שהביא בשם הראב"ן שם דלהגרמה ועיקר ל"ח וכ"כ לחלדה דהוא דבר המינכר, משו"ה דייק בגמרא לומר זמנין דשהה ודרס ול"ק נמי דמגרים ומחליד והתו"ח חולק עליו מ"מ י"ל דרש"י כראב"ן ס"ל ולא מטעמי' אלא מטעמא דפרישית דעכ"פ ברי לי מהני בזה, וכיון דריא"ש אמר כל טבח שא"י חמשה ה"ש אסור לאכול משחיטתו משמע אפי' ידע שהייה ודרסה, כל שלא ידע כל החמשה אסור לאכול משחיטתו, ובכהי"ג וודאי דמהני באומר ברי לי דבזה ל"ש מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי', משו"ה פירש"י דא"י שאסור לעשות כן ומאכילה לנו, אבל באיתא לפנינו אז אפי' אין בכולן כ"א בשהייה ודרסה נמי מותר לאכל משחיטתו באומר ברי לי שלא הגרמתי ולא חלדתי, ובזה שוב לא קשיין קושיי' הרשב"א, דשפיר קאמר שמואל אסור לאכל משחיטתו ולא סגי בבודקין אותו באומר ברי לי, וכ"כ בראה א' ששחט, ונ"ל דרש"י דייק לה מדקאמר זימנין דשהה ודרס ולא ידע ול"ק נמי הגרמה ועיקר ודרסה, אלא ודאי דבזה הי' מהני באומר ברי לי, מיהא כל הפוסקים חילוקין על רש"י גם בזה וס"ל אפי' באם א"י חדא מנייהו נמי שחיטתו אסורה, וכדפסק בשו"ע וצ"ע באיתא לפנינו העוף ומינכר דלא עשה הגרמה גם לא החליד, וכהאי דלקמן סי' ג', והש"ך ס"ק י' לא קאמר אלא דילמא שהה או דרס כלשון הגמרא, וראיתי בתו"ח שהביא בשם הראב"ן דלהגרמה וחלדה ל"ח כיון דמינכר והוא השיג עליו ממאי דאמרי' גבי חש"ו שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו, ונ"ל דמהא לא תברא די"ל הראב"ן כשיטת הראשונים ס"ל טעמא דאסור למסור לכתחילה אפי' להשליך משום דאסור לנבל בהמה בידיים, א"כ לענין לכתחילה ודאי חיישי' נמי שמא יחלידו, ושוב התבוננתי דא"ש נמי לכלהי טעמי, אבל לעניין אי חזינן בתר שחיטה פשיטא דחכדה מינכרא והדין מפורש לקמן בסי' ג', וצע"ג על התו"ח, ולדינא צ"ע:
ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה, הרשב"א הוכיח דין זה מדלא אוקמי אמוראי דפליגו אדרבינא הכל שוחטין בסתם בנ"א, אבל יודעין בו שא"י לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשרה, ויש לתמוה, הא הרשב"א כשיטת הגאונים דבסעי' א' ס"ל, ולדידהו ע"כ צ"ל כמש"כ הרא"ש דא"א לאוקמי הכל שוחטין היכא דעדיין צריך לבדקו לאחר שחיטה, א"כ מאי קשי' לי' להרשב"א, ושוב ראיתי בחרע"א ז"ל שעמד בזה, ולענ"ד נראה דהרשב"א ס"ל כמש"כ הטו"ז לעיל ס"ק ג' דשחיטתן כשרה א"א לאוקמי כ"א ע"י שום תיקון וא"כ קושי' הרא"ש בלא"ה לק"מ לשיטת הגאונים, ולעולם הכל שוחטין אפי' היכא דבעי' שום תיקון לאח"ש מ"מ מתיקם לי' שפיר, בפרט לפימש"כ לעיל דאיכא הכל דיעבד א"כ כש"כ דמצינו לאוקמי שפיר ע"ס שיתקן לאח"ש, ובחרע"א ז"ל קאמר דאיה"נ דכאמוראי דפליגו אדרבינא נותני' לו בלא ע"ס והא דלדידן בעינן דוקא ע"ס היינו משום דללישנא קמא אפי' בדיעבד בעינן מומחין י"ל אף אמוראי דמקילי ס"ל דבעי' עכ"פ ע"ם וא"כ הוכחת הרשב"א כיון דעכ"פ ללישנא בתרא נותנין בלא ע"ס, מדמוקי מתני' בהכי הו"מ לאוקמי מתני' בסתם בנ"א, אבל יודעין שאינן מומחה לא וכו' ודפח"ח אלא דקשיא לי' עפ"י הנחה זו כיון דע"כ מוכרח דלל"ב דרבינא נותנין לכתחילה לשחוט בלא ע"ס מדמוקי מתני' בהכי א"כ הו"ל למיפסק לקולא בזה כל"ב לפי הכלל בשל סופרים הלך אחר המקיל, ולשיטת הרא"ש דגם במוחזקין בעי' ע"ס והיינו ג"כ לפי הנ"ל דלל"ב כיון דלרבינא בעינן מוחזקין ממש ראוי לומר דאינך אמוראי מקילי רק ליתן ע"ס א"כ ל"ש לומר בש"ס הלך אחר המיקל דלכל לישנא הוי חומרא בחד צד וקולא בחד צד משא"כ לשיטת הרשב"א מדאמרי' לעילופי ל"ח משמע דליכא חשש כלל א"כ לל"ב נותנין לכתחילה בסתם בנ"א שא"י אם הוא מומחה ומוחזק הו"ל ליפסוק כהמקיל כל"ב, והנה לפימש"כ ל"ק קושיי' זו די"ל א"כ בלא"ה אין הכרח כלל דמותר לל"ב בלא ע"ס אלא דס"ל אפי' בזה א"ש:
לשון הכל בפרט לפימש"כ לעיל דתלי' בב' לשונות דנדרים דף י' אי הכל לכתחילה או דיעבד, ודו"ק, ועוד נ"ל מכאן ראי' למש"כ לעיל בס"ד דגם לל"ב לא שרינין בלא ע"ס אלא דוקא כשכבר שחטו לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלפו כיון דכבר מוחזקין הוא דל"ח בסתם ב"א שמא אננו מומחה אבל בסתם בנ"א שא"י אם הוא מוחזק או לא אף לישנא בתרא דרבינא מודה דלא שרי' כ"א ע"ס והיינו דדייקא לפרש מוחזקים אעפ"י שאינם מומחין ואיה"נ דבזה קיי"ל כל"ב היכא דידוע שהוא מוחזק ל"ב שיודעין בו שיודע ה"ש וכב"ב דרבינא, ול"ק קושיי' הנ"ל:
בהנה ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחילה לשחוט מאחר שא"י ה"ש, היא ר"ב שבהג"א, ועיי' ש"ך ס"ק ט"ו ראייתו מהש"ס בהא דמשני דליתא קמן דלבדקי', בהג"א כ' ראייתו מדמקשה בבודקין אותו סגי ולא מקשו א"ה שחט נמי לכתחילה, אבל הש"ך דיקדק בלשונו לאתויי ראיי' מהתרצן, דמהמקשן אין ראיי' דיש לומר כמש"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו, דהה"ד דהו"מ למימר דלכתחילה נמי שחוט אלא דבכולי סוגי' לא פרכינן אלא במה דמפורש באותו אוקימתא בהדיא, אבל הא דאינו יודע ה"ש יהא רשאי לשחוט לכתחילה נהי דהדין דין אמת מ"מ הואיל ולא הוזכר בדברי רבינא בהדיא לא פריך מנה אד"ק, וכ"ז אראיי' ר"ב שבהג"א שפיר איכא למימר למשדי הנרגא הנ"ל אבל רבינו הש"ך דייק לאתויי ראיי' הגמרא וכולן ששחטו איירא בליתא קמן למבדקי' ואכתי קשי' אי הכי אפי' לכתחילה נמי שחיט אע"כ דבכהי"ג לכתחילה לא, ועיי' בבכ"ש שהקשה קושי' חמורה אהג"ה זו דבלישנא בתרא דרבינא דמוקי מתני' באינן מוחזקין למה לא פריך וכולן ששחטו אהאי אי אאין מוחזקין אפי' לכתחילה נמי והתם ליכא למימר לכתחילה אסור לשחוט כשאינן מוחזקין אפי' בגדול עומד ע"ג א"כ איך יוחזק שום אדם לשחיטה אם לא ישחוט לכתחילה כשאחרים עע"ג ועיי"ש שתי' דאיה"נ דלרבינא דחייש לעילופי לא ישחוט לכתחילה כ"א בהמה טמאה ולענ"ד נרא' לתרץ בס"ד ע"נ דלכאורה איכא למידק אראיי' ר"ב בפרט לפימש"כ הש"ך הראיי' מהתרצן דהא איכא למימר דנקט דיעבד משום חש"ו אבל ידע דלא גמר איה"נ דרשאי לשחוט לכתחילה ב"א עומד ע"ג, ונ"ל לפימש"כ רש"י שמא קלקלו ל"ק אלא שמא יקלקלו ש"מ אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט דמיירא באחר עומד ע"ג, והקשו בתוס' משום הא לא הוי צריך למנקט לשון עתיד דמסיפא שמעי' לה מדקתני וכולן ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא, ועיי"ש דלפירש"י צריך לומר דהגמרא קאי דוכולן קאי נמי אמאי דמרבינן מהכל, א"כ מסיפא אכתי הו"מ למימר דנקט דיעבד משום האי דאיתרבי מהכל אבל חש"ו לכתחילה נמי ישחוט בגדול עומד ע"ג, משו"ה איצטרך למיתני רישא שמא יקלקלו, וי"ל דר"ב נמי הכי ס"ל וממילא שוב ל"ק קושיי' הנ"ל דליכא למימר דלכתחילה נמי רשאי לשחוט ודיעבד נקיט משום חש"ו א"כ הדק"ל למה לי' למיתנא רישא שמא יקלקלו לאשמעי' דאין מוסרין להם חולין לכתחילה ת"ל דמסיפא שמעינן, אע"כ דבסיפא איה"נ דנקט משום ידע דלא גמר אלא דעדיין אינו מיושב דהא אכתי איכא למימר לקושטא דמילתא בידע דלא גמר לכתחילה נמי שחיט, מיהא הנ"מ לפי האמת דקתני רישא שמא יקלקלו ול"ק שמא קילקלו דש"מ אין מוסרין להם חולין וממילא איכא למימר דנקט לשון דיעבד בסיפא משום חש"ו, משא"כ אי לא הוי קתני שמא יקלקלו אכתי הו"א דנקט דיעבד משום דלא גמיר וחש"ו שוחט לכתחילה, אבל לעולם אימא לך השתא דאיכא למימר דנקט לשון דיעבד משום חש"ו איה"נ דלא גמיר לכתחילה נמי שחוט, אבל ז"א דאיך הו"מ למיטעי דנקט דיעבד משום דלא גמר חבל חש"ו לכתחילה נמי, וכי עדיפא ממאן דידעינן דלא גמר, ונהי דבחש"ו מיירא אפי' במומחין מ"מ כיון דאינן יודעין לאמן רוב מעשיהם מקולקלין וכמ"ש הש"ך בשם מהרש"ל לקמן סע"ק כ"ה אע"כ דגדול שאינו יודע נמי לכתחילה לא ישחוט, ומשו"ה איצטריך למינקט לשון דיעבד, ואיצטרך נמי למיתני רישא שמא יקלקלו דאל"כ הו"א דיעבד דסיפא משום חש"ו אבל השתא דחש"ו שמעינן לכתחילה לא מדקתני רישא שמא יקלקלו ממילא מוכח דסיפא נקט לשון דיעבד משום חרש שוטה וקטן אולם כ"ז בלישנא קמא דרבינא משא"כ בלישנא בתרא דרבינא דהכל שוחטין הכל מוחזקין קאמר וחוץ מחש"ו, ע"כ במוחזקין מיירא לא מצי למיפרך הא אמרת לכתחילה נמי שחיט דהשתא שפיר מצינו למימר דנקט דיעבד משום חש"ו ואפי"ה איצטרך למיתני שמא יקלקלו משום דבסיפא הו"א דנקט דיעבד משום אינן מוחזקין, אבל חש"ו מוחזקין שפיר הו"א דעדיפא מגדול שאינו מוחזק ואינו מומחה ושפיר איצטרך למתני רישא שמא יקלקלו משו"ה בל"ב לא מצי פריך והא לכתחילה נמי שחוט, משא"כ בל"ק דלא מיירא בחש"ו שהם מוחזקין לא הומ"ל דעדיפא מגדול שאינו מומחה דהא עיקר מה שרוב מעשיהם מקולקין הוא מחמת שא"י לאמן ידיהם, ומתורץ שפיר קושיי' הבכ"ש ודו"ק היטב:
ס"ד אם אבדו גדיו ותרנגוליו וכו' במקום שרוב העיר ישראל וכו': ויש לתמוה בזה לפי מה שהקשו הראשונים ז"ל בהא דאמרי' רוב מצויין א"ש מומחין הן לימא סמיך מיעוטא לחזקה, ותירצו בכמה אנפין והכי כולהי שינויי לא שייכי, הן מה שתי' הרא"ש דרוב מצויין לאו דוקא אלא סתם המצויין א"ש מומחין הן כהאי דאמרי' סתם ספרי דדיינא מוגמר גמירי, והכא ודאי איכא מיעוט נכרים וכ"כ משת"י הרשב"א דל"א סמיך מיעוטא לחזקה אלא היכא דהמיעוט מסתלק מהרוב כגון בהאי דהאשה בתרא רוב נשים מתעברות ומיעוט מהמתעברות מפילות, וה"נ מרוב ישראל מסתלק מיעוט אינם מומחין ואיכא נמי מיעוט נכרים, וכ"כ הא דתי' הריטב"א בריש חולין דהמיעוט שאינם מומחין נמי אינו ברור ששחיטתן אסורה דאימר איתרמויי איתרמי להו שחיטה מעליא והכא ל"ש דכיון דמיעוט נכרים שחיטתן נבלה ודאית, א"כ הדק"ל למנא סמוך מיעוטא לחזקת איסור דבהמה, ונ"ל בס"ד ליישב עפ"י מש"כ הרב"י בשם הרשב"א וי"ל אעפ"י שמצאן שחוטי הסימנים אין אומרים בכיו"ב חתיכה דישראל מידע ידועה, אעפ"י שהרב בעה"ע מתיר מטעם זה אינו מיחור בעיני, עכ"ל ולפי"ז נ"ל דאיה"נ דהך שחוטי סימנים הו"ל כמו רובא דרוב פעמים חתיכה דישראל ונידע ידיע מחתיכת העכו"ם ומ"מ ס"ל להרשב"א דל"ס ע"ז כיון דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת אמרי' סמוך מיעוט לחזקה, ולפי"ז היכא דאיכא רובא ישראל ומצאן שחוטין שוב איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה דהשתא איכא מיעוטא דמיעוטא כיון דאיכא תרי רובא להתירא רוב ישראל ורוב פעמים חתיכא דישראל מידע ידועה משו"ה ליכא למימר הכא סמוך מיעוטא לחזקה וזה נכון בס"ד ועיי' בש"ך ס"ק י"ח דהה"ד ברוב העיר או רוב השוק עכו"ם אלא שרוב טבחים ישראל נמי שרי ובתב"ש חולק ע"ז דלא הוזכר רוב טבחי ישראל אלא במצא בהמה או עוף דאפי' רוב עכו"ם אמרי' מסתמא הגוי קנהו מטבח ישראל, משא"כ הכא דמיירא שאבדו גדיו, ומצאן, מהיכ"ת נימא שהגוי המוצאו הוליכו לטבוח אצל טבחי ישראל ומש"כ הש"ך בס"ק י"ט להשיג על העט"ז שהצריך רוב גנבי ישראל במצא גדי שחוט י"ל דא"כ חייב להכריז דממנ"פ כיון דשרית לי' משום שחיטה ע"כ צ"ל דתלי' מרוב ישראל נפל א"כ ליתסר משום גזל משו"ה הצריך רוב גנבי ישראל ותלי' דמהגנב נאבד וסתם גניבה יאוש בעלים כן נלענ"ד בס"ד, והנה בפ"ב דב"מ גבי ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי פריך הגמרא כהי"ג מדהתירו לו משום נבלה ש"מ ברוב העיר ישראל ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל ומוקי לה ברוב טבחי ישראל אבל העט"ז לא הזכיר רוב טבחי ישראל, והדר קושיית הגמרא לדוכתה משו"ה מוקי לה ברוב גנבי ישראל וא"ש, ועיי' טו"ז ס"ק י' שהקשה הא פסק בסי' ס"ג בשר שנתעלם מן העין אסור, ותי' דמשו"ה נקיט גדיו ותרנגוליו, והטור דנקט המוצא בהמה שחיטה כראוי משמע אפי' בהמה של אחר לטעמי' דס"ל בסי' ס"ג דאין איסור בשר שנתעלם מן העין אלא ברוב גויים, ויש לתמוה אכתי תיקשי לשיטת הפוסקים דבשר שנתענה"ע אסור אפי' ברוב ישראל מברייתא מפורשת נמצא תרנגולת שחיטה בשוק, הא הו"ל בשר שנתעלם מה"ע, וי"ל עפ"י מש"כ הריטב"א שם בב"מ בשם רבינו משה כהן בהאי עובדא דר"ח די"ל שמצאו תלוי ע"ג יתידות דליכא למיחוש דעורבים אייתיהו מרובא דעלמא א"כ גם האי התרנגולת איכא לאוקמי בהכי משא"כ בדברי הטור דמסתם ונקט המוצא בהמה לא שייך תי' זה משו"ה הוצרך הטו"ז לומר דאזל לטעמי' ועיי' בסמוך:
בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית זו שיטת רוב הפוסקים דפסקו כר"ח בנו של ריה"ג והרמב"ם לא התיר אלא בבית אבל באשפה שבבית ובשוק בלא אשפה אוסר כר"י ותמהו כל הראשונים דלא הו"ל למפסק כר"י דהא בפ"ב דמציאה התירו לו לר"ח גדי שחוט ומוקמי' לה דהתירו לו משום נבלה כר"ח בנו של ריה"ג ומעשה רב, ועיי' מש"כ הכ"מ דהסוגי' דב"מ לא אזדא כמסקנת הגמרא בחולין דף י"ד דמוקים פלוגתא באשפה שבבית משמע בשוק בלא אשפה, לכו"ע אסור (ודלא כהתוס' שם) ולפי"ז האי עובדא דהתם לאו דסמכא היא, וצלע"ג א"כ מ"ק באשפה שבשוק כו"ע ל"פ דאסור לימא רבותא טפי אפי' בשוק בלא אשפה, ותו א"כ ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק אמאן תרויי' לא כריב"ח ולא כר"י כיון דבשוק בלא אשפה כו"ע ל"פ דאסור, ולענ"ד נראה בס"ד ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ע"כ, דהנה בלא"ה צ"ע לשיטת הפוסקים והרמב"ם מכללם דבשר שנתעלם מה"ע אסור אפי' ברוב העיר ישראל האיך שרי' באבדו לו גדייו ותרנגוליו, והנה הש"ך והטו"ז תי' דמיירא ביש לו סימן וכ"כ דברייתא דמצא תרנגולת אכתי לא מתרצי, וכיו"ב קשי' מהאי דר"ח דמצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי, ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שם בשם רבנו משה הכהן דתי' שמצאו תלוי ע"ג יתדות דבזה אין חשש בשר שנתעמה"ע דבודאי לא נעשה כן ע"י עוף, אלא דאי קשי' הא קשי' לי, להאי שינוי א"כ מ"ק התירו לו משום נבלה כר"ח בנו של ריה"ג הא איכא למימר דבכהי"ג לכו"ע שרי דעד כאן ל"ק ר"י דאסור אלא באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה דאיכא למימר אדם עשוי להטיל נבלתו שם, משא"כ בנמצא תלוי ע"ג יתדות דע"כ נתלה שם בכיון איכא הוכחה דכשרה הוא דודאי אין אדם עשוי לתלות נבלתו ע"ג יתדות, וע"כ צ"ל דרבי אמי דקאמר התם דהתירו לו משום נבלות כר"ח בנו של ריה"ג כלוי ס"ל דפליג אדרב בבשר שנתעלם מן העין בחולין דף צ"ז יעויי"ש ולדידי' מתוקים האי עובדא דר"ח כפשיטו, משו"ה הוצרך לומר שהתירו לו כר"ח בנו של ריה"ג משא"כ למאי דקיי'מל בשר שנתעלם מה"ע אסור כרב, א"כ ע"כ צ"ל דהא דהתירו לו איירא בנמצא תלוי ע"ג יתדות כמש"כ הריטב"א בשם רמ"כ, תו איכא לאוקמי האי עובדא אליבא דכו"ע והדרן לכללן דהלכה כר"י דמחמיר, ושיטת הרמב"ם מתיישבת שפיר בס"ד, ועיי' בכ"ש מש"כ ביישוב שיטת הרמב"ם ודפח"ח, ועיי' בכו"פ שתי' בתרי אנפין ולתי' צ"ע א"כ אמאי הוצרך לאוקמי כר"ח בנו של ריה"ג אימר התם לכו"ע שרי, ולמש"כ א"ש הכל בס"ד: