אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן פו

סימן פה

א) קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, ועי' כריתות דף כ' ע"ב ר"א אמר כגון שנתכוין לכבות כו' דת"ק ס"ל כר"ש דדשא"מ פטור ור' אליעזר בן צדוק ס"ל דשא"מ חייב. משמע לכאורה דמדרבנן מיהת אסור דהא כל פטורי שבת פטור אבל אסור וכבר העיר בהגהות מהרי"פ שם דבשבת ובשאר מקומות איתא אסור ומותר, ובאמת לק"מ דהא מבואר בתוס' ד"ה ס"ל וכן בשבת דף מ"א וביומא דף ל"ד דהך דשא"מ דהכא פס"ר הוא ומשום משאצ"לג קאתינן עלה וא"כ שפיר קתני פטור וחייב ובעלמא קתני אסור דהא דשא"מ לר' יהודא לא מיתסר אלא מדרבנן כמ"ש התוס' שם, ומכאן יש לתמוה על הריב"ש שדחה ראיית הערוך מיומא דף ליד דפס"ר דל"נ לי' מותר דהא אמרינן התם דדשא"מ דהתם אינו אלא מדרבנן ואין שבות במקדש אע"ג דצירוף עששיות פס"ר הוא מדפריך עלה מבהרת א"ו משום דפ"ר דלא איכפת לי' הוא, ודחה הריב"ש, דדוקא אליבא דר"ש דדשא"מ מותר בכל התורה כולה היא דיש חילוק בין פס"ר לדשא"מ, אבל לר"י דבכל התורה כולה דבר שא"מ אסור ובשבת הוא דשרי' רחמנא איה"נ דאין חילוק בין פס"ר לדשא"מ דפס"ר נמי לאו מלאכת מחשבת היא, עיי"ש, ולשיטתו צריך לומר הא דאמרינן בשבת דף קל"ג ודף קי"ב ודף ק"ג וכיוצא בדוכתא טובא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות דמשמע דר"ש הוא דמודה לר"י, אבל ר"י כ"ש דס"ל כן, עכצ"ל דהאי לישנא משום שאר איסורין נקט לה, ועיקר מימרא דאביי ורבא בשבת דף קל"ג איתמר אהא דאיצטרך קרא בשר אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, ואגב ריהט' נקט האי לישנא בכל דוכתא אבל איה"נ דר"ש ורבי יהודה כי היכא דפליגו לענין דשא"מ ה"ה נמי דפליגו לענין פס"ר בשבת ור"י לקולא ור"ש לחומרא, ומ"מ משמעתין צע"ג ראב"צ אמאי מחייב שתים א"כ פס"ר הוא מ"מ למ"ד דשא"מ אסור הא בשבת פס"ר נמי לא מיתסר מדאורייתא, ושוב ראיתי שהקשה כן הגאון מהר"ם א"ש בספרו אמרי בינה, ותי' בטוטו"ד דסברת הריב"ש לא נאמרה אלא אליבא דאביי דס"ל בפסחים דף כ"ה אליבא דרבי יהודה לא אפשר וקמכוין מותר דלר"י מתכוין כאינו מתכוין משוינן לי' בין לקול' בין לחומר' ה"ה נמי פס"ר אע"ג דכמאן דמתכוין דמי מ"מ שרי' משא"כ לרבא דס"ל כי קמשוי ר"י אינו מתכוין כמתכוין הנ"מ לחומרא אבל לא לקולא הה"נ פס"ר לר"י וא"כ א"ש דהריב"ש שפיר דחי ראיית הערוך ביומא דף ל"ד דמרא דהאי שמעתא אביי הוא, משא"כ בשמעתין י"ל רב אשי כרבא ס"ל, ולענ"ד תי' צע"ג דלדבריו עכצ"ל דהך צירוף דיומא הו"ל לא אפשר וכמ"ש הפנ"י בשבת פ' כירה בשם הירושלמי, דא"א ע"י חמין שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין א"כ ל"ה צריך אביי לאסוקי משום דשא"מ, דבלא אפשר אפי' כי קמכוין נמי לדידי' שפיר דמי: ותו צע"ג לדבריו ע"כ צריך לומר דהריב"ש ל"ק הכא אליבא דר"י אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר כיון דכי קמתכוין אסור הה"נ פס"ר ובאמת הא דשרי' לא אפשר וקמכוין לר"י ע"כ צריך לומר דהיינו דוקא באד"ר או היכא דלא קעביד מעשה, א"נ היכא דהאיסור הוא ליהנות, אבל לא בשאר דוכתי, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו אליבא דאביי אטו בכל התורה כולה כל איסורין שריי' לר"י היכא דלא אפשר וקמכוין, ועי' מזה במג"ש שם בסוגיא דפסחים ובשבת דף מ"א ובחי' פנ"י שם, א"ו דהריב"ש לאו משום דמכוין כאינו מתכוין קאמר לה, אלא משום דכיון לר"י בכה"ת כולה דשא"מ אסור והכא גלי רחמנ' דשרי אין סברא לחלק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר והדר' קושי' הנ"ל לדוכתה משמעתין:

ונראה בס"ד ליישב שפיר דבאמת מה שכתבו התוס' דבשבת מודה ר"י דדשא"מ מותר מה"ת, נראה לי דהא גופא לאו כו"ע היא ובפלוגתא דתנאי תלי' ותרי תנאי אליבא דר"י, דהא גרסינן בביצה ספ"ב עגלה של קטן אינה נגררת אלא ע"ג כלים, ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, וקאמר בגמרא דת"ק נמי ר' יהודה ותרי תנאי אליבא דר"י, ופירש"י דת"ק סבר עגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה. שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשה תחת גלגולה, ונראה דהני תנאי אליבא דר"י פליגו אי דשא"מ אסור מה"ת או לא והיינו אי דשא"מ אסור מה"ת חיישינן שמא לא יתגלגל האופן ויעשה חריץ משא"כ למאן דמתיר גרירת עגלה ול"ח להכי, ויש להסביר יותר ע"פ מה דמבואר בר"פ הנחנקין, רב לא שבק לי' לברי' למשקל סלוא דלגבי אחרינא הו"ל שגגת לאו ולגבי ברי' איכא שגגת סקילה, עיי"ש בתוס' דהחושש דילמא יתגלגל מילתא שיתהפך הקוץ באופן דלא יוכל ליטלו אלא ע"י פס"ר למעבד חבורה, ולפי"ז י"ל ה"נ דכוותי', למ"ד דשא"מ דאורייתא ואע"ג דחורש כלאחר יד הוא מ"מ י"ל כעין דאורייתא תיקון, אבל למ"ד דשא"מ מדרבנן ל"ח להנ"ל, ויתיישב בזה מה דפירש"י שם במשנה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים, דבשבת קאמר וכ"פ הרע"ב והקשה התויו"ט למה להו לפרושו אשבת, ואי משום דתנן ונטלת בשבת התם לרבותא קתנ' כן אבל לאיסור' הוי יו"ט רבות' טפי ולהנ"ל יתיישב שפיר דביו"ט כיון דהוי שגגת לאו ת"ק נמי מודה דל"ח שמא לא יתגלגל האופן עכ"פ נקטינן דהאי תנא אליב' דר"י ס"ל דשא"מ בשבת אסור מה"ת וא"כ יש לומר רב אשי מוקים לה לראב"צ אליב' דהך תנא ושפיר חייב שתים ולק"מ לשיטת הריב"ש:

עוד נ"ל בס"ד ליישב קושי' הנ"ל על הריב"ש משמעתין, דנהי דר"י מודה בשבת דשא"מ לא מיתסר מדאורייתא הנ"מ בשאר מלאכות אבל בחבלה והבערה, למ"ד מקלקל בחבלה והבערה חייב א"כ ע"כ לא בעינן מלאכת מחשבת הו"ל כשאר איסורין שבתורה דדשא"מ אסור מה"ת, ונהי דר"י בעצמו ס"ל דמקלקל בחבלה פטור מ"מ לשיטת התוס' הא לא תלי' זב"ז, וא"כ שפיר י"ל דר"א בר צדוק ס"ל במקלקל בחבלה דחייב וא"כ דבר שא"מ אסור מדאוריית'. ובאמת צע"ג על התוס' דלא ניחא להו לתרץ כן ואפשר דהוי קשי' להו א"כ למה לי' למימר דפליגו בדשא"מ לימא דכו"ע דשא"מ אסור מיהא ת"ק ס"ל מקלקל בחבלה פטור משו"ה דשא"מ בהבערה נמי לא מיתסר מדאורייתא וראב"צ ס"ל מקלקל בהבערה חייב ואין לומר היינו אוקימת' קמייתא דהא י"ל דמ"מ רב אשי חידש באוקימת' דידי' דלאוקימת' קמיית' הוצרך לאוקמי בנפח, משא"כ לאוקימתא דידי' א"ש טפי ברוחא, דהך דהכי אינו מקלקל מיהא ממילא הא בהא תלי' ומ"מ על הריב"ש מיהא ל"ק די"ל דלא ניחא לי' לאוקמי דכו"ע ס"ל כר"י בדשא"מ כיון דהלכתא כר"ש וניח' לי בזה הא דפליגו תנאי בסוף פ"ב דביצה אי גזרינן קרוד אטו קרצוף ע"ש, וקאמר בגמ' דהני תרתי תנאי ס"ל דשא"מ אסור ופליגו אי גזרינן וקשי' לי לשי' התוס' דדבר שא"מ בשבת אינו אסור מה"ת א"כ מ"ט דמ"ד גזרינן הא הו"ל גזירה לגזירה ולהנ"ל י"ל דלמ"ד מקלקל בחבלה חייב אי ס"ל בעלמא דשא"מ אסור מה"ת ה"ה נמי בחבלה כיון דלא בעינן מלאכת מחשבת ולפי"ז י"ל הני תרתי תנאי פליגו במקלקל בחבלה אי חייב או לא כנ"ל נכון בס"ד:

ונראה לי בס"ד ראיה ברורה לשיטת הריב"ש הנ"ל מפירש"י בשבת דף קכ"א אהאי דבעי מיני' דר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת א"ל צירעה אנו הורג, נחשים ועקרבים לא כש"כ ודחי דילמא לפי תומו, ופירש"י לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו א"צ לשמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדשא"מ לר"י מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזרו ויש לתמוה מאי דוחקי' דרש"י לפרש אליבא דר"י הא בפשיטות וברווחא הו"מ לפרושי אליבא דר"ש דדשא"מ מותר כש"כ דא"ש טפי, ולשי' הריב"ש א"ש די"ל האי דדורסו לפי תומו פס"ר הוא וא"כ לר"ש ליכא למשרי' כיון דפס"ר אסור מדאורייתא משו"ה הוצרך רש"י לפרש דס"ל כר"י וא"כ נהי דהוי פס"ר מ"מ אינו אלא מדרבנן, ולענין מזיקין לא גזור, ואין להקשות דאכתי הו"מ לפרש דאתי' כר"ש ונהי דפס"ר לר"ש חייב מ"מ ליכא איסור דאורייתא משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, לק"מ דרש"י לשיטתו בשבת דף ק"ו: {עי' שם ברש"י וצע"ג להבין כונת רבינו כאן}:

לר"ש דמקלקל בחבלה חייב הה"ד מלאכה שאינה צריכה לגופא, וא"כ אליבא דר"ש הו"ל מלאכה דאורייתא:

ועפ"י שיטת הריב"ש הנ"ל נתיישב לי בס"ד מה דמקשים על הרמב"ם סוף ה' כלאים דפסק לא ילבש אדם את הכלאים אפי' להעביר בהם את המכס ואלו במוכרי כסות פסק דמוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכוין ותמה הכ"מ דהא בב"ק דף קי"ג רמי להו מרמי להני תרתי ברייתות ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש, וא"כ מזכי שטרי לבי תרי ועיין ביו"ד סי' ש"א מה שהביא הטו"ז בשם הב"ח בטעמו של הרמב"ם דהאי דלא ילבש אדם את הכלאים הוי פס"ר והטו"ז תמה ע"ז א"כ קשיא דגם הגמ' הו"ל לשנוי הכי ולשיטת הריב"ש נ"ל בס"ד ליישב שפיר על פי מה שחידש הפנ"י בפ' כירה דף מ"א ע"ש. בטעמא דמ"ד דבר שא"מ מותר, דיליף מכלאים דכתיבי תרי קראי דכתיב לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש, ואמרינן ביבמות דף ד' אי כ"ר לא לא יעלה הו"א אפי' מוכרי כסות כתוב לא תלבש, אם כן ממילא מוכח דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ומבי' ילפי' בכה"ת דדשא"מ מותר, ולכאורה תמוה, דהא סוגי' הגמרא דהתם אליבא דר"י רהטא ע"ש ובאמת עמד בזה בחידושי הרשב"א עיי"ש מה שתי' אבל להרפנ"י צריך לומר ע"כ דלר"י איה"נ דבכלאים דבר שא"מ מותר אלא דבכה"ת לא ילפינן מני' משום דאית לי' איזה לימוד בשאר איסורן דדשא"מ אסור וע"כ צ"ל כן דאל"כ לשיטת התוס' ביומא נמי תיקשה אמאי לא יליף דשא"מ משבת, דכתבה רחמנא מלאכת מחשבת, וע"כ צ"ל דאית לי' לימוד דדשא"מ אסור, א"כ הה"נ אהך ילפות' דכלאים איכא למימר הכא ולפי"ז י"ל עפ"י סברת הריב"ש הנ"ל דלר"י פס"ר גבי שבת נמי לא מיתסר מדאורייתא, הה"נ גבי כלאים כיון דבכל התורה כולה גלי רחמנא דדשא"מ אסור והכא שרי א"כ אין חילוק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר, ואפי' תימא דהריב"ש גבי שבת מטעם מלאכת מחשבת קאתי עלה, מ"מ הא גופא איכא למילף משבת דבדין הוא דכה"ת הו"ל למילף משבת דדשא"מ מותר מה"ת וע"כ צ"ל לר"י דאית לך לימוד דדשא"מ אסור, אבל בכלאים דגלי רחמנא דדשא"מ מותר איה"נ דמצינו למילף משבת דגם פס"ר שרי, ולפי"ז י"ל כוונת הגמ' בב"ק להיפוך הא ר"י הא ר"ש דהא דמותר כדי לעבור את המכס אע"ג דהוי פס"ר הא אתי' כר"י:

{ובזה מיושב קו' תוס' בזבחים צא: ד"ה הא ר"י עי"ש}:

דגלי רחמנא דשא"מ בכה"ת כולה אסור והכא גלי רחמנא דשרי א"כ אף פס"ר נמי שרי' והא ר"ש דדשא"מ בכה"ת שרי' וא"כ כלאים נמי לא שרי אלא היכא דלא הוי פס"ר והתם בשעבר את המכס כיון דפס"ר הוא איה"נ דאסור, וכיון דהרמב"ם פסק כר"ש ממילא א"ש דפסק דאסור ללבוש כדי להעביר את המכס וא"ש בס"ד, [אב"ה לא זכיתי להבין דב"ק דהא בב"ק דף קי"ג מייתי הש"ס הברייתא ר"ש משום ר"ע מותר להבריח את המכס ומפרש לה הש"ס לענין כלאים וטעמא משום דבר שא"מ מותר הרי בהדי' דלר"ש שרי צע"ג להבין דברי קדשו ודו"ק, ואולי יש ליישב ולדחוק דר"ש אליבא דר"ע קאמר ור"ע סבר דבר שא"מ אסור ולי' לא ס"ל דאיהו ס"ל דשא"מ מותר ואסור להעביר את המכס משום פס"ר ודוחק]:

תו הקשה בס' אמרי בינה לשיטת הריב"ש הנ"ל מש"ס שבת דף צ"ה ממאי דגרסינן שם המכבד והמרבץ ר"א מחייב חטאת וחכ"א משום שבות, ומסקינן התם והאידנא דקיימ"ל כר"ש אפילו לכתחילה נמי, והקשו בתוס' ממנפ"ש אי פס"ר הוא היכי מסקינן האידנא דקיימ"ל כר"ש שרי ואי לאו פס"ר היא, ר"א אמאי מחייב הא בשבת לכו"ע דבר שא"מ מותר מה"ת, ותי' דפליגו אי הוא פס"ר, והא דקאמר והאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה אע"ג דאיכא למימר דקיימ"ל כר"ש ומ"מ מיתסר כר"א, מ"מ הי' פשיט להגמרא דהלכה כחכמים לגבי ר"א דלאו פס"ר ומשו"ה אינו אלא משום שבות, וא"כ לדידן דקיימ"ל כר"ש אפי' משום שבות ליכא, והשתא לשיטת הנ"ל הק"ל מהיכן פשיטא לי' להגמרא דהאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, הא י"ל דלר"א ורבנן כו"ע ס"ל דהוי פס"ר אלא דבהא פליגו ר"א סבר דשא"מ מותר וא"כ פס"ר אסור מה"ת משו"ה מחייב חטאת וחכמים ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור א"כ פס"ר נמי אינו אלא משום שבות, א"כ האידנא דקיימ"ל כר"ש י"ל דחייב חטאת, והיא קושי' נפלאה, ונראה לי בס"ד ליישב בכמה אנפין, חדא דבלא"ה הקשה בס' הנ"ל מאוקימתא דרב אשי בשמעתין דאמר ראב"צ מחייב תרתי דס"ל דשא"מ חייב וע"כ צ"ל דפס"ר הוא כמו שכתבו התוס' וא"כ ע"כ מוכח דעכ"פ בפס"ר איכא איסור דאורייתא, מיהא י"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דאיה"נ דרב אשי ס"ל דבפס"ר לכו"ע איסור דאורייתא איכא ולאביי דקאמר הריב"ש סברתו הנ"ל הא מצי לאוקמי באוקימתא קמייתא דפליגו במקלקל או בלהקדים, וא"כ סתמא דגמ' בשבת דף צ"ה שפיר מסיק דהאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, דהא רב אשי סידר הש"ס ואיהו ס"ל דשא"מ בפס"ר לכו"ע אסור מדאוריית' וא"כ ע"כ פלוגת דר"א וחכמים דהתם מתפרש כמש"כ התוס' וא"ש, ויותר נכון נלענ"ד ליישב בס"ד על פי מש"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין ר"פ הנחנקין בשם רבע"ת דר"ש לא שרי' דשא"מ אלא באיסור לאו דשגגתו לא צריך כפרה אבל בשגגת כרת דשגגתו נמי צריך כפרה אסר ר"ש מלבד באיסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וא"כ שוב א"א לומר דר"א ס"ל בכה"ת כולה דשא"מ מותר, דהא שמעינן לי' לר"א לקמן בפרק דבסמוך דשגגת לאו נמי צריך כפרה:

{עי' כריתות כ"ה במתני' שם}:

דהא ר"א מחייב לי' אשם תלוי, וא"כ ע"כ ס"ל דשא"מ בכה"ת מיתסר, ושוב א"א לומר טעמא דר"א משום דס"ל דשא"מ מותר:

עוד נ"ל בסיד ביישוב קושי' הנ"ל, עפ"י מה דפירש"י בריש שמעתין: {עי' כריתות י"ט רש"י ד"ה מבעי' לי' עי"ש}:

דר"א דיליף פרט למתעסק מדכתיב בה ע"כ ל"ס לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש והגם די"ל רש"י ל"ק אלא דלא דריש מלאכת מחשבת כדר"נ אמר שמואל למעט מתעסק כיון דלדידי' קרא דבה למעוטי מתעסק קאתי, ואכתי מצינו למימר דממעט ממלאכת מחשבת דשא"מ והכא היי"ט דמחייב משום דהוי פס"ר אלא דאם תאמר כן שוב מעיקרו לק"מ קושי' הנ"ל דאם נימא כסברת הריב"ש א"כ גם פס"ר אימעט ממלאכת מחשבת, ואכתי אמאי מחייב ר"א, וא"כ שפיר פסק הגמ' הילכתא דהאידנא דקיימ"ל כר"ש אף לכתחילה ש"ד, ועיין עוד בסמוך בכלל דשא"מ בס"ד אות... ועפ"י שיטת הריב"ש הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם בפרק כ"ב מה' שבת הל"ה וה"ו וז"ל אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה וכו', אבל נותן מים חמין לתוך אמבטי של צונן, עוד בהל' ו' מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה והוא תמוה מאוד כמו שתמה שם הכ"מ דהא מבואר בסוגי' דמיחם שפינהו בשבת פ' כירה דמיחם שפינהו מעל האור ויש בו מים חמין מותר ליתן לתוכו צונן מרובים לכו"ע, כדמבואר באוקימתא דאביי, ונהי דרב אדא ב"מ מוקי לה מתני' במיחם שפינה ממנו מים, מ"מ אביי ורב אדא לא פליגי לענין הלכה, אלא לענין אוקימתא דמתני' אמאן תרמיי' אבל במיחם שפינה ומים בתוכו כיון דלאביי מותר ליתן לתוכו צונן אפי' לאוקימתא דמתני' כר"י כ"ש אי מוקמי' למתני' כר"ש ועיין שם בכסף משנה דכתב ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל ר"א ואביי פליגו גם בזה דלר"א דוקא במיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו צונן אבל מיחם שפינהו עם המים אסור בכלי ראשון ולאביי מותר אפי' במיחם שפינהו עם המים ופסק הרמב"ם כאוקימתא דרב אדא משום דקיי"ל כר"ש ועי' בטו"ז סי' שי"ח ס"ק י"ח שהרבה לתמוה על הכ"מ בזה חדא מהיכ"ת לשוי' מחלוקת בזה בין ר"א לאביי, ותו דאי פליגו א"כ איך יפסוק הרמב"ם כאוקימתא דרב אדא כיון דלא קיימא מסקנא כן מכח קושיית אביי, והוא רוצה לדחות קושיית אביי ואין זה בכח שום פוסק, והיא באמת תמיהא נשגבה, אבל לענ"ד נראה לתרץ שפיר בס"ד ע"פ שיטת הריב"ש הנ"ל, בשגם לפי מה שכתבנו לעיל מוכח מהרמב"ם בה' כלאים דנמי כשיטת הריב"ש ס"ל ולא מבעי דאין כאן תיובתא, אלא אפי' סייעתא נמי איכא מסוגיא דשמעתין, לשיטת הרמב"ם הנ"ל עי' בשמעתא דהתם, דמוקים לה ר"א ב"מ מתני' דמיחם דה"ק מיחם שפינה ממנו מים כו' והלא מצרף הא מני ר"ש דדשא"מ מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני, אלא אמר אביי ה"ק מיחם שפינהו עם המים לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הו"א דדשא"מ אסור, ובתוס' תמהו על אתקפתא דאביי הא מצינו כמה וכמה קראי דפינה קאי אמה שמפנין מתוכו, כגון פנו דרך פנו כלים, ותי' דהכא כיון דהו"מ למטעי הו"ל לפרש כן בהדיא, ותירוצם תמוה כמו שתמה במהר"ם לובלין א"כ כש"כ דקשי' לאביי טפי דהו"מ למטעי ולפרש דמתני' פינה ממנו מים קאמר ור"ש היא, והוי נפק מנה טעותא לקולא אבל לר"א לא הוי נפיק מינה חורבה כ"א לחומרא דהו"א דוקא פינהו עם המים קאמר עיי"ש, והוא תמיהא נשגבה, ויותר קשה מאי איכא למטעי שייך הכא דהא ודאי לא מצינו למטעי דאליבא דר"ש אסור, דמהיכ"ת, ועכצ"ל דעכ"פ לא הוי ידעינן דתנא דמתניתן ס"ל כר"ש והו"א דמיחם שפינהו עם המים קאמר וס"ל כר"י בדשא"מ ובזה י"ל דלא קפיד תנא כיון דבלא"ה כבר סתם לן כמה משניות כר"ש כגון מתני' דמוכרי כסות ומתני' דנזיר חופף ומפספס וכן הקשה הפנ"י:

וליישב כ"ז נראה לענ"ד בס"ד דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם, ותחלה נראה ליתן טעם לפסק הרמב"ם דאוסר לתת צונן לתוך חמין בכלי ראשון, ונראה בס"ד ע"פ מה שהקשה הפנ"י אמאי שרי במים מרובים הא מסתמא א"א לצמצם לשפוך כל המים מרובין בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות א"כ לאלתר שנותן המים לתוכו בשפיכה ראשונה שהמים מועטין הרי מתבשלין. ומאי מהני אי אח"כ מוסיף עליהם סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן, ע"ש מה שתי' דאין דרך בישול בכך כיון דאינו מתקיים וצע"ג לדבריו מש"ס ס"פ כל התדיר דפריך הגמ' לשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג אישים ופריך הגמר' והלא מכבה ומאי פריך הא י"ל כיון דבאמת אין הכיבוי מתקיים דהא השלהבת עולה מיד ושורף היין אלא דלפום ריהטא מכבה עכ"פ עד שעה שחוזר ומתבער, ודילמא לא אסרה תורה כיבוי כה"ג, ועכצ"ל דאין לחלק בכך, ואולי אפשר לחלק דדוקא לענין איסור שבת דהאיסור הוא מחמת מלאכה שפיר י"ל כה"ג לאו מלאכה הוא הואיל ואין מלאכתו מתקיימת משא"כ לענין כיבוי האש של מערכה דלאו במלאכה תליא מילתא, ליש לחלק בכך וע"ש, אבל מ"מ עיקר הקושי' כמות שהיא נראה דלק"מ דאיה"נ דמתני' לא שריא אלא בשפיכה מרובה באופן דמפשר מידו ואדרבה בזה מדוקדק היטב לשון המשנה דקתני נותן לתוכן מים מרובין כדי להפשירן וצע"ג האי להפשירן דקתני למה לי' בשלמא לרב י"ל דקתני הכא לאפוקי שיעור לצרף אבל לשמואל דאף שיעור לצרף שרי למה לי' למתני כדי להפשירן ולהנ"ל י"ל דקמ"ל דצריך לשפוך מים מרובין בשפיכה מרובה דמפשירן מיד לאפוקי מקושי' הפנ"י הנ"ל, וקושיית הפנ"י לק"מ: מיהא י"ל דמ"מ קושית הפנ"י שפיר קשי' ע"פ סוגי' דר"פ הנחנקין דרב לא שבק לי' לברי' למשקל סלוא, משום דהו"ל שגגת כרת, והקשו בתוס' מהא דשמואל בדשא"מ ס"ל כר"ש ובמלאכה שא"צ לגופה ס"ל כר"י א"כ איך שרי במיחם לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהו"ל שגגת סקילה, וי"ל דהא דאסרינן התם קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך ע"ש, ולפי"ז שפיר יקשה קושיית הפנ"י נמי דהא יש לחוש דזימנין לא ישפוך מים כ"כ שיהא בו כדי להפשיר ונמצא שהוא מבשל ויוכל לבא לידי שגגת סקילה, דהא (הו"ל פס"ר ושוב לא איכפת לן) כשנותן מים מועטים הו"ל פס"ר ושוב לא איכפת לן אי מוסיף עליו מים מרובים, כנ"ל כונת קושיית הפנ"י, ולפי"ז יש לומר דאיה"נ היינו סברת הרמב"ם דס"ל דאי איכא מים בתוך המיחם אסור לשפוך לתוכו כ"ז שהוא כ"ר אפי' מים מרובים דחיישי' שיבא לידי שגגת סקילה דהו"ל פ"ר מיהא הנ"מ ביש בו מים מכ"ר, אבל פינה ממנו מים דאין המיחם מחמם המים כל כך דעכצ"ל כן לשיטת הרמב"ם הנ"ל שוב לא הוי פס"ר וא"א לבוא לידי שגגת סקילה משו"ה שרי, והשתא נראה דמסוגיין ראי' מוכרחת לשיטת רבנו דכבר כתיבנא דהסוגי' תמוה מאוד, מאי פריך לי' אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני הא מצינו נמי לשון פינה בכה"ג, ואי מ"ש התוס' דהו"מ למטעי דלא שייך טעותא בזה דהא ודאי לר"ש שרי ולר"י מיתסר, וכדכתיבנא לעיל, א"ו כשיטת הרמב"ם הנ"ל דבמיחם שפינהו עם, המים, אסור ליתן לתוכו מים מרובים מטעם דאפשר לבוא לידי שגגת סקילה דהיינו שישפוך מים מועטים ויבוא לידי בישול מיהא הנ"מ לר"ש דדשא"מ מותר וא"כ פס"ר אסור מה"ת שפיר אפשר לו לבוא לידי שגגת סקילה, משא"כ לר"י דדשא"מ אסור ובשבת הוא דשרי משום מלאכת מחשבת אין סברא לחלק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר וכשיטת הריב"ש הנ"ל וא"כ שוב אין לחוש שמא לא יוכל לצמצם לשפוך מים כ"כ שלא יבוא לידי בישול דא"נ והא עבד הכי ליכא חיוב סקילה, איה"נ דמותר ליתן לתוך המיחם שיש בו מים, ובזה יתפרש הסוגיא דהתם שפיר דבודאי מיחם שפינהו עם המים לא יתן לתוכו מים מרובין אפי' כדי להפשירן וכשיטת הכ"מ אליבא דהרמב"ם, וא"כ שפיר אתקיף לה אביי כיון דהו"מ למטעי דמיחם שפינהו מע"ג האור קתני ובזה נמי שרי ליתן לתוכו מים מרובין ובאמת קי"ל לאסור בזה משום דהו"ל שגגת סקילה וכקושיית הפנ"י הנ"ל למיתנא בהדיא מיחם שפינה ממנו מים דהא השתא אתי' מני' חורבה ולקולא, אע"כ דמתני' ר"י היא דדשא"מ אסור א"כ שוב לא שייך לומר דאתי למטעי כהנ"ל דהא אליבא דר"י איה"נ דמיחם שפינהו עם המים נמי שרי לתת לתוכו מים מרובין כדי להפשירן וכ"ז אליבא דר"י משא"כ אליבא דר"ש דפס"ר אסור מה"ת גם אביי מודה דמיתסר ושפיר פסק הרמב"ם כנלע"ד נכון מאוד:

ובמאי דכתיבנא ארווח לן בס"ד ליישב מה דתמוה על הרמב"ם ה' מעה"ק שפסק המתנדב יין נותנו לספלים ותמהו הכ"מ ונושאי כליו דהא מסקינן בפ' כה"ת דף צ"א דלשמואל דס"ל בכ"מ דשא"מ מותר חלפו ע"ג האישים, וכיון דפסק הרמב"ם דשא"מ מותר התם נמי הו"ל לפסוק בזה כשמואל ועי' מג"א סי' ש"ז, שהביא תי' הכ"מ בשם הרמ"ך דמשמע לי' להרמב"ם מתוס' דמנחות דלא כשמואל דהא תנן התם בדבר זה יפה כח המזבח מכח הכהנים ע"ש וקאמר לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים עיי"ש אע"כ משום דה"ל פס"ר ועדיין התמיה קיימת, א"כ שמואל האי מתני' היכא מתרץ לה ועכצ"ל דשמואל מוקים לה מתני' כר"י דדשא"מ אסור א"כ אכתי מהיכא מוכח דלר"ש נמי איכא איסור משום פס"ר, ומהיכ"ת לפסוק דלא כשמואל, וע"פ כל הנ"ל י"ל ודאי לא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כהלכתא ומסתמא מתני' כר"ש אתי', מיהא לאוקימת' דאביי ע"כ מתני' דמיחם כמי אתי' דוקא אליבא דר"י א"כ לא מוכח ממתני' דמנחות די"ל הא בלא"ה כבר אשכחן דסתם לן תנא כר"י, ולפי"ז י"ל שמואל מוקים לה מתני' דמנחות כר"י דאיהו ס"ל כאוקימתא דאביי משא"כ להרמב"ם י"ל דכאוקימתא דר"א ס"ל א"כ מתני' דהכא ר"ש ולא אשכחן סת"מ דלא כר"ש שוב לא מסתבר לאוקמי מתני' דמנחות הנ"ל דלא כריש א"ו משום דהו"ל פס"ר ודוק היטב ועיין עוד לקמן בס"ד:

אלא דקשי' לי לשי' הריב"ש הנ"ל לפי מ"ש התוס' בעירובין דף צ"ג דלא חשיב אביי בהדי הני תלת מילי דעבד רבה כשמואל אלא מידי דאין נפק"מ כ"א לקולא אבל היכא דאיכא נפק"מ נמי לחומרא לא קחשיב ומה"ט ל"ח הך כיון דהותרה הותרה ע"ש ולשיטת הריב"ש הנ"ל לא הו"ל למיחשב הא דהלכה כר"ש בגרירה, דהא נפק"מ לענין פס"ר לחומרא דאי הלכה כר"ש א"כ פס"ר אסור מה"ת משא"כ לר"י, וראיתי בחידושי רע"א ז"ל שהקשה כן קושיא זו לאביי לשיטתו דס"ל בפסחים דף כ"ה לר"י לא אפשר וקמכוין נמי שרי א"כ לא הו"ל למיחשב הלכה כר"ש בגרירה כיון דנפק"מ לענין לא אפשר וקמכוין לחומרא, וקושי' זו יש ליישב, דהא מבואר בתוס' דלר"י דשא"מ בשבת לא מיתסר מה"ת, א"כ לא אפשר וקמכוין נמי לא שרי', אבל לשיטת הרי"בש הנ"ל קשי' דעכ"פ לענין פס"ר נפק"מ לחומרא ולכאורה יש לתרץ דהתוס' לא כתבו כן אלא היכא דאיכ' נפק"מ לחומרא להלכתא אבל לענין פס"ר אין כאן נפק"מ להלכה, מיהא לפי מ"ש בטעמא דהרמב"ם דלא יתן לתוכו מים מרובין משום חשש שגגת סקילה קשי', וצ"ל דהריב"ש ל"ס לי' סברת התוס' הנ"ל דהא כ' התוס' שם עוד תי' אחר עיי"ש בעירובין:

אלא דאי קשי' הא קשי' לי, לשיטת הריב"ש מהא דאמרי' בסנהדרין ר"פ הנחנקין רב לא שבק לי' לברי' למשקל סילוא, דגבי אחרינא הו"ל שגגת לאו ולגבי ברי' הוי שגגת סקילה ופריך הגמ' אלא דהא דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ הא הו"ל שגגת סקילה, וע"ש בתוס' שהקשה לימא כל דבר שאינו מתכוין אסור באיסור סקילה, ותירצו דהתם החשש שמא יתהפך הקוץ בענין דלא מצי למשקלי כ"א בפס"ר ע"ש, ולשיטת הריב"ש דלר"י פס"ר לא מיתסר מה"ת מאי פריך דהא א"א לבא לידי איסור סקילה, משא"כ בהאי דלא שבק לי' לברי' למישקל התם ודאי אי יבא לידי פס"ר יהי' איסור סקילה וצע"ג, ולפי מש"כ לעיל דהריב"ש לא קאמר הכי אלא אליבא דאביי אבל רב אשי דבשמעתין ע"כ ל"ס לי' הכי א"ש דו"ק היטב:

{כריתות כ'}:

ב) ת"ק ס"ל דשא"מ פטור וראב"צ סבר דשא"מ חייב, הך פלוגתא דתנאי דפליגי בי' ר' ור"ש בכמה דוכתא לא אתפרש בגמרא פלוגתי' במאי, ומ"ט דמ"ד דשא"מ אסור, ומ"ט דמאן דשרי, ואי בקראי או בסברא פליגו, והנה מדברי הריטב"א ביומא דף ל"ז בסוגי' דצירוף יש ללמוד דעיקר טעמא דמ"ד דשא"מ מותר הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה גבי שבת מני' ממעטינן נמי דשא"מ וכה"ת כולה משבת ילפינן בק"ו, וכן מבואר סברא זו בפנ"י בסוגי' דמיחום עיי"ש, אמנם התוס' בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה את"ל, כתבו דע"כ טעמא דדשא"מ מותר לאו משום מלאכת מחשבת דהא בשאר מקומות נמי מפטר אינו מתכוין כגון במוכרי כסות דכלאים ובנזיר דחופף ומפספס וכיו"ב, ותו דהא מוכח התם בגמ' דאי אמרינן נמי מקלקל בחבלה חייב מ"מ אליבא דר"ש דשא"מ מותר אפי' בחבלה אע"ג דלא בעינן מלאכת מחשבת אי מקלקל חייב. א"ו טעמא דדבר שא"מ לאו משום מלאכת מחשבת היא, וצע"ג על הריטב"א הנ"ל, בשלמא שאר איסורין שפיר מצינו למימר דיליף בק"ו משבת אבל בחובל ומבעיר עכ"פ למ"ד מקלקל חייב הו"ל למימר דשא"מ נמי חייב. וכיו"ב קשיא לי על מש"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין בשם רבותינו בע"ת דר"ש לא שרי דשא"מ אלא באיסור לאו משום דשגגתו לא צריך כפרה, אבל באיסור כרת דשגגתו נמי צריך כפרה הה"נ דשא"מ מיתסר, חוץ מאיסורי שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וצע"ג, א"כ בחבורה ובהבערה דלא בעינן מלאכת מחשבת, למ"ד מקלקל בחבלה והבערה חייב א"כ ליתסר נמי דשא"מ ומסוגי' דכתובות מוכח דדשא"מ מותר אפי' בזה וצע"ג, ויותר קשה מסוגי' דשבת דף ע"ה גבי פוצע חלזון דמוקי לי' אביי ורבא אפי' בשפצעו מת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, עיי"ש, וכתבו התוס' דע"כ לשון מתעסק לאו דוקא דהא הסוגי' אליבא דר"ש אזדא וכיון דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב, אנא דשא"מ קאמר והשתא לשיטת הריטב"א הנ"ל דדשא"מ כמי מלאכת מחשבת נפקא, אכתי הק"ל מ"ק מתעסק הוא אצל נטילת נשמה הא מ"מ בחובל דלא בעינן מלאכת מחשבת דשא"מ נמי חייב, והיא קושי' חמורה לשיטת הריטב"א הנ"ל וצע"ג:

מיהא הא נראה לתרץ די"ל הריטב"א מפרש לי' כדכתב הרמב"ן בחידושיו, שהוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות, ואם מת לא נעשית מחשבתו, דאדרבא הוא טורח לשמרו שלא ימות ע"ש, אבל מסוגי' דכתובות צע"ג, והנה התוס' כתבו שם בכתובות ובשבת דף ע"ה הנ"ל דדשא"מ לר"ש לאו משום מלאכת מחשבת מיתסר, אבל לא איתפרש לן מדבריהם ז"ל אלא טעמא מאי, ומהיכא ילפינן לה, וראיתי להפנ"י פרק כירה דף מ"ג שכתב דילפינן לה מהא דאמרינן בסוגי' דיבמות דף ד' גבי כלאים דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז וכלאים לא יעלה עליך, ואמרי' התם דאתי למעוטי דמוכרי כסות מותרין למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחמם אלמא דדשא"מ מותר ור"י דס"ל דשא"מ אסור מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה עיי"ש, ונראה לי דיש לומר ר"י דמוקי לה הך דהך ברייתא דפוצע חלזון בשפצעו מת אבל בשפצעו חי חייב נמי אנטילת נשמה, ורבא דמוקי לה אפי' בשפצעו חי ומשום דמתעסק הוא בנטילת נשמה י"ל דבהא מילתא פליגו דשא"מ מהיכא ילפינן לה דלר"י ס"ל דמטעם מלאכת מחשבת מיפטר, וא"כ בחובל דמקלקל נמי חייב וע"כ משום דל"ב מלאכת מחשבת ע"כ צריך לאוקמי בשפצעו מת דבשפצעו חי מחייב אפילו בדשא"מ, ורבא ס"ל דילפי' לה מכלאים הנ"ל, א"כ בחובל נמי מיפטר דשא"מ כמו בכל איסורי שבתורה, ועיין בשבת דף מ"ו ע"ב רמי לי' אביי לר"י מי אר"ש כבתה אין לא כבתה לא, מ"ט דילמא בהדי דנקט לי' כבתה הא ר"ש ס"ל דשא"מ מותר וקאמר לי' ר"י דכל היכא דכי קמכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין שרי ר"ש והיכא דכי קמכוין איכא איסורא דאורייתא, גזר ר"ש בלא מתכוין, ופריך לי' רבא ממוכרי כסות, ולכאורה תמוה רב יוסף היכא אישתעימת' הך מתני', ולהנ"ל י"ל דתלי' בהנ"ל, דבאמת יש לומר דלא קשי' ממתני' דכלאים דילמא הנ"מ באיסור לאו, אבל באיסור כרת שפיר י"ל דגזר ר"ש באיסור דאורייתא, מיהא אי נימא דעיקר מילתא דדשא"מ מותר בשבת מכלאים הוא דיליף א"כ ע"כ צ"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא"כ שוב אין חילוק גם לענין גזירה דרבנן משא"כ אי נימא גבי שבת ממלאכת מחשבת הוא דנדע דשא"מ ואיה"נ דמכלאים ליכא למילף שפיר י"ל דבאיסור כרת החמירו לאסור מדרבנן כל היכא דאי הוי מכוין הי' אסור מה"ת ודו"ק: ועיין בהרב"י באו"ח סי' של"ז שכתב כל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין גזר ר"ש כל היכא דליכא איסור דאורייתא במתכוין, בלא מתכוין מותר לגמרי, וכבר תמה בזה הא"ר ות"ש והובא בפרימ"ג דשנה משנתו כה"א דגמ' בשבת דף מ"ו ומסקנא לא קיימא כך מחמת פירכא דרבא, ממוכרי כסות, ויותר תמוה על הלבוש שקבע כן להלכה, והוא מרפס איגרא:

ונלענ"ד בס"ד, דהנה הפנ"י בסוגי' דמיחם הקשה אמאי שרי דשא"מ הא קיימ"ל בכל הש"ס דברים שבלב אינן דברים ומתוך כך העלה דאיה"נ דלא שרי דשא"מ אלא היכא כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין באותו ענין שנעשה באיסור, משא"כ היכא שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אפי' ר"ש מודה דאסור דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה ע"ש, ודבריו בזה מרפסין איגרא א"כ היכא מצאנו ידינו ורגלינו בכולי סוגי' דדבר שא"מ כגון בסוגי' דמיחם דפריך והלא מצרף ומשני ר"ש היא דדבר שא"מ מותר וכי התם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין כוונתו לצרף, וכ"כ גבי כיבוד וזילוף בשבת דף צ"ה דקאמר האידנא דקיימ"ל כר"ש מותר אפי' לכתחילה, וכי מחשבתי ניכרת מתוך מעשיו דאיני רוצה לאשויי' גומות, וכ"כ בהא דנזיר חופף ומפספס וכיו"ב כלהי סוגי' דמיירי בדשא"מ מוכח כנגדי, ואי משום דברים שבלב אין דברים, לק"מ דודאי אי היי כ"ר דצריך שיכוין שלא לעשות מלאכה הוי א"ש דאותו כוונה הו"ל דברים שבלב אי לאו שניכרת מתוך מעשיו אבל באמת התורה קאמר' איפכא דמלאכה לא הוי מלאכה אלא אי הוי מלאכת מחשבת א"כ אמרינן להיפוך דכל כמה שאינה ניכר מתוך מלאכתו המחשבה שנתכוין לכך המלאכה אינה מלאכה, דלא נקראת מלאכת מחשבת, ומשו"ה היכא דהוי פס"ר דאנן סהדי שנתכוין כמו שכ' התוס' ביומא איה"נ דאסור משום מלאכת מחשבת, ויש ליישב בזה בס"ד קושיית התוס' בשבת דף ע"ה גבי פוצע חלזון דפריך הגמ' ולחייב נמי משום נטילת נשמה, ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ופריך והא אביי ורבא דאמרו תרוויי' מודה ר"ש בפס"ר ומשני שאני הכא דכל כמה דאית בי' חיות ניחא לי' טפי כי היכי דליציל צבעו, ופירש"י דר"ש לא מחייב בפס"ר אלא היכא דלא איכפת לי', והתוס' הקשו על זה משבת דף ק"ג דקאמר הגמרא בדעבד בארע' דחברי', אע"ג דהתם נמי לא איכפת לי', ולהנ"ל י"ל תינח היכא דכתיב מלאכת מחשבת אבל בחבלה דלר"ש מקלקל בחבלה נמי חייב א"כ הא לא בעינן מלאכת מחשבת, איה"נ דבעינן דוקא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דאין רצונו באותו אופן שנעשה באיסור משו"ה בעינן דוקא דיהא טפי ניחא לי':

אלא דלפי"ז יש לחקור תינח לענין הל"ת של ל"ת כל מלאכה דע"כ מלאכת מחשבת שפיר י"ל כן. אבל לענין המ"ע של תשבות נימא איפכא כיון דקיימ"ל בכל המצות דאורייתא מצות צריכות כוונה א"כ לא איכפת לן אי אינו ניכרת מתוך מחשבתו שכוונתו לעשות מלאכה, ואדרבא בעינן שיהא ניכרת מתוך מחשבתו שרצונו בענין שלא יעשה מלאכה, דבזה שפיר שייך סברת הפנ"י הנ"ל, דלא אתי' מחשבה ומבטל מעשה וא"כ אכתי תיקשי ליתסר מיהת מחמת משה דשבתון מיהא ז"א דהא באמת לא איתפרש בתורה האי שביתה מאי היא וע"כ כונת רחמנא שישבות מעשיית מלאכה וכיון דלא נקרא מלאכה אלא דבר שהוא מלאכת מחשבת ממילא לא עבר נמי אמ"ע דתשבות, מיהא יש לומר דזה תלי' בפלוגתא דאמוראי בשבת פ' במה מדליקין במתני' דאין מדליקין בשמן שריפה פריך הגמ' נימא עשה דוחה ל"ת ומשני אביי ורבא אמר קרא הוא לבדו ולא מילה שלא שמם א"כ מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר עיי"ש ורב אשי תי' שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומסתברא דהני אמוראי בהא פליגו, דלכאורה פלוגתתם צריך ביאור אטו מי איכא מאן דפליג דאין עשה דוחה ל"ת וגם בהא דשבתון עשה נמי לא מסתבר שיחלוק שום אדם אבל יש לומר בהא פליגו אביי ורבא נמי מודו דשבתון עשה מיהא אינהו ס"ל דלא נאמרה עשה זו אלא היכא דאיכא לאו דלא תעשה מלאכה אמר רחמנא תשבות מעשיית מלאכה, אבל כיון דמלאכה אין כאן כיון דעשה דותה ל"ת ממילא אין כאן גם עשה, ומשו"ה צריך קרא יתירה אבל רב אשי ס"ל שבתון הו"ל עשה בפ"ע והיא בעצמותה מורה על השביתה ממילא הו"ל עשה ול"ת,:

{ויש להעיר עוד מרש"י ברכות דף כ' גבי ולאחותו עי"ש דס"ל לרש"י דהלאו לא נאמר במקום מת מצוה וא"כ ה"נ י"ל דהעשה דתשבות לא נאמר במקום שהמעשה לא נקרא מלאכה ועי"ש בתוס' דחולקין על רש"י בסברא הנ"ל. ועי' עוד תוס' קידושין ל"ד בד"ה מעקה ועי' בתוס' סוף חולין ד"ה ל"צ עי"ש ודו"ק}:

ועי' בס' ברוך טעם כלל עשה דוחה ל"ת פ"ו:

ולפי"ז י"ל הך דשמעתין נמי בהא תלי' דלאביי ורבא דהעשה דשבתון לא קאי אלא על שביתה ממלאכה המפורשת בקרא אחרינא א"כ כיון דמלאכת מחשבת מימעט כל היכא דאין מחשבתו ניכרת שרוצה לעשות מלאכה הה"ד נמי דעשה דשבתון אין כאן אלא באופן זה, משא"כ לרב אשי דעשה דשבתין היא פתרון השביתה בעצמותה ולא תסוב כלל על לאו דלא תעשה מלאכה, הה"נ לענין מלאכת מחשבת י"ל כן, דעכ"פ עשה איכא אם לא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ועפי"ז א"ש בס"ד ליישב שיטת הרב"י והלבוש הנ"ל, דלכאורה איכא למידק למאי דפרישית מאי פריך לי' רבא ממוכרי כסות דילמא דוקא בכלאים דאין כאן אלא לית משו"ה שרי' משא"כ בשבת דאיכא כמי מ"ט דשבתון נהי דלענין הל"ת דמלאכה מותר דשא"מ אבל לענין העשה י"ל דבעינן דוקא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואפי' תימא דהאי דמטלטל נר הדולק נמי איכא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאין רצונו בכיבוי:

{צ"ע א"כ אמאי הוצרך לומר היכי דכי מכוין איכא איסור דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש הא לדברי רבינו איכא איסור דאורייתא אפי' בלא מכוין אלא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואפשר שהוא לשון מושאל ובאמת הכונה היא דאיכא עשה דשבתון}:

עכ"פ כיון דמשכחת לה דשא"מ דאסור שפיר גזרו בי' רבנן,:

{ועי' בתוס' מ"ו שם ד"ה דכל היכא עי"ש}:

מיהא להנ"ל א"ש דאביי ורבא לשיטתייהו מ"ע דשבתון אל"ת דמלאכה קאי והיכא דמלאכה אין כאן מ"ע נמי אין כאן, משא"כ למאי דקיי"ל כרב אשי בתראי איה"נ דלק"מ ממוכרי כסות ושפיר י"ל כאוקימתא דרב יוסף, וא"ש שיטת הרב ב"י והלבוש בסי' של"ז ולפי"ז י"ל דלהלכה נמי אפי' אי לא קיי"ל כאוקימתא דאביי ורב יוסף היינו לענין דנגזור היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל עכ"פ י"ל דכל היכא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איה"נ דאיכא עכ"פ איסור עשה למאי דקיי"ל כאוקימתא דרב אשי דהוא בתראי:

ועפ"י כל הנ"ל נראה לענ"ד ליישב בס"ד שיטת הרמב"ם בפ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"ד הי' כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, ותמהו עליו דהא בגמר' לא הוצרכנו לאסוקי לטעמא דאין שבות במקדש אלא אליבא דר"י דדשא"מ אסור אבל למאי דקי"ל דשא"מ מותר אפי' בלא טעמא דאין שבות במקדש נמי אין כאן שום איסור וכבר הקשה כן בלח"מ שם ותירוצו דהרמב"ם ס"ל דהוי פ"ר הוא תמוה א"כ סוגיא דיומא איך מתפרשת והלח"מ שם נלחץ מאוד בזה, ונראה לי בס"ד דלכאורה קשי' לפי הנ"ל איך קאמר אביי דשא"מ מותר הא כיון דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איכא עכ"פ איסור עשה, מיהא ז"א הא כבר כתיבנא דלאביי ע"כ ליכא למימר האי סברא כדמוכח מפ' במה מדליקין והתם מארי דהאי שמעתתא אביי הוא אבל למאי דקיי"ל כרב אשי דשבתון עשה ואין עשה דוחה ל"ת א"כ העשה דשבתון קיימא בפ"ע ולא תלי' כלל בלאו של ל"ת מלאכה איה"נ דאיכא עכ"פ איסור עשה אע"ג דהוא דבר שא"מ כיון דעכ"פ אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ושפיר הוצרך הרמב"ם לומר דמ"מ במקדש שרי משום דאין שבות במקדש כנלענ"ד נכון בס"ד:

{אינו מובן דהא אם יש עשה א"כ מה מהני לן הא דאין שבות במקדש}: אלא דלכאורה אכתי קיימא באנפין מ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ש דבמיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו מים צונן והתם נמי כיון דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ליתסר עכ"פ משום דתשבות וי"ל התם נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאין כונתו לצרף דדרך המצרפין לתת הכלי כולו לתוך המים ולא לשפוך מים לתוך הכלי, משא"כ הכא בהאי שמעתא דיומא דבאמת נותן העששיות לתוך המים אין כאן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא בעי להו לצרף משו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שבות במקדש כנלענ"ד בס"ד: וע"פ הנ"ל הנה מקום אתי ליישב שיטת ההמ"ג בפ' י"ב מה' שבת התמוה מאוד, שכ' לדעת רבנו דל"ש צירוף אלא בנתכוין לכך אבל בלא נתכוין אפי' בפס"ר אין כאן מלאכה כלל דומיא דקטימת קיסם אליבא דרבי אליעזר עיי"ש, וכבר תלו עליו כל שלטי הגבורים א"כ כי פריך הגמ' והלא מצרף למה הוצרך לאוקמי כר"ש דדבר שא"מ מותר אליבא דר"י נמי הו"מ לאוקמי ויותר קשה דאביי קאמר אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף כו' היא דאמר דשא"מ אסור ולההמ"ג אפי' לר"י מותר והלח"מ נדחק בזה לחלק בין צירוף עששיות לצירוף מיחם דבמיחם מודה ההמ"ג, ואכתי לא פשטינן מתמי' נשגבה מש"ס יומא דהתם בצירוף עששיות מיירי ומ"מ פריך הגמרא ומי אמר אביי הכי והאמר אביי לא נצרכו אלא לר"י ומכש"כ דהרמב"ם גופא קאמר הטעם משום דאין שבות במקדש, ומ"ש הלח"מ דעששיות היינו כלים הוא תמוה כיון דעכ"פ עששיות משמע נמי חתיכות של ברזל אכתי לא פריך מידי מנלן לפרש הך עששיות כלים דתיקשי לך מבהרת, ולפי מ"ש נ"ל בס"ד ליישב הכל על נכון דאיה"נ לענין סברת ההמ"ג דלא מקרי מלאכה אלא בנתכוין לכך נמי י"ל דמחשבה זו נמי בעינן שיהא ניכרת מתוך מעשיו ואל"כ איכא עכ"פ עשה דשביתה, מיהא בקטימת קיסם הנ"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא בעי לי' לחצוץ בו שיניו, כיון דקוטמו וזורקו ואינו חוצץ שיניו משו"ה אין כאן אפי' איסור עשה משא"כ בעלמא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נשאר עכ"פ איסור עשה מיהא תינח לר"ש דדשא"מ מותר אבל לר"י דדשא"מ אסור אפי' במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, א"כ גם הכא לא מהני מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לשוי' היתר משו"ה שפיר קאמר דלר"י אסור מפני שהוא מצרף, וכ"ש דא"ש טפי בש"ס יומא דבצירוף עששיות לא הוי מחשבתו ניכרת כלל מתוך מעשיו וא"ש בס"ד, ומהא דמשמע מההמ"ג דאפי' לר"י דדשא"מ אסור מ"מ לא מחייב לא תברא, דבדקדוק נקט ההמ"ג דלא מחויב חיובא מחמת איסור מלאכה הוא דליכא אבל עכ"פ איכא מ"ע דתשבות, וא"ש בס"ד:

ובזה ארווח לן שפיר מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה' שבת נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהן עיי"ש בההמ"ג בפ' הראשון ובלח"מ הקשה ע"ז א"כ בטלת כל שבותים דרבנן דבכולהו נימא דאסורין מה"ת מחמת מ"ע דתשבות ומתוך כך פי' דקאי על פחות מכשיעור, ועדיין דבריו צ"ע לפי מה דמוכח בגמ' דף ע"ד דח"ש בשבת אסור מה"ת וכן מבואר במשנה למלך פי"ח מה"ש, ובהג"א פ' כלל גדול עיי"ש דלא כהח"צ א"כ לא הוצרך ללמוד זה ממצות עשה דתשבות תיפ"ל משום ח"ש ככל איסורין שבתורה, ולפי מ"ש א"ש דיש לומר דבא לרבות הנ"ל היכא דל"ה מלאכת מחשבת מ"מ מ"ע עכ"פ איכא היכא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"ש מה שהרמב"ם סמך לזה הענין איסורי שבות דדבר שאינו מתכוין עיי"ש:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה