ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן פד
בדין צירוף עששיות:
א) כתב הרמב"ם פ' י"ב ה"ב מה' שבת המכבה כ"ש חייב וכו' אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושין מחממין את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והיא תולדות מכבה ומותר לכבות גחלת של מתכות בר"ה כדי שלא יזוקו בה רבים וכו' ועיין בהשגות ובכ"מ בשם רמ"ך במה שתמהו על רבנו והכלל העולה מדברי ההמ"ג כפי מה שביאר בלח"מ דבצירוף ל"ש לומר פסי"ר דענין מלאכה זו לא שייכא אלא במתכוין דומי' דקטימת קיסם בפי"א, וע"ז הוסיף הלח"מ דההמ"ג ל"ק כ"א בעששיות, אבל במיחום או כלי גמור חייב בפסי"ר אע"ג דלא קמכוין, כיון דנעשה הצירוף נתנן הכלי מאליו, ובזה שוב לא תיקשא מסוגי' דפ' כירה וכ"כ מסוגי' דיומא ל"ד דהתם נמי עששיות דקאמר היינו כלים, [וזה דוחק קצת דמ"מ מא' פריך והלא מצרף הא איכא לאוקמי בעששיות שאינם כלים] ומ"מ הוצרך הרמב"ם בה' עבודת יוה"כ לטעמא דאין שבות במקדש דעכ"פ כיבוי שייכי אע"ג דלא מתכוין, אלא דהא קשי' על ההמ"ג מסוגי' דפ' לולב הגזול דף ל"ג ע"ב דקאמר ראב"ש ס"ל כאבוה דדבר שא"מ מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוויי' מודה ר"מ בפס"ר ומשני כל דאית לי' הושענא אחריתא. ולההמ"ג ל"פ מידי ועיין בח"ת חידושיו פ' לולב הגזול שם מה שתי' דתלי' בפלוגתא דרב אשי ור"י בשבת דף קמ"ו, ויבואר בס"ד בה' לולב. אמנם אם נימא דדברי ההמ"ג אינם אלא היכא דליכא תיקון גמור כמש"כ הלח"מ י"ל התם תיקון גמור הוא ואף שהתוס' כ' ביומא דף ל"ד דאינו אלא תיקון מדרבנן מ"מ במרדכי פרק לולב הגזול שם ס"ל עיקר דהוי תיקון דאוריית' עיי"ש, אמנם כפי מה שהסביר במחהש"ק סי' שי"ח ס"ק ל"ו עיי"ש החילוק בין צירוף מיחם לעששיות משום דמיחם כבר הוא כלי גמור משו"ה מיתסר התיקון אפי' בלא כוונה משא"כ בקיסום ובעששיות, א"כ גם האי דסוכה להא דמי' והקיל, מיהא במג"א להגאון מהר"ם בנעט קאמר דתלי' אי הוא תיקון גמור או לא ועיין לקמן ולפי"ז י"ל דל"ק מהאי דסוכה:
ב) עוד נ"ל בס"ד לפי מה שכ' התוס' ביומא דף ל"ד דבכל פס"ר דאית לי' הנאה מני' היי"ט דמחייב ר"ש משום דאנן סהדי שנתכוין להמלאכה א"כ דברי ההמ"ג ל"ש כ"א בצירוף עששיות דלית לי' הנאה ולא איכפת לי' בצירוף אבל היכא דאית לי' הנאה כמו בצירוף מיחם כמש"כ המהרש"א בשבת דף מ"א עיי"ש כיון דאנן סהדי דנתכוין א"כ הו"ל מלאכה גמורה, וממילא גם מהאי דסוכה לק"מ כנ"ל בס"ד נכון, ועל חילוק הלח"מ הנ"ל צל"ע תינח למאן דס"ל טעמא דמצרף משום מכה בפטיש, אבל לשיטת הרמב"ם דמחשיב לי' תולדה דמכבה צ"ע לחלק בין עששיות לצירוף מיחם, ונראה דבאמת היינו דהרב"י באו"ח סי' שי"ח דלא משמע לי' לחלק בזה בין מיחם לעששיות עיי"ש ובמחהש"ק ולדידי' הק"ל הסוגי' דפ' הכירה ודיומא,:
{עי' לעיל סי' פ' סעי' ל"א}:
והנראה לפי ענ"ד בזה בס"ד עפ"י מה שמצאתי בפי' המשניות לרבנו בפ"ג דיומא שכ' שם ח"ל וזה אינו מלאכה כי אין כונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כוונתם חימום המים. והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ועוד עיקר אחר אצלינו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה ע"כ, מבואר מזה דלאו משום דבר שא"מ אתי' עלה אלא משום דאינו מלאכה כלל כיון דלא נתכוין והיא כסברת ההמ"ג ממש:
דא"ל משום דבר שא"מ דא"כ ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ואין לומר משום מלאכת הכיבוי כמש"כ לעיל בכוונתו בה' עבודת יוה"כ א"כ ע"כ צ"ל פס"ר הוא א"כ ממילא מבואר דלאו משום דבר שא"מ קשרי לה לצירוף אלא משום דבלא כוונה לאו מלאכה היא כלל כמשמעות לשונו ומדכ' העיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה ש"מ דל"ש סברא זו אלא למאן דס"ל מלאכת מחשבת נמי לעושה בלא כונה קאתי' ונהי דבשאר מלאכות פס"ר אסור מ"מ במידי דמחשבתו משוי לי' מלאכה הו"ל פס"ר כמו דשא"מ אבל אי ס"ל בשבת חייב מה"ת דבר שא"מ, ומלאכת מחשבת דריש לי' למקלקל או שנתכוין לזרוק ארבע וזרק שתים, איה"נ דקאסר פס"ר אף בצירוף וכיו"ב, ובזה י"ל פלוגתת ר"א ורבנן גבי קיסם לחצוץ בו שיניו, ודו"ק, דלרבנן דפליגו עלי' דר"א ס"ל דשא"מ אסור מה"ת הה"נ דאסור, ומיושב בזה הא דהרמב"ם פסק כר"א ודלא כחכמים:
וממילא מיושב דלא תקשי מסוגי' דיומא דפריך הגמרא מבהרת דאמר אביי לא נצרכה אלא לר"י ולההמ"ג אפי' לר"י שרי כהי"ג, דלמאי דס"ד מעיקרו דלר"י דבר שא"מ בשבת אסור מה"ת ה"נ דאסור, דמעליותא דמלאכה אינו אלא דפס"ר דידי' הו"ל כמו דשא"מ דעלמא, וממילא לקושטא דמילתא דדשא"מ בשבת גם לר"י שרי מה"ת שפיר אמרי' סברת ההמ"ג אפי' לר"י:
ובזה ממילא יתיישב שפיר סוגי' דפ' כירה ע"נ, אלא דצריכין אנו להקדים הא דפריך התם מי אמר שמואל הלכה כר"ש, והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות אבל לא של עץ. והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשן לדמות דשא"מ למלאכה שא"צ לגופה, ועיי"ש במג"ש ובפנ"י שתירצו איה"נ דהוי ס"ל למקשן דהא בהא תלי' כיון דתרוויי' ממלאכת מחשבת לענין דשא"מ אף דמלאכה שאצל"ג מיתסר, ולפי"ז א"ש דבתחילת הסוגי' ע"כ הוי ס"ל להגמ' דלר"י דשא"מ אסור מה"ת לר"י א"כ שוב ליכא למשרי לדידי' צירוף מיחם משום דמחשבתו משוי לי' מלאכה כמו שכ' ההמ"ג דהא לר"י לא דרשי' מלאכת מחשבת לענין כוונתו למלאכה כלל, משו"ה קאמר שפיר הא מני ר"ש הוא ואביי נמי דקאמר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף, הא בלא"ה ל"ס לי' כרי יהודא וע"כ הוצרך לאוקמי מתניתן שלא אליבא דהילכתא משום דקשי' לי' לשון פינהו דמתניתן, כמו שכ' התוס' א"כ מתוקם נמי כרבנן דפליגו עלי' דר"א גבי קטימת קיסם דס"ל ע"כ דדשא"מ לר"י אסור מה"ת גבי שבת, א"נ כשאר תנאי דס"ל הכא כדברייתא בס"ד בפ"א מה' אלו וא"ש, אבל למ"ד דשא"מ לר"י בשבת מותר מה"ת וכש"כ לר"ש פס"ר דהכא הו"ל כדשא"מ בעלמא ושרי מיהא זה לא יתכן אליבא דההמ"ג דמשטחיות לשונו מוכח דס"ל דשא"מ אסור מה"ת בשבת מדכתב דשא"מ חייב לר"י ומ"מ קאמר דלדידי' נמי שרי כהנ"ל ומ"מ אליבא דהרב"י נ"ל תי' זה נכון וברור ומוכח מפי' המשניות שכתבתי, ולדברי ההמ"ג צריך לומר מדשנינו מעיקרו:
וראיתי בספר מג"א להגאון מהר"ם בנעט שהקשה לההמ"ג הנ"ל:
{עי' לעיל סי' פ' סעי' כ"ז דין ב' עי"ש}:
מהא דאמרי' בשבת דף קל"ג באומר אבי הבן לקוץ בהרת קמתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר עיי"ש, והשתא לר"י דאמר מקלקל בחבלה פטור ליכא במילה כ"א משום תיקון גברא, ולההמ"ג קשה אי איכא אחר למיעבד אחר, ואי דהוי פס"ר הא לגבי תיקון ל"ש פס"ר לסברת ההמ"ג ותי' דבתיקון גמור מודה ההמ"ג דאסור אפי' בלא נתכוין, ולולי דברי הקדושים הי' נלענ"ד דאין לו דמיון כלל בשלמא בשבת דף קל"ג שפיר קאמר דבאחר לא מתכוין לטהר התינוק מבהרתו דמאי איכפת לי' בזה משא"כ במילה בשבת דעיקר תקונא דגברא הוא במה שנעשה בן ברית ע"י מלאכה זו וכיון דעכ"פ גם אחר מכוין מיהת למצות מילה ולמולו כהוגן א"כ היינו תקונו דהאי גברא ממש. ול"ש לומר דלא מתכוין לתקן וממילא אין חילוק בין אבי הבן לאחרינא ולק"מ, וזה פשוט וברור לע"נד ודו"ק:
ג) ובמש"כ לעיל לבאר שיטת הב"י הנ"ל נראה ליישב מאי דאיכא למידק בהא דפליגו ר"א ורבנן בשבת דף צ"ה המכבד והמרבץ בשבת ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרים, והקשו בתוס' ממנפיש אי פס"ר הוא מ"ט דרבנן, ואי לא הוי פס"ר מ"ט דר"א דמחייב הא דבר שא"מ בשבת אפי' לר"י לא הוי מה"ת, ולכאורה יש לתמוה אדבריהם הא ע"כ צ"ל דאיכא נמי תנאי דס"ל דשא"מ מה"ת אסור כגון מאן דגזר קרצוף אטו קרוד בפ"ב דביצה, וכמו שביארתי בפ"א מה' אלו עיי"ש וא"כ מאי דוחקי' לתת התם דפליגו אי הוה פס"ר הא איכא למימר דפליגו בדבר שא"מ אי אסור מה"ת או לא ולפי מש"כ א"ש דליכא למימר אליבא דר"א דשא"מ מה"ת אסור דהא שמעי' לי' דקוטמא לחצוץ בו שיניו חייב חטאת ובלא מתכוין שרי אע"ג דהוי פס"ר:
{עי' תוס' כתובות ה: סוד"ה את"ל דכתבו דדשא"מ אין הטעם משום מלאכת מחשבת עי"ש}: וא"כ ע"כ צריך לומר דמלאכת מחשבת אדבר שאינו מתכוין קאי:
ד) ודע דכל הראשונים יגידון כולם כא' דצירוף מיחם לא הוי פס"ר, והוא מוכרח מהסוגי' דפריך והלא מצרף ומוקי לה כר"ש ואי פס"ר הוא לא משני מידי, וכמ"ש דלמסקנא קאמר שמואל אפי' שיעור לצרף מותר ש"מ דלאו פס"ר הוא, וטעמא דמילתא מבואר בר"ן פ' כירה משום דהמים שבתוך המיחם מעכבין בו שלא נמס כ"כ באור עד שיהי' ראוי לצירוף ע"ש, ולדבריו בהאי דעששיות בשמעתא דיומא דל"ש האי סברא י"ל איה"נ דהוי פס"ר, ומ"מ א"ש הסוגיא דפריך מבהרת, כמ"ש התוס', אמנם י"ל דהתם מטעמא אחרינא לאו פס"ר הוא כמ"ש ההמ"ג בשם הרמב"ן לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין א"כ י"ל כמ"ש הריטב"א בחידושיו ליומא וז"ל י"ל דהא לא חשיב פס"ר כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט, מבואר מדבריו אע"ג דאם ישהו שם ממילא יוגמר הצירוף מ"מ הלא עכ"פ בידו לסלקן עד שלא יצטרפו משו"ה לא מיחשב פס"ר, וכעין זה כתבתי בפ"י בשם הרדב"ז ע"ש. ולדבריו י"ל ה"ט גופא גם גבי מיחם לא הוי פס"ר דבידו לשפוך המים מתוך המיחם עד שלא יוגמר הצירוף, והראב"ד בהשגות כ' דמצרף פס"ר הוא, ולדבריו הסוגיא דפ' כירה תמוה, ואיהו מתרץ לטעמי' כהובא בחיה"ר שם דהסוגיא אזלי מקמי דשמעוה מרבא דמודה ר"ש בפס"ר הא לבתר דשמועה מרבא מתני' ע"כ בפינו ממנו מים לכ"ע אסור אפי' לר"ש, אלא דהרשב"א ז"ל שם תמה ע"ז א"כ הו"ל להגמרא לאקשויי הכא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפס"ר כדמקשה בעלמא, ועוד דא"כ לשמואל דאמר אפי' שיעור לצרף שרי נימא דלדידי' אפי' בפס"ר דשא"מ שפ"ד, והנראה לענ"ד בזה די"ל הראב"ד ס"ל כשיטת התה"ד שהביא המג"א בסי' שי"ד, ועי' מ"ש בזה בס"ד בפ"א ובפכ"ג מה' שבת דבאיסד"ר פס"ר נמי שרי' בדבר שא"מ, מיהא מבואר שם בדברנו דלכאורה תלי' אי דשא"מ לר"י אסור גם באיד"ר ועי' רש"י יומא דף ל"ד ע"ב ובתוס' שם ועי' במל"מ בפ"א מה' שבת דמסופק בזה:
והנה מדברי אביי בשבת דף מ"ו הוכיחו התוס' ביומא דס"ל דשא"מ לר"י אפי' באיסור דרבנן אסור וא"כ כ"ש פס"ר לר"ש דחמיר מדשא"מ לר"י דהא מילתא דדשא"מ לר"י בשבת מדרבנן אסור משא"כ פס"ר לר"ש ולפי"ז שפיר קאמר הראב"ד דע"כ אתי' כס"ד דאביי דאין לומר משום דבאיסור דרבנן פס"ר שרי דא"כ מאי דוחקא דרב אדא לאוקמי כר"ש הא כר"י נמי אתי' שפיר, וכ"ז לר"א ולאביי עכצ"ל כן. משא"כ לשמואל איה"נ י"ל דשרי' אפי' הוי פס"ר דבאיסור דרבנן פס"ר מותר וכשיטת התה"ד והראב"ד לטעמי' דצירוף לא מיתסר אלא מדרבנן:
ה) עוד נ"ל בס"ד ע"פ מה דגרסינן התם מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מנים קתני אלא אמר אביי ה"ק כו' והקשו בתוס' ד"ה מידי תימא הא מצינו בכמה מקומות לשון פינה אף שאינו מפנה אלא מה שבתוכו, ותי' כיון דכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר המפנין לא הו"ל למינקט פינהו כיון דאיכא למטעי ועיי"ש בד"ה מיחם דאביי כמי ס"ל כר"ש ומ"מ דחיק לאוקמי מתני' כר"י משום דקשי' לי מידי מיחם שפינה ממנו קתני ורב אדא ל"ח לקושי' זו ומוקי לה כהילכתא, וצריך ביאור אביי ור"א במאי פליגו ועי' מ"ש בזה בס"ד לקמן בפ' כ"ב מה' אלו, והנלע"ד בס"ד דהנה רש"י ותוס' שם פליגו עיי"ש בתוס' ד"ה ל"ש לרש"י לא שייך צירוף אלא דוקא במיחם ר"ק ודוקא במלאהו על כל גדותיו, אבל ביש בו מים ל"ש צירוף כלל אפי' במלאהו כולו ולתוס' בריקן שייך צירוף אפי' במים מועטין וביש בו מים בעי' צירוף היכא שמלאהו על כל גדותיו ולכאורה צ"ע דיפלגו במציאות, ע"כ נלע"ד דרש"י ותוס' לשיטתייהו. בזה דלרש"י דצירוף הוא תולדה דמכה בפטיש הוא, גמר מלאכת הצורפין ל"ש צירוף אלא היכא שמצטרף כולו משו"ה בעי' שימלאהו על כל גדותיו משא"כ ביש בו מים כיון דעכ"פ במקום המים ל"ש צירוף דהמים מעכבין מש"ה ל"ש צירוף כלל משא"כ התוס' לשיטתייהו ס"ל דהוא תולדה דמכבה, ומה"ט לא נחתי התם לחלק בין צירוף מיחם לצירוף עששיות עיי"ש, בד"ה המיחם כדרך שחילקו בזה ביומא משום דאי תולדה דמכבה הוא אין סברא לחלק בזה, משו"ה ל"ב שימלאנו כולו דאף אם לא נגמר הכלי מ"מ שייך בו משום כיבוי, כנלע"ד בס"ד ובזה כבא ליישב אביי ור"א במאי פליגו דלכאורה איכא למידק סיפא אבל נותן לתוכן מים מרובין כדי להפשירן ל"ל הא מרישא שמעינן לה דקתני לא יתן לתוכן מים מועטין מכלל דמרובין שרי ועכצ"ל דדוקא קמ"ל דדוקא כדי להפשירן אבל לצרף אסור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו, והשתא שוב ל"ק קושיית אביי דהו"ל למיתני פינה ממנו מים משום דהו"מ למטעי דהא ממילא שמעית מינה דע"כ פינה ממנו מים קאמר דאי בפינהו מעל האור ועדיין יש בו מים לא משכחת לה צירוף לרש"י, דצירוף משום גמר מלאכה חייב, וא"כ הק"ל סיפא דקתני כדי להפשירן ל"ל ואי למידק מינה דלצירוף אסור ת"ל דבלא"ה ל"ש צירוף בזה, ולפי"ז י"ל אביי ור"א בר מתני בהא פליגו, ר"א ס"ל דצירוף חייב משום מכה בפטיש וא"כ לא משכחת לה צירוף כ"א במלאהו על כל גדותיו, ושוב לא הו"מ למטעי ול"ק קושיית אביי, משא"כ אביי ס"ל דחיובא משום מכבה ואית בי' משום צירוף אפי' במקצת א"כ שפיר הו"מ למטעי ושפיר פריך וזה נכון בס"ד:
ויש ליישב בזה קושיית התוס' ד"ה ל"ש שהקשו לפירש"י דאביי הו"ל לחלוק בין אם ממלאהו או לא ולהנ"ל א"ש בס"ד ובזה י"ל נמי שיטת הראב"ד הנ"ל דכ"כ סברת הריטב"א דלא הוי פס"ר משום דאין הכרח שישהה שם עד כדי צירוף. וכ"ז ל"ש אלא אי הוי טעמא משום גמר מלאכה אבל אי טעמא משום מכבה ל"ש סברא זו דאף אם ישפוך המים מיד מ"מ כיבוי כבר נעשית, ושפיר הו"ל פס"ר, ולפי"ז י"ל דוקא למאי דס"ד מעיקרא דמשום מכבה חייב הוא דהו"ל פס"ר אבל שמואל ורב דמוקי מתני' כר"א וכדפירש"י וע"ל ל"ח לקושיית אביי ש"מ משום דאין חיוב אלא במלאהו ומשום מכה בפטיש איה"נ דלא הוי פס"ר ודו"ק היטב, מיהא ממ"ש בהשגות משמע דס"ל לקושטא ליכא חיוב אלא משום מכבה, משו"ה מחוורתא כשינוי קמא, ומ"מ הדבר מצד עצמו נ"ל נכון בס"ד:
ו) ומ"ש רבנו שם ומותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר כדי שלא יזיקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ, ומבואר בההמ"ב טעמא דרבנו ס"ל דליש פס"ר בצירוף דכל שאינו מתכוין לאו מלאכה היא כלל ושרי' אפי' לר"י, וכ' שזה מוכרח לדעת רבנו, ולדידי צע"ג ולא ידענו למה הוצרך לה, הא מבואר בדברי רבנו לעיל פ"י דהתיר צידת נחש בשבת אע"ג דס"ל מלשאצל"ג חייב ועכצ"ל דס"ל כשיטת הגאונים שהביאן הר"ן והרשב"א ע"ש דכל שהוא משום נזקא דרבים שרי אפי' מלאכה דאורייתא כמו בפיקוח נפש וא"כ ה"נ איכא למימר דמשו"ה שרי גחלת של מתכת אפי' ת"ל דהוא דאורייתא וצע"ג, ומ"מ גחלת של עץ אסור משום דניכרת ויודעין להזהר, כמ"ש הח"ר והר"ן ע"ש: ודע דרבנו שאסר גחלת של עץ לטעמי' דס"ל מלאכה שא"צ לגופא חייב אבל מאן דס"ל כר"ש דפטור אפי' גחלת של עץ ממני כמבואר בההמ"ב וכ"כ הטור בסי' של"ד ע"ש, וראיתי להפנ"י בפ' כירה שכתב לדון בדבר החדש דהגאונים הנ"ל מעולם לא עלה על דעתם להתיר מלאכה דאורייתא, והא דהוצרכו לומר טעמא משום דגחלת של עץ ניכרת היינו משום דבמלאכה שא"צ לגופא נמי כר"ש ס"ל וא"כ קשיא בשל עץ כמי משו"ה הוצרכו לסברא הנ"ל והא דפריך הגמרא אי הכי של עץ נמי היינו למאי דס"ד מעיקרא דדשא"מ ומלאכה שאצל"ג הא בהא תלי' א"כ גם מלאכה שאצל"ג הו"ל למשרי לכתחלה, אבל למסקנא גחלת של עץ נמי מיתסר מטעם הנ"ל והניח דברי הטוש"ע בצ"ע: ולפי ענ"ד נראה דלק"מ וע"כ מוכח מהגמרא כהטור שו"ע, דהא מבואר בתוס' שם דס"ד המקשה הי' ס"ל דר"ש ה"ט דשרי דשא"מ משום דאפי' במתכוין לא הוי דאורייתא מצד מלאכה שאצל"ג ולר"י דבמתכוין הו"ל דאורייתא משו"ה באינו מתכוין איכא דרבנן וא"כ ע"כ ידע המקשן דמלאכה שאצ"לג חמיר מדבר שא"מ, ומ"מ ס"ל דלמ"ד מלאכה שאצל"ג פטור, אבל אסור לכן של עץ נמי שרי א"כ מבואר כמ"ש הטור, ובזה לא תיקשי נמי הא דהקשה הפנ"י שם למאי דכ' הרשב"א בתי' א' דצירוף עששיות נמי דאורייתא, ומ"מ שרי לכבות גחלת של מתכות משום דהו"ל דבר שא"מ דהצירוף הו"ל דשא"מ: למאי דס"ד המקשן דהא בהא תלי' א"כ אמימרא דשמואל גופא הו"ל להקשות מני' ובי', הא ע"כ ס"ל דשא"מ מותר דאל"כ גם של מתכות אסור משום צירוף א"כ של עץ אמאי אסור, ונראה דלק"מ ע"פ דברי התוס' הנ"ל בפשיטות לא הו"מ לאקשוי דחו"מ למימר דהא מבואר בתוס' דגם המקשן ס"ל דדבר שא"מ לא מיתסר מה"ת אלא דהוי ס"ד אי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ראוי לאסור דבר שא"מ מדרבנן, וא"כ לק"מ בפשיטות דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן משו"ה מותר משום נזקא ולעולם דמלאכה שאצל"ג חייב משא"כ לעיל דמתיר צירוף מיחם ש"מ דדבר שא"מ מותר לגמרי א"כ ע"כ מלאכה שאצל"ג פטור ס"ל וזה פשוט ונכון ומ"מ דברי ההמ"ב צע"ג כמ"ש ועי' לקמן פט"ו הכ"ב ולעיל פ"י גבי צידת כחש מ"ש בזה בס"ד: