אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן פה

סימן פד

א) בשו"ע או"ח סי' ש"ב ס"א קיי"ל דשאר כל הפירות חוץ מזתים וענבים ורמונים ותותין מותר לסוחטן לכתחלה, והוא כשיטת הרי"ף והרמב"ם, והרב"י שם הקשה הא מבואר בגמ' שבת דף קמ"ד טעמא דר"נ דאמר הלכה דאין סוחטין ברימונים כיון דאחשבינהו הו"ל משקה ע"ש וא"כ בכל פירות הו"ל למימר כן, ועכצ"ל כפירש"י ותוס' שם דהא דתני' סוחטין בפגעין ובפרישון ובעוזרדין לאו להוציא מימיהן קאמר אלא למתק את הפרי אבל לסחוט איה"נ דאסור משום דאחשבי' וא"כ איך פסקו דשאר כל הפירות מותר לסחוט לכתחלה, ותי' הרב"י כיון דעיקר סברא דאחשבינהו לא מוכח אלא מדאמר ריח תרדין שסחטן ונותנן לתוך המקוה פוסל את המקוה בשינוי מראה תה לפי ס"ד דאין המקוה נפסל בשינוי מראה אלא ע"י משקה משא"כ למאי דמסקי' בטעמא דר"ח כדר"פ דכל שאין עושין ממנו את המקוה פוסל בשינוי מראה א"כ הדרי' מסברת אחשבי' ונקטי' ברייתא דסוחטין בפגעין ובעוזרדין כפשוטי' עיי"ש, והב"ח שם הקשה ע"ז נהי דלאוקימתא דר"פ ליכא הכרח לסברא זו מחמת מילתא דר"ח מ"מ מנ"ל דר"פ פליג אהך סברא דהוי ס"ל מעיקרא דכל היכא דאחשבי' אית בי' דין סחיטה ותו אפי' את"ל דהכי הוא מ"מ מנ"ל להלכה כר"פ דלמא כר"נ ס"ל טעמא דאחשבי', ונראה ליישב בס"ד דע"כ מוכרח כן מהסוגי' דגרסינן התם בר"פ חבית אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין, ר"י אומר אם למשקין היוצא מהן אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר, ובגמ' א"ר אריא"ש מודה הי' ר"י לחכמים בזתים וענבים ומודים חכמים לר"י בשאר פירות אלא במאי פליגי אר"נ ב"י מסתברא בתותים רמונים פליגי דתני' זתים שמשך מהן שמן כו' והכניסן בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור תותים שמשך מהם מים ורמונים שמשך מהן יין והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין ולסתם היוצא מהן אסור דברי ר"י וחכ"א בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור, ואמרי' תו התם אשכחן ר"י דמודה לחכמים בזתים וענבים, רבנן דמודים לר"י בשאר פירות מנ"ל דתני' סוחטין בפגעין ובפרישן ובעתרדין כו' וממאי דרבנן הוא דלמא ר"י הוא ונהוי נמי ר"י אימר דשמעית לי' לר"י יוצא מעצמן סוחטין לכתחלה מי אמר אלא מאי אית לך למימר כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפי' לכתחלה, אפי"ת רבנן כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפי' לכתחלה ש"מ רבנן היא ש"מ, ע"כ סוגית הגמר', והקשה רש"י אמילתא דרנב"י אמאי נקט לישנא דמסתבר' בתותים ורמונים פליגי הא מבואר כן בברייתא בהדי' ותי' משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים והה"נ בשאר פירות ולהודיעך כחו דר"י נקט להו ואי משום ברייתא דלקמן דשמעי' דמודו חכמים לר"י בשאר פירות לא בהדי' שמעי' לה דאיכא למימר ר"י הוא כדפרכי' עלה, ולכאורה דברי רש"י הנ"ל תמוהין בזה נהי דפרכינן עלה מ"מ הא משנינן לה שפיר להאי פירכא ואמרי' ותהוי נמי ר"י והוא פליאה נשגבה אפירש"י: מיהא אחרי העיון נ"ל ליישב בס"ד דעד כאן לא דחי' בגמר' ותהוי כמי ר"י אלא אי ס"ל האי סוחטין בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל למאי דקאמר בתה"כ דטעמא דר"כ דהלכה כשל מנשיא בן מנחם דאין סוחטין ברימונים משום דאחשבי' א"כ האי סוחטין בפגעים לאו סחיטה ממש קאמר אלא למתק הפרי ולא לצורך המשקה וברמונים אסור גם למתק משום גזירה דלמא עבד לשם משקה משא"כ בשאר פירות א"כ שוב לא מוכח דבריי' אתי' כרבנן דהא י"ל דהא בהא תלי' לר"י דבהכניסן לאוכלין לא גזר שמא יסחוט ה"ה נמי דלא גזר בשאר פירות למתק אטו סחיטה ושוב לא מוכח מידי דמודו רבנן בשאר פירות וא"ש פירש"י דאיכא למימר האי ברייתא ר"י הוא וז"נ בס"ד:

והשתא מדקאמר ר"נ ב"י מסתברא דמודים חכמים לר"י בשאר פירות ומסתמא דגמ' נמי דייק כן מברייתא דסוחטין בפגעין ובעוזרדין ומסקי' עלה ש"מ רבנן הוא ש"מ, א"כ ממילא מוכח דלא הוי ס"ל דהאי סוחטין היינו למתק הפרי אלא סחיטה ממש א"כ מוכח דלמסקנא לא ס"ל טעמא דאחשבי' וע"כ משום דס"ל כר"פ דקאמר טעמא דר"ח בתרדין שסוחטין לאו משום דאחשבי' הוא, וא"כ שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם ושו"ע דשאר פירות סוחטין לכתחלה, כנלענ"ד נכון מאוד בס"ד ודוק היטב:

ועיין בטו"ז ס"ק א' שהעלה דלדינא אין כאן מחלוקת בין הפוסקים דהרי"ף והרמב"ם נמי לא התירו בשאר פירות אלא משום דאמרי' עיקר כונתו לא הי' אלא למתק הפרי אבל איה"נ דמי שרוצה לסחוט שאר פירות וגילה בדעתו בפירוש שבשביל המשקה היוצא הוא סוחט ודאי אסור לדברי הכל עיי' מ"ש שם, ונ"ל הוכחה ברורה לשיטת הטו"ז מסוגי' דשמעתין דהא אמרי' מודים חכמים לר"י בשאר פירות ומוכחינן לה מדתני' סוחטין בפגעין ובעתרדין כו' ומסקי' כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפי' לכתחלה עי' בגמ' ולכאורה יש להפליא הא מעיקרא לא אמרינן אלא דמודים חכמים לר"י היינו דמחלקי' בין אם הכניסן לאוכלין או למשקין ומשמע דגם בשאר פירות דינו הכי דיש חילוק בין לאוכלין ובין למשקין והוא פלא דהא מסקי' דבשאר פירות אפי' לכתחלה סוחטין, וא"כ מה מקום לחלק בשאר פירות בין אם הכניסן לאוכלין או הכניסן למשקין, א"ו כמ"ש הטו"ז דגם בשאר פירות אם גילה דעתו שבשביל המשקין הוא סוחט ודאי אסור גם להרי"ף והרמב"ם וא"כ שפיר מחלקי' גם בשאר פירות בין הכניסן לאוכלין או למשקין וזהו ראי' שאין עלי' תשובה לשיטת הטו"ז הנ"ל, דוק כי אמת נכון הדבר בס"ד:

ב) משקה הבא לאוכל כגון שסוחט אשכול ענבים לתוך קדירה שי"ב תבשיל פליגי הרי"ף ור"ח בפרק חבית אי כאוכל דמי או כמשקה ובש"ע סי' ש"ך סעי' ד' פסק המחבר בפשיטת כשיטת הרי"ף והרמב"ם דכאוכל דמי, ושם בסעי' ג' לענין כבשים ושלקות כ' המחבר בזה שני דיעות, דלר"ח כל שצריך למימיהן חייב חטאת אפי' סחט לקדירה שי"ב אוכל, וצע"ג דה"ל להביא שיטת הריח לעיל בס"ד גבי מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שי"ב תבשיל והרמ"א בהגה כ' באמת שם דלדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור, אבל על המחבר צ"ע מ"ט נטר להביא שיטת הר"ח בכבשים ושלקות, ועיי' בטו"ז ס"ק ו' שדקדק על הרמ"א מאי לשון נמי דקאמר כש"כ הוא דהא ענבים חמירא טפי לדברי הכל דאפי' ביוצא משקין אסורין משא"כ בכבשים ושלקות וא"כ פשיטא דאסור אפי' לקדירה ע"ש, ומ"מ גם על המחבר יש לדקדק כנ"ל לאידך גיסא ודוחק לומר דסמך עצמו ע"ז דיהא נלמד במכש"כ מדין כבשים ושלקות, ותו הקשה הטו"ז שם על השו"ע דכאן לא הכריע בין שתי שיטות הנ"ל ובה' יו"ט סי' תק"ה הכריע כהרי"ף דמותר לחלוב לתוך המאכל ולא הביא כלל שיטת ר"ח ור"ת האוסרים:

ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דלכאורה תמוה לי אהא דא"ר סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, מכדי סחיטה תולדה דדש היא דמפריק הקשין מתוך השיבלים א"כ מה לי אם המשקה היוצא ממנו דין משקה יש לו או דין אוכל סוף סוף מפריק מיהא הוי דהא בדש גופא נמי אוכל הוא דמפריק מתוך השיבלים ומ"מ חייב וצ"ל דל"ד לדש דהתם אין השיבלים ראויים לאכילה כ"א ע"י שמפרק מתוך השיבלים עי"ז משוי להו אוכל, משא"כ באשכול ענבים דמעיקר' נמי ראויים הם לאכילה כמות שהן, מיהא למ"ד משקה הבא לאוכל הו"ל משקה שפיר חייב כי היכי כשמפרק האוכל מתוך הקשין דע"י שמשוי להו אוכל חייב משום דש הה"נ היכא דמפרק ועשה משקה מן האוכל, משא"כ למ"ד אוכל הבא למשקה כאוכל דמי וא"ש, ובזה ניחא בס"ד שיטת המחבר דדוקא בכבשים ושלקות דמיירי במונחים בחומץ ובמלח דהוצרך לתקנם לאכילה ע"י סחיטת מימיהם ומעיקרא לא היו ראוים לאכילה בכהיי"ג הוא דלא הכריע כשיטת הרי"ף משום דבזה י"ל נהי דהמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי מ"מ בדישה גופא נמי כהיי"ג הוא דמפרק אוכל מתוך השיבלים משא"כ באשכול ענבים דמעיקרא נמי אוכל מעלי' הוא בעי' דוקא סוחט לשם משקה, וניחא בזה הא דהוצרך הרמ"א להגיה בסעיף ז' דלר"ח הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור משום דלכאורה הוי ס"ד לחלק בזה משו"ה הגיה רמ"א דהר"ח גופי' לא ס"ל חילוק זה, ואוסר גם באשכול לקדירה, ומיושב שפיר קושי' הטו"ז על הרמ"א ועפי"ז יש ליישב נמי סתירת המחבר מסי' תק"ה שהקשה הטו"ז דשאני התם דבהמה בחייה נמי אוכל הוא דהא ראוי' לשחוט א"כ אינו חייב משום מפרק במפרק אוכל מתוך אוכל, משא"כ הכא בכבשים ושלקות דקודם סחיטה אינן ראוים לאכילה ומתקנין לאכילה ע"י שסוחטין לתוך הקדירה הוי ממש דומי' דדש דמפרק אוכל מתוך השיבלים. ואתי שפיר בס"ד:

{עי' בספר מגן אבות למהר"ם בנעט בסוף סוגיא דבורר שכ' דלא שייך דש אלא במפרק אוכל מתוך הפסולת שמכסה אותו אבל לא להיפך שהאוכל מבחוץ והפסולת מבפנים עי"ש, ורבינו כאן לא ס"ל סברא זו וכן מוכת מרש"י ד"ה המנפץ דפי' מנפץ פשתן בגבעולין והא פשתן הוי הפסולת מבפנים והפשתן מקיפו מבחוץ אלמא דגם בכהיי"ג שייך דישה, וכן מוכח בפמ"ג ריש סי' ש"כ בד"ה ומעתה עי"ש}:

ג) בשו"ע סימן ש"ך ס"ו קיימ"ל דמותר לסחוט לימוניס, והוא מתשו' הרא"ש שהובא בב"י שם ע"ש והרב"י נתקשה בטעמא דהתירא והעלה כיון שאין דרך לסוחטו לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות ואפי' נוהגין לסוחטן לתוך משקה לשתות שרי. כיון שאין דרך לשתותו לבדו ע"כ, והובא במג"א ס"ק ח' ע"ש, וראיתי בשו"ע של התני' ז"ל שכתב לדברי האוסרין לסחוט שאר פירות לצורך מימיהן לשם משקה אסור לסחוט בשאר פירות או לימוניס בשבת לתוך מים או שאר משקין לשתותן לפי שלא אמרו אלא משקה הבא לאוכל הוא כאוכל ולא הבא למשקה עכ"ל, ובס' אילה שלוחה שנדפס מחדש ע"י אדומו"ר הגה"ק דק"ק שינאווע יע"א זצוקלה"ה ראיתי שהביא בסימן י"ב דברי התני' הנ"ל וכ' עליו שאין לחוש לזה דהא הרב"י בעצמו הקשה בהיתר סחיטת הלימוניס אפי' לשאר פוסקים המתירין בשאר פירות, ועיקר התי' הוא לחלק דבלימוניס ל"ד לשאר פירות כיון שאין רגילין לסוחטו רק לתוך המים לא הוי בכלל סחיטת משקין ע"ש, וא"כ לפי"ז גם לשיטות הפוסקי' המחמירים בשאר פירות ג"כ אין לחוש דהא כל עיקר טעמם הוא משום דאחשבי' למשקה אבל בכאן ל"ש כלל אחשבי' כיון שסוחטו לתוך המשקה ע"ש, והנה מה שר"ל דל"ש אחשבי' היכא דסוחטו מעיקרא לתוך המשקה, נראה דלכאורה לא משמע כן בגמ' דהא בגמ' דייק להאי סברא מהא דאמר רב חסדא תרדון שסוחטן ונותנן לתוך המקוה פוסל את המקוה בשינוי מראה, והוי ס"ד דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אא"כ תורת משקה עליו אלמא אע"ג דלאו בר סחיטה נינהו מ"מ כיון דאחשבי' חשיב משקה, הה"נ לענין שבת ע"ש והתם מעיקרא סוחטן לתוך המקוה ומ"מ שייך אחשבי' אלמא דלענין סברת אחשבי' לא איכפת לן אם סוחטן בפ"ע או לתוך המשקה, מיהא י"ל דאיה"נ משו"ה נקט יתרון שסוחטן ונותנן לתוך המקוה, ולא קאמר תרדון שסוחטן לתוך המקוה א"ו דאם סוחטן מעיקרא לתוך המקוה איה"נ דליכא עלי' תורת משקין, אלא בתרדון שסוחטן בפ"ע מה נותן לתוך המקוה איירא אבל אי ס"ד דהא דיוקא מעליותא הוא א"כ לפרוך מינה לר"פ דס"ל טעמא דריח לא משום אחשבי' הוא אלא משום דכל שאינו עושין ממנו מקוה פוסל בשינוי מראה. א"כ מ"ט נקט שסוחטן ונותנן לתוך המקוה לנקוט סוחטן לתוך המקוה א"ו דהאי שסוחטן ונתנן לתוך המקוה לאו דוקא אלא הה"נ בסוחטן מעיקרא לתוך המקוה אלמא דבזה נמי שיך אחשבי' מיהא זה יש ליישב קצת, אבל אחרי העיון כראה דבעל התני' ז"ל לא לשיטת רש"י ותוס' הי' כוונתו במ"ש לדברי האוסרין לסחוט שאר פירות וכו' אלא כוונתו למש"כ הטו"ז בס"ק א' והבאתיו לעיל בסי' א' דאפי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע דמתירין לסחוט שאר פירות היינו משום דמסתמא אמרי' דלא בעי' להו אלא למתק אבל מי שסוחט שאר פירות וגילה בדעתו בפירוש שבשביל משקין היוצא הוא סוחט אסור לדברי הכל, ולסברא זו אין היתר כלל בסחיטת לימוניס דנהי דסוחטן לתוך המים אבל כיון דקיי"ל משקה הבא לתיקון משקה הו"ל כמשקה ואין דינו כמו משקה הבא לאוכל א"כ בסוחטן לתוך המים הרי אין לך גילוי דעת יותר מזה דבעו להו לשם משקה וא"כ אין כאן היתר לסחיטת לימוניס כנ"ל כוונת בעל שו"ע התני', והוא באמת צריכה רבה, וצע"ג על הטו"ז שהסכים להיתר סחיטת לימוניס ול"נ לענ"ד לכאורה דלשיטת הטו"ז הנ"ל לכו"ע אסור וכמדומה לי שנתכוין לזה התני' ולפי"ז לפי מ"ש לעיל סי' א' ראי' ברורה לסברת הטו"ז מסוגי' הגמ' צ"ע להתיר למעשה סחיטת לימוניס:

ועיין בשו"ע סעי' ז' בענין סחיטת כבשים ושלקות לתוך קדירה שי"ב מאכל דקי"ל אוכל הבא לתקן המאכל הו"ל כמאכל וכו' וכ' המג"א ס"ק י' אבל לתוך המשקה אסור ע"ש, וצ"ע א"כ בלימוניס אמאי שרי בסוחטן לתוך המשקה וצ"ל כמו שכתב המג"א ס"ק ט' לחלק בין כבשים ושלקות דקיי"ל בסוחטן למימיהם פטור אבל אסור ולא דמי לשאר פירות דקיי"ל בס"א דמותר לסוחטן לכתחילה דש"ה דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהי' שם משקה עליו מקודם, ולפי זה י"ל חילוק הנ"ל גם לענין לימוניס דכיון דלא היה עליו שם משקה מקודם משו"ה בסוחטן לתוך מים עדיין לא נחית עליו תורת משקין, משא"כ בכבשים בעינך דוקא שסוחטן לתוך מאכל אבל לתוך משקה הדר למילתא קמייתא דהא מקודם נמי הי' עליו שם משקה, ולפי"ז היה נראה ליישב נמי קושי' הטו"ז שם בסק"ו שהקשה דכאן מייתי המחבר שני דיעות אי אוכל הבא לתקן אוכל דין אוכל עליו או לא ואלו באו"ח סי' תק"פ גבי יו"ט הכריע כשיטת הרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל, ולא הביא כלל דעת ר"ח ולהנ"ל י"ל דר"ח ור"ת נמי לא ס"ל כן אלא היכא דהוי תורת משקה עליו מעיקרא לא בטל מתורת משקה מחמת שסוחטן לתוך המאכל משא"כ בחליבת בהמה דהאי חלב מעולם לא הי' עליו עדיין תורת משקה שפיר אמרי' היכא דסוחטן על מאכל לא נחית עליו תורת משקין כלל, ונהי דר"ח ור"ת בעצמם לא ס"ל לחלק בזה דהא בסוחט אשכול לתוך קדירה נמי ס"ל דחייב מ"מ כיון דלדידהו ע"כ צריכין לחלק בסברה הנ"ל בין כבשים לשאר פירות מחמת הכרח קושי' המג"א בס"ק ט' ס"ל להמחבר להכריע כן מד"ע גם לענין משקה הבא לתיקון האוכל כן נראה לענ"ד נכון בס"ד מ"מ מה שכ' לעיל דלשיטת הטו"ז הנ"ל דבשאר פירות נמי מיתסר אם כוונתו לשם משקה, א"כ גם בסחיטת לימוניס הו"ל לאסור בסוחט לתוך משקה עדיין צ"ע למעשה:

ד) בשו"ע או"ח סי' ש"ך סי"ז ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש לו בית אחיזה גזירה שמא יסחוט ובמג"א ס"ק י"ו תמה ע"ז דבגמ' פריך אספוג והא קיי"ל כר"ש דבר שא"מ מותר ומשני פס"ר הוא א"כ אין הטעם משום גזירה ע"ש, ולענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"י מה שהקשה הר"ן פרק שמונה שרצים והובא בב"י סי' הנ"ל בהא מסוכרא דנזייתא דפליגו בי' התוס' והערוך אי שרי להדיקו משום פס"ר דל"נ לי' והקשה הר"ן ת"ל כיון דהמשקין הולכין לאיבוד ל"ד לדש כלל ואמאי מחייב אפי' הוי פס"ר, ונהי דמפרש ר"ת דאיכא תרי גווני סחיטה חדא משום דש ובזה ליכא איסורא כ"א בצריך למשקין כמו דקיימ"ל בסוחט כבשים לגופן דשרי, ואיכא נמי סוחט שהוא תולדה דמלבן ואפי' את"ל שהיין מלבן מ"מ אין המסוכרא מתלבן דאין דרך ליבון בכך, וכיון שכן אמאי אסור להדיקו, ותי' הר"ן דאיה"נ אלא מיהא כיון שסחט במשקין שהוא דרך סחיטה מיתסר מדרבנן ע"כ, ולפי"ז ניחא בס"ד דלכאורה גבי ספוג נמי קשי' הא גופא מאי סחיטה שייך בזה הא תולדה דדש ליכא כיון דהמשקין היוצאין ממנו הולכין לאיבוד הו"ל כסוחט כבשים לצורך גופן דמותר לכו"ע ומשום מלבן נמי ליכא דהא ודאי אין הספוג מתלבנת בכך דאין דרך ליבון בכך במה שמקנח גופו. ממש כמ"ש הר"ן גבי מסוכרא, וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דמ"מ מיתסר מדרבנן ומשום גזירה שמא יסחוט במידי דשייך בי' סחיטה, ובזה ניחא בס"ד דברי השו"ע דהוצרך לומר משום גזירה שמא יסחוט דנהי דהו"ל פס"ר כדאמרי' בגמ' מ"מ אי לאו משום גזירה ל"ש לאסור כלל משום פס"ר דהא אפי' מתכוין לסחוט נמי ליכא איסורא דבין משום סחיטה דליבון בין משום סחיטה דדש ל"ש בזה, משו"ה הוצרך לומר דמ"מ אסור משום גזירה, ומ"מ בגמרא פריך שפיר והא קיימ"ל כר"ש ולא הוי מצי לשנויי דמ"מ אסור משום גזירה, דבדבר שא"מ ל"ש לאסור משום גזירה דאטו מי אסרי' דשא"מ משום גזירה שמא יתכוין, משו"ה הוצרך לומר דהו"ל פסיק רישא, וא"כ שפיר איכא למיסר מדרבנן משום גזירה, אבל לעולם עיקר האיסור ודאי משום גזירה הוא, ונמצא דברי השו"ע מתאימים שפיר לדברי הגמ' והכל בקנה א' עולה וא"ש בס"ד, ולפי דרכנו למדנו מכאן ראי' ברורה לשיטת המג"א בסי' שי"ד דפס"ר אסור אפילו באיסור דרבנן ודלא כתה"ד עיי"ש במג"א, דהא הכא נמי ליכא איסורא אלא משום גזירה כמבואר בטור שו"ע ומ"מ קאמר טעמא משום פסיק רישא ודו"ק היטב:

ה) בטו"ז סי' ש"ך ס"ק י"ב בהא דמייתי שם בשו"ע סי"ח ב' דיעות בדין חבית שפקקו בפקק של פשתן אי שרי להסירו, אע"ג דהוי פס"ר דל"נ לי' עיי"ש, וכ' בטו"ז דמ"מ אנו רואין מנהגינו כדיעה קמייתא דהא סוחטין ירק "שלאטין" בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט ע"כ, ונפלאתי בזה מאוד על גאון עוזנו וכי מה ענין זה למחלוקת הערוך והתוס' בדין פס"ר דל"נ לי', וכי התם משום פס"ר הוא דמשתריא, הלא התם מכוין בהדי' לשם סחיטה והא דשרי היינו משום דכבשין שסוחטן לצורך גופן לכו"ע מותר לכתחילה כדאיתא בשו"ע ס"ז וכ"ה בגמ' פ' חבית דכבשים שסוחטין לגופן אליבא דכו"ע מותר לכתחילה והוא הדין והוא הטעם גבי שלאטי"ן, ודברי הטו"ז נפלאו בזה מאוד:

תו צלע"ג אהא דכ' שם בטו"ז סוף ס"ק הנ"ל עוד דאם נשפך שכר או משקין שאינם מלבנין על המפה יש היתר לדחות בסכין על המפה ולגרוד ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה שבשו"ע שם עיי"ש וצלע"ג כיון דהמשקה הולך לאיבוד ליכא אפי' איד"ר לגבי תולדה דדש כדקיימ"ל בכבשים שסוחטן לצורך גופן דמותר אפילו לכתחילה, וכמש"כ הר"ן בפ' שמונה שרצים שהובא בב"י סי' זה ונהי דכתב הר"ן דמ"מ איכא איד"ר ע"כ לא קאי אלא אסחיטה שהוא משום מלבן, אבל בסחיטה שהוא משום דש ע"כ אפי' איד"ר ליכא מידי דהוי אכבשים שסוחטן לגופן והגם דיש לדחוק לכאור' ולחלק בין כבשים שסוחטן שהוא אוכל ובין סוחט מפה, דוחק לחלק כן דאדרבה בסחיטה שהוא משום תולדה דדש שייך יותר לאסור באוכלין מבמפה ועוד אי ס"ד דהר"ן קאי גם אסחיטה שהוא משום דש א"כ לא הוי משני מידי, דמ"מ איסור דרבנן איכא דהא מעיקרא אמר דמותר לכתחילה ומייתי ראי' מכבשים וא"כ הו"ל לפרושי בתירוצו עכ"פ איזה סברה לחלק בין הך להאי דכבשים, א"ו דהא דקאמר הר"ן דמ"מ איכא איסור דרבנן אסחיטה דמלבן גרידא קאי, וא"כ דברי הטו"ז צע"ג, ועיין בר"ן דמייתי ראי' דביין יש בו משום ליבון מהא דדרשי' לאכלה ולא לכביסה, וע"כ ביין קאמר, ולכאורה הוי מצי לאתויי ממקרא מפורש דכתיב כיבס ביין לבושו ונהי דקרא לא נאמר אלא דרך משל ומליצה מ"מ אי לא דשייך ביין ענין כיבוס לא הוי שייך האי לישנא:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה