ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן ב
שלוכ"ט וי"ר לכבוד הרב המופלג בתוי"ש כבוד מו"ה אברהם פאללאק נ"י בשבת תחכמוני בק"ק הערמאנשטאדט יע"א יקרת מכתבי נראה אלי בזמנו: וע"ד אשר שאל אם ישרש ת להקהל דשם לאסור איסור על השוחט שיקבלו להם בעלי הזעלכפאבריק דשם המוכרים בשר ונעישן למקומות רחוקים, הואיל ועיקר מסחר שלהם הוא מכירת בשר למקומות אחרים, הנה מראשית כזאת עלה במחשבה לפני למשוך את ידי מלהשיב בזה, כי בכיו"ב אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר:
דמעיקר הדין פשוט וברור דרשאין הקהל לאסור איסור שלא ישחוט אלא טבח ידוע כמבואר בשו"ת הרא"ש ובשו"ע סי' א' ואף אם אמת נכון הדבר דאין כח בשום קהל לאסור איסור על מי שהוא חוץ לאגודתם היינו אם באנו לדון על הבשר שכבר שחוט, אבל פשיטא שחל תקנתם על כל מי שהוא דר באותו העיר, ואף אם ירצו לעשות תחבולה ולהביא שוחט ממק"א מ"מ הא מבואר בהגהות רמ"א סי' רכ"ח סעי' ל"ג דאסור לעבור על חומרי המקום כ"ז שהוא בתחום העיר וע"כ אפי' במי שאינו דר באותו עיר דהא ראיתי המרדכי היא מהאי דרמי בר תמרי בפ' כל הבשר יעיי"ש, א"כ כל שוחט שיבא לשם אסור לו לשחוט לעבור על תקנת אותי מקום, ואף דמשמעות כל הדינים המבוארים בענינים אלו משמע דוקא היכא דתקנת הקהל נעשה בחרם מ"מ נראה דבעיקרא דמילתא אין חילוק, ויש לקהל כח לעשות תקנה אף בלא חרם, ובפרט כיון שמה שמונעים להטיל חומר החרם הוא מטעם הממשלה יצ"ו אפשר דלענין איסורא מיהא תקנתם יש להם תוקף כאלו נעשה כנ"ל דאל"כ בטלת בזמנינו כל תקנת הקהל א"וו פשוט דהחיוב לקיימן אפי' לא נעשו בתוקף החרם: וכל מש"כ מעל"כ בזה דה"מ היכא דהתקנה הוא למגדר מילתא, אבל לא היכא לענין ממון איכא רוחא לזה ופסידה לזה דבזה א"א לעשות תקנה להפסיד ממון של המיעוט, הן אמת שבנדון זה נפלו ברברבתא, ותלי' בפלוגתתן של אבות העולם שלא הכריע הרמ"א זיל בחו"מ סי' ב' ובסי' קנ"ו אבל אין ענינו לכאן אלא היינו באם באנו לדון בדבר גביית הגאבעללע מהפאבריק, אי יש להקהל כח עליהם, אבל פשיטא שבשביל הפאבריק לא יוגרע כח הקהל לאסור איסור ולעשות תקנה סתם, שלא ישחוט אלא הממונה מהקהל וממילא כל שהוא בתוך התחום מחויב לקיים התקנה, ונהי דבדיעבד מסקנת הנודב"י ביו"ד סי' א' שאין לאסור הבשר לעיר אחרת היכא דלא נעשה בחרם והשוחט לא עבר ע"ז אבל אכתי אין אנו דנין על איסור הבשר אלא על איסור השוחט, ופשיטא שכל נפש היפה ראוי לו למנוע מלאכול משחיטות שוחט שעובר במזיד על דין המפורש בשו"ע, ומש"כ מע"כ בזה משום דבני עירו אינם יראי השם אהובי ידידי:
מעיקר הדין אין לחלק בין קהל לקהל וכבר ארז"ל בספ"ב דר"ה אם באנו לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכין אנו לדון ע"כ ב"ד וב"ד שעמד מימות משה עד עכשיו ושקל הכי שלשה קלי עולם עם שלשה גדולי עולם ללמדך אפי' קל שבקלים שנתמנה פרנס על צבור יהי' שקול בעיניך כאביר שבאבירים, ונהי שכבר קבלו עליהם כל היראים שבמדינתינו לאסור על נפשם הוראות ושחיטות כל מי שאינו באגודה של הארטשדאקסען דאקסען כפי התקנות שנתיסדו מרבותינו מוסדי דור שלפנינו ז"ל, אבל קהל ועדה שיכנסו באגודה זו תקנתם קיימת, ואין אנו לדון אחריהם אם הם ראוים לעשות תקנה זו בפרט בתקנה שהמנהג כן בכל מקומות משכנית ישראל שאוסרין כל שחיטת שאינו ממונה מהעדה, ומה"ט גופא גם בענין הראות סכין לחכם אין שייך לחלק בזה מעיקר הדין אם לא שיתברר עפ"י גב"ע כהלכה לאסור הוראתו של מרא דאתרא אז אין לחוש לכבודו:
אבל זו"ז א"א לתת בזה דברים לשיעורין:
זה נ"ל פשוט וברור מעיקר הדין, ואין צורך להאריך בזה:
ומ"מ הואיל והדור פרוץ ונפשי יודעת מאד דבכמה קהילות אפי' מהמכונים ארטהאדאקסען הני מסטרא אב' מסגיין בריש עדרי צאן קדושים ואם באנו לעשות בזה מסמרות קבועים:
התקנה אית בי' תקלה לנפשות היפות אשר יחוסו על נפשם לבילתי היגאל בפתגי שוחטים ריקים מיר"ש השכיחים בעו"ה בדורינו, ע"כ גדר גדרתי בזה וסכתי בעדי לבלתי אמור בענין זה ובכיו"ב לא איסור ולא היתר, ומה"ט גופא אחרתי עד כה להשיבו בתשובה שלימה, אמנם אחר שמע"כ הפציר בי עד בוש ובפרט ע"י גיסו הרבני החסיד מו"ה ישעי' נ"י אמרתי ויהי' מה אמהר ואחיש להודיע חו"ד בזה: