אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן צא

סימן צ

בענין תחומין:

א) כתב הרמב"ם פכ"ד מה' שבת היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו' ולא נתנה שיעור לתחום זה אבל חז"ל העתיקו שתחום זה י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, ומד"ס חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר, והוא כשיטת הירושלמי ספ"ק דעירובין דע"כ לא פליגו רע"ק ורבנן אלא באלפים אמה אבל חוץ לי"ב מיל גם לרבנן לוקה, ועיי"ש ברא"ש דס"ל דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דאליבא דרבנן לא משכחת לה תחום דאורייתא, ומייתי ראי' מדאמרי' בפ' כלל גדול, דידע לה בתחומין אליבא דרע"ק, משמע דלרבנן ליכא איסור דאורייתא בתחומין ועי' מהרש"ל בביאורו לסמ"ג והובא בס' ק"נ דיש לדחות דהא איירי שם ששכח כל דיני שבת ומהיכא תיתי ידע לחלק בין אלפים לי"ב מיל, והא דמוקי דידע בתחומין שזה ראה וידע מקטנותו מבית אביו שאסרו לילך חוץ לתחום אם לא ע"י עירוב עיי"ש, ולענ"ד נראה דראיה דהרא"ש נכונה, דאי ס"ד דעכ"פ י"ב מילין דאורייתא שפיר הומ"ל גם אליבא דרבנן כיון דעכ"פ ידע לה לשבת באיסור דאורייתא מאי איכפת לן אם טעה בשיעורו במה שסבר דשיעור תחומין הוא אלפים אמה ואטו אם ידע לה לשבת בהוצאה וטעה בשיעורו במה שסבר דשיעורו אפי' כ"ש לא מיקרי ידע לה לשבת ובהדיא הקשו התוס' שם:

{הוא בתוס' ישנים דף סט}: אמאי לא מוקי דידע לה לשבת באב מלאכה וטעה בשיעורו עיי"ש דמתרצו לה שפיר אבל לענין תחומין שפיר הו"מ לאוקמי אפי' אליבא דרבנן דא"נ טעה וסבר דאלפים אמה דאורייתא מ"מ שפיר ידע לה לשבת מיהת א"ו משמע דלרבנן ליכא איסור דאוריי' בתחומין, תו הביא הרמב"ן ראי' מהאי דפ' מי שהחשיך דף קנ"ג ובסנהדרין דף ס"ו אהא דתנן המחלל את השבת על דבר שחייבין על זדונו סקילה ועל שגגתו חטאת מכלל דאיכא מידי שא"ח כו' ודחו לא בתחומין אליבא דרע"ק ואמאי ל"ק תחומין י"ב מיל ולרבנן ונלע"ד ליישב בס"ד די"ל רע"ק ורבנן לטעמי' עי' ספ"ק דערובין דתני ר"ח לוקין על תחומין ד"ת שנאמר אל יצא איש גו' מתקיף לה ר"י הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, אמר ר"א מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, ועיי"ש בתוס' כיון דעיקר קרא בתחומין כתיב אפי' דרשי' לי' נמי אהוצאה מ"מ לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולפירש"י כיון דמ"מ דרשי' מני' הוצאה ס"ל דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וממילא אליבא דרב אשי דאמר מי כתיב אל יוצא עכצ"ל דהוצאה לא ניתן לידרש מהאי קרא כלל, ולפי"ז נ"ל דרע"ק ורבנן י"ל לטעמייהו אזלי דהנה התוס' כתבו בריש שבת הא דאיצטרך קרא על הוצאה אע"ג דהוצאה הוי במשכן מ"מ כיון דמלאכה גרועה היא איצטרך למילף מקרא, ומה"ט אמרי' נמי בכל מלאכת שבת לא מצרכינן אלא שיהא האב מלאכה במשכן ועל תולדה לא איכפת לן אי הוי במשכן משא"כ בהוצאה בעינן גם התולדה במשכן משום דהוי מלאכה גרועה, והנה רע"ק ורבנן פליגו בריש הזורק בזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"עק מחייב וחכמים פוטרין ולחד לישנא ברפ"ק דשבת פליגו אי ילפי' זורק ממושיט ע"ש, והשתא לרע"ק דיליף זורק ממושיט ע"כ ל"ס האי סבר' דהוצאה מלאכה גרועה הוא ממילא גם להוצאה גופ' ל"צ קרא בפ"ע ת"ל דהוי במשכן וע"כ קרא דאל יצא איש ממקומו עיקר קרא אתחומין אתי משו"ה ס"ל תחומין דאוריי' משא"כ אליבא דרבנן דס"ל לא ילפינן זורק ממושיט וע"כ כסברת התוס' הנ"ל משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, ממילא גם אהוצאה גופא צריך קרא וע"כ קרא דאל יצא היינו אל יוציא כלומר אל יצא עם הכלי ללקוט המן, ולית לן קרא על תחומין משו"ה ס"ל תחומין לאו דאורייתא, ולפי"ז י"ל היינו דאמרינן בש"ס הנ"ל תחומין אליבא דרע"ק נהי דלרבנן נמי תחומין י"ב מילין דאורייתא מ"מ א"א לומר תחומין דאוריי' אלא אליבא דרע"ק דס"ל ילפינן זורק ממושיט מיהא היינו להך לישנא דפליגו בילפינן זורק ממושיט אבל למאן דס"ל דפליגו רע"ק ורבנן בקלוטה כמי שהונחה א"כ לא תליא כלל בפלוגתא דרע"ק ורבנן הנ"ל ושפיר י"ל תחומין דאוריית' אפי' אי לא ס"ל כרע"ק לענין זורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע, ומבואר ברפ"ק דשבת דבתר דאיבעי הדר פשטה דרע"ק ורבנן בקליטה פליגו וא"כ הרמב"ם שפיר פסק תחומין י"ב מילין דאוריית', ומ"מ בש"ס פ' כלל גדול ובסנהדרין הנ"ל קאמר אליבא דרע"ק משום דבעי לשנוי דתהוי א"ש גם ללישנא דפליגו בזורק ממושיט כנ"ל נכון בס"ד:

תו הקשה הבעה"מ על שיטת הרמב"ם מהך דעשיליו דקאמר לא רוכבין שמא יחתוך זמורה ול"ק גזרה שמא יצא חוץ לתחום י"ב מילין ועי' ק"כ ספ"ק דעירובין כתב תי' נכון ע"פ קושיית מהרי"ל יהיו שנים מותרין לרכוב או לילך בקרון כמו גבי אין קורין לאור הנר דשנים מותרין ותי' דגזרינן שמא יחתוך זמורה קודם לכן כדי לרכוב אח"כ כמו דאמרינן גבי חבית של שייטי' לענין אין שטין א"כ ניחא דל"ק שמא יצא חוץ לתחום דלטעם זה הי' מותר בשנים, ודפח"ח,:

{אינו מובן דהא באמת רצה שם בגמרא לומר הטעם שמא יצא חוץ לתחום אלא דדחי לי' דא"כ נשמע מיני' דתחומין דאורייתא עי"ש בש"ס}:

ולענ"ד נראה דלשיטות הסוברים ביו"ט אין איסור תחומין דאוריי' מדכתיב ביום השביעי משמע דוקא, כדאמרינן לענין הוצאה והבערה, א"כ לק"מ דנפק"מ לענין יו"ט, ועוד נ"ל דהא בהך גזרה דאין רוכבין נכלל איסור להשתמש בבעלי חיים ולזה אין ענינו לגזור משום חוץ לתחום אלא משום שמא יחתוך זמורה וא"ש בס"ד:

והנה ביהושע כתיב אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה, פירש"י בשם מדרש תנחומא כדי שיהיו יכולין לילך ולהתפלל לפניו בשבת עיי"ש, ולכאורה תמוה אמאי לא מייתי הש"ס ראי' משם דתחומין אלפים אמה דאורייתא כרע"ק בסוטה דף כ"ז, ודוחק לומר דמשה רבנו תיקן להם לישראל כך דלא אשתמיט לאשמעי' הכי בשום דוכתא, ושוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי במ"ר פ' וישלח וכן בפ' בראשית פרשה י"א בפסוק ויחן את פני העיר דיעקב אבינו תיקן תחומין עיי"ש, א"כ א"ש מקרא הנ"ל, אלא דאי קשי' הא קשיא בספ"ק דעירובין אמרינן ג' דברים פטרו במחנה וחד מנייהו עירוב ואמרי' התם ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין, דתני ר"ח ע"ת לוקין עליו מה"ת, וע"ש ברא"ש דה"ק כיון דעכ"פ אשכחן תחומין י"ב מיל מה"ת שוב לוקין גם על תחום אלפים מכות מרדות וסיים שם הרא"ש מיהא בש"ס דילן משמע דליכא שום תחומין מדאורייתא עיי"ש, ומשמע לפי"ז דבאמת אין חילוק בין ע"ת לע"ח, ופטורין במחנה גם מע"ת וא"כ היאך מצאנו יו"ר בהך קרא דיהושע, ואולי י"ל דבאמת ס"ל להר"מ דכל מילי דרבנן הוי כדאורייתא משום דלא תסור. והא דאשכחן קילות במידי דרבנן היינו משום דחז"ל מעיקרו לא החמירו עליו לעשותו כשל תורה וכ"ז במידי דלא אסמכוה אקרא, אבל במידי דאסמכוה אקרא א"כ חזינן דבקשו לעשותו כדאורייתא שוב הו"ל כדאורייתא ממש מלאו דלא תסור כך חידש הגאון פרימ"ג בספר תיבת גומא, א"כ י"ל אפי' למ"ד תחומין דרבנן מ"מ כיון דאסמכוהו אקרא דאל יצא איש ממקומו חמיר כדאוריית' ולא התירו במחנה אלא לפי"ז שוב ליה צריך הש"ס בספ"ק דעירובין לומר ל"ש כו' משום דתחומין לוקין עליו מיהת בי"ב מיל, ולאוקמי מתניתן כיחידאי דלא כהילכתא דהא אפי' למ"ד תחומין דרבנן עכצ"ל כן כדמוכח מקרא דיהושעו' אע"כ משום דקושט' דמילת' הילכת' דתחומין י"ב מילין דאוריי', ומזה גופא סייעתא רבה לשיטת הרמב"ם וסייעתי' כנ"ל בס"ד, ודו"ק:

ב) לענין אי שייך איסור תחומין ברוכב או ביושב בקרון עי' או"ח סי' רס"ו במג"א סק"ז חולק עם הרב"י שם וס"ל דברכיבה ל"ש אין תחומין למעלה מעשרה ע"פ מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין למעלה מיו"ד דחזי להילוך מעלי' הוא וניחא תשמישתי' כי קמבע"ל בעמוד שאינו רחב ד' דל"כ תשמישתי' א"כ הה"נ ברוכב או ביושב בקרון לכו"ע יש תחומין ע"ש, וראיתי בתשו' ח"ס סי' צ"ח שכ' לחלק דאינו דומה לארעא סמיכתא דהתם איהו מהלך והארץ לעולם עומדת משא"כ ביושב בקרון או ברוכב איהו מינח נייח והקרון או הסוס הוא דמסגי תותי' ולכאורה נראה להביא ראיה לדבריו מהסוגיא במקומה דקאמר בל"ב א"נ בספינה ומאי קמבע"ל הא בספינה ודאי ניחא תשמישתי' דהא רחב ד' ועכצ"ל דבספינה לא מהני האי סבר' משום דמינח נייח ומיא הוא דמסגי תותי' כסברת הח"ס, ושוב ראיתי בחי' הריטב"א שכ' דספיקא בספינה הוא משום דדמי' לקפיצה, ועי' במג"א דנקיט נמי האי לישנא עיי"ש, ולפי"ז אדרבה יש ראי' לאידך גיסא, א"כ מ"ש דלא נקיט גם בל"ק האיבעי' בספינה, וע"כ משום דהוי ס"ל כיון דרחב ד' וניחא תשמישתי' א"כ פשיט' דבזה יש תחומין ול"ב הוי ס"ל דמ"מ כיון דאזיל ע"י קפיצה שרי', ואי ס"ד דבזה לא מהני טעמא דניח' תשמישתי' משום דאיהו מינח נייח אכתי הו"ל למיבעי כן בספינה, ומ"מ צל"ע לפירש"י הנ"ל דתלי' בל"נ תשמישתי' א"כ גם למעלה מג' הו"מ למיבעי דהא מבואר בש"ס פ"ק דשבת דף ז' דלמעלה מג' נמי לא ניחא תשמישתי', ואולי יש לחלק דנהי דלא ניחא תשמישתי' לענין עקירה והנחת חפץ אבל לגבי הילוך שפיר ניחא תשמישתי' אלא דלפי"ז צ"ע בהא דשק"וט בעירובין דף מ"ה גבי מיא בעיבא אי קני שביתה והוי ס"ד דתלי' ביש תחומין למעלה מיו"ד בשלמא לענין הילוך שפיר י"ל דל"נ תשמישתי' למעלה מיו"ד אבל לענין הנחת מים בעבים בודאי ניח' תשמישתייהו, א"כ מהיכ"ת לא יהא בהן משום תחומין כיון דכל עיקר ספיקא דלמעלה מיו"ד הוא מחמת דלנ"ת וצ"ע להבין כל זאת:

ג) כתב הטור באו"ח סי' ת"ד יש תחומין למעלה מיו"ד כגון מי שהלך בכח שם בקפיצת הדרך או עמוד שהוא בסוף התחום וקצתו חוץ לתחום וגבוה י' אסור לעלות עליו בתוך התחום ולירד מצד השני חוץ לתחום, וצלע"ג מה ענין זה לתחומין למעלה מיו"ד או לא, דע"כ לא באנו לדון בזה אלא אם קונה שביתה למעלה מיו"ד א"כ אפילו אי קנה שביתה למטה מי' אם מותר לו לילך דרך למעלה מי' אבל היכא דקנה שביתה למטה מי' ודאי אפילו הלך אח"כ למעלה מי' וירד אח"כ למטה מי' אסור לו לזוז ממקומו כיון דרחוק יותר מאלפים אמה ממקום שקנה שביתה וזה ברור ומבואר כן בהדי' בחי' הריטב"א דף מ"ג ומוכח כן מעירובין דף מ"ה והכי מבואר שם בתוס', וא"כ ממ"נפ חוץ לד"א אפי' אי אין תחומין למעלה מי' נמי אסור לו לירד כיון דקנה שביתה למטה מי' ותוך ד"א אפי' אי יש תחומין מותר ועי"ש בדרישה שכ' וז' וא"י מה בא רבנו ללמד בלשון הזה שכ' ולירד, כולי האי, ואולי נתכוין למ"ש, אבל עדיפא מני' הו"ל לאקשוי דמלשונו משמע לכאורה דקשי' לי פשיטא ומה בא ללמדנו ולדידי צע"ג לאידך גיסא להבין דברי רבנו הטור בזה, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו:

ד) מבואר בתוס' יומא דף ס"ז דדוקא לצאת להלן ממקום שקנה שביתה הוא דמיתסר מדאוריי' למ"ד תחומין דאוריי' אבל אם יצא חוץ לתחום מותר לו מה"ת לחזור ולשוב למקומו שקנה שביתה בע"ש ואיננו אלא מדרבנן ע"ש שהוכיחו כן מהש"ס ועי' מנ"ח מזה, ולענין אי כליו נמי אסורים להוליכן להלאה מרגלי הבעלים מדאורייתא היא פלוגתא בין הראשונים עי' במנ"ח הוכיח מרש"י עירובין דף ע"ט דהוא דאורייתא אבל הריטב"א ס"ל שם בהדיא דאינו אלא מדרבנן ע"ש ועי' מג"א בשם הלבוש דס"ל אדם מוזהר על תחום בהמתו מה"ת אבל בד"מ שם כתב דאינו אלא מדרבנן. ולכאורה י"ל דהך פלוגתא פתיכא באידך פלוגתא דפליגו הקדמונים אי תחומין ביו"ט מדאוריי' דלשי' הסוברים לאו דאוריי' משום דאיננו נכלל בכללא דל"ת ואל יצא איש ממקומו בשבת הוא דכתיב א"כ ה"ה דלית' בכללי דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך, ועי' ריטב"א דף פ"ב והובא במנ"ח דעבד שמל וטובל דהוא מוזהר בעצמו על איסור תחומין איננו כרגלי בעליו אלא כרגלי עצמו במקום שקנה שביתה, ונ"ל דהריטב"א לשיטתו דס"ל גם שביתת כלים כרגלי בעלים איננו אלא מדרבנן א"כ א"א להטילו כרגלי בעליו מחמת שהוא ממון בעלים משו"ה י"ל דקונה שביתה לעצמו, אבל לרש"י דס"ל דמדאוריי' הכלים כרגלי הבעלים א"כ מחמת צד ממון שבו הוא נמי כרגלי אדוניו, וכש"כ דס"ל עבד אין לו קנין שביתה בפ"ע דכל מה שקנה עבד קנה רבו וצע"ג: ה) כתב הטור או"ח סי' ת"ד יש תחומין למעלה מעשרה, כגון מי שהלך בכח שם בקפיצת הדרך או עמוד שהוא בסוף התחום ומקצתו חוץ לתחום, וגבוה י' אפי' אינו רחב ד' אסור לעלות עליו בתוך התחום ולירד מצד השני שחוץ לתחום עכ"ל, ותמוה לי מה ענין זה ליש תחומין למעלה מי' או אין תחומין למעלה מיו"ד בשלמא אם קונה שם שביתה אז אם אין תחומין אזי לא קנה שביתה באותו מקום ושוב כשיורד בכל מקום שהוא למטה מיו"ד י"ל אלפים אמה ממקום שיורד. אבל אם קנה שביתה למטה מיו"ד. שוב כשיורד למטה מיו"ד אסור לו לזוז ממקומו אפי' למ"ד אין תחומין למעלה מיו"ד, וזה פשוט וברור, וכן מבואר בהדי' בחידושי הריטב"א בשמעתין דעירובין דף מ"ג ומוכח כן משמעתא דעירובין דף מ"ה והכי איתא בתוס' שם, וא"כ ממנפ"ש אי איירי חוץ לד' אמות אפי' אינו יורד מן העמוד נמי, ואי בתוך ד' אמות אפי' לירד נמי שרי, אלא ממקום שירד אסור לו לזוז מתוך ד' אמותיו, וראיתי שגם בלבוש נקט כהאי לישנא, והוא צע"ג, וראיתי בפרישה שם שכתב ח"ל וא"י מה בא רבינו ללמד בלשון הזה שכתב ולירד, ואולי נתכוין למש"כ, אבל עדיפא מנה הו"ל לאקשויי וצע"ג:

ו) הרב"י בסי' הנ"ל וכן הוא במג"א שם הביאו שיטת הרמב"ם דבימים ונהרות כיון דאפי' מעביר ד"א אינו חייב כש"כ דל"ש בי' איסור תחומין אפי' תחומין י"ב מילין, ונראה פשוט דלא מיירי אלא מדין דאורייתא, אבל פשיטא דאיכא איסור תחומין מדרבנן דאל"כ לא מצאנו ידנו ורגלנו בהא דקמבע"ל אי יש תחומין למעלה מיו"ד ת"ל דלמעלה מיו"ד ליכא איסור הוצאה וכש"כ איסור תחומין להרמב"ם הנ"ל, אלא פשיטא דמדאורייתא קאמר, וראיתי בס' נועם מגדים על סדר התפילה שנדפס מקרוב מהגאון רבנו בעל הפרימ"ג שנתקשה דלשיטת הרמב"ם הנ"ל ל"ש איסור תחומין בזמן הזה לשיטת הסוברים דבזמן הזה ליכא רשות הרבים, ולמש"כ הדבר ברור דלא נתכוין הרמב"ם אלא לענין תחומין י"ב מדאורייתא, ועיין בלשון הרב"י, אלא דמ"מ הא קשי' לי על מש"כ המג"א בסי' רס"ו ס"ק ז' בהא דקאמר בעירובין דף מ"ג בעי רב חנינא יש תחומין למעלה מיוד וכו' היכא דאיכא עמוד גבוה יו"ד ורחב ד' לא קמבע"ל כי קמבע"ל באינה רחב ד', א"כ בקפיצה לישנא אחרינא בספינה, וקאמר המג"א דהיי"ט דלא נקט נמי לישנא קמא האיבעי' דספינה דהוי מציאות קרוב, משום דרצה למיבעי אפי' לענין תחומין דאורייתא, ובספינה לא משכחת תחומין דאורייתא אפי' חוץ לי"ב מילין, מטעם הנ"ל לפי שאין דומה לדגלי מדבר, עיי"ש במחהש"ק שמפרש כן דברי המג"א, והוא תמוה מאוד, א"כ אין מקום לספוקי כלל גם בלמעלה מיו"ד דהא למעלה מיו"ד נמי מקום פטור הוא, וכש"כ דקשי' טפי לפי מה שראית בח' ח"ס ז"ל בתשו' חו"מ סי' צ"ח שכתב לפרש דברי הרמב"ם משום דתחומין מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דנפק"ל וכיון דהאי מקומו דקאי גם לענין הוצאה כדדרשי' בספ"ק דעירובין, אל יצא ממקומו עם הכלי ללקט המן, וכיון דלענין הוצאה ל"ק אמים וכרמלית כש"כ לענין תחומין וא"א לאפסוקי קרא בסכינא חריפא, א"כ כש"כ לענין למעלה מיו"ד, הן אמת דדברי הח"ס צלע"ג דא"כ ל"ש לשון הק"ו, וגם לא משמע כן לשון תשו' הרמב"ם שלא הזכיר כלל בדבריו הך ילפותא מקרא דלא יבא איש ממקומו, ותו דא"כ הו"ל למימר דבעי' שיהא עוקר ממקום ד' על ד' דהא לענין הוצאה קאי הך מקומו אמקום ד' כמבואר בפ"ק דשבת דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' עיי"ש וצ"ע ומ"מ דברי המג"א צלע"ג בזה:

תו קשי' לי לשיטת הרמב"ם הנ"ל, מאי דוחקי' דש"ס בעירובין דף מ"ב ע"ב למהדר אטעמא דאמר שמואל הלכה כרשב"ג בספינה, וכרע"ק ור"י בדיר וסוהר, ופליגו ר"ז ורבה אי משום דשבת באויר מחיצות, אי משום דנייד, הא בפשיטות יש לחלק דדוקא ביבשה דמשכחת לה עכ"פ תחומין י"ב מיל מדאורייתא, שפיר ס"ל כרע"ק ור"י דאסור לו לילך לחוץ לד"א אבל בספינה כיון דלא משכחת לה תחומין דאורייתא ס"ל הלכה כרשב"ג וצ"ע:

ז) במג"א סי' רס"ו סק"ז חולק על הרב"י דברכיבה ל"ש אין תחומין למעלה מיו"ד לפי מש"כ רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין למעלה מיו"ד דחזי להילוך והילוך מעלי' הוא כיון דניחא תשמישתי' כי קמבע"ל בעמוד שאינו רחב ד' דלא ניחא תשמישתי' א"כ ההד"נ ברוכב או ביושב בקרון לכ"ע יש תחומין עיי"ש, וראיתי בתשו' ח"ס ח"ו סי' צ"ח שכתב לסלק דאינו דומה לארעא סמיכתא דהתם האדם מהלך והקרקע עומד משא"כ ביושב בקרון או ברוכב איהו מינח נייח, והקרון או הסוס הוא דמסגי תותי ע"כ ולכאורה נראה ראי' לדבריו מהש"ס גופא דהא קאמר בלישנא בתרא א"כ בספינה, ואי ס"ד דמילתא דפשיטא היא היכא דרחב ד' לכו"ע יש תחומין א"כ בספינה מאי קמבע"ל הא הספינה רחב ד' וניחא תשמישתי' וע"כ צריך לומר בספינה לא מהני האי סברא, משום דאיהו מינח נייח והספינה הוא דמסגי תיתי, וא"כ ההד"נ בקרון או ברוכב. ושוב ראיתי בח' הריטב"א שכתב דבספינה קמבע"ל משום דדמי' לקפיצה באויר, וכן משמע במג"א עיי"ש שכתב נמי האי לישנא עיי"ש, ולפי"ז אדרבא יש ראי' להמג"א הנ"ל דאין סברא לחלק בין איהו מהלך, או מינח נייח, דאלת"ה א"כ בלישנא קמא מ"ט לא נקיט נמי ספינה, וע"כ צריך לומר, דס"ל ללישנא קמא כיון דספינה רחב ד' וניחא תשמישתי' א"כ ליכא למבעי מידי דפשיטא דבזה יש תחומין ואיכא דאמרי דקבע"ל גם בספינה היינו מחמת סברא אחרת משום דספינה אזלה ע"י קפיצה, אלא דמ"מ צריך עיון לפי' רש"י הנ"ל, אי משום דלא ניחא תשמישתי' בפחות מד' א"כ אף למטה מיו"ד הו"ל למימר במהלך ע"ג עמוד שאינו רחב ד' כל שהוא למעלה מג' הו"ל למיבעי אי יש בו משום תחומין דהא מבואר בש"ס פ"ק דשבת דף ז' דבפחות מד' כל שגבוה ג' נמי לא ניחא תשמישתי', ותו צלע"ג בהא דשקו"ט בעירובין דף מ"ה גבי מיא בעיבא אי קנו שביתה והוי ס"ד דתלי' ביש תחומין למעלה מיו"ד עיי"ש בשלמא לענין הילוך שפיר י"ל דלא ניחא תשמישתי' אבל לענין הנחת מים בעבים בודאי דניחא תשמישתי' דהא היינו הנחתן, א"כ מהיכ"ת לא יהא בהן משום תחומין כיון דכל עיקר למעלה מיו"ד הוא מחמת דלא ניחא בתשמישתי', וצ"ע להבין כל זה:

כאן חסר התשובות הבאות:

ההמשך יבוא בעז"ה:

סוף הספר

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה