אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן ח

סימן ז

השם עבים רכובו, ישפיע חסדו וטובו, לכבוד ידידי הרב הגאון המופלג בתוי"ש כש"ת מו"ה שלום גאלדבערגער נ"י האבדק"ק סוואליווע יע"א: יקרת מכתב מעכ"ת הגיעני לנכון:

ומלאתי מבוקשתו לכתוב לאקרו"ט דק"ק ווערעצקיא ולשו"ב דשם להזהירם שלא יבואו בשר למכור לגליל של מעכ"ת כי עוברים בזה על לפני עור לאת"מ, ואפי' מה שמביאים לשו"ב לביתו לשחוט אסור לו לשחוט, מחמת השגת גבול כמו שביאר הגאון מבערזאן בתשו' מהרש"ם שלו ח"א סי' קנ"א, ומכ"ש במקומות שאסרו עליהם שחוטי חוץ דאית בי' תרתי, ואקוה שדברי יעשו רושם ולא יוסיפו בני עולה לכנוס בגבולו ויהי שלום בחילו, עד כי יבא שילה, וע"ד מה שנתקשה מעכ"ת בדברי התוס' בבכורות דף כ' ע"א ד"ה לקולא לא חייש וז"ל ואפי' לכהן ינתן כיון דקרב כגבי מזבח, ומיהא גבי חמורה קשה דהו"ל להעמיד ממון ביד בעלים ולא ניזל בתר רובא דאפי' רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב כדפי' לעיל וי"ל דגזר בחמורה אטו בהמה טהורה עכל"ה, ונתקשה מעכ"ת בדבריהם דהנה מש"כ התוס' ואפי' לכהן ינתן כיון דקרב לגבי מזבח בע"כ סברתם כסברת הפלא"ה ספ"ק דכתובות דאע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ היכא דאתחזק הרוב לגבי איסורא גם לעניין ממון הולכין אחרי הרוב, וגם כאן דקרב לגבי ויזבח ואתחזק לעניין זה הרוב גם לעניין נתינה להכהן הולכין אחר הרוב, וא"כ קשה מה זה שהקשה מחמורה דהא גם שם אתחזק הרוב לעניין שהחמור אסור בעבודה, ועוד למה להם להתוס' לתרץ דגזר חמורה, אטו בהמה טהורה הא בחמורה גופה איכא הך גזרה דאם כא ינתן השה לכהן יתיר החמור בגיזה ועבודה עכ"ד, והנה מה שהביא מהפלא"ה ספ"ק דכתובו' לא ידענא למה הוצרך להביא ממרחק לחמו, הלא התוס' כתבו כן תוכ"ד בתוד"ה ור' יהושע וז"ל ומיהא קצת תימא דלעניין ללקות בגיזה ועבודה ולעניין לקרב בגבי מזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא ולעניין נתינתו לכהן יחשב ספק ומ"מ מיהת מה שנתקשה בדבריהם צ"ע להבין, ולפענ"ד נראה בס"ד ביאור דבריהם דלא שייך לומר דהממון נגרר אחר האיסור משום דכבר החזקנו להרוב לעניין איסורא, אלא היכא דהוי תרתי דסתרי ממש כגון בבכור בהמה טהורה דלא משכחת לה בכור שיהי' קרב לגבי מזבח, ויהי' ממון בעלים:

משא"כ בבכור בהמה טמאה דאפי' הוא בודאי פטר חמור, מ"מ אינו נכסי כהן עד שבעלים יתננו לו לא מבעי לר"ש דפ"ח מותר בהנאה, ואם יקדש בו אשה מקודשת, ואפי' למאי דקיימ"ל כר"י דפ"ח אסור בהנאה, הא מבואר בש"ס פ"ק דבכורות דף י' ע"ב דאם מקדשה במאי דביני ביני מקודשת, א"כ דין ממון שבו עם דין איסורא דאית בי' לא הוי תרתי דסתרי משו"ה ס"ל להתוס' דבזה אין הממון נגרר אחר האיסור, ומוקמי' להאי כדיני' והאי כדיני' כן נראה לפענ"ד, ואף דמלשון הברייתא דתני לוי הוא מפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, משמע דלכאורה פ"ח ממונו של כהן יחשב ע"כ אינו אלא לשון מושאל והכוונה שגרם הפסד ממון לכהן, אבל ודאי ממון בעלים הוא כדמוכח מקדושין הנ"ל, ועיי' בנוב"י סי' פ"ד מה שכתב ליישב השגת הראב"ד על הרמב"ם שפסק דפ"ח דמיו אסורין והלא אינו מאיה"נ שתופס דמים, ותי' הנודב"י דשאני פ"ח דמתחלה לא אסרה תורה בהנאה אלא כדי שלא להפסיד ממונו של כהן, ותדע שלאחר עריפה לכו"ע אסור מטעם דתני לוי עיי"ש ולפענ"ד נראה דלפי מש"כ הראב"ד להשיג על מה שמנה הרמב"ם עריפת פ"ח למצוה, דאדרבא עברה הוא כדאמרי' מרי' בש"ס תני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן וכו' אלמא לאו מצוה היא אלא קנס, וראיתי ברי"ט אלגאזי דתלי' לה ב"ב לישני במכילתא דאיתא התם ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו מצות פדיה קודם למצות עריפה ד"א ואם לא תפדה וערפתו הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, ולפי"ז יצא לנו דלהרמב"ם דס"ל עריפה נמי מצוה, וכ"ה בטושו"ע סי' שכ"א א"כ ע"כ ל"ס לן טעמא דהוא מפסיד ממונו של כהן וכו' א"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר השיג הראב"ד במש"פ דפ"ח דמיו אסורין, דלדבריו ליכא למימר כתי' הנוב"י הנ"ל, דממנפ"ש אי טעמא משום דהפסיד ממונו של כהן לא הו"ל למחשבי' למ"ע ועיי' ירושלמי ר"פ כ"ש קמבע"ל פ"ח שהרג אדם אם הוא בעריפה או בסקילה והקש' בתשו' מהר"ם מינץ לשיטת הראשונים דס"ל איה"נ אין להם בעלים מאי קמבע"ל הא אין גומרין דיני של שור הנסקל אלא בפני בעליו, ומהיי"ט אמרינן בב"ק דף מ"ד דאם נגח והקדישו א"י לגמור דינו דכתיב והועד בבעליו, ואין לומר דקמב"ל אליבא דר"ש דהא לר"ש נמי י"ל דעד כאן לא ס"ל דמותר בהנאה אלא משום דעומד לפדות והיכא דנגח בודאי שום אדם לא יפדנו דעי"ז יתחייב סקילה, וראיתי במהר"ם שיק שתי' דהירושלמי מבע"ל היכא שכבר נתנו לכהן, ואינו מספיק כלל דלעניין זה אין חילוק בין כהן לישראל דביד כהן נמי כל כמה דלא פריק לי' איה"נ הוא ואין לו בעלים ולפימש"כ לעיל נראה ליישב דפ"ח אינו דומה לשאר איה"נ כיון דעכ"פ בידו לפדותו בשה כל דהוא שפיר מקרי בעליו, אפי' למ"ד פ"ח אסור בהנאה ואין לומר דאם יפדהו יאסר בהנאה, זה אינו דהא אם שחטו קודם שנגמר דינו לא יאסר וא"כ עכ"פ השתא מיהת תורת בעלים עליו, וגם נ"ל הוכחה ממש"כ התוס' דהא דפודין פ"ח שלא מדעת בעלים אינו מתורת זכיה ושליחות רק המצוה על כל איש מישראל לפדות פ"ח עיי"ש ואיס"ד דלא מקרי בעלים כלל, בלא"ה ל"ש תורת זכיה ושליחות כלל, א"וו דבעליו מיהא הוי, ואיידי דאיירא נ"ל דמה שהעלה במנ"ח דאפי' לדעת התוס' הנ"ל דמצוה דפדיה הוא על כל איש ישראל אבל מצות עריפה הוא דוקא על הבעלים ואין אחר יכול לעריף פ"ח של חבירו, והנה הא ודאי מילתא דמסתברא הוא, איך יפסיד ממונו של כהן דילמא יתרמי מי שיפדנו בשה ויתנהו לכהן, אלא דצלע"ג א"כ מזה גופא הו"ל למימר דמצוות פדיה נמי לא רמיא אלא על הבעלים, דהנה הרי"ט אלגאזי הקשה אמאי אין פודין פ"ח לאחר מיתה דהא מסקינן ביומא דפר ושה נקרא אפי' אח"מ עיי"ש דף מ"ט ע"ב ותי' משום דכתיב ואם לא תפדה וערפתו וכיון דליתא בעריפה ליתא בפדיה, א"כ ה"נ הו"ל למימר לענין זה דכל שאינו בערופה אינו בפדיה וכיון דמי שאינו בעליו אינו בעריפה אינו נמי בפדיה, אע"כ דמה שפודין פ"ח שלא מדעת בעלים אינו אלא מתורת זכיה ושליחות, וצ"ע, הדרן למאי דקמן, עכ"פ דפ"ח אפי' באם הוא ודאי פ"ח שם בעליו עליו, וא"כ דין ממון שבו עם דין האיסור דאית בי' לא הוי תרתי דסתרי משו"ה ס"ל להתוס' דבזה אין הממון נגרר אחר האיסור, ובזה דבריהם עולה יפה יפה בס"ד, והנני בזה אוה"נ דושו"ט ושתה"ק בלונפ"ח ע"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה