אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן א

הקדמת בן המחבר

שלוכ"ט לכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה משה רייך נ"י האבדק"ק סאס מעדיעש יע"א ע"ד השו"ב דקהלתכם שהוא זקן בן ס"ט שנים, שנחלה לפני כמה חדשים במחלת אסטמא שהוא כבדת הנשימה הבאה מן מחלת הלב, וכבר חלפו ימים וחדשים וכחותיו הולכות ודלות וזקנה קופצת עליו, הנה דבר זה אי"צ לפנים:

דהנה כבר מבואר בתשו' מאיר נתובים סי' ע"ו דבדורות הללו שמזלשו הכתות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן תקנה למגדר מילתא שעכ"פ משבעים שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש שעדיין הוא בכחו משום לא פליג כיון דרובא דרובא באותן השנים כבר בטל כח ההרגש ראוי והגון למגדר מילתא ולתקן תקנה זו, גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבין הרבנים והמורה הוראות להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם אם עומדים על חזקתם בהרגשה כיקרוב הדבר מאוד להתקלקל עכ"ל, הובא מקצתו בפת"ש, ומזה מבואר דלאו דוקא בן שבעים שנה ממש אלא כל שראינו בו סימני זקנה, ונראה כי אזלת ידו, ותש כחו הרי הוא כבן שבעים, ובתשו' מהר"ם שיק סי' יו"ד אסברא לה שפיר כיון דבא לימי ירידה מדינא אינו נקרא תו מוחזק דומיא דמקוה שמימיה מתמעטין דקיימ"ל בסי' ר"א דאין לסמוך על חזקתה דהו"ל חזקה הראוי להשתנות דאין סומכין עליה להוציא מידי חזקה אחרת, א"כ ה"נ כיון דבשנים הנ"ל אז הולך ומתמעט ומשתנה שוב אינו נקרא מוחזק א"כ כש"כ בהאי דקמן, שתשות כחו נראה בעליל, לא עדיף ושו"ב שידיו מרתתין שמבואר בנודב"י מהדו"ת סי' א' ובתשו' דבר"ח ח"ב סי' ג' כתב שלא יגרע משיכור שאבריו כבדים עליו אסור לשחוט לרוב הפוסקים, א"כ כש"כ בשו"ב הנ"ל, והנה מבואר ברמ"א סי' א' ס"ג דמי שהוא רגיל להתעלף ואומר ברי לי שלא נתעלפתי מהימן מהימן והקשה מהר"ם שיק שם דהא קיימ"ל נגד חזקה אין ע"א נאמן אלא א"כ הוא בידו, והכא אינו בידו ואמאי נאמן נגד חזקת איסור שאינה זבות, ומשתי' דאפשר שהוא בידו לשמור עצמו שלא יתעלף: לא נהירא כלל, וראיתי בתשו' טו"ס ידעת להגאון מהרש"ק מהדו"ג סי' י"ג שהוקשה לו ג"כ קושי' זו, ותי' דזה אינו מחמת נאמנות רק מכח חזקה דאם הוי טרפה לא היה מאכילה לנו, וא"כ אינו בגדר עדות, וע"כ לא אמרינן דע"א אינו נאמן נגד חזקת האיסור אלא היכא דבעינן אמירתו ובלא אמירתו הוי אסורה אבל כאן אף בלא אמירה מכח חזקה אנו מתירין שאינו נופל בגדר ע"א נאמן באיסורין, ומהיי"ט ס"ל להשיך דאפי' שותק ואננו אומר כלום נמי מהני דאלו הוי שהה או דרס לא היו מאכילה לנו ואף להחולקים על הש"ך וס"ל דבעינן חמירה דוקא:

מ"מ גם הם מודים דיש כאן חזקה דאם היו מתעלף הי' אומר רק דהם ס"ל דלא אלים חזקה זו מחזקת איסור דבהמה בחיי' ועדיין סליק חזקה כנגד חזקה וספק איסורא לחומרא:

אך לפי"ז שוב מהני אמירה שלו כיון דסליק חזקה כנגד חזקה שוב הוי כאין לו חזקה ונאמן ע"א ולפענ"ד דבריו בזה תמוהים א"כ בכ"מ דאתחזק איסורא ואננו בידו נימא הכי דיש כאן חזקה דאלו הי' אסור לא הי' מאכילה לנו, ואמאי אמרי' דא"נ אלא היכא דבידו:

וזהו באמת שיטת הרא"מ שהובא בהג"א ריש חולין דהא דאין ע"א בא"ב נגד חזקה היינו דוקא בסתם ב"א אבל במי שהוחזק בכשרות נאמן, אבל רוב ראשונים דס"ל דאינו נאמן אלא משום דבידו ע"כ ל"ס להו האי סברא, ואינו דומה למש"כ התוס' בכתובות דף כ"ב ד"ה הבא עליה בא"ת קאי דחזקה דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקת א"א, שהביא בתשו' טוטו"ד הנ"ל ראי' לדבריו דה"נ כ"כ חזקה זו שאם היו מתעלף היה אומר לנו מרעא לחזקת אינו זבוח, דהתם האי חזקה דדייקא ומנסבא עם עדות הע"א הם שני דברים נפרדין משא"כ הכא הכל חד, דהא דאם הי' טרפה לא הוי מאכילה לנו, עם מה שאומר בפירוש ששחט שפיר אי"א להחשיבם לשני עניינים ע"כ נראה ברור דהא דמהני הכא ברי לי שלא נתעלפתי היינו עפי' מש"כ הפנ"י בריש חולין כיון דחזקה זו של איסור שאינו זבוח כבר אתרע ע"א נאמן, ונהי דרש"י בגיטין דף ב' ע"ב ותוס' שם וביבמות דף פ"ח ע"א והג"א פ"ק דחולין שהקשו קושי' זו ע"כ ל"ס להו כפנ"י הנ"ל היינו היכא דצריכין לדין שמא לא נשחט כלל, בזה ס"ל דלא איתרע חזקת איסור של בהמה כלל, כיון דמחזקינן מאיסור לאיסור ובלא מעשה השחיטה עלילה הבהמה לכך שסופה לבא לידי איסור נבלה, אבל היכא דבודאי נעשה מעשה השחיטה אלא שמספקא לן אם לא אירע לו איזה דבר המפסיד השחיטה בזה הכל מודים לסברת הפנ"י הנ"ל דכבר איתרע חזקת איסור שאי"ז, ומדינא ע"א נאמן ושוב ראיתי בתרמ"ג בפתיחה כה"ש שהוקשה לו כיו"ב בהא דקתני במתני' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן בלשון המשנה י"ל דמיירא בשנים:

אבל הרמב"ם פ"ד מה"ש נקיט בהדיא בלשונו ששחטו בפני יודע משמע חד נמי מהני, והקשה נמי כקושי' הנ"ל הא ע"א אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא אלא היכא דהוי בידו והצע"ג ולכאורה משמע מהפרמ"ג דכל שאינו בידו של העומד ע"ג ולא הי' בידו איה"נ דבעי' שנים:

וצ"ע דבסו"פ לולוב הגזול מבואר להדיא דבקטן גדול עומד ע"ג מהני משמע אפי' חד וכן משמע מלשון רש"י בחולין דף י"ב ע"ב עיי"ש, מיהא לפימש"כ נתיישב שפיר קושיי' הפרמ"ג:

כיון דידעי' שנעשה מעשה השחיטה, אלא דמספק"ל אם אירע לו הפסד בשחיטה עכ"פ כו"ע מודו לסברת הפנ"י הנ"ל דכבר אתרע חזקת איסור של הבהמה, וממילא ע"א נאמן, וה"נ לעניין אם רגיל להתעלף ואמר ברי לי שלא נתעלפתי, וההד"נ בנו"ד לעניין לאסור למפרע שחיטות שכבר הוציא מתח"י, ואמר ששחט שפיר, לא גרע מדינו של הרמ"א הנ"ל, וכ"ז לעניין מה שכבר שחט, אבל פשיט וברור דלכתחילה אסור לו לשחוט אפי' בגדול עומד ע"ג, כמבואר בשמ"ח סעי' כ"ג דמי שרגיל להתעלף לא ישחוט כלל אפי' בגדול עע"ג כמבואר הטעם שם בתב"ש ס"ק ל"ח וכן במי שידיו מרתתין מבואר כן בנודב"י סי' א' ובשונ"ח סעי' י"ח מבואר ג"כ דזקן מופלג ידיו כבדות וסיים דהכל לפי מה שהוא אדם וכן הוא בשו"ע התניא ס"ק מ"ח, וא"כ בשו"ב שאנו דנין עליו שכבר קרוב לשבעים, והוא ידוע חולי של כובד הנשימה והוא הולך ומתחלש ברור ופשיט שאין להניחו לשחוט עוד, ולענין אם יש להשו"ב הנ"ל טענה נגד הקהל במה שרוצה למסור חזקת שלו לבחור א' שישא את בתו וילמוד אצלו שחיטות ובדיקות, אולם רוב אנשי הקהל ממאנים בזה, ועתה נפשם לשאול הגיע, אם הדין עם השוב ב או לא, והנה בעיקר הדין אם יש לשו"ב טענת חזקה, הגם דבמג"א סי' נ"ג הביא בשם תשו' רמ"ע מפאנו ומתשו' הרשד"ם דמינוי של תורה ושל קדושה אין בה דין ירושה, והא דאמרי' בהוריות דף י"א למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, דירושה היא לכם וכן בספרי פ' שמיני ובילקוט שם סי' תקכ"ה ובנים לא הי' להם אלו היה להם בנים היה הם קידונן:

וכל הקודם לנחלה קידם לכבוד, היינו דוקא מינוי של שררות כמו מלך וכה"ג אבל של תורה ושל קדושה אין בה דין ירושה, וראיתי כמה תשו' אחרונים שמדמין גם חזקת שו"ב לזה, אלא דממש"כ בתשו' רשד"ם הטעם מפני שכתר תורה הפקר וכל הרוצה לזכות בה יבא ויזכה משמע דס"ל דוקא היכא דשייך האי טעמא משא"כ בשו"ב וש"ץ דעיקר התמנותו הוא להיות משועבד לקהל לעשות צרכיהם לקהל בענייני הזביחה אין לו עניין להאי דמהרשד"ם וא"כ הדרן לכללא דילפי' מלמען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכן מבואר בתשו' מבי"ט סי' כ' לחלק עיי"ש ובתשו' דברי ריבות סי' קי"ו, אלא דלעומת זה איכא ג"כ חבלו' תשובות אחרונים דס"ל אפי' למאן דס"ל דגם ברבנות אית בי' תורת ירושה וחזקה אין זה אלא בדבר שהוא מילי דמכבדותא ועניין השתררות, משא"כ בשו"ב דאינו דבר של שררה אלא כמו פועל שמשועבד לקהל, וכ"מ פשטות לשון תשו' הרשב"א המובא במג"א סוס"י כ"ג בדין ש"ץ דתלי' לה במכרגא, ות"ל משום דילפי' לה מקרא א"וו דבקרא הנ"ל לא מיירא אלא בדבר של שררה וכבוד, ועיי' בתשו' מרן הח"ס חאו"ח סי' י"ב וי"ג וכן מבואר בתשו' דבר שמואל סי' מ"ז וכן הוא בתשו' גינו"ו ומייתא לה בס' דע"ת דס"ל לדבר פשוט דשו"ב אין לו חזקה לעניין ירושת בנו דאינו אלא כפועל ואין בו שום צד שררות, עוד הביא שם בשם תשו' שם אריה חחו"מ סי' ל"ט דשו"ב אין לו רק דין פועל, ואין לו חזקה מדינא להנחיל בניו אחריו כ"א מצד מנהגא:

והנה אם צריך הסכמות הציבור לאותו שרוצה לבא בטענת חזקה או אם נימא דיכול להחזיק בשירות אביו אפי' נגד רצון הקהל, הנה בתשו' שו"מ והדי"ק ח"ב סי' י"ז רוצה להביא ראי' מפי' המשניות להרמב"ם דאפי' היכא דאיכא מחלוקת נמי בנו קודם, אבל כבר ביארתי במק"א והעלתי ראי' ברורה מש"ס פ"ק דכריתות דף ה' ע"ב דבזמן דאיכא מחלוקת אינה ירושה, ואכ"מ להאריך וכבר הורה זקן הגאון מהר"ם שיק בתשו' חיור"ד סי' רכ"ח דבעי' בזה הסכמת הציבור ע"ש דמייתא ראי' מש"ס פ"ק דר"ה ונהי דמסיים שם דאם הוא הגון וממלא מקום אבותיו עושים הציבור שלא כד"ת במה שממאנים בו, התם בחזקת רבנות מיירא, אבל במינוי של שו"ב וש"ץ כיין דכבר מבואר לעיל בשם כמה מרבותינו האחרונים דאין בו דין חזקה מדינא כלל אלא משום מנהגא א"כ פשיטא דלא שייך בזה מנהגא היכא דרוב הציבור אינם מסכימין, ושוב ל"ש לומר בזה דהציבור עושין בזה שלא כד"ת, ולכל זה אין אנו צריכין לאתוי אלא אם השו"ב עומד על משמרתו כל ימי חיו, ואח"כ רוצה הבן לזכות בו מכח ירושה אבל בנו"ד שהשו"ב איצטרך לעזוב משמרתו מחמת אתילד בי' רעותא דאין אנו צריכין לכל הנ"ל דפשיטא דא"א להוריש לבנו מילתא דאיהו בעצמו אבד זכותו, ומ"מ נ"ל ומהיות טוב שהקהל ינהגו בו טובת עין ויקיימו ועשית הישר והטוב לכנוס עמו לפנים משוה"ד לפייסו בממון, וגמירי דצבור לא מיעני, ועד כמה תכבד העבודה ומה יהי' הסך שיתנו לו לשם פיוס על זה יבצעו תמימים, וממשביח שאון ימים, ינטה עליכם רב שלומים, וברכות ממרומים:

עד אחרית הימים כאו'"כ ונפש הדושו"ט וש"ת ע"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה