ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן יא
שפעת שלימים, וברכות ממרומים, עד אחרית הימים, לכבוד מח"ו הרב המאוה"ג המופלג בתורה ויר"ש כש"ת מו"ה מנחם יהודא אדלער נ"י אבדק"ק סערעדנע יע"א יקרת מכתב מעכ"ת לנכון הגיעני:
וע"ד אשר נועץ עמי היות כי בעירו זה כמה שנים אשר בן השו"ב דשם הוא שותף עם הקצבים, ובתחילה וראש שנשתתף עמהם לא עלתה על דעת מעכ"ת למחות בדבר דנהי דמבואר ביור"ד סי' י"ח שאין לאדם להיות שו"ב לעצמו וכו' אמנם בזה שרק בן השו"ב הוא שותף אין לאסור מה"ד דהא קיימ"ל קרוב נאמן באיסורין, ובפרט שהשו"ב דשם הוא איש יר"ש ומוחזק בכשרות, אמנם כעת עלה במחשבה לפניו לחוש מאחר שעל ידי שכבר הורגל בהוראת הלכה למעשה לבבו יבין כי הרבה פעמים בא לפני המורה שאלה אשר תלי' בשיקול הדעת, וכן הוא בשאלת המתרגשים לבא לפני השו"ב בבדיקת הריאה ואם אמנם שאלה גמורה מביא השו"ב לפני הרב מ"מ כמה עניינים שע"כ תליין רק לפי שיקול דעתו של השו"ב כגון בקליפות הסירכות ובחינת הבצביץ וכיו"ב א"כ יש לחוש מאוד שאהבת הבן מקלקל השורה, להיות נוטה מדרך האמת בלי כוונה, והביא בשם ס' דעת תורה שכתב בהדיא דאף שמדינא אין לאסור אם אחיו או בנו הוא שותף בבהמת הקצבים, דהא קרוב נאמן באיסורין מ"מ אם הוא איש אשר העם חושדין אותו ומרננים אחריו יש לזהר בדבר ע"כ, ובנ"ד כבר לקח אזני שמץ ממה שמקצת אנשים מרננים על זה, ובפרט כי כעת נתעורר הדבר ביותר כי עד עתה היו ד' או ה' שותפין והיה מגיע לחלקו רק חלק קטן אמנם עתה נתפרדה החבילה ורוצה בנו של השו"ב לעשות לו מקילין בפ"ע בשותפות רק עם קצב א' לבד, וממילא יהי' לו לכה"פ מחצה בריוח ובהפסד ומה גם שעי"ז יהיה קאנקארענץ בין הקצבים, ומובן כי לעת כזאת ההיזק מהטרפות יהיה יותר גדול מאשר היה עד כה, וגם ההיזק אשר הקונים ירגילו עצמן לקצבים האחרים אם לא יהי' לו בשר כשר כפי הצורך ועי"ז ממילא תתרבה דיבת אנשים המרננים אח"ז, ע"כ מעכ"ת נביך בזה ושואל חוו"ד איך להתנהג בזה, והנראה לפענ"ד בזה בס"ד, דלכאורה מוכח ממשנה מפורשת דאפי' משום רינון לא חיישינן אלא בשל עצמו ולא בשביל קרוביו, דהא תנן בסוף פ"ב דיבמות החכם שאסר אשה בנדר והמביא גט:
והמעיד לאשה להשיאה דתנן בהם לא יכנוס, כולן מותרין לבניהם ולאחיהם של אלו המתירין אותם, ומבואר בירושלמי שהובא ברא"ש ורי"ף שם שאין אדם מצוי לחטוא בשביל בנו ואחיו, והתם אין האיסור לו בעצמו משום דחז"ל חשו שמשקר מפני כך רק מפני לזות שפתים של העולם, וכן פירש"י בהדיא עיי"ש, ולכן אמרי' אם נשאת לא תצא דברננה לא מפקינן משא"כ שנים או תלתא לא חשידי בעיני העולם כלל, ומשו"ה ביאר בתשו' חוות יאיר סי' קכ"א, דלא גזרו רבנן רק בדבר מפורסים כגון הארת בכור ביחיד מומחה דבכור קלא אית לי' אם יתירוהו אבל בכל דבר הוראה שיבא בבית האדם דלית לי' קלא לא שייך רינון, ועיי' מתק דברי תשו' הנ"ל שם, עכ"פ ברור דכל מה שאסרו חכמים בזה אינו אלא משום רינון, וא"כ מוכח דבהא דאמרינן דאין אדם מצוי לחטוא לא בשביל בנו ולא בשביל אחיו, עכצ"ל דה"ק דאפי' בעיני העולם לא חשיד כלל בזה ולא שייך אפי' רינון, ועיי' בפ"ת סי' שי"ב שהביא בשם תשו' חו"י הנ"ל, דמותר לראות בכור לאחיו בזה"ז, וא"כ ממילא גם בנ"ד לא היה לנו לחוש כלל לשום רינון בזה, מאחר שמדברי רז"ל מבואר דל"ש רינון בעיני העולם לא בשביל בנו ולא בשביל אחיו א"כ מוכח דהמרננין בזה אינו אלא מחמת שנאה או קנאה, ולא הו"ל לחוש להם כלל, מ"מ אחרי העיון צע"ג לפענ"ד הא באמת אשכחן דלא משום הנאת ממון, או הנאת הגוף בלבד חשו חכמים לזה, אלא אפי' היכא דאיכא למיחש למניעת טרדא וטורח קצת אית בי' משום רינון, ומנא אמינא לה, מהא דתנן בספ"ד דבכורות הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד"א בבה"ד וששה בגסה בין תמים בין בעל מום, ופרכי' בגמרא אי"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתי למיחשדי' דבעל מום הוא והאי דלא קשרי לי' סבר כי היכא דלשקיל אגרא זימנא אחריתא, ומשני דלא תיקנו לו עוד שכר אלא כי מייתא זימנא אחריתא לא שקיל מידי, וכתבו התוס' וא"ת אכתי אמרי' האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פ"א, ותירצו שלא חייביהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראהו דאינו יכול ליטול עליו שכר, ועוד דבזה לא יחשדהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של פעם שניה, ועיי"ש בתוס' חדשים על המשניות שכ' דמשו"ה צריך להיות דוקא חכם וחסיד כאיכא ביבנה כדי שלא יחשדו שיתיר משום טירחא של פעם שניה:
אבל לתי' הא' של התוס' קשה למה צריך להיות דוקא חסיד כאילא כיון דליכא שום חשד בעולם עליו אפי' חכם שאינו כאילא יטול שכר ע"כ ולפענ"ד נראה פשיט, דנהי דלתי' הראשון ס"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם שנית אבל מ"מ אינו בגדר דרך ארץ דבפ"א משום דהוי רשאי לקח שכר רואה את מימו והשתא בשביל שאינו רשאי לקח ממנו שכר ישיבנו ריקם מלפניו, וא"כ בודאי אף שאינו חייב לראותו מ"מ יהי' רואה את מימו ושוב איכא חשש דיאמרו תם הוא והא דשרי ליה לפני שידע שלא יהא מצי לאשתמוטי מלראותו פעם שניה, ורוצה להמלט מזה הטורח, משו"ה צריך שיהי' חכם וחסיד כאילא ביבנה:
עכ"פ למדנו מזה מדברי התוס' דאפי' בשביל מניעת טירחא בעלמא שייך חשדא לא מיבעי לתי' הא' שבתוס' הנ"ל, דהא מהיי"ט לא חייבוהו לראותו פעם שנית, אלא אפי' לתי' הב' דבשביל להנצל מן הטורח לא יחשדוהו, אבל מ"מ מיהת צריך שיהי' מומחה וחסיד כאיכא ביבנה, אבל בסתם ב"א לא, וא"כ מהיכ"ת נימא דהיכא דמגיע מזה תועלת של מעמד פרנסה לבנו לא יהא נחשב כמו הנאה של מניעת טירחא לראות פעם שני מימי הבכור, ואין זה דומה למאי דאמרי' בירושלמי דאין אדם מצוי לחטוא בשביל בנו ובשביל אחיו, דהתם לא שייך לומר שיזיד להעיד שקר או לאסרה בנדר על בעלה בשביל שישאינה בנו או אחיו, דהא לדידי' עכ"פ אננו מגיע הנאה מזה כלל, משא"כ הכא דהוא בעצמו יש לו הנאה מזה מה שבנו יש לו פרנסה מהיכ"ת יגרע זה ממניעת הטירחא הנ"ל, הרי אנן סהדי דנוח לו לאדם לטרוח טירחא מרובה כדי לגרום עי"ז פרנסה לבנו או לאחיו, וא"כ עכ"פ א"א לומר שלא יהי' שייך בזה רינון, ועוד נ"ל מדקדוק לשון הירושלמי הנ"ל שאין אדם מצוי לחטוא בשביל בנו, ול"ק אין אדם חוטא בשביל בנו, דדוקא התם דאינו דבר ההוה ורגיל רק דרך מקרה אירע שהביא גט ממה"י, או חכם שאסר אשה בנדר בזה שייך לומר שאין אדם מצוי לחטוא בשביל בנו, וא"כ מהיכ"ת נימא שיחשדוהו דהתיר כן בשביל בנו משא"כ בדבר ההוה ורגיל דבכל יום ויום מזדמן לפניו לראות ולעיין בהוראות או"ה דאירע במקילין שאין לשום אדם דיעה להיות נוטה לאיסור או להיתר כ"א להשו"ב לבדו, ודאי מילתא דמסתברא דשייך בזה רינון ויפה כתב בס' דעת תורה, דהיכא דהעם מרננים אחריו יש לזהר בדבר, וכיון דקרוב לודאי, וכמעט א"א להמלט מרינון העם, ע"י עניינים שונים המתרגשות לבא במקולין, ע"כ אם מעכ"ת ידו תקיפה עליהם יבטלם משותפות הנ"ל, ואז השו"ב יקיים בעצמו והייתם נקיים וכו' ודרז"ל חייב אדם לצאת ידי הבריות כדרך שחייב לצאת ידי שמים, ובזה אחתום בדשה"ט ושתוה"ק מחו' אוה"נ בלונפ"ח ע"ע: