אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן פ

סימן עט

קונט' תיקוני שבת בביאור הל"ט אבות מלאכו' בפרטות. א החורש א) הנה במתני' דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת פתח התנא בזורע והדר תני החורש ופריך בגמרא מכדי מרכב כרבי ברישא לתני חורש ברישא והדר הזורע, ואמרי' תנא בא"י קאי דזרועי והדר כרבי, ופירש"י בא"י הקרקע קשה ואינו יכול לכסות בלא חרישה ואשמעי' דהא נמי חרישה היא, ועיי' בפירש"י בפסחים דף מ"ז ע"ב גבי יש חורש חרישה אחת ד"ה ושביעית כתב דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות הזריעה, מבואר מזה דחורש חרישה שני' לכסות הזרע הוי תולדות זורע ג"כ, ולפי"ז בהך דזרעי והדר כרבי ע"כ צ"ל דבחרישה שני' חייב תרתי א' משום חורש וא' משום זורע וצריך לומר הא דאינו חייב אלא ל"ט חטאות היינו משום דבזריעה הא כבר תני לי' בפ"ע והו"ל בהעלם א' דאינו חייב אלא אחת, ובנה ניחא בס"ד ליישב בטו"ט קושי' התוס' יו"ט בהא דתני אבות מלאכות ארבעים חסר א' וכי סני לי' לתנא למנקט לשון מבורר שלשים ותשע, ולהנ"ל ניחא בס"ד דבאמת לפום סדורי דמתני' דתני זורע ברישא ע"כ הך חורש היינו חרישה בתר זריעה שהוא לכסות הקרקע ונמצא דאיכא בהא חרישה שני חיובים א' משום חורש וא' משום זורע ואם כן לפום האי סדורא קעבד מ' אבות מלאכות אלא דאיננו חייב אלא ל"ו חטאות כיון דזריעה תרי הוי, והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר א' דאחד מהנך לא קחייב חטאת ואין להשיב דהא התנא תני אבות מלאכות ואלו הך חרישה דבתר זריעה דמכסה את הזרעים אינה אלא תולדה, ז"א דהא עכצ"ל דהוי ממש כזורע דהא מבואר בש"ס ריש מו"ק דבשביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא א"כ ע"כ צ"ל כיון דלוקה עלי' משום שביעית צ"ל דהוי כזורע ממש, וא"ש בס"ד:

ב) והנה הרמב"ם לא הביא חידוש זה דבא"י אם חרש אח"כ חייב ואדרבא הקדים חרישה לזריעה, וכבר עמד בזה הגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות דלמה לא אשמעי' הך חידוש דאפי' חרש כבר קודם הזריעה מ"מ חייב נמי על החרישה לאחר הזריעה, ובמנ"ח תי' על זה כיון דכבר כתב הרמב"ם דהמנכש והמשוה גומות חייב משום חורש א"כ פשיטא דלא גרע החרישה שלאחר הזריעה, ולא הוצרך לאשמעי' כנ"ל עיי"ש, ועדיין אינו מספיק לענ"ד דהא במתניתין נמי קתני לקמן המנכש כ"ש וכו' ואם לייפות את הקרקע כ"ש, ואפ"ה הוצרך התנא לאשמעי' חרישה לאחר זריעה משום הך חידוש דין, ולענ"ד י"ל דבאמת אין בזה שום חידוש דודאי לא גרע מהני דלעיל, אלא דמ"מ התנא קמ"ל חידוש דחורש שלאחר זריעה הו"ל אב מלאכה, ונפק"מ למ"ד דמחייב תולדה במקום אב,:

{אינו מובן דהא ע"כ מתני' לא אתיא כר"א דמחייב אתולדה במקום אב כדאיתא דף ע"ה: דמוקי בפירוש מתני' דלא כר"א דקאמר אלו לאפוקי מר"א דמחייב אתולדה במקום אב עי"ש}:

א"כ אי חרש חרישה שני' ועשה שוב תולדה דחרישה חייב שתיים, משא"כ למאי דקיימ"ל דאתולדה במקום אב לא מחייב תרתי אין נפק"מ כלל אם חייב משום אב או משום תולדה, וא"כ באמת אין חידוש כלל:

ג) ועיין במנ"ח שהעיר הא אמרי' בש"ס דכל מלאכה דהוי במשכן הוי אב מלאכה דלא הוי במשכן הוי תולדה,:

{עי' תוס' חולין דף פח: ד"ה אלא עי"ש ועי' בלב ארי' שם ועי' באוה"ח פ' שלח על פסוק ויהי' בנ"י במדבר}:

ולכאורה במדבר האיך הוי חרישה וזריעה הא עפר מדבר אינו מצמחת, ומתוך כך העלה דהפירוש מלאכה דהוי במשכן היינו אותן מלאכות שהיו נצרכות במשכן, וכבר כתב כן הפנ"י בדף ע"ה ע"ש, אלא שכ"כ במק"א דמוכח מש"ס בכמה דוכתי דהמלאכות ממש היו במשכן, ומהם ממה שאמרו בגמרא גבי קושר ומתיר,:

{עי' ח"ס שבת דף ע"ד ד"ה שכן עני עי"ש שכ' סברת פנ"י הנ"ל ולפמ"ש שם לא קשה מידי מקושר ומתיר עי"ש}:

ועיי' מש"כ לעיל במצוה זו אות ז', ע"ש, ואי משום קושי' הנ"ל נ"ל דלק"מ די"ל שזרעו בעציץ נקוב, ודו"ק:

{אינו מובן דהא החילוק בין נקוב לשאינו נקוב הוא משום דנקוב יונק מלחלוחית הקרקע ועי' רש"י שבת צ"ה ד"ה התולש מעציץ נקוב עי"ש וא"כ במדבר דעפרו אינו מצמיח ל"ש זה דהא אפי' זרע במדבר בעפר גופא נמי לא מחייב מיהא בעיקר הדבר לפמ"ש בחי"א דלענין שבת חייב אפי' בעציץ שאינו נקוב א"כ בלא"ה ל"ק קו' הנ"ל}:

ד) וכתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש החורש כ"ש חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם וכו' הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כ"ש חייב:

ושוב כתב שם הלכה ב' המשקה צמחים ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע, ע"ש וכבר תמהו ע"ז מש"ס ריש מו"ק המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינין בי' רבה אמר משום חורש ר"י אמר משום זורע, רבה אמר משום חורש מה דרכו של חורש לרפוי ארעא, וכו' רב יוסף אמר משום זורע מה דרכו של זורע לצמוחי פרי קמכוין ה"נ לצמוחי פרי קמכוין, ומשמע בגמרא, דמנכש ומשקה מים לזרעים דמיין להדדי דאי אזלינן בתר הדמיון בתרוויי' חייב משום חורש דדומה לרפוי ארעא, ואי אזלי' בתר הכוונה בתרוויי' חייב משום צומח וא"כ איך פסק הרמב"ם במנכש כרבה, ובמשקה מים לזרעים פסק כרב יוסף, והנה בכ"מ תי' דמנכש דנקט הרמב"ם לאו היינו דמו"ק דמנכש דהתם היינו תולש עשבים רעים, והרמב"ם מיירי במנכש בעיקרי אילנות וא"כ י"ל דלגמרי פסק כר"י, אלא דעדיין הדבר צ"ע דמ"מ מ"ט שבק מנכש דמו"ק והשמיטו לגמרי, ועיי' בפ"א מה' כלאים מה דהקשה בכ"מ שם על על הרמב"ם, ובמש"כ הכ"מ כאן לק"מ קושייתו שם על הרמב"ם וצע"ג על הכ"מ, ועיי' מזה בשעה"מ שם, ותו קשיא טובא הרמב"ם הנ"ל דבש"ס מו"ק פריך בגמרא א"ל אביי לרבה לדידך קשי' לר"י קשי' לדידך קשי' משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא, וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קיצור ואחת משום נוטע, ומסיק בקשיא, א"כ הו"ל להרמב"ם לומר דחייב שתיים, וכן הקשה בתשו' נודב"י מהדו"ת סי' ל"א עיי"ש, גם בהא דפסק הרמב"ם כרב יוסף, הקשה הגאון מהרי"ף בתשו' נודביי דהוא נגד הכלל דרבה ור"י הלכה כרבה, עיי"ש מה שטרח ליישב קושי' זו, ולענ"ד נראה בס"ד, עפ"י מה שכתבו התוס' דקושי' הגמרא מרב כהנא דמחייב זומר משום נוטע אע"ג דאינה דומה לנוטע וא"כ קשי' לרבה דאזל בתר דמיון, וכ"כ קשי' לרב יוסף דאזל בתר כוונה, דמשמע אפי' אין כוונתו להצמיח חייב, ועי"ש במהרש"א שהקשה לפי' התוס' לא הוי צריך לאתויי מרב כהנא והו"מ לאתוי ברייתא מפורשת בשבת דף ע"ג דתני בהדי' זומר חייב משום נוטע, ומתוך כך פי' הוא דקושי' הגמרא מרב כהנא משום דחייב נמי משום קוצר אע"ג שאינו דומה, מ"מ חייב משום דמכוין לקצור, וחייב משום נוטע אע"ג דלא אכוין לנטוע משום שדומה למלאכה דנוטע, וקשיי' לתרוויי', מיהא נ"ל דקושי' המהרש"א על התוס' י"ל בפשיטות בהא דלא מקשה מברייתא הנ"ל דזומר חייב משום נוטע, דמהתם לא מצי להקשות אלא על רבה דאזל בתר הדמיון אע"ג דאין כוונתו על זה המלאכה אבל לרב יוסף לק"מ, דהא סתם זומר כוונתו לאצמוחי אילנא, משא"כ מדרב כהנא דמיירי בצריך לעצים א"כ לא מתכוין לאצמוחי אילנא ואפ"ה חייב משום נוטע א"כ הו"ל לחייב במנכש משום חורש אע"ג דלא מכוין לרפוי ארעא עיי"ש, וזה נכון ופשוט:

אלא דאי קשי' הא קשי', דהא בגמרא מסיק התם קשיא, וכתבו התוס' שם דל"ג לה דר"כ אמוראי הוא וי"ל דרבה ור"י פליגו עליו, וכ"ז תינח לרב יוסף שפיר י"ל כן, אבל לרבה נהי דעל ר"כ מצי לפלוגי אכתי הו"ל למיפרך מברייתא דזומר חייב משום נוטע אע"ג דאין לו דמיון לנוטע. א"כ ה"נ הו"ל לחייב משום זורע, ולפי זה נתיישב שפיר שיטת הרמב"ם בזה דפסק כרב יוסף משום דלרבה דאזיל בתר הדמיון, קשיא מברייתא הנ"ל דזומר חייב משום נוטע, אלמא דאזלינן בתר כוונתו ולא בתר דמיון משא"כ לרב יוסף לק"מ מהתם וזה נ"ל נכון בס"ד:

עוד נ"ל בס"ד ויתיישב נמי אידך קושיי' דהא בזומר יצריך לעצים ס"ל להרמב"ם דחייב שתיים א"כ ה"נ במנכש ומשקה מים לזרעים הו"ל לחייב תרתי דכ"כ מה שכתבו התוס' שם דקושי' הגמרא הוא מדמחייב משום נוטע, והמהרש"א הקשה עוד שם על דבריהם א"כ למה להגמרא למימר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתיים והא אפי' לא הוי ר"כ מחייב אלא חדא דהיינו משום נוטע לחודא נמי הוי קשיא לתרוויי', ונראה לי בס"ד דהנה התוס' כ' שם דרבה ורב יוסף פליגו בסברא רבה אזיל בתר דמיון ומלאכה זו דומה לחורש דמרפה ארעא ורב יוסף אזיל בתר הכוונה, וכוונה לאצמוחי פירי' ונ"ל דע"כ לא פליגו, אלא במידי דיש בה מעין שתי מלאכות, דלמלאכה אחת דמיא בפועל, ולאידך מלאכה, דנתכוין לתכליתו אינו דומה, בזה ס"ל לרבה דאזלי' בתר הדמיון. ולא בתר כוונתו, ולרב יוסף אזלי' בתר כוונתו ולא בתר הדמיון אבל היכא דאין בו אלא מעין מלאכה אחת מודה רבה אע"ג דאין לו דמיון מ"מ מתחייב משום אותה מלאכה, ובזה ניחא קושי' המהרש"א דלא מקשי מברייתא דזומר חייב משום נוטע כיון דלא מחייב אלא חדא לא איכפת לן כלל, ולא תלי' כלל בפלוגתא דרבה ור"י וניחא נמי הא דקאמר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא דאלו לא הוי מחייב אלא חדא משום נוטע לא הוי קשי' מזה לרבה ורב יוסף כלל, ולפי"ז נראה לי בס"ד, דבאמת י"ל הא דמחייב רב כהנא בזומר וצריך לעצים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, די"ל ר"כ מיירי דנתכוין נמי לאצמוחי אילנא, וכ"פ רש"י בהדי' בשבת דף ע"ג בד"א זומר פירש"י להצמיח העצים משמע שנתכוין לכך אלא שצריך נמי לעצים, וא"כ שפיר י"ל דלרב יוסף חייב שתיים, אע"ג דבמנכש ומשקה מים לזרעים לא מחייב משום חורש משום דאינו דומה לחרישה, דדוקא הכא משום דנתכוין לאצמוחי לא איכפת לן במה שאין לו דמיון לנטיעה, משא"כ בחורש כיון דלא איתכוין לרפוי ארעא. לא מחייב משום הדמיון לרפוי ארעא, וכ"ז לרב יוסף, משא"כ לרבה דהקושי' לאידך גיסא על דמחייב משום נוטע אע"ג דאין לו דמיון לנטוע מ"מ חייב משום כוונתו לאצמוחי, ע"ז לא מצינו לשנוי מידי דהטעם דנתחייב משום דמיירי שנתכוין לאצמוחי דהא ה"נ נתכוין משום אצמוחי ומ"מ לא אזיל רק בתר הדמיון ולפי"ז י"ל הא דמסיק בקשיא היינו משום דהקשה כן לרבה, אבל לר"י איה"נ דהו"מ לשנוי כהנ"ל, ואיש דפסק הרמב"ם כרב יוסף, וניחא נמי הא דפסק במנכש ומשקה מים לזרעים דאינו חייב אלא משום זורע כיון דיש כאן מלאכה שנתכוין לה, לא אמרינן דיתחייב גם אאידך שלא נתכוין לה מחמת הדמיון לרפוי ארעא, משא"כ בזומר וצריך לעצים, דמיירי שנתכוין לשתיהם, דו"ק היטב כי לענ"ד הוא ד"ב:

ה) המזבל שדהו אי חייב משום חורש, הנה בירושלמי תני בהדי' המדייר שדהו חייב משום חורש עיי"ש ובס' נש"א תמה על הרמב"ם והסמ"ג שלא הביאו דין זה, ומשפירש"י במו"ק דף י"ב דמזבל אינו אסור אלא מדרבנן היינו בשביעית ע"ש ברש"י ותוס', ולענ"ד נראה דמוכח מש"ס דילן דמזבל לא מיתסר מדאורייתא, דאמרינן בש"ס דף פ"א אר"ה אסור לפנות בשדה ניר בשבת, מ"ט אילימא משום דדיישא אפי' בחול נמי אלא משום דילמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי ומחייב משום דרבה הי' לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש, ופלא דל"ק בגמרא דחייב משום מזבל, א"ו דמזבל אינו מלאכה דאורייתא, וצע"ג:

{עי' רש"י שם דף פ"א ד"ה בשדה ניר וז"ל חרישה ראשונה ועומד לזריעה ונראה דרש"י רצה לשמור מקו' הנ"ל דמזבל ל"ש רק בשכבר נזרע, ובפשיטות נ"ל דהא בלא"ה משני דלמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי וחייב משום חורש}: ב הזורע מבואר ברמב"ם פ"ח מה' שבת דשיעורו בכ"ש, אמנם הפרמ"ג בפתיחה כוללת כתב בשם רש"י דשיעורו בכגרוגרות. דבמשנה דאבות מלאכות פירש"י להדי' ושיעורן של אלו בכגרוגרת חוץ מחורש משמע להדי' דבזריעה צריך שיעור כגרוגרות, ועיי' במנ"ח מה שכתב בזה דלא תיקשי מש"ס מכות דף כ"א במשנה יש חורש עיי"ש, ולענ"ד נראה דע"כ א"א לומר כן, דהא אמרי' בש"ס דף ק"ג חורש כ"ש למאי חזי, חזי לביזרא דקרא ופירש"י שם לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשנינו לענין הוצאה זרע דילועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת הנ"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד ליה, עכ"ל, וכיון דחרישה כ"ש לא מחייב אלא משום דחזי לזרוע בתוכה נימא אחת ממילא מוכח מכש"כ דאזריעה גופה נמי חייב בנימא אחת, וכש"כ דמוכח כן טפי מפירש"י הנ"ל:

{עי' בההמ"ג פ"ח מה"ש ה"ב שהעיר בזה}:

ותו נ"ל ראי' ברורה מפ' המוציא דף ע"ט עור כדי לעשות קמיעה, המעבדו בכמה א"ל ל"ש וכו' והרי זרעוני גינה דמקמי' דזרעינהו תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרות, ובתר דזרעינהו תנן זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב, ומשני הא דזריעה הא דלא זריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, עכ"פ מוכח שם מש"ס הנ"ל דהמלאכה עצמה א"א שיהי' שיעורו גדול מהמוציא לצורך אותה מלאכה ואדרבא, וכ"מ בתוס' ר"פ המוציא יין, וכיון דתנן המצניע לזרע ולדוגמא וכו' והוציאו חייב עליו בכ"ש שוב א"א לומר דזורע גופי' יהי' שיעורו בכגרוגרות ומוציא לצורך זריעה יהי' שיעורו בכ"ש, ע"כ נראה לענ"ד ברור דודאי רש"י נמי ס"ל דשיעור הזורע בכ"ש כדמוכח מכל הנ"ל, והא דפירש"י במשנה דאבות מלאכות ה"ק משום דבמתני' הנ"ל תנן הזורע והחורש והקוצר וכו' והאופה, וקתני זורע מקמי' דחורש, ע"ז פירש"י שיעורין של אלו כגרוגרת חוץ מחורש, והכוונה דהנך מחורש ואילך הם שיעור בכגרוגרות אבל חורש אינו בכלל שיעור זה והה"ד זורע דנקיט מקמי דחורש וזה נ"ל ברור בכוונת רש"י דא"א לומר בשום אופן דזורע יהיה שיעורו בכגרוגרות מטעמא דפרישית בס"ד: ג הקוצר כתב הרמב"ם בפ"ח התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורן כגרוגרות, ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל ביצה קלה, וכו', והוא תמוה מאוד דבגמרא דף ק"ג פריך אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ומשני רבה ורב יוסף באגם, ואביי ורבא מוקי לה בארעא דחברי' דהו"ל דשא"מ, וא"כ איך כתב הרמב"ם סתמא, דבגמרא מוכח דכל שאינו באגם או בארעא דחברי' חייב בכ"ש, ועיי' בנודב"י מהדו"ת סי' ל"ו שכתב בזה תי' נכון דלכאורה מ"פ אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו דהא י"ל דחייב נמי משום חורש קאמר מיהא זה אינו כיון דליפות הקרקע שיעורו בכ"ש א"כ חיובא דחורש אתי' ברישא והו"ל למתני ברישא אם ליפות הקרקע בכ"ש, וכ"ז בברייתא דקתני אם ליפות הקרקע לבסוף שפיר הוצרך לאוקמי באגם או בארעא דחברי' משא"כ הרמב"ם דכבר פתח בריש פירקא החורש כ"ש, והמיפה את הקרקע בכ"ש עיי"ש, א"כ לא הוצרך לאתוי אם ליפות הקרקע בכ"ש י"ל באמת הא דכתב אם לאכילה שיעורו בכגרוגרות היינו לחייב תרתי ודברי פח"ח, ומיושב עפ"י דבריו קושי' התוס' שם בד"ה באגם אמאי לא פריך הגמרא על מתני' אטו כלהו לאו לתקן נינהו ולהנ"ל ניחא, דבמשנה דקתני ברישא אם לתקן כ"ש איה"נ הא דקתני אם לבהמה כמלא פי גדי היינו לחיובא תרתי:

מיהא לכאורה איכא למידק אמאי יתחייב ליפות הקרקע בכ"ש לפירש"י דפי' בכ"מ מלאכה שאצל"ג היכא דברצונו לא בא לו, א"כ ה"נ הנך עשבים רעים לא באו לרצונו ומ"ש מהמוצא את המת במטה, מיהא לק"מ דהא אית לי' הנאה מנייהו דהא מיירי שתולשן למאכל בהמה, או לאכילת אדם או להסקה ושפיר חייב משום כ"ש, ולפי"ז י"ל בדקדוק נקט בברייתא ברישא אם לאכילה בכגרוגרת וכו' ואם ליפות את הקרקע בכ"ש, אע"ג דשיעור דליפות הוא בפחות מ"מ אי לאו דמבעי לי' לאכילה או לצורך אחר, באופן דניחא לי' שצמחו הני עשבים לא הוי מתחייב על יפוי קרקע בכ"ש דהו"ל מלאכה שאצל"ג כיון דברצונו לא בא לו, אלא דלפי"ז הדק"ל קושיי' הנודב"י הנ"ל מ"פ הגמרא אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע דהא י"ל דלענין חייב שתיים קאמר והשתא ליכא לתרוצי כמ"ש הנוב"י, מיהא נ"ל בס"ד עפ"י דאמרי' בש"ס מו"ק דף ג' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זמר וצריך לעצים חייב שתים, ומסיק בקשיא, וכתבו התוס' די"ל רבה ורב יוסף באמת פליגו על ר"כ וס"ל כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא, ולפי"ז י"ל דאיה"נ דהו"מ לשנוי הכא הכי. אלא דא"כ אכתי קשיא לרבה ורב יוסף, משו"ה הוצרכו רבה ורב יוסף לטעמייהו לשינוי דמיירי באגם ואביי ורבא תלמידייהו נמי תירצו בארעא דחברי' כי היכא דליתא שפיר גם אליבא דידהו, משא"כ למאי דקיימ"ל כרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתיים איה"נ די"ל בפשיטו דלייפות את הקרקע דנקיט בכ"ש היינו לחייבו שתיים, ובזה ניחא דלא הוצרך הרמב"ם לאתוי באגם או בארעא דחברי' וא"ש בס"ד:

{ובזה מדוקדק אמאי נקם הרמב"ם מקודם אם ליפות את הקרקע דהא דרמב"ם ס"ל מלשאצל"נ חייב ולכך אפילו לא נתכוין לאכילה נמי הכי הוי}: וראיתי במנ"ח שמפרש הא דקתני אם ליפות את הקרקע בכ"ש דהכל קאי על מלאכת קצירה עפ"י דאמרי' בפ' המוציא כל היכא דשכיח ולא שכיח אזלי' בתר שכיח בין להקל בין להחמיר ומשו"ה היכא דבעי לי' לייפות הקרקע אז חייב על קצירה בכ"ש, וע"ז פריך אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ומשני באגם או בארעא דחברי' והו"ל כלא שכיח, ואכילה דנתכוין לתכליתו שכיח משו"ה אזלי' בתר שכיח אפי' לקולא, ומזה תמה על הנודב"י הנ"ל במה שכתב ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, וכל דבריו בזה תמוהים מאוד, דהא מבואר בהדי' בתוס' פ' כלל גדול גבי זומר וצריך לעצים דאפי' לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב נמי בעי' צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה ופשוט דהה"נ בתולש עשבים,:

{לפימ"ש בחי' דטעמא דתוס' הוא משום דלא הי' במשכן קצירה דאילני מאכל ואיה"נ דבאילני סרק שייך קצירה אפי' באין צריך לעצים א"כ זה לא שייך אלא בעבים אבל בעשבים שפיר שייך קצירה אף באין צריך להם דהא הי' במשכן}:

דהא בהדי מזרד זרדים קתני לה, וא"כ פשיטא היכא דמכוין ליפות את הקרקע ואינו צריך לעשבים כלל ליכא משום תולש וע"כ הא דקאמר אם ליפות את הקרקע בכ"ש משום חורש קאמר והוא פשוט וברור:

ד המעמר א) קיימ"ל אין עימור. אלא בגידולי קרקע, וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה"ש בטושו"ע סי' ש"מ עיי"ש, והוא פלוגתא בר"פ כלל גדול אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע וכבר עמדו בזה הקדמונים מ"ט דהרמב"ם דפסק כאביי הא הילכתא כרבא לגבי אביי, ועיי' בהה"מ דמשמע מדבריו דגרס רבה וכ"כ הכ"מ אמנם בפ' כ"א מה"ש מייתא ההמ"ג ג"כ ש"ס הנ"ל ושם איתא רבא, המג"א בסי' ש"מ תי' משים דגם גבי דישה קיימ"ל אין דישה אלא בג"ק, משו"ה מסתברא דגם בעימר דינא הכי דלא מסתבר לחלק בין עימור לדישה, אלא דלפי"ז צ"ע דהו"ל להגמרא למימר לימא דאביי ורבא הנ"ל פליגי בפלוגתא דר"י ורבנן אי אין דישה אלא בג"ק עיי' בשבת דף ע"ה, ושוב ראיתי שהרגיש בקושי' זו בס' נשמת אדם, בדין טוחן ע"ש, ותירוצו צ"ע, והנה הרמב"ם כתב בפ"ח שם המעמר אוכלין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו', ובס' מנ"ח פשיטא לי' דלהרמב"ם אין עימור אלא באוכלין, ולא ידע מהיכן משמע לי' להרמב"ם למידק כן, לענ"ד נראה אם אמת נכון הדבר דהרמב"ם דוקא נקיט המעמר אוכלין י"ל דהוכיח כן מש"ס דף ע"ד ע"ב דאמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות, ועיי"ש בפירש"י דחשיב כל הי"א מלאכות מאי נינהו, וקחשיב כמי מעמר בינייהו ועיי"ש דפירש"י משום בונה לא מחייב דאין בנין בכלים ושם בתוס' ד"ה חביתא כתב דאינו נראה דכשעושה לגמרי כל הכלי חייב כמי משום בונה כדאמרינן בריש הבונה האי מאן דמעייל שיפתא בקופינא חייב משום בונה, וכ"פ הרמב"ם וא"כ איכא למידק דהו"ל למחשיב י"ב חטאות דהא איכא נמי משום בונה, אלא ע"כ דמעמר ליכא אלא באוכלין וא"כ אפיק מעמר ועייל בונה וא"ש בס"ד:

ב) ומ"מ צע"ג איס"ד דאין עימור אלא באוכלין, א"כ הא דאמרי' בש"ס ר"פ הזורק דמקושש הוי חייב משום מעמר, ע"ש, והא מקושש עצים הוי, וראיתי במנ"ח שהרגיש בזה וכתב דאיה"נ דהני תנאי דס"ל דהוי חייב משום מעביר ד"א, או משום תולש ס"ל מה"ט גופא דלא הוי מחייב משום מעמר משום דס"ל דאין עימור אלא באוכלין יע"ש, אלא דלפי ענ"ד א"א לומר כן, דהא אמרינן התם למאי נפק"מ דהא מאי דהוי הוי, ומשני דנפק"מ לכדאיסי ב"י דאיכא חדא מלאכה דלא מחייב עליה סקילה מר פשיטא לי' דמעביר ד"א חייב ומר פשיטא לי' דתולש חייב, ומר פשיטא לי' דמעמר חייב, עיי"ש, ולהנ"ל הו"ל לתירוצי עדיפא מני' דפליגו בזה אי עימור חייב במידי דלאו אוכל, דנפק"מ טובא, ולכאורה יש לתרץ דאכתי דבעי למימר נפק"מ לכלהו תלתא, ולהנ"ל אכתי אין נפק"מ בין מ"ד מעביר ד"א הוי או חולש הוי, אלא דעדיין תיקשי דהנה בריש מכילתין אמרי' כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן שאין ישראל שרויין במדבר עיי"ש, והרמב"ם פסק דמדבר הוא רה"ר, והקשו עליו מש"ס הנ"ל וידוע מש"כ הכ"מ בשם בנו של הרמב"ם דהרמב"ם מפרש איפכא דבזמן שישראל שרויין במדבר כיון דהיו מוקף באהלים ובענני כבוד לא הוי רה"ר ובזמן הזה הוי רה"ר, ולכאורה הוא נסתר ממקושש דאליבא דחד תנא הוי חייב משום מעביר רה"ר, וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דאינך תנאי דס"ל דלאו מעביר הוי ובאמת פליגי עליו מהיי"ט, ולכאורה קשיא גם על זה דהו"ל להגמרא למימר הנפק"מ הנ"ל, וצ"ל כדפרישית דבעי לאשכוחי נפק"מ דשייך בכלהו, והשתא אי ס"ד דאיכא למ"ד דאין מעמר אלא באוכלין אכתי לא הוי צריך לדחוקי דפליגו בדאיסי ב"י דהו"מ למימר שפיר נפק"מ אליבא דכלהו, מ"ד משום מעמר קאי דיש עימור אפי' שלא באוכלין, ומ"ד משום תולש ס"ל דאין עימור אלא באוכלין, והמדבר לאו רה"ר הוא בזמן שישראל שרויין שם, ונפק"מ גם בזמה"ז אי מחנה מוקף אהלים כהי"ג, משו"ה קאמר איהו משום תולש, א"ו דליכא למ"ד אין עימור אלא באוכלין תדע דכל המלאכות ממשכן הוא דילפינן, ומעמר הי' במשכן בסממנים הזרועים וסממנים לאו אוכלין נינהו אם לא שנדחק דסממנים גופייהו הו"ל אוכלי בהמה כשהם בגדוליהם, וכ"ז דוחק, ולענ"ד נראה פשוט, דגם הרמב"ם ס"ל דבכל גדולי קרקע אפי' שאינם אוכלין נמי שייך בהו מעמר והא דנקט הרמב"ם המעמר אוכלין משום דבעי לפלוגי בין מעמר למאכל אדם, דשיעורו בכרוגרת או מעמר לבהמה דשיעורו כמלא פי גדי משו"ה נקט ברישא המעמר אוכלין, תדע דהא סיים עלה, ואין עמור אלא בגדולי קרקע משמע דבגדולי קרקע אפי' אינם אוכלין נמי, והא דלא חשיב י"ב מלאכות בהאי מאן דעבד חלתא למאי דס"ל בונה נמי איכא היכא דעבד כלי י"ל כמש"כ הראשונים דאין עימור אלא במקום גדילותו, ואפילו א"כ דרמב"ם ל"ס לי' כן כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ שפיר איכא לסמויי חד מהנך ולעיילי בונה תחתיהן כד דייקת שפיר עיין בפי' רש"י:

ג) והנה הכ"מ בפ"ח כתב בשם הר"ן דאין עימור אלא דוקא שקבצן ממקום גידולן, אבל אם קבצן בבית לא, והביא ראי' מביצה דף ל"ג ת"ר מגבב מן החצר ובלבד שלא יעשו ציבורין ומפרש בגמרא משום עובדא דחול, אבל משום עימור ליכא דאין עימור אלא במקום גידולן אמנם הסמ"ג ס"ל דעימור שייך אפי' שלא במקום גידולן, ואפשר דס"ל דל"ש עימור אלא כשמקבצן ועושה מהם אגודה אחת, והא דאמרי' האי מאן דכניף מלחתא ומלחתא י"ל דכן דרך המלח ג"כ ליעשות גוש אחד וכל חלקי המלח יחדיו ידובקו משו"ה חייב שפיר, וא"כ אין ראי' מש"ס ביצה הנ"ל דבעי' במקום גדולו, וראיתי בנ"א שהעלה בזה דבודאי במקום גדולן כיון שמאספן יחד ועושה אותן ציבורין כדרך הגדולין חייב, אבל שלא במקום גידולן אינו חייב בהעמדת ערימה, עד שיעשה אותו אגודות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוש אחד ע"ש,: {וכן משמע בש"ע הרב עי"ש בסי' מ'}:

ולפי"ז י"ל דלדינא לא פליגו הסמ"ג והפוסקים, וראיתי בס' מג"א שהקשה על הסמ"ג מהא דאית' ר"פ נוטל וכו' וכלכלה ואבן בתוכה, דפריך הגמרא ונערינהו וללקוטינהו וקשה הא אח"כ יהא אסור לו ללקטן משום מעמר נמשל ולהנ"ל לק"מ, מיהא קושי' זו בלא"ה לק"מ, דקושי' הגמרא לא הוי דלבדרינהו אלא יכערם כולם למקום אחד ובזה ודאי ל"ש מעמר כדאי' בשו"ע סי' של"ה וזה פשוט:

ד) ובס' מג"א הנ"ל חידש דל"ש עימור אלא ביש בו צורך עימור זה כמו בשיבלים דהרוח מפזרן כ"ז שאינם מכוסין, וכ"כ בפירות קטנים אבל בפירות שאין בהם שום תועלת בעימור נגד פזרינן לכו"ע אין בו משום עימור, וכהיי"ג פ' התוס' גבי מלאכת זומר דלא שייכי מלאכה דקוצר אלא בצריך לעצים, ולפי"ז מותר לגבב על השלחן פירורי אוכלין כיון דאין בו שום צורך ודו"ק:

ה) ועיין במנ"ח דמספק"ל במעמר וכיו"ב דבעי' שיעור גרוגרת היכא דעימר חצי גרוגרת, ופזרן וחזר ועימר אותו חצי גרוגרת עצמו מי מצטרף לחייבו חטאת:

ה הדש, א) כשתמצי לומר כל המפרק אוכל מתוך פסולת המחובר אליו חייב משום דש, ובמפרק משקה מתוך האוכל נמי חייב משום סחיטה שהוא תולדה דדש, מיהא היכא דעיקרו אוכל והשתא אוכל ליכא משום מפרק תולדה דדש, עיי' בש"ס ר"פ חבית ושם דף קמ"ד ע"ב בד"ה חולב אדם עז לתוך הקדירה, ובזה צע"ג על הטו"ז בסי' ש"כ ס"ק דלר"ת שאוסר לסחוט בוסר לתוך הקדירה דאם אוכל לאלתר דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדאמרי' בסי' שי"ט לענין בורר, ולהנ"ל אינו דומה כלל להתם דהכא לאו משום בורר מחייב אלא כיון דמפרק האוכל מתוך הפסולת הו"ל תולדה דדש, ובאשכול ענבים דמעיקרו אוכל לא מחייב אלא בסוחט למשקה אבל בסוחט לקדרה דהו"ל להכשיר האוכל א"כ מעיקרו אוכל והשתא אוכל ליכא משום דש, וס"ל לר"ת דבבוסר כיון דמעיקרו לא חזי לאכילה לא מהני מה שסוחטו לקדרה, אבל אין ענין זה למלאכת בורר, ואסור אפי' באוכל מיד, ועיי"ש במג"א ס"ק ז' דפליג נמי על הטו"ז ופשטות לשונו משמע דאיהו נמי משום בורר מחייב לי' אבל נ"ל כד דייקת י"ל גם כוונת מג"א להנ"ל אלא שקיצר כדרכו בקודש, וכן העלה בס' בינת אדם ע"ש:

ב) ופשוט דמלאכת דישה איתא בכל גדולי קרקע אפי' לאו אוכל, כדתניא בר"פ כלל גדול תנא הדש והמנפץ כולן מלאכה אחת הן ופירש"י מנפץ פשתן מגבעולין והמנפץ צמר גפן וכו' ומכאן נראה ראיה ברורה למש"כ במלאכת מעמר דמלאכה זו איתא בג"ק אפי' לאו אוכל ומש"כ הרמב"ם המעמר אוכלין ל"ד, דהא מבואר במג"א סי' בטעמא דפסק הרמב"ם דאין עמיר אלא בג"ק דלא כרבא משום דגבי דישה קיימ"ל אין דישה אלא בג"ק ולא מסתבר לחלק בין דישה לעימור. וכיון דבדישה מבואר בגמרא בהדיא דאיתא אפי' בג"ק דלאו אוכל מוכח דהה"ד בעמור וזה ראי' שאין עליה תשובה:

ג) עיין במג"א סי' שי"ט דפולין וקטניות שכבר נתקשו השרביטין אסור לפותחן ולהוציא מהן הגרעינין אפי' לאכול לאלתר נהי דל"ש בזה בורר אבל מ"מ אסור משום דש ובס' כ"א הקשה מש"ס דף קמ"ג ושער של אפונין ושער של עדשים מני ר"ש דל"ל מוקצה ופירש"י דאי לר"י מאתמול לא לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהם והיום לוקח מהם משמע מפירש"י דמותר ליקח העדשים מתוך השרביטין וקשיא מ"ש פולין מעדשים:

ולענ"ד נראה דלק"מ דל"ש דישה באוכל שהוא כבר מבושל דלאו אורחייהו בהכי והמג"א לא מיירי אלא בפולין וקטניות באוכלן חיין, אבל במבושלין ל"ש דישה אלא משום בורר הוא דחייב, וכשאוכל לאלתר ליכא משום בורר ושפיר פירש"י, ואע"ג דבסחיטה תולדה דדישה משמע דגם במבושל שייך סחיטה למ"ד דל"ב דוקא דריכת זתים וענבים כדמוכח מכבשים ושלקות דס"ל לר"י דלמימיהן חייב חטאת, מ"מ בדישה שפיר יש לחלק בזה דאין דרך דישה בפירות מבושלין כנ"ל בס"ד:

ד) קיימ"ל סחיטה תולדה דדשו ובש"ס דף קמ"ה תני דבי מנשיא ד"ת אין חייבין אלא על דריכת זתים וענבים בלבד. ופירש"י בד"ה ד"ת כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זתים וענבים הוא דהוי מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכת נינהו עכ"ל, ופלא להבין אריכות הלשון, ותו הא דקאמר אסרה תורה מלאכה אין לו שחר דפשיטא דאמלאכת שבת קיימינן, ונראה בס"ד דרש"י לטעמי' דס"ל דהיכא דאחשבינהו שייך סחיטה בכל הפירות, וחייב חטאת נמי הוי כדפירש"י להדיא בדף קמ"ד ע"ב ד"ה ר"מ ע"ש, והא דאמרי' סוחטין בפגעון ובעתרדין היינו דוקא למתק, אבל לא לסחוט מימיהן, וע"כ צ"ל הא דקאמר ד"ת א"ח אלא על דריכת זו"ע היינו דוקא בסתמא שלא גילה דעתו דאחשבינהו למימיהן, משו"ה האריך רש"י בלשונו דל"ק אלא במלאכה שאסרה תורה דייקא אבל היכא דאחשבי' איהו מחייב אפי' בשאר פירות נמי, וניחא בזה הא דפירש"י בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן דלרב כבשים פטור אבל אסור ושלקות מותר לסחטן ומפרש רש"י משום דהנך משקין לא גדלו בתוכן דמשמע דאלו גדלו בתוכן הוי חייב והא רב הוא דס"ל אין חייבין אלא על דריכת זתים וענבים בלבד, כדהקשו בתוס', ולהנ"ל ניחא בס"ד דאי לאו דהמשקין לא גדלו בתוכן הוי מחייב עכ"פ משום כיון דסחטן למימיהן הרי אחשבינהו, משו"ה מפרש רש"י הנועם משום דהאי משקה לא גדל בתוכו, ויש ליישב בזה הא דפי' רש"י במתני' דר"פ חבית חלות דבש שריסקן ויצאו מעצמן כיון שריסקן והדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הלכך ר"א מתיר וחכ"א גזירה אטו שאינן מרוסקין, והוא תמוה ל"ל לפרש משום דאין דרך לסחטו ת"ל משום דאפילו סחיט ליכא חיוב חטאת והכי אמרי' בהדיא בשבת דף נ"ט ע"ב ע"ש, וכן הקשה בהגהות רש"ש, ולהנ"ל י"ל לטעמא דאמרי' בגמרא משום אחשבי' גם במרוסקין שייך עכ"פ אחשבי' אפי' אי הוי זב מאליו, מ"מ פשיטא דאינו זב מאליו כולי האי כמו כשסחטן בידים, וא"כ עכ"פ הוי מחייב משום אחשבי' משו"ה הוצרך לפרש משום דאין דרך לסחטו, והא דקאמר לעיל טעמא דאפי' סחוט ליכא חיוב חטאת י"ל דקאי אליבא דר"פ דל"ס לי' האי סברא עיין בש"ס דף קמ"ז ע"ב ולקמן בסמוך, ועיין בס' כ"א קצת כעין זה בסגנון אחר:

ה) שיטת הרי"ף והרמב"ם והכי קיימ"ל בשו"ע סי' ש"כ, דבדריכת זו"ע חייב חטאת ובתותים ורמונים פטור אבל אסור ושאר פירות מותר לסחטן לכתחילה ע"ש, ובב"י הקשה א"כ קשי' קושי' הגמרא אטי דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו, דהשתא ליכא למימר טעמא דאחשבי' דא"כ בשאר פירות כמי לא שרי אלא למתק ולא לסחוט. תו הקשה הב"ח נהי דר"פ קאמר דאין ראי' מהא דקאמר ר"ח תרדין שסחטן לתוך המקוה, משום דלפסול המקוה בשינוי מראה לא בעי' שיהא עליו תורת משקה, מ"מ לא מוכח דפליג אסברת רנב"י דס"ל היכא דאחשבי' חייב בכל הפירות עיי"ש, ולענ"ד נראה ליישב הכל בס"ד, דהא בסוגיין ר"פ חבית א"ר אר"י א"ש מודה ר"י לחכמים בזוע"כ, ומודים חכמים לר"י בשאר פירות, א"ל ר' ירמי' לר"א אלא במאי פליגי א"ל לכי תשכח ארנב"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי, דתניא זתים שמשך וכו' היוצא מהן אסור, ותותים ורמונים וכו' הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין היוצא מהן אסור, ועיי"ש בפירש"י הא דנקט ר"נ לשון מסתברא ולא אמר בהדי' בתותים ורמונים פליגו, כדקתני בהדי' בברייתא משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים, והה"ד בשאר פירות ונקט תו"ר להודיעך כחו דר"י, ואי משום ברייתא דלקמן דשמעינן מנה דמודים חכמים לר"י בשאר פירות לאו בהדי' שמעינן לה דאיכא למימר ר"י היא כדפרכינן עלה עכ"ל, ולכאורה תמוה מאוד. דהא אמרי' בגמרא ותהוי נמי ר"י אימור דשמעי' לי' לר"י יצאו מעצמן. סוחטין לכתחילה מי שמעית לי' אלא מאי אית לך למימר כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפי' לכתחילה, ממילא מובן כן גם לרבנן דהא לענין זה לא פליגו יע"ש, וא"כ הדק"ל מאי קאמר מסתברא הא מוכח כן בהדי' מברייתא דלקמן:

ונלענ"ד בס"ד דע"כ ל"ק הגמרא ותהוי נמי ר"י אלא מקמי' דשמעי' להא דאמר ריח תרדין שסחטן וכו' ולא נחית לסברת אחשבי' אבל לבתר דנחתי' לסברא דאחשבי', וברייתא דסוחטין בפגעין לא מיירי בסוחטין למימיהן אלא למיתוק, א"כ שוב לא מוכח דמודים חכמים לר"י בשאר פירות דהא י"ל ברייתא ר"י הוא, והא בהא תליא דדוקא לר"י דלא גזר בשאר פירות אוכלין אטו משקין ה"נ לא גזר למתקן אטו למימיהן משא"כ לרבנן איה"נ דגזרו גם בשאר פירות מיתוק אטו סחיטה כמו שגזרו לאוכלין אטו למשקין ולא מוכח כלל, דמודו רבנן לר"י בשאר פירות, וא"ש בס"ד, והשתא מדקאמר סתמא דגמרא ותהוי נמי ר"י אימור דשמעית לר"י וכו' ולא חייש לפירכא הנ"ל ש"מ דהוי ס"ל דברייתא בסחיטה ממש קאמר ולא במיתוק אלמא דל"ס לן טעמא דאחשבי' וא"ש בס"ד:

והנה הקושי' הרב"י א"כ תיקשי להרי"ף והרמב"ם קושי' הגמרא תותים ורמונים אמאי יהא אסור נהי דשל בית מנשיא היו סוחטין ברמונים, אטו אינהו רובא דעלמא נינהו ומה שתי' הרב"י דצ"ל דבית מנשיא אתרא הוי, כבר גמגם המג"א בזה דדוחק לומר דהמקשה והתרצן יחלקו בזה, ועיי"ש במחהש"ק, ולענ"ד נראה בס"ד, דבאמת קתני בברייתא בהדי' דבתותים ורמונים ס"ל לרבנן דאין חילוק בין לאוכלין ובין למשקין, א"כ מהך ברייתא מוכח בהדי' דבתותים ורמונים דרך רוב העולם לסוחטן לפעמים למימיהן, דהא מהיי"ט מחלקי' בהך ברייתא בין תו"ר לשאר פירות, ונהי דבברייתא ל"ק כן בהדי' מ"מ רנב"י קאמר מהך ברייתא דהכי מסתברא ע"ש, וע"כ לא שקיל וטרי הגמר' אלא אבריית' דקתני אבל לא ברימונים ושל בית מנשיא היו סוחטין ברימונים, ומשמע דתלי טעמא בהכי דאפי' אי רובא דעלמא לא הוי סחטי להו נמי הוי אסור משום דשל בית מנשיא סוחטין וע"ז שפיר שו"ט הגמ', והיינו דקאמר התם בגמר' הלכה כהאי תנא דס"ל כשל בית מנשיא ע"ש שהלשון שבגמ' צריך ביאור, ולמש"כ א"ש דו"ק ותשכח כי אין להאריך בדיקדוקים והנלענ"ד נכון וברור בס"ד, אבל לקושט' דמילת' באמת לא תלי' משום דשל בית מנשיא היו סוחטין דמהך ברייתא דלעיל דקתני מודים חכמים לר"י בשאר פירות, ובתו"ר פליגו עלי' מוכח בהדי' חילוק הנ"ל, וזה נלענ"ד ברור בס"ד, ביישוב שיטת הרי"ף והרמב"ם:

ו הזורה לפי' רש"י במשנה דאבות מלאכות, משמע דוקא ברחת, מדמפרש שם בד"ה זורה וז"ל ברחת לרוח, וכ"כ במג"א ע"ש, משמע אבל זורה ביד אינו חייב, מיהא בס' מג"א הביא בשם הסמ"ג דאין לזרוק לעופות ממקום גבוה לארץ משום זורה, משמע דס"ל דיש זורה אפי' שלא ברחת, מיהא י"ל היינו מדרבנן, אמנם מהא דאיתא בירושלמי ר"פ כ"ג והובא ברמ"א סס"י שי"ט דהרוקק ברוח חייב משום זורה מוכח דלא בעי' דוקא זורה ברחת, אלא דכבר הקשו על הנ"ל, דהא בש"ס דילן מוכח דלא כירושלמי מדפריך בש"ס דף ע"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד מוכח דזורה היינו להסיר המוץ והפסולת, דאי זורה מקרי מה שמתפוצץ הדבר עצמו אינו ענין לבורר ומרקד ולא פריך מידי, וכן הקשה במג"א ובח"א ובמ"ח, והוא תמיה נשגבה על הרמ"א שהביא דין הנ"ל ובש"ס דילן מוכח דעכ"פ חיוב ליכא, ע"ש שכולם הניחו בתמי':

ולענ"ד נ"ל בס"ד ליישב דעיקר קושיי' הגמ' על דחשיב לי' לאב מלאכה בפ"ע דהא קיימ"ל דלא מקרי אב אלא דכיו"ב הוי במשכן וכיון דבמשכן לא הוי זורה אלא בסממנים וכיו"ב ובענין זה היינו דש היינו מרקד א"כ לא הו"ל למנותו לאב בפ"ע, אבל לעולם אימא לך דזורה הוי אפי' באופן דאינו מפריד פסולת מתוך האוכל אלא כל דבר שמתפוצץ ונזרה לרוח יש בו חיובא דזורה, ובהכי ניחא טפי הא דמשני התם כל מילתא דהוי במשכן, אע"ג דאיכא דדמי' לי' חשיב לי', ולכאורה כיון דסוף סוף היינו דש היינו מרקד אכתי לא הו"ל לחושבו בפ"ע אע"כ דבגוף המלאכה נמי איכא חילוק, ועיי' בר"ן, ומ"מ עכ"פ מוכח מיהת מהירושלמי הנ"ל דלאו דוקא ברחת אלא בכ"ע חייב משום זורה ועיין בש"ס ביצה דף י"ד מנפח על יד וראיתי במג"א במלאכות יו"ט דמשו"ה שרי דעיקר זריה ברחת ולא ביד, ומזה ראי' לשיטת רש"י הנ"ל:

ז הבורר א) מבואר בפ' כ"ג דף ע"ד וברמב"ם פ"ח מה' שבת ובשו"ע סי' שי"ט, דלא שייך ברירה, אלא בבורר לאחר זמן אבל לאכול לאלתר לא מקרי ברירה, כיון דאורחא דאכילה הוא בכך, מיהא הנ"מ בבורר אוכל מתוך פסולת, אבל בפסולת מתוך אוכל אפי' כדי לאכול לאלתר חייב, כן מבואר שם ברמב"ם פיח מה"ש, וכן מוכח בשו"ע סי' שי"ט ס"ב וס"ד ע"ש ודו"ק אבל הרשב"א בעבו"ה סי' י"ט ס"ה וס"ח כתב דכל שבורר ביד אינו אלא כבורר.

לאחר יד וליכא חיוב חטאת, שכ' וז"ל נפל צרור או קיסם בקמח י"א שאסור ליטלן ביד לפי שזה כבורר ולא יראה לי אלא מותר ליטול ביד שכל העושה ביד אינו אלא כבורר דלאחר יד ולא אסרו אלא בנפה וכברה, עכ"ל, וכתב בס' כ"א כלל ט"ז, דכן מוכח דעת הטור שכ' בסי' שי"ט הבורר חייב הבורר בנפה וכברה או בורר לאוצר אפי' ביד אבל בידו כדי לאכול מיד מותר כיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם יש טורח בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל אוכל ומניח פסולת עכ"ל וכתב הב"י שלמד כן מברירה ביו"ט, ולכאורה תמוה דבשלמא ביו"ט דמותר מלאכת בורר שפיר אזלי' בתר למעט בטירחא אבל בשבת אדרבא כיון דאוכל מרובה וגם יש טורח בברירתו יותר מהפסולת א"כ הדרך ברירה ודאי הפסולת מאוכל ואיך נתיר לו מלאכ' דאוריית' להקל טרחתו, כן הקשה בנ"א, א"ו דס"ל להטור כשיטת הרשב"א הנ"ל דגם בפסולת מאוכל אינו חייב אלא בנפה וכברה, ע"ש, ודבריו בזה צל"ע, הא ע"כ הטור פליג על הרשב"א, דהא בהדי' קאמר דבורר לאוצר חייב אפי' בידו ואלו להרשב"א כל בורר ביד לא הוי דרך ברירה, ואם באנו לחלק בין בורר לאלתר או לאח"ז א"כ אף אנן נמי נימא דהטור ס"ל נמי כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דבפסולת מתוך אוכל מחייב אפי' בורר ביד אלא כל לאלתר אין בו משום בורר כלל, משו"ה כי היכא דביו"ט אזלי' בתר למעט בטירחא ההד"כ בשבת כל שהוא לאלתר באופן דלית בי' משום בורר דינו כמו ביו"ט דאזלי' בתר מיעוט טרחא:

ונ"ל בס"ד דיצא לו כן לרבנו הטור מדין קניבת ירק בסי' תרי"א, והקשה ההמ"ג אמאי התירו איסור תורה מפני עגמת נפש דהא הו"ל בורר גמור ותי' כיון דהעלים המעופשים ראויים לאכילה ע"י הדחק אינו אלא שבות, והקשה המחהש"ק אכתי אמאי התירו לברור פסולת מתוך האוכל, ולא אמרו שיברור האוכל מתוך הפסולת דאפי' שבות ליכא, ע"ש שנדחק בזה, אבל אם נימא כשיטת הטור דכל שאין בו משום בורר שוב דין שבת הוא כמו ביו"ט דתלי' במיעוט טירחא א"כ ניחא דהתם כמי כיון דהאוכל מרובה עדיף למעט בטירחא ולברור פסולת מתוך האוכל כן נראה לענ"ד בס"ד:

ב) עוד כתב הטור דאם הפסולת מרובה על האוכל אסור אפי' לטלטלו, שהאוכל בטל ברוב פסולת, והקשו עליו ממה דאיתא בש"ס פ"ק דביצה והכי קיימ"ל בסי' תק"ו דביו"ט מותר לברור האוכל כשהפסולת מרובה, ולהטור אפי' בטלטול אסור משום מוקצה, ולענ"ד נראה בס"ד דיש ליישב דעת הטור דבאמת י"ל כיון דיש בידו לברור האוכל, א"כ אפי' בפסולת מרובה לא בטל האוכל אגב פסולת כיון דעומד להתברר מתוכו, מיהא בשבת כיון דאיסורא דברירה רבוע עליו שפיר הו"ל מוקצה משא"כ ביו"ט דאין בו משום איסור בורר מוקצה נמי לא הוי, ואין להקשות כיון דבשבת נמי עכ"פ מותר לברור כדי לאכול לאלתר א"כ ה"נ בפסולת מרובה על האוכל נימא דיברור כדי לאכול מידו ושוב לא להוי מוקצה, י"ל דכל עיקר מה דאמרי' בשבת דלאכול לאלתר אין בו משום בורר היינו משום דכן הוא אורחי' דאכילה כמש"כ לעיל וכמש"כ הטו"ז בס"ק א' ע"ש. וזה ל"ש לחלק בזה בין לאכל לאלתר או לאח"ז, משא"כ ביו"ט דמותר לברור אפי' שלא לצורך אותה סעודה שוב י"ל שפיר דאפי' בפסולת מרובה על האוכל אין בו משום מוקצה דהאוכל שבתוכו עומד להתברר ולא מתבטל אגב פסולת כנ"ל נכון בס"ד:

ג) קיימ"ל דהה"ד בשני מיני אוכלין שייך בורר דאותו שאינו רוצה לאכל מקרי פסולת לגבי מה שרוצה לאכול, מיהא זה תלי' בשני גרסאות בגמרא דרש"י ל"ג היה לפניו שני מיני אוכלין עי"ש ויתבאר עוד לפנינו בס"ד, מיהא להלכה קיימ"ל בשו"ע כשיטת התוס' בזה דבשני מיני אוכלין נמי שייך ברירה אלא דמ"מ כתב הרב"י דיש חילוק בזה לענין מה דקיימ"ל דבורר כדי לאכול לאלתר, דבשני מיני אוכלין מותר לברור אפי' סמוך לסעודה ג' וד' שעות ואינו חייב אלא בבורר שחרית כדי לאכול בה"ע, ואלו בבורר אוכל מתוך פסולת חייב אפי' אם בורר להניח עד אחר ג' וד' שעות ע"ש. אלא שהרב"י הקשה על הרמב"ם מניין לו חילוק זה, ומ"מ קבע כן בשו"ע ועיין במחהש"ק, ונ"ל בס"ד דיצא לו כן מדין קניבת ירק דכבר הקשה ההמ"ג איך התירו מלאכה דאורייתא משום ע"נ, ותי' דגם העלים המעופשים הו"ל אוכל ע"י הדחק וליכא מלאכה דאוריית', ועיין במחהש"ק שהקשה, דעכ"פ לא יתירו כ"א לברור האוכל מתוך הפסולת דליכא אפי' שבות ותי' כיון דיוה"כ אסור באכילה א"כ גם האוכל מקרי פסולת, אלא שהקשה א"כ לא הוי צריך ההמ"ג לתירוצו כלל, ולענ"ד חידוש זה צריך ראיי' דלפי"ז לא שייך מלאכת בורר כלל ביוה"כ ולא אישתמיט שום פוסק דאשמעי' חידוש זה, וגם המחש"ק בעצמו כתב שהוא דוחק עי"ש:

ולענ"ד קשיא איפכא נהי דהעלים ראוין לאכול ע"י הדחק מ"מ מי גרע משני מיני אוכלין דשייך בהו ברירה דהו' בורר אותו שנאכל ע"י הדחק מאותו שנאכל אפי' שלא ע"י הדחק, לא מבעי' להטו"ז דס"ל אפי' במין א' שבורר הגדולים מתוך הקטנים שייך ברירה, א"כ כש"כ דשייך ברירה בכהי"ג אלא אפי' לשיטת רמ"א דבורר גדולים מתוך הקטנים לא הוי ברירה כל שהוא מין א', אבל בכהי"ג מסתברא דלא גרע משני אוכלין דהא הוא בורר אותן שנאכלין שלא ע"י הדחק מתוך מה שהוא ע"י הדחק, ומתוך כך נראה לי די"ל לולי דב"ק של ההמ"ג דלק"מ דהא באמת בורר כדי לאכול לאלתר מותר, ולאלתר היינו לצורך סעודה הסמוכה, וא"כ בלא"ה אין בו משום ברירה כיון שבורר סמוך לחשיכה לצורך סעודה הסמוכה, ומ"מ עכ"פ איכא שבות דהא מכין מיוה"כ לחול, וי"ל שבות זה שפיר התירו משום עגמת נפש,: {עי' בא"ר שכ' כן ועי' בישויע"ק סי' שי"ט עי"ש}:

וממילא מוכח דבשני מיני אוכלין מותר לצורך סעודה הסמוכה ודו"ק: מיהא מלשון הרמ"א בשו"ע מוכח דאינו מחלק בכך ובעי' דוקא כדי לאכול מיד ע"ש במחהש"ק:

ח הטוחן א) כתב הפרמ"ג בסי' שכ"א סק"י דטוחן אין שייך אלא בדבר שהי' גוף א' בתולדה ומפררו דק דק, אבל בדבר שלא הי' כך מתולדתו אינו חייב משום טוחן, ועפי"ז העלה דהטוחן לבנה אינו חייב משום טוחן בנשרפה בכבשן ואינה בתולדה, עיי"ש, והנה זה פשוט דאליבא דהש"ג דבעי למימר דיש טוחן אחר טוחן א"א לומר כן, דהא לדבריו גם טוחן פירורי לחם חייב אע"ג דלא הוי בתולדה, ודבריו לא ניתנו להאמר אלא לשיטת הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכדפסק נמי הרמ"א בסי"ב י"ל דבעי' שהי' גוף א' בתולדה, והנה אם איתא להאי כללא דחידש הפרמ"ג יתיישב ע"נ קושי' שהקשה בס' מג"א אהא דתנן בפ' כל הכלים נוטל מגירה לגרור את הגבינה הא איכא נסרות הגבינה המגורר והו"ל טוחן ואם נימא כשיטת הפרמ"ג הנ"ל ניחא דהתם נמי אינו כן בתולדה,:

{עי' במג"א דהוא בעצמו הרגיש בתי' זה דאין טוחן אחר טוחן עי"ש}: וא"ל דמ"מ מדרבנן מיהא לתסר לזה י"ל דהו"ל דשא"מ, שאינו מתכוין לטחינה, אלא שחתכו לחתיכות גדולות ומה שנתסר ונעשה דק דק הוא דשא"מ, ונהי דהוי פסיק רישא, י"ל כשיטת התה"ד במג"א סי' שי"ד בדרבנן פ"ר מותר, ואפי' להמג"א שחולק, י"ל דבפס"ר דלא איכפת לי' מודה המג"א באד"ר, וא"ש, מ"מ עיקר חידושו של הפרמ"ג לא ידענא מנא הא מילתא דאמר מר, ולכאורה משמע איפכא ל"מ לשיטות הסוברים דיש טוחן אחר טוחן כמש"כ אלא אפי' לשיטות היראים וכדפסק נמי הרמ"א מ"מ משמע דוקא במידי שכבר נטחן פ"א ומשום דאין טוחן אחר טוחן. אבל היכא דל"ש טעמא דאין טוחן אחר טוחן מחייב אע"ג דלא הוי כן מתחילת ברייתו ובכתישת לבנה דעדיין לא נטחן שפיר חייב, ושוב מצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ' כלל גדול דף פ"ט בפיסקא והטוחן ההן דשחק מלח חסף פלפלין חייב משום טוחן וחסף הוא תרגומא של חרסי הרי מבואר בהדיא דלא כפרימ"ג הנ"ל, ולענין קושיי' המג"א מגרירת גבינה י"ל כיון דמה שנתסר הולך לאיבוד, לית בי' משום טחינה, וכדאשכחן גבי קוצר דל"ש מלאכת קצירה אלא בצריך לאותה דבר הנקצר וכה"ג אשכחן גבי סחיטה דאם המשקה הולך לאיבוד אין בו משום סחיטה, וכיו"ב כתב המג"א לענין מלאכת מעמר יע"ש, והבאתיו לעיל וה"נ לענין מלאכת טחינה יש לומר כן:

{עי' טו"ז סוסי' ש"ב שכ"כ בפירוש דלענין טחינה בעי' נמי שיהא צריך לאותו דבר שנטחן כמו גבי סחיטה עי"ש}:

ב) כתב התה"ד דמותר לחתוך בשר דק דק והכי קיי"ל בשו"ע סי' שכ"א, ובתה"ד מבואר הטעם משום דאין טחינה אלא בגדולי קרקע, ובש"ג הובא שם במג"א סק"י כתב דאינו מוכרח דהא התוס' ס"ל דבשר חשיב גדולי קרקע כדאמרי' לענין מפרק תולדה דדש, ע"ש, ומשמע מיהת דלכו"ע במידי דלאו גידולי קרקע אין בו משום טחינה ובס' תו"ש הקשה ע"ז קושי' עצומה, דהא רבא הוא דאמר אין דישה אלא בג"ק, וא"כ הה"ד דאין טחינה אלא בג"ק, והא רבא גופי' הוא דאמר האי מאן דעבד חביתא חייב י"א חטאות, ועיי"ש דבטוחן הרגבים חייב משום טוחן, ורגבים וקרקע לא נקראו גדולי קרקע כמש"כ הר"ן גבי סוכה, וכדקיימ"ל בשו"ע סי' תרכ"ט, והנה לפימש"כ לעיל במלאכת מעמר, לכמה פוסקים גרסי' רבה:

{גירסא זו לא אשכחן אלא בהא דאמר רבא דאי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אבל בהא דאמר רבא דטעמא דרבנן הוא משום דאין דישה אלא בגי"ק לא אשכחן גי' רבה}:

וא"כ י"ל רבא ל"ס ליה הא דאין עימור אלא בג"ק, אלא דעדיין הקושי' מהא דמוכת בהדי' בפסחים דף מ"ז ובביצה דף ח' ע"ב דכותש את העפר חייב משום טוחן ע"ש והתם אליבא דרבה קשו"ט. תו הקשה בס' הנ"ל דדברי השו"ע סותרין זא"ז בסעי' ט' פסק כתה"ד הנ"ל דמותר לחתוך בשר דק דק וע"כ צ"ל דס"ל דבשר לא מקרי ג"ק, ואח"כ כתב בסי' י' אסור לגרור גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין רייבאייזין, כמש"כ הריב"ש וע"כ משום דגבינה מקרי ג"ק, והם קושי' עצומות, והנה לקושי' קמייתא י"ל כמש"כ הפרימ"ג דעיקר טחינה במשכן היה טחינת סממנים וכמה מהם הם רגבי עפר מן האדמה, וא"כ שפיר מחייב משום טוחן בטוחן רגבים. משא"כ בסוכה דילפי' מבאספך מגרנך ומיקבך משו"ה בעינן דוקא דומי' דפסולת גורן ויקב דהוי גדולי קרקע ולא קרקע ממש ועל קושי' בתרייתא י"ל דלאו משום טוחן הוא דאסור אלא משום עובדין דחול, והא דשרי בסי' תק"ד לענין יו"ט. אע"ג דעובדא דחול אסור גם במלאכת אוכל נפש כבר תי' שם במחהש"ק עיי"ש, אבל מ"מ הקשה בסי' נשמת אדם קושי' חמורה, אי ס"ד דכל המלאכות בעינן דומי' דמשכן ממש וכי היכא דהתם לא הוי כ"א בג"ק א"כ לשיטת התה"ד נימא נמי דמבשל בשר בשבת איננו חייב דבמשכן הוי הבישול סממנים דהוי ג"ק ובשר לאו גדולי קרקע הוא ומתוך כך העלה דאין ספק דכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו כמו בישול דבשר וטחינה ולישה דעפר וכל כיו"ב אין חילוק בין ג"ק או לא שהרי המלאכה הוא כדרכה, אבל מה שאין זה המלאכה ממש כגון הפוצע, חלזון ובאנו לדמותו למלאכה בזהפליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל כיון דדמי לדש במה שמפרש דמו חייב ורבנן ס"ל דל"ש מלאכת דישה אלא בג"ק, ובאמת אלו הי' דבר שנעשה בו מלאכת דישה אפי' בלא ג"ק גם לרבנן חייב דזה דישה ממש, ולכן אמרו אין דישה אלא בג"ק, וה"ק כיון דאין דישה ממש אלא בג"ק, ואתה בא לחייב מפרק משום דדומה לדישה משו"ה בעינן דומי' דדישה שתוא בג"ק ובזה העלה דל"ק כל הקושיות הנ"ל:

והנה הגם שדבריו נראין נכונים בסברא, ובפרט אחר שהכריח כן מחמת קושיות גדולות ועצומות, מ"מ צלע"ג, א"כ הא דפריך בר"פ הזורק וכן בריש ב"ק לר"א דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי לה תולדה, הא הומ"ל נפק"מ כהנ"ל, דבמידי שאינה מלאכה זו ממש בעי' דוקא כעין עיקר המלאכה כגון לענין טוחן ומפרק אי בעי' דוקא בג"ק, וכיו"ב, מיהא י"ל דבלא"ה קשה דהומ"ל נפק"מ לענין התראה כמש"כ שם התוס' ועכצ"ל כמ"ש שם דזה נכלל בתירוץ הגמרא הך דהואי במשכן קרי לה אב יע"ש, ועפ"י דברי הנ"א הנ"ל יובן יותר הא דאמרי' בש"ס ר"פ כ"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשני כל דבר דהוי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה, וקשה דאכתי למ"ד דחייב אתולדה במקום אב אמאי חשיב לה בתרתי ומאי נפק"מ אי איכא עלה תורת אב או תורת תולדה, ולכאורה י"ל לענין התראה כמש"כ התוס' הנ"ל, מיהא תינח אי צריך להתרותו דוקא משום האב, אבל למש"כ התוס' דסגי אי מתרה בו משום התולדה גופה כגון בזומר אי מתרה בו משום זומר נמי חייב עיי' תוס' ר"פ כ"ג, קשי' ולמה שחידש בס' כ"א הנ"ל ניחא שפיר, ודו"ק היטב ועיי' עוד מזה במרקד ודו"ק:

ג) ולענין אי טוחן לאכול לאלתר כגון במחתך הירק דק דק מה שצריך לאותו סעודה אי מותר כמו גבי בורר דקיימ"ל כל שצריך לאותו סעודה אין בו משום בורר, הנה דעת הר"ן וכ"פ הרמ"א דלצורך לאלתר הכל שרי, ומבואר בר"ן הטעם שלא אסרו על האדם לאכל מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, והוי דרך אכילתו בכך, והש"ג הובא במג"א שם חולק על, היתר זה וס"ל דלענין טחינה אין חילוק בין להניח או לאלתר, ולכאורה נראה פשוט דדוקא לעצמו היא דיש חילוק בין לאלתר או להניח אבל כל שלצורך בהמה אפי' מה שהוא כדי לאכול לאלתר נמי מיתסר, דהא באמת כתב המג"א בסי' שכ"א על מש"כ שם הע"ש דמותר לסחוט בוסר לצורך אותו סעודה, דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכל לאלתר אלא הטעם דבורר בידו כדי לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה, וכן הטעם במחתך לאכל לאלתר מכ"ש דאסור לסחוט בוסר יע"ש:

ולפי"ז תינח לצורך עצמו שפיר י"ל כן משא"כ להאכיל לבהמה או לעופות דל"ש לומר שהא דרך אכילה ואמאי יאסר, ולא הבינותי לפי"ז מש"כ המג"א שם בשם הר"ן דהה"ד כדי שהתרנגולים יאכלו מיד נמי שרי לחתוך, ובזה הק"ל כדהקשה המג"א על הע"ש, וכי מותר לעשות מלאכה לאלתר וכ"מ לכאורה מלשון הרמ"א בהג"ה סי"ב שכ' אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים דהואיל וכבר נטחן אין לחוש דאין טוחן אחר טוחן וכ"ז לא מיירי אלא לחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי, מ"ד אבורר לאכל מיד דשרי, והנה הלשון מותר לפרר לחם לפני התרנגולים משמע שמפרר לפני התרנגולים והיינו לאכול לאלתר ומ"מ הוצרך בזה לטעמא דאין טוחן אחר טוחן, מוכח מזה דלעצמו הוא דקאמר לאכלו מיד שרי אבל לתרנגולים אפי' לאלתר אסור אי לאו משום טוחן אחר טוחן וצע"ג בזה:

ד) כתב המג"א בס"ק י"ב דבר שאינו חפץ לאכלו אסור ללעסו בשיניו משום טחינה, ומייתא ראיה מהא דתנן בפ' ראד"מ אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן ופירש"י כמה דאפשר לשנוי משנינן, ומספק"ל אם מותר ללעוס בשיניו כדי להאכיל לתינוק שאינו יכול ללעוס בעצמו, דנהי שכתב המג"א בס"ח דמותר לחתוך בשר דק דק אפי' למי שאיננו יכול ללעוס בלא זה, דאזלינן בתר רובא דעלמא מ"מ הא מוכח ממש"כ בס"ק י"ד דדוקא בשר משום דבלא"ה לכ"פ לא מקרי ג"ק, אבל גרוגרת וחרובין דהוי ג"ק ממש בעינן דוקא שהיא יהי' יכול ללעסו, ולא אזלי' בתר רובא כן הביא המחהש"ק שם בשם תוס' שבת, וא"כ י"ל דאסור ללעוס לצורך אכילת תינוקות כ"א בשר או לחם, אבל לא פירות שהם ג"ק ממש ואית בהו משום טוחן, והעולם אין נזהרין בזה:

{ולפענ"ד יש להעולם על מה שיסמוכו עפ"י מש"כ הרמ"א שם דלאכלו לאלתר הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכלו לאלתר וזה ג"כ משום דלאחרים לאכלו מיד ג"כ שרי כמבואר להדי' בתוס' דף ע"ד וכן משמע מלשון רמ"א בסי' שב"א דכ' וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי ומשמע דקאי אכל מה שכ' לעיל גם אמש"כ דאסור לחתוך גרוגרת וחרובין לפני הזקנים, ולא הבנתי דעת אאמו"ר דלא ס"ל ההיתר של לאלתר לצורך אחרים וכן כתב לעיל בס"ק ג' א"כ מה מספק"ל הא מפורש בתוס' ורמ"א הנ"ל דאסור לחתוך גרוגרת לפני הזקנים ומ"ש תינוקות מזקנים. ועי' בש"ע התניא בסי' שכ"א סעי' י"ג דמשמע שם ב"כ דאם רוצה להאכיל לתינוק לאלתר מותר ללעסו}:

ט המרקד א) מוכח בסוף פ"ב דביצה וכן בשו"ע סי' תק"ו דאם נפל צרור או קיסם לתוך הקמח ומרקד הקמח כדי להוציא, הצרור או הקיסם לית בי' משום מרקד, ונפק"מ היכא דלית בי' משום מרקד מחמת הקמח עצמו וכגון שכבר נרקד הקמח פ"א, עיי"ש בהא דמבואר שם בשו"ע ס"ב אם נפל צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר לכו"ע, אבל ליטול צרור או קיסם בידו אסור לשיטת הרשב"א וכתב המג"א דזהו הוי בבורר שהוא אב מלאכה ע"ש, מוכח דדוקא בנוטלו בידו יש חשש בורר אבל במרקד להוציא הצרור ליכא משום בורר ומוכח נמי דמשום הרקדה ליכא בזה דהא אין מרקדין את הקמח ביו"ט. וע"ש במג"א, ולפי"ז צריך לומר דענין מרקד לא שייך אלא בסובין וכיו"ב בפסולת הדבק ומעורב בו בתולדה ולא בפסולת דאתי מעלמא כגון צרור או קיסם, וענין בורר הוא אפי' בפסולת דאתי מעלמא, והא דלא מיתסר התם משום בורר היכא דמרקד כדי להוציא ממנו הצרור דנהי דמשום מרקד ליכא מ"מ ליתסר משום בורר, צ"ל כיון דבאוכל מרובה על הפסולת הדרך ללקט הפסולת מתוך האוכל והתם בורר האוכל מן הפסולת לא מיחזי כבורר, ואין להקשות לפי"ז מאי פריך הגמרא בר"פ כלל גדול היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, הא י"ל דיש חילוק גדול בין בורר למרקד, דמרקד אינו אלא בסובין שבתוך הקמח, ולא בצרור או קיסם משא"כ בבורר, וכ"ג היכא דהאוכל מרובה על הפסולת בזה משום בורר ליכא. היכא דבורר האוכל ומשום מרקד איכא, וכגון בהאי דנפל צרור או קיסם, ונראה דלא קשה מידי דהא דמחלקינן בין בורר למרקד היינו לקושטא דמילתא משום דחילקן התנא לשני אבות מלאכות ע"כ דיש חילוק ביניהם בשום צד ואמרינן דהחילוק הוא באופן הנ"ל אבל קושי' הגמ' דהא גופא קשי' כיון דכל המלאכות הנ"ל שוין בעניינם להסר הפסולת בתוך האוכל לא הו"ל למחשיב כולם אלא לאב אחד וע"ז שפיר הוצרך לשנוי כל דהוי במשכן מלאכה מיוחדת חשיב לאב מלאכה בפ"ע ועפי"ז נסתר לכאורה הראי' שהביא בס' נשמת אדם למש"כ המגן אברהם היכא שכבר הוסרו הסובין מותר לרקדו שנית, ולית בי' משום הרקדה, והביא בס' הנ"ל ראי' מגמ' הנ"ל דא"כ לא הוי פריך היינו מרקד, ולפי מש"כ י"ל דלאו ראי' היא, אמנם אחרי העיון נראה דמ"מ הראי' נכונה דאלו הוי אמרי' דהרקדה שייך אפי' בלא סובין, א"כ אינו דומה כלל למלאכת בורר, ושפיר קחשבינא לתרי אבות אע"כ דגם ענין הרקדה ליתא אלא באיכא מיהת מקצת פסולת ושפיר פריך הגמרא וא"ש:

ב) כתב המג"א בסי' תק"ו סק"ג דבקמח שלנו שכבר נרקד פ"א ברחיים ר"ל ע"י הכלי שקורין בייטיל, ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנית ועיי"ש במחהש"ק דלפי מש"כ הב"ח הא דשונין קמח ביו"ט היינו דוקא באותה כברה שרקד בראשונה אבל כברה אחרת אסור, וההד"נ אם נקבי הנפה שני' קטנים מנקבי הראשונה ג"כ אסור א"כ כש"כ דאסור בקמח דידן אע"ג שכבר נטחן ברחיים, ע"ש במחהש"ק, ובאמת צע"ג על המג"א בזה, ונראה לענ"ד דהמג"א ל"ק אלא לענין יו"ט, דהא טעמא דאין מרקדין קמח ביו"ט אע"ג דהוא לצורך אוכל נפש ע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן משום דהוא מלאכה שנעשית לזמן מרובה, א"כ כשיטת הסוברים דכל המלאכות אינם מותרות אלא מלישה ואילך, ולפי"ז י"ל כל שהקמח כבר נרקד בפ"א ברחיים נהי נמי דא"א שע"י הנפה לא יוציאו משם סובין יותר מ"מ אין הדרך לרקד קמח שכבר נרקד ברחיים כ"א מה שצורך לו לאותו לישה. וכן שפיר מקרי מלישה ואילך דאין דרך לעשות כן אלא בשעת לישה, וכ"ז בי"ט. אבל לענין מלאכת שבת י"ל דמודה המג"א דאיכא אב מלאכה בכה"ג אפי' מה שכבר נרקד ברחיים ודו"ק: ג) הנה פשוט דשיעור כל המלאכות שהם בענייני דבר מאכל שיעורן בכגרוגרת כמו בהוצאה וכ"מ בהדי' ברמב"ם עיי"ש, וראיתי בס' מנחת חינוך דמספק"ל אם שיעור גרוגרת כמות שהוא עתה משערינן, או כדמעיקרו, כגון בטוחן חטים דאחר הטחינה ונעשה קמח הוי כרוגרת ומעיקרו לא הוי גרוגרת מהו ע"ש, וההד"נ דיש לחקור איפכא בבורר פסולת מתוך אוכל דהוי נמי שיעורו כרוגרת אי בעינן שישאר גרוגרת אוכל אחר שכבר נברר ממנו הפסולת או אם בהדי פסולת הוי גרוגרת ומסלק משם הפסולת נמי הו"ל כשיעורא, ונ"ל דיש לפשוט ספק זה ממה דאיתא בירושלמי פ' כ"ג יש שהוא בורר צרורות כה"י ואינו מתחייב, ויש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב היך עבידא ה' יושב ע"ג כרי ובורר צרורות כל היום אינו מתחייב נוטל לתוך ידו כגרוגרת ובורר מתחייב הרי מפורש יוצא מזה דמשערינן בדמעיקרו, ואפי' לא נשתייר שם כגרוגרת בתר דבירר הפוסל מ"מ חייב כשיעור שלם ודו"ק:

י הלש א)

בענין נתינת מים לתוך דבר המתגבל אי חייב משום לש פליגו הפוסקים ומקורו מהא דתניא אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ריב"י אומר א"ח עד שיגבל, ופסקו הסמ"ג והרא"ם בס' יראים וכ"פ בסה"ת כרבי דהלכה כרבי מחברו אבל הרמב"ם והטור ושו"ע פסקו כביב"י דסתם לן תנא כוותי' בפ' מי שהחשיך דף קנ"ה דתנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ומוקי לה כריב"י, והיינו בקמח וכיו"ב במידי דהוא בר גיבול, אבל במידי דלאו בר גיבול כגון דיו ואפר וחול וכיו"ב ס"ל להרמב"ם בפ"ח מה' שבת דאפי' משיגבל אין בו משום לישה והראב"ד ס"ל דבמידי דלאו בר גיבול לכו"ע חייב משיתן את המים, וזה תלי' באוקימת' דאביי ורבה בפ"ק דשבת דף י"ח עיי"ש, ולכאורה צ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל כאוקימתא דרבה א"כ מתניתן דאין שורין דיו וסממנים ע"כ דלא כרבי יוסי ב"י, וא"כ הדק"ל דה"ל למפסק כרבי דהילכתא כוותי' מחברו, ואי משום סת"מ דמי שהחשיך, הא איכא נמי סתמא דפ"ק דאתי' כרבי, וא"כ נהדר לכללא דהילכתא כרבי וצ"ל דס"ל סתמא בתרא עדיפא ועיי' עוד מזה לקמן בסמוך והנה ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דקאמר בביצה דף ל"ג קיטמא שרי ופשוטו כפירש"י שם א"כ מוכח דבמידי דלאו בר גיבול אפי' משיגבל אינו חייב ולשיטת הראב"ד צ"ל כמש"כ התוס' שם א"נ כמש"כ הרב"י בסי' תק"ז וכן המג"א שם מיישב זה אליבא דשיטת הראב"ד עיי"ש, והנה להרמב"ם גם מורסן לאו בר גיבול הוא כלל וא"ח אפי' משיגבל כפשטא דש"ס בפ' מי שהחשיך הנ"ל, וא"כ מוכח נמי מש"ס הנ"ל כאוקימתא דרבה, דאף משיגבל אינו חייב, ולהראב"ד צ"ל דמורסן בר גיבול הוא, והא דקאמר התם בש"ס דלאו בר גיבול היינו דוקא לגבי קמח כן כתבו התוס' בפ"ק דשבת וכצ"ל דס"ל להראב"ד, ולפי מש"כ מרן הרב"י בסי' שכ"ה אליבא דהראב"ד צ"ל כפי מה שביאר דבריו בס' בינת אדם דבמידי דלאו בר גיבול נמי חייב משיגבל ואין כוונתו של הראב"ד להשיג דבמידי דלאו בר גיבול יהא חייב מנתינת מים תהו שכתב הראב"ד דטעה היינו כיון דסברת אביי היה דמידי דלאו בר גיבול חמיר א"כ איך נימא למסקנא מהיפוך להיפוך דקיל, אע"כ לפי המסקנא לריב"י לא שני לן בין מידי דב"ג או אינו ב"ג ועכ"פ משיגבל חייב:

ב) הרמב"ם בפ"ג מה"ש הביא מתני' דפ"ק דשבת דאין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין שכ"כ שם הב' שורין דיו וסממנים וכרשינים משחשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה, והקשה הלח"מ בפ"ח מה"ש, הא בגמרא מוכח דמתניתן אתי' כרבי דחייב משיתן את המים ושרייתו זהו גיבולו, ואלו לריב"י שרייתו מותר גמור אפי' בשבת וא"כ למה לו להביא דין הנ"ל הא אפי' בשבת שרי' וכיו"ב תסוב הקושי' גם על הרי"ף ועיין לח"מ מה שכתב לתרץ עפ"י מש"כ ההמ"ג דבשריי' דיו אית בי' חיובא משום צובע, אבל פירושו בש"ס פ"ק דשבת דחוק מאוד ועיין בס' ק"נ פ"ג דביצה גבי האי דקוטמא שרי מה שטרח ליישב שיטת הרמב"ם בזה ולא עלתה בידו מ"ש ולענ"ד נראה בס"ד ברור דע"כ לא פליגו רבי וריב"י אלא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא אליבא דר"י ב"י אפי' במידי דלאו בר גיבול וכן מוכח בהדי' מגיבול קמח קלי וחרדל המבואר בסי' שכ"א ע"ש, ועיין בסי' שכ"ד גבי גיבול מורסן, והא דדייק בפ"ק דשבת במתני' דאין שורין דיו וכרשינים. דמתני' דלא כריב"י לאו מדברי ב"ה דייק אלא מב"ש, משום דממתני' מוכח דבמידי דאינו אסור בשבת אלא מדרבנן מודים ב"ש לב"ה דהא קתני ושוין או"א שטוענין קורת בה"ב ועיגולי הגת, ש"מ דשריית דיו וסממנים אסור מדאורייתא, וע"כ שפיר דייק מתני' דלא כריב"י אבל אליבא דב"ה איה"נ דאפי' לר"י ב"י נמי לא שרי' אלא בע"ש ולא בשבת וא"כ קושי' על הרמב"ם מעיקרו לק"מ וכן דברי הרי"ף עולין כהוגן כן נראה לי ברור ופשוט בס"ד:

ג) בס' מג"א להגאון מהר"ם בנעט נתקשה לישה במשכן היכא הוי, דאין לומר דהוי לישת סממנים דתינח לרבי דחייב בנתינת מים וכ"נ לשיטות הסוברים במידי דלאו בר גיבול הכל מודים דחייב בנתינת מים אבל לשיטת הרמב"ם קשי', וע"ש שנדחק בזה, ולענ"ד נראה בס"ד עפ"י מה דאמרי' בריש הבונה בענין כ"ש למאי חזי שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליהן יורה דכוותי' גבי משכן מבשלי סממנים לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן עושין פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה, ונהי דהגמרא פריך עליו ודחי דאין עניות במקום עשירות היינו משום דמסתמא לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחילתם דיים והותר, אבל מ"מ הא ודאי קיימי גם במסקנא דהיו עושין פטפוטי כירה לשפות עליה קדירה לבישול סממנים, וא"כ ממילא אשכחן לישה דהוי במשכן דהא המגבל את העפר חייב משום לש כנלענ"ד בס"ד:

ד) נסתפקתי אי יש לישה אחר לישה כגון דבר שכבר נילוש ונתייבש ונותן עליו מים לרככו אי אית בי' משום לישה או לא, ונלענ"ד:

{לפענ"ד י"ל דאין ראי' מהרא"ש דהא אפי' אמרי' יש לישה אחר לישה היינו דוקא אם כבר נתייבש, וא"כ י"ל דהרא"ש איירי בלא נתייבש עוד וממילא אין כאן תפיסה על הב"ח דהיא בשכבר נתייבש איירי וא"ל מהטו"ז סי' שכ"א דאסור לערך הקמח של מצה בשבת די"ל דרק מדרבנן אסור עי"ש}: ונלענ"ד דיש לפשוט האי ספיקא ממש"כ הרא"ש בפ"ג דביצה בהא דפי' רש"י קיטמא שרי משום דאפר אינו בר גיבול ומותר לגבלו ביו"ט, והקשה הרא"ש הא מוכח בפ"ק דשבת דאי מגבל את האפר לכ"ע חייב ואי לאוקימתא דאביי דאמר מאי אפר עפר א"כ כש"כ דחייב אפי' בנתינת מים גרידא במידי דלאו בר גיבול ותי' דאליבא דרבי אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו, וכבר נתגבל מעיו"ט, הרי מוכח דס"ל להרא"ש דאין לישה אחר לישה, ואין לומר דוקא בעפר דלאו בר גיבול הוא, דהא לרבי קיימי' התם ולדידי' אין חילוק בין מידי דבר גיבול ללאו ב"ג, ומרבי כשמע לדידן, אלא דצל"ע לפי"ז אמה שכ' הב"ח בסי' תק"ז דטיט שנתגבל מעי"ט ונתייבש אסור להוסיף עליו מים ביו"ט ע"ש, משמע דס"ל יש גיבול אחר גיבול, וכן המג"א בסימן שכ"א כתב דאסור להשתין מים על גבי טיט שנתייבש ע"ש. משמע דיש לישה אחר לישה וצ"ל דמ"מ איסור דרבנן מיהת איכא, מיהא מדברי הרא"ש משמע דאפי' איסור דרבנן ליכא דהא לגמרי שרי עיי"ש ודו"ק:

יא האופה א) אמרי' בגמרא דאופה לא הוי במשכן ובכלל אופה הוי מבשל, והיינו אב מלאכה דהוי במשכן, ותנא שבק מבשל משום דסידורא דפת נקיט, ויש לחקור במבשל דבר שנאכל כמות שהוא חי מי חייב משום מבשל או לא וראיתי בהגהות ח"ס ז"ל בשו"ע סי' שי"ח הביא בשם תשו' הרדב"ז דבדבר שנאכל כמות שהוא חי א"ח,:

{יש להביא סמך לשיטת הרדב"ז מהא דשמן אין בו משום בישול משום דאין צריך בישול עי' ב"י סי' שי"ח והפר"ח ס"ל דמים אין בו משום בישול}: מידי דהוי אדבר שכבר נתבשל כמאב"ד והה"ד נאכל כמות שהוא חי, והוא תמוה כמו שהקשה בח"ס שם מהא דתנן אין נותנין ביצה בצד המיחום בשביל שתתגלגל, ואמרי' בגמרא גלגל מהו, ואמר רב יוסף גלגל חייב חטאת, מדתנן כל שבא בחמין מע"ש וכו' חוץ מקוליס האספנין מפני שהדחתן זו היא גמר מלאכתן עכ"פ מוכח בהדיא דגם בדבר שנאכל כמות שהוא חי נמי איכא חיוב חטאת, ונראה ליישב בס"ד עפ"י מה דמבואר בלבוש סי' שי"ח הא דחייב בקוליס האספנין היינו משום מלאכת מכה בפטיש כפשטות לשון המשנה מפני שהדחתן זהו גמר מלאכתן,:

{עי' מ"ח מלאכת אופה דל"ש מכב"פ בבישול ואפי' משום דמבפ"ט ל"ש רק אם נגמר תומ"י כמו מבפ"ט שהי' במשכן משא"כ בבישול ואפי' לא נגמר תומ"י עי"ש ולפי"ז אין ראי' דהלבוש מיירי בקולים האיספנין דנגמר תומ"י בשעת מעשה משא"כ בשאר בישול ובזה לא קשה מה שהקשה אאמו"ר ז"ל בדף דלהלן על הלבוש דלפי דבריו אמאי מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח דהאי ברייתא ס"ל דלא גזרינן תולדות תמה אטו תולדות האור ואי האיסור הוא משום מכב"פ מאי חילוק יש בין תולדות האור לתולדות חמה עי' לקמן ולהנ"ל לק"מ דהלבוש לא מיירי רק בקולים האספנין}:

ולפי"ז ע"כ הא דקאמר בגמי גלגל חייב חטאת נמי משום מכה בפטיש הוא דחייב דהא הש"ס מדמה לה לקולייס האספנין, מיהא נ"ל די"ל דלא שייך ענין מכה בפטיש אלא בגומר דבר שלם כגון ביצה שלימה או קוליס האספנין אבל בתבשיל שאינו דבר שלם ל"ש מכה בפטיש דעיקר מלאכת מכה בפטיש היינו בדבר שהוא נעשה ונגמר והוא דבר שלם. וכגון עושה כלי שלם וכיו"ב וא"כ ניחא שיטת הרדב"ז הנ"ל דאיהו ל"ק אלא דא"ח משום מבשל, וגלגל ביצה לאו משום מבשל מחייב. אלא משום מכה בפטיש כנ"ל בס"ד: ועפ"ז נ"ל ליישב קושי' התוס' במתני' דר"פ כירה בש"א חמין אבל לא תבשיל וב"ה אומרין חו"ת, והקשו בתוס' שם למאי דהוכיחו דסתם תבשיל מיירי אפי' בשל כמאכל ב"ד, א"כ ע"כ ס"ל לב"ש מצטמק ויפה לו אסור א"כ מ"ש חמין מתבשיל עי"ש, ולהנ"ל י"ל דבתבשיל שהוא כמאכל ב"ד אפי' מצטמק ויפה לו נמי א"ח לב"ש, מיהא בתבשיל משכחת לה מיהת דחייב משום מכה בפטיש כגון שהוא דבר שלם משא"כ בחמין דלעולם לא משכחת לה ודו"ק: אלא דמ"מ עיקר דברי הלבוש הנ"ל דס"ל בקולייס האספנין חייב משום מכה בפטיש א"כ הה"ד גלגל ביצה נמי כדמוכח בגמ', א"כ יש לתמוה מהא דלעיל ומייתא לה בש"ס שם מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח ואין מגלגלין ביצה ע"ג סיד רותח, עיי"ש:

והשתא בשלמא אי א"ח אלא משום מבשל ניחא דהא משום בישול א"ח אלא בתולדות האור ולא בתולדות חמה, אלא אי אמרת דהחיוב משום מכה בפטיש מ"ט לא מחייב נמי בתולדות החמה וצע"ג,:

{עי' רש"י דף ל"ח ד"ה דשרי דטעמא דשרי בחמה היא משום דאין דרך לבשל בחמה עי"ש ולפי"ז י"ל דגם משום מכב"פ א"ח משום דאין דרך מלאכתו בכך}: ועפ"י הנ"ל נראה לי בס"ד ליישב שיטת הרא"ש שם במתני' דאין נותנין ביצה בצד המיחם ויתבאר לקמן בס"ד ע"כ עי' בסמוך ודו"ק:

ב) עוד נ"ל דבלא"ה לק"מ מגלגל ביצה, דע"כ ל"ק הרדב"ז אלא בדבר שנאכל חי שלא ע"י הדחק, אבל ביצה חי' אינה ראוי לאכול כ"א על ידי הדחק תדע דהא לענין בישולי נכרים נמי הלכה פסוקה, דכל שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בו משום בישולי נכרים וכן כ"ד שנאכל כמות שהוא חי ומ"מ קיימ"ל ביור"ד סימן קי"ג דביצה אסורה משום בישול נכרי והוא ש"ס ערוך בפ' א"מ וא"כ קושיי' הנ"ל לק"מ:

ג) ושוב ראיתי כדברי הרדב"ז מבואר בהדי' ברמב"ם פ"ט מה"ש הובא בב"י סי' שי"ח שכ' כל דבר שכבר נתבשל כמאב"ד, וכן כל דבר שאין צריך בישול א"ח משום מבשל ע"ש, והנה במאי דכתב כל דבר שא"צ בישול ע"כ בא לשלול דבר שנאכל כמות שהוא חי דאי מחמת שכבר נתבשל הא קתני לה א"ו כשיטת הרדב"ז, אלא דלכאורה יפלא הא אפי' דבר שכבר נצטנן נמי אם הרתיחו חייב עליו אפי' בדבר שכבר נתבשל לגמרי א"כ למה יגרע דבר שנאכל כמות שהוא חי, מיהא נראה דלק"מ דהא מבואר בשו"ע סי' שי"ח דדוקא בדבר שי"ב רוטב חייב אם הרתיחו אחר שנצטנן, אבל בדבר יבש הוי הדין כל שבא בחמין מלפני השבת מותר לשרותו בחמין בשבת, א"כ דברי הרמב"ם נמי בדבר יבש הוא דמיירי, וכן הא דהרדב"ז נמי ע"כ ל"מ אלא בדבר יבש אבל בדבר לח ודאי לא גרע מדבר שכבר נצטנן והרתיחו, והשתא שוב קושיי' הח"ס ז"ל מגלגל ביצה מעיקרו לק"מ דהיינו דבר לח שחייב עליו כשנצטנן כש"כ כשהרתיחו בעודנו חי, תה נכון וברור ופשוט בס"ד:

ד) כתב המג"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ה דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דדוקא מים רותחין לתוך מים צוננים מרובים מותר כיון דמתערבין החמין עם הצוננים מתבטל חמימותן אבל בשר לתוך רוטב כיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה, וראיתי במנ"ח שהקשה על המג"א א"כ איך יתפרנס לן המשנה ביומא דף ל"ד עששיות של ברזל היו מטילין לתוך המקוה של כהן גדול והש"ס מקשה והלא מצרף ותי' עיי"ש והלא בלא"ה אסור משום מבשל כיון דהעששיות מלובנים ואינם מתערבין עם המים, ומבשל עכ"פ כדי קליפה, ול"ש תי' הש"ס, והניח זה בצ"ע, ולפי דבריו הו"מ לאקשוי עדיפא דהא אפי' ליתן למיחם רותח מותר במים מרובין כדי להפשירן ומה"ת יהי' בשר רותח גרע ממיחם, וכן הקשה באמת בס' חוו"ד סי' צ"א סק"ה עיי"ש וכתב לחלק דבשבת מלאכת מחשבת אסור וכיון שנבלע הטעם של רוטב בבשר ונתבשל והוא נהנה מאותו טעם אסור משא"כ במיחם דהטעם שנבלע לתוך המיחם ונתבשל אינו נהנה מהן ולאו מלאכת מחשבת הוא ע"ש, וא"כ קושיי' המנ"ח נמי לק"מ ח"ב ועיין בטו"ז סק"ד וסק"ו דמחלק כה"ג ודו"ק היטב: ה) קיימ"ל דאסור לבשל בתולדות חמה, גזירה אטו תולדות האור, ומ"מ כתב המהרש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור, והובא במג"א סק"ד עיי"ש, והוכחת מהרש"ל הוא ממה שכתב הרא"ש בשמעתא דלא יטמיננה בחול דפריך הגמרא ולפלוג נמי ר"י בהא ומשני רבה גזירה שמא יטמין ברמץ ור' יוסף אמר משום שמזיז עפר ממקומו, מיתיבי מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח ואין מגלגלין ע"ג סיד רותח, וכתב הרא"ש מדפריך מהאי ברייתא דמגלגלין אמתני' דלא יטמיננה ש"מ דאין חילוק בין גלגול ע"ג חול ובין הטמנה בתוך החול ואפי' לגלגל על החול בשביל שתיצלה אסור ודברי הרא"ש בזה תמוהין מאוד דהא רבה ורב יוסף אליבא דר' יוסי פליגו דלא גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור, אבל לת"ק דהילכתא כוותי' הטעם משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור וא"כ מאי נפק"מ בהך פיסקא דפשיטא דלת"ק אסור הכל, ומתוך כך העלה המהרש"ל בתשובה הנ"ל דס"ל להרא"ש דהך שו"ט דגמ' אזדא נמי אליבא דת"ק והך דחול ואבק דרכים לת"ק נמי לא הוי טעמא משום גזירה אטו תולדות האור דאין דרך לחמם חול ואבק דרכים באור, אלא דמ"מ עדיין תמוה על המהרש"ל א"כ הו"ל להמקשן להקשות ג"כ מ"ט דרבנן בחול ובאבק דרכים, ועיין מזה בקרבן נתנאל על הרא"ש מה שכתב דהמהרש"ל בעצמו הקשה כן לעצמו ותירץ בדרך רחוקה ועיין שם בק"נ מש"כ ליישב בדבר נחמד להשכיל דודאי אליבא דרבנן לא הי' רוצה להקשות מ"ט דידע הטעם שמא יזיז עפר ממקומו, אלא אליבא דר"י פריך דאליבא דר"י הוי ס"ד דל"ל הטעם שמא יזוז דהא לרש"י ליכא איסורא דאורייתא בחופר גומא, וא"צ אלא לעפרה דהא ר"י ס"ל מלאכה שא"צ לגופא פטור עיין בפ' ב"מ דף ל"א ר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, אבל לרבנן דס"ל התם מלאכה שאצל"ג חייב שפיר י"ל הטעם משום שמא יזוז, והנה עולא מוקי לה התם בשינוי אחרינא דס"ל לר"י נמי כר"י במלאכה שאצל"ג ורבה מותיב עלי' דעולא וא"כ רבה לשיטתו ל"ס לי' כאן טעמא דר"י משום מזיז עפר ור"י ס"ל כעולא דהתם, אדפח"ח וש"י ועיין מחהש"ק על מג"א הנ"ל, והנלענ"ד ביישוב קושי' זו, עפ"י מש"כ לעיל בשם הלבוש דקולייס האספנין החיוב הוא משום מכה בפטיש א"כ ע"כ גם בגלגל ביצה הטעם הוא מחמת כן דהא מייתי ראי' מקולייס האספנין דגלגל חייב חטאת, והנה כ"כ דאם הטעם משום מכה בפטיש אין סברא לחלק כלל בין תולדות החמה לתולדות האור, ולפי"ז לר"י דמתיר להפקיע ע"ג סודרן ע"כ לית לי' הך טעמא, והשתא ניחא שפיר דלא פריך אליבא דרבנן מ"ט לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, ד"ל נהי דל"ש גזירה אטו תולדות האור מ"מ הא גופא מלאכה היא משום מכה בפטיש כמו בקולייס האספנין, משא"כ לר"י דע"כ לית לי' הך סברא דהא מתיר להפקיע ע"ג סודרין שפיר פריך לפלוג נמי ר"י בהא וכל זה בס"ד אבל לקושטא דמייתי בריית' דמגלגלין ביצה ע"ג גג רותח: {לכאורה דברי רבינו אינן מובנים דהא רשב"ג בברייתא דמגלגלין ביצה כר"י ס"ל עי' בגמ' וא"כ אינו ראי' דלפי האמת גם לרבנן ס"ל דלא שייך כהי"ג מכב"פ וצ"ע, ובלא"ה צריך ביאור מש"כ רבינו דלרבנן לא פריך מ"ט משום די"ל לדידהו אסור מכב"פ הא בגמ' משמע דגם לרבנן ל"ל סברא הנ"ל דא"כ אמאי הוצרך לומר לרב בהפקעת סודרין דגזרי' תולדות חמה אטו תולדות האור, וי"ל}:

א"כ מוכח דלא אסרינן כה"ג משום מכה בפטיש וכמו שהקשיתי לעיל לשיטת הלבוש הנ"ל מהך דהכא, א"כ לכולי עלמא שרי לגלגל ושפיר קאמר המהרש"ל כנ"ל בס"ד:

עוד נ"ל ליישב בס"ד קושי' הנ"ל על שיטת המהרש"ל, עפ"י מה שכתבו התוס' שם להקשות על ר"י וכי לית לי' גזירה שמא יטמין ברמץ הא מהיי"ט אסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ותי' דמבעו"י הוא דאיכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה, אבל הכא לא למיגזר דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי האור בשבת ע"ש, והנה ע"כ צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא דרב יוסף ס"ל כן אליבא דר"י דלא גזר חמי החמה אטו חמי האור, משא"כ לרבנן דס"ל גזרי' תולדות החמה אטו תולדות האור הרי קמן דגזרינן, א"כ פשיטא דלכו"ע איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ, וזה ברור, והשתא יתיישב קושי' הנ"ל ברווחא בס"ד, דודאי אליבא דרבנן לא הוי מקשי מידי דנהי דל"ש בזה גזירה אטו תולדות האור כמש"כ המהרש"ל דאין דרך לחמם באור חול ואבק דרכים, מ"מ ידע דשפיר איכא למיגזר משום שמא יטמין ול"ש לומר כתי' התוס' לחלק בין מבעו"י למשחשיכה דהא רבנן גזרו אפי' בשבת חמי חמה אטו תולדות האור אבל אליבא דר"י כיון דלא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור הוי משמע לי' למקשן דהה"ד דליכא למיגזר משחשיכה שמא יטמין ברמץ, וכדס"ל לרב יוסף באמת אליבי' משו"ה שפיר מקשה ותי' זה מרווח בס"ד:

יב הגוזז את הצמר עיין מג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב הביא בשם הריב"ש דגוזז חייב אע"ג דהוי מלאכה שאצל"ג דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים אעפ"י שלא היו צריכין לצמרן,:

{עי' סדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ל"ט ד"ה ומה שהשיג עי"ש}:

וצע"ג מי יימר דגזיזה חייב משום גזיזה דעורות תחשים דילמא משום גזיזת צמר הכבשים שהיו צריכין לתכלת וארגמן ותולעת שני ולעולם אימא לך דבגזיזה בעינן נמי מלאכה שצריכה לגופא ותו מנלן דהיו גוזזין את העורות תחשים כלל דילמא מכסה עורות תחשים הי' נעשית בעוד העורות בצמר שעליהן, וכן משמע פשטא דמילתא דהא מתרגמינן ססגונא ששש בגונין שלו ומסתמא הגוונין בצמר היו ולא בעורו וצ"ע וראיתי בחי' ח"ס על מס' שבת שעמד בזה ותלי' לה בפלוגת' דר' נחמי' ורבנן אי מכסה עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים הי' כאו"א בפ"ע שפיר י"ל דהי' בהדי צמרן אבל למ"ד מחצה של עורות אלים מאדמים ומחצה של עורות תחשים צ"ל כהריב"ש דהא עורות אלים משמע דהיו מגוזזים א"כ לא מסתבר דמחצה הי' בצמרן ומחצה בלא צמרן, ועפ"י הא תנא שפיר קאמר הריב"ש, ומ"מ קמייתא מיהא קשי' וצע"ג, ושוב ראיתי בתשו' הריב"ש שכתב בזה עוד טעם לשבח דזה לא מקרי מלאכה שאצל"ג דעיקר מלאכת גזיזה אינו מה שמפריד הצמר מן העור אלא מה שעי"ז העור מתנקה מן הצמר שעליה ול"ש לומר בזה דהוא מלאכה שאצל"ג דהא עכ"פ מה שהעור מתנקה עי"ז מן הצמר ומתתקן עי"ז הוי שפיר צל"ג ולהכי בנטילת צפרנים אע"ג דאין הצפרנים צריכין לו מ"מ הוי שפיר מלאכה הצל"ג כיון דעכ"פ מה שאצבעותיו מתתקנים הוי מלאכה הצל"ג וההד"נ בסריקות שערות ע"ש, ודוגמא לזה מצינו עוד כיו"ב במלאכת זורה ובורר דהתם כמי אע"ג דאין לו צורך באותו פסולת שנזרה ונברר מ"מ לא מקרי מלאכה שאצל"ג כיון דעיקר המלאכה הוא מה דהתבואה מתנקה עי"ז והתבואה צריך לגופא וה"נ דכוותי':

יג המלבן פירש"י במתני' דאבות מלאכות מלבנו בנהר, וצ"ע מה בעי רש"י בזה, וראיתי בס' מג"א שעמד בזה וכ' עפ"י מש"כ ההמ"ג בשם התוספתא דבכיבוס איכא איסור סחיטה, ושוב כתב ההמ"ג דכיבוס מלאכה אחרת היא דבסחיטה כתבו התוס' גבי כבשים שסחטן דף קמ"ה דאין סחיטה אלא בצריך למימיהן, והנה בכיבוס לעולם צריך למימיהן היוצאין כי רוצה בהן שיצאו המים ויכנסו שוב להבגד שעי"ז הבגד מתלבן ע"י כניסתן להבגד ויציאתן מהבגד זימני טובא זה ליבונו, וא"כ יש ג"כ סחיטה, אבל במכבס בנהר המים היוצאין מהבגד שוב אינם צריכין להם דמים אחרים באים תמורתן ובכה"נ ודאי דא"ח רק משום מלבן ולא משום סחיטה דהא א"צ למימיהן והיינו דדייק רש"י בנהר דוקא עכ"ד, ונ"ל דיש להוסיף תבלין עפ"י מש"כ התוס' יו"ט בטעמא דנקיט במתניתן ארבעים חסר אחת, ולא קתני ל"ט ע"ש, וכן עפ"י מש"כ גם אני בעניות דעתי לתרץ דקדוק לשון המשנה בזה והנה אם נימא דבכל מלבן איכא נמי איסור סחיטה, וסחיטה תולדה דדש הוא, א"כ הו"ל למתני אבות מלאכות ארבעים ואחת חסר שתיים, משו"ה פי' רש"י דמלבן מיירי דמלבנו בנהר באופן דליכא משום סחיטה כיון דא"צ למימיהן היוצאין ושפיר קתני מתניתן ארבעים חסר אחת, ומ"מ דבריו צ"ע דמש"כ דלעולם צריך למימיהן היוצאין כדי שיחזרו ויכנסו להבגד. זה ל"ש אלא באין לו כ"א מים מצומצמין ביותר, והוא מילתא דלא שכיחא, אבל כל שיש לו מים ברווחא שמכבס בהן ל"ש זה, וא"כ אי משום הא לא הוי צריך לרש"י לפרושי שמלבנו בנהר, וע"כ צ"ל הא דקתני בתוספתא דבכיבוס איכא איסור סחיטה, ע"כ לא ס"ל כהתוס' הנ"ל דאין סחיטה אלא בצריך למימיהן, ואולי י"ל דתלי' במלאכה שאצל"ג דכל שאין צריך למימיהן הו"ל מלאכה שא"צ לגופא וא"כ י"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד מלאכה שא"צ לגופא חייב, ועיין בזבחים דף צ"ד דהוי ס"ד דרבא דכל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמיה כיבוס ושוב דחי הש"ס מהא דאמרינן בבגד שרייתו זהו כיבוסו, ע"ש ואולי י"ל ודאי כיבוס שהוא תולדה דמלבן שייך גם בלא כיסכוס אבל מלבן שהיא אב מלאכה לא שייך אלא במשפשף ומהיי"ט הוי ס"ד דרבא דגם מכבס לא שייך אלא בכיסכוס והשתא דמלבן בעינא שישפשף א"כ אי נימא מלאכה שאצל"ג חייב ממילא אית ביה נמי משום סחיטה,:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה