אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן עט

סימן עח

ע"ט:

בענין אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והמסתעף. (א) מבואר ברמב"ם פ"א מה"ש ובש"ס פ"ק דשבת דהעושה מלאכה בשבת במזיד חייב כרת, ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת, וזה בכל העושה אחת מל"ט אבות מלאכות או א' מתולדותיהן, ודלא כאיסי בן יהודא דאחת מאבות מלאכות אינו חייב עליה סקילה דלא קיימ"ל כוותי' כדמוכח ממש"כ הרמב"ם שם דלא מחלק בין מלאכה ומלאכה וסתם וכ' כנ"ל ועיין פרי מגדים בפתיחתו לה' שבת שנתקשה בזה דהא לכאורה מדאיצטרך למתני בברייתא בפ"ק דשבת לאשמעי' דהוצאה מהנך דלא מספקו, וכן בהא דפליגי תנאי מקושש משום מאי מחייב, וקאמר בגמ' דפליגי אליבא דאיסי בן יהודא דס"ל דאינו חייב על אחת מהא קמ"ל כמר אין להסתפק במלאכה זו שחייבו עליה המקושש ולמר באידך מלאכה שחייביהו למקושש, א"כ משמע דהלכה כאיסי מדהוצרכו לפליגו אליבי' ונפק"מ גם לדידן דקיימ"ל המזיק את חברו בשבת פטור היכא דהזיקו ע"י מלאכה דחייבין עליה סקילה דקי"ל בדר"מ וא"כ י"ל אם הניזק תפס מהמזיק מצי לומר קי"ל כאיסי ב"י וא"כ דילמא הך מלאכה אין חייבין עליה ממילא חייב לשלם עיי"ש, שהציע, ולענ"ד נראה ליישב בס"ד דהא מבואר בתוס' פ"ק דשבת דף י' דמודה איסי דעל כולם חייב כרת רק בסקילה ס"ל דאינו חייב על א' מהם, ולכאורה איכא למידק האיך אפשר לומר כן דהא מקרא מלא כתב רחמנא בפ' כי תשא מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה, א"כ משמע בהדיא דכל מלאכה שחייבין עליה כרת, מחויב נמי מיתה בדאתרו בי' דמשמעות הכתוב הכי הוא דלהכי מות יומת משום דמזיד חייב כרת, וכש"כ דאיכא למידרש הקישא דכל שחייב כרת במזיד מות יומת בהתראה וא"כ איך ס"ד לפסוקי קרא בסכינא חריפא דחייב כרת על כולן ואינו חייב סקילה על א' מהן מיהא אחרי העיון נראה ליישב דהא באמת ס"ל לשמואל בשבת דף ע' דחילוק מלאכות לשבת נפק"ל מדכתיב מחלליה מות יומת דאם אינו ענין למזיד דהא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון, וא"כ שפיר כתב רחמנא מות יומת כי כל העושה בה מלאכה דהא מודה איסי דחייב חטאת על כולם. וכ"ז אליבא דשמואל דיליף חילוק מלאכות מקרא הנ"ל ומוקי לה להך מות יומת בממון, אבל למאי דנפק"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה, או מלא תבערו, וע"כ האי מות יומת כפשטי' א"א לומר כאיסי ממשמעותא דקרא כנ"ל נכון בס"ד, ובמש"כ יתיישב שפיר קושי' התוס' שם ע' ע"ב דשמואל לא כר"נ ודלא כר' וכ' שצ"ל דמקבלה קי"ל שמואל הכי ולהנ"ל יתיישב שפיר דשמואל כאיסי ב"י ס"ל דע"כ מוקי לי' הך קרא דמות יומת בממון וא"ש בס"ד, ובעיקר דברי הפרמ"ג הנ"ל במש"כ דהניזק מצי טעין קי"ל צ"ע דהא בש"ס גופי' לא אתפרש הך מלאכה מאי הוא, וא"כ איך מצי לומר קים לי דבהך מלאכה הוא דפטור מסקילה:

ב הא דמחלל שבת במזיד ובהתראה חייב סקילה אינו מפורש בתורה, דלא כתיב אלא מחלליה מות יומת, וי"ל כסתם מיתה הכתובה בתורה שהיא בחנק, אבל מנ"ל דבסקילה, והנה הפרמ"ג בפתיחה לה"ש נתקשה בזה, ומייתי מהא דאמרי' בפ"ק דשבת דף ו' ע"ב במזיד ענוש כרת ונסקל נמי פשיטא פי' רש"י ממקושש, והקשה הפרמ"ג אכתי לר"י דס"ל בסנהדרין דאינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ובהכרח מקושש הוראת שעה היתה, א"כ מנ"ל לר"י דמחלל שבת בסקילה אימא בחנק כסתם מיתה האמורה בתורה ונ"ל דלק"מ דל"ש לומר הוראת שעה אלא לענין אעפ"י שמן הדין לא היה מחויב, ועשו כן למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, אבל מהיכ"ת לדונו במיתה אחרת שאינו שייך לעבירה זו, דודאי גם מיתת חנק הוי סגי להך מילתא שידעו להזהר מחילול שבת א"ו דדינו בסקילה, ושפיר ילפינן מקושש, ותו דע"כ מוכח דהאי מות יומת דשבת אינה כסתם מיתה האמירה בתורה, דהא פירש"י בחומש יודעין היו דמחלל שבת במיתה ולא ידעו באיזה מיתה, ואי ס"ד דמיתתו בחנק א"כ מאי הוי מספק"ל הא מות יומת כתיב בי' וסת"מ בחנק, אע"כ דידעו שמשונה מות יומת זה מכל מיתות האמורות בתורה עיי"ש, ע"כ ל"ס לר"י דצריך להודיעו באיזה מיתה, אלא השתא דכבר מפורש בתורה בכל עבירה מיתתו במה, א"כ אם לא יודיעהו מימר אמר כיון דעדים ע"כ לא קים להו הדבר על בריו אפשר דטעו נמי בעיקרא דמילתא ובאמת ליכא בזה עונש מיתה כלל, משו"ה ס"ל לר"י דצריך להתרותו בהדיא באיזה עונש יענישוהו, משא"כ במקושש דאכתי לא נתפרשו העונשין כלל מודה ר"י דאפי' בהתרו בו במיתה סתם נמי הוי התראה ושפיר מצינו למילף ממקושש: (ג) המחלל את השבת בזדון שבת ושגגת מלאכות, חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה, אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא חטאת אחת על כל המלאכות שעשה בשבת אחת כן מבואר במשנה ר"פ כלל גדול עיי"ש, וראיתי במנ"ח שיצא לחדש לפי מה דקיימ"ל במעילה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מ"א דאם אכל משני מינים שהם נכללים בשם אחד כגון נבילת שור ונבילת חמור וכדומה ואכל מכל או"א חצי שיעור מצטרפין לכשיעור הואיל והם משם א' אבל משני שמות אינם מצטרפין, א"כ ה"נ כאן באותן מלאכות הצריכין שיעור כגון קצירה וטחינה וכדומה דשיעורין כגרוגרות אם הי' בשגגת שבת וזדון מלאכות או שהי' מזיד וכענין סקילה, א"כ אפילו ח"ש ממלאכה זו וח"ש ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דכולם הם שם א' והוי בכלל מלאכ' דאסרה תור' בכשיעור דדמי לגמרי לשני מיני נבילו' דמצטרפין, ולענ"ד הוא דבר שאין לו שחר ואינו דומה לאכילת שני מיני נבילות דהתם עכ"פ מעשה אכילה אחת היא לשניהם, משא"כ הכא נהי דשיעורין שוה, מ"מ המעשה שלהן חלוק זה מזה דחצי גרוגרות זה בקצירה ואידך חצי גרוגרות בטחינה, א"כ א"א שיצטרפו והגע עצמך השתא במלאכה אחת כגון בהוצאה, היכא דהוציא חצי שיעור מתבן ששיעורו בכמלא פי פרה וח"ש מעצה ששיעורו כמלא פי גמל אמרי' הואיל ואין שיעורו שוה אינו מצטרף אפי' לקל שבהם אי לאו די"ל כלהו חזי לדוגמא כדאיתא בסוף פ' כלל גדול, עכ"פ חזינן דהך מילתא שאין שיעורן שוה סגי לחלק שלא יצטרפו, כ"ש היכא דגוף המלאכה חלוק זה מזה כ"ש דלא מהני הך ששיעורן שוה לצרף שני חצי שיעור למלאכה אחת, וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפ' הזורק דהוציא ח"ש לרשות זה וח"ש לרשות א' אין מצטרפין דרשויות מחלקות, ק"ו דמלאכות החלוקות לגמרי זה מזה דא"א שיצטרפו לשיעור שלם, כנ"ל ברור בס"ד:

ומ"מ לענין ידיעה במה חטא דמבואר בש"ס כריתות דף ב' דבשבת בעינן דוקא שידע באיזה אב מלאכה חטא דבע"א לא מחייב חטאת, בזה נראה פשוט דזה אינו אלא בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל בשגגת שבת, לא בעינן שידע באיזה מלאכה חטא כיון דעיקר ההעלם היה שגגת שבת כל שנודע לו שחילל שבת הו"ל ידיעה במה חטא, דהא כל מלאכות כלהו כחדא חשיבא לענין שגגת שבת, וכבר הארכתי בזה בס"ד במצות חטאת קבועה עיי"ש:

ד תנן במתני' פ' כ"ג אבות מלאכות ארבעים ח"א הזורע והחורש וכו', הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א, ובש"ס פ' כ"ג מניינא למה לי אר"י שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כאו"א, ועיי"ש בהא דמקשה הש"ס דידע לה לשבת במאי ומשני דידע לה בתחומין ואליבא דרע"א, ועיין בש"ס כריתות דף ג' בהא דתנן התם ל"ו כריתות ואמרי' נמי דתני מניינא שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כאו"א, ועיי"ש דמסיק הש"ס דליכא אלא ל"ג חטאות מאן דעבדן בשוגג דהא בפסח ומילה ליכא חטאת וכן במגדף אליבא דרבנן ותני עוד ג' לאשלימינהו לכריתות, א"כ מ"פ הא ה"כ איכא למימר איה"נ דלא משכחת לה אלא ל"ח חטאות:

ותני ארבעים ח"א לאשלימינהו לאבות מלאכות, ואפשר לומר, מדאיכפל תנא למתני בסיפא הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א, ש"מ דמניינא דוקא, ועיי' בש"ס דף ע"ה ע"ב פיסקא דהרי אלו אבות מלאכות ודו"ק ובזה מדוקדק מאוד לשון הרב במשנה הנ"ל דכ' לפרש סיפא דמתני' הנ"ל דקתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר א' דמניינא אתי לאשמעי' שאם עשאן כולם בהעלם א' וכו' ולא כתב כן מיד בתחלת המשנה, ועיי"ש בתוס' יו"ט ולהנ"ל א"ש דברישא הו"א דלעולם לא משכחת לה ארבעים ח"א דא"כ קשי' דידע לה לשבת במאי, ותני מ' ח"א לאשלימינהו, ומדכפל התנא בסיפא וחזר ושנה ארבעים חסר א' שפיר ש"מ דדוקא קאמר, ויתישב בזה קושיית הגאון רע"א ז"ל על הא דקאמר בש"ס דף ס"ט הניחא לר"י דאמר שגג בכרת אפי' הזיד בלאו, הא גם לר"י תיקשי מיהת בברייתא דרבי דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות, והיינו דקרא אשמעי' שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ל"ט כמש"כ התוס' שם, וע"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר"י מודה דלרבי דיליף דבעי' בדיני כרת מגז"ש דעליה עליה בעינן דוקא שגג בלאו וכרת כמש"כ התוס' דף ס"ט ע"א סד"ה כגון ששגג עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דע"כ ליכא לאקשוי אלא במתני' דחזר ושנה הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א אבל בברייתא ליכא לאקשוי מידי די"ל דבאמת לא מחייב אלא ל"ח ותני ל"ט לאשלימינהו לאבות מלאכות כנ"ל בס"ד:

וקשיא לי לפי מש"כ התוס' בריש מס' שבת דלהכי הוצרך למתני הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב, משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר, משו"ה לא הוי ידעי' חדא מאידך, ומהיי"ט נמי הוצרך לומר הם הוציאו קרשים מעגלה לקרקע אע"ג דכבר כתיב בהדיא אל יצא איש ממקומו, עיי"ש שהאריכו בזה, אבל עכ"פ מוכח דחדא מאידך לא הוי ילפי' מסברא, א"כ משכחת לה דידע לה לשבת בהוצאה דבעה"ב כפשטא דקרא דאל יצא איש ממקומו. ולא ידע לה בהוצאה דעני, וא"כ מ"פ הש"ס דידע לה לשבת במאי, ולכאורה הי' נראה דמשמע לי' להש"ס לדוחק דלא ידע לה לשבת בשום מלאכ' כ"א בהוצאה דהוי מלאכ' גרועה, דאם לא ידע לשבת בשאר מלאכות כש"כ דלא ידע לה בהוצאה כיון דמלאכה גרועה הוא, אבל א"א לומר כן דהא בש"ס דף ע"ג בהא דפליגו אביי ורבא בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פריך הש"ס ממתני' דאבות מלאכות, דידע לה לשבת במאי וקאמר בשלמא לרבא משכחת לה דטעה בשיעורין אלא לאביי דידע לה במאי אלמא דהוי ניחא לי' לאוקמי מתני' בידע לה בהוצאה וא"כ ה"נ הו"מ לשנוי דידע בהוצאה דבעה"ב ולא ידע בהוצאה דעני, ונראה דלא ק"מ, דודאי לא מסתבר לאוקמי דידע לה במלאכה גרועה גרידא מיהא פלוגתא דאביי ורבא לאו דוקא בנתכוין לזרוק שתים, הה"ד בשאר מלאכות נמי משכחת לה כגון דנתכוין לעשות פחות מכשיעור ונעשה שיעור שלם, וא"כ הא דקאמר בשלמא לרבא משכחת לה כגון דטעה בשיעורין קאי על כמה וכמה מלאכות, ומה מאוד מדוקדק בזה הא דפירש"י שם בד"ה משכחת לה, וטעה בשיעורין דנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור דלכולן יש שיעור, ולכאורה תמוה לי מה בעי רש"י בזה, דהא הש"ס ל"ק התם אלא בנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' ולהנ"ל דברי רש"י מזוקקון שבעתים, דהוי קשי' לי' כנ"ל, דהא אכתי הו"מ לשנוי דידע לה בהוצאה דעני או דבעה"ב, וע"כ צ"ל דדחיקא להש"ס לאוקמי בזה מטעמא דפרישית א"כ גם בנתכוין לזרוק שתיים וזרק ארבע איך ניחא לי', משו"ה פירש"י דבאמת לאוקימתא דטעה בשיעורין מצינו לאוקמי שפיר בכלהו מלאכות דלכולן יש שיעור, וא"ש בס"ד:

ואגב אורחא ארשום מה שתמוהין לי בזה דברי התוס' שם דף ס"ט בד"ה דידע לה בתחומין כ' התוס' לא מצינו למימר דידע לה בדאיסי דבהאי נמי חייב חטאת, דאיסי ל"ק אלא שאינו חייב סקילה על א' מהם, ונוראות נפלאתי דקארו לה מ"ק לה, דממנפ"ש לפי מה דהוי ס"ל בקושייתם דלאיסי לחיוב חטאת נמי קאמר דאינו חייב על א' מהם כש"כ דלא הוי מצי לשנוי דידע לה בדאיסי, דא"כ אכתי קשיא איך תני ארבעים ח"א, דחא איכא חד מני' דלא מחייב עליה, והשי"ת יאיר מחשכי:

ובהא דנקט התנא אבות מלאכות ארבעים ח"א, ול"ק ל"ט, עיי' מש"כ התוס' יו"ט, והתוס' חדשים, ואני כתבתי בס"ד דבר נכון לקמן במלאכת סותר על מנת לבנות, ובמלאכת מנפץ עיי"ש, באופן דכוונת התנא דבאמת בהאי סודרא דנקיט התנא איכא ארבעים מלאכות אלא דחסר א' מהן לענין חיוב חטאת, כיון דבהעלם א' אינו חייב אלא חדא בעושה מלאכה א' שתי פעמים, ועיין בש"ס דף ע"ג ע"ב בהא דפריך מניינא למה לי פירש"י ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש וכו' ואנא ידענא דארבעים נינהו, ולכאורה פלא דהא באמת ארבעים חסר א' נינהו, וכבר הוגה בצדו בגליון הש"ס דצ"ל ארבעים ח"א נינהו, ודוחק לשבש כל הספרים, אולם להנ"ל פירש"י מזוקק שבעתים דהא לפי מש"כ התוס' יו"ט, וכ"כ לפי מש"כ אנא ליישב לשון ארבעים ח"א התנא קחשיב ארבעים מלאכות אלא דלענין חיוב חטאת חסר א', ותינח למאי דמשני הש"ס דמניינא אתי' לענין דאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל או"א, אבל לפום קושיין דפרכינן מניינא למה לי, בדקדוק פירש"י דאנא ידענא דארבעים נינהו דהא באמת התנא ארבעים מלאכות קחשיב, ודו"ק היטב: והא דנקט התנא הזורע והחורש ע"ש העושה ולא ע"ש המלאכה, כבר הוה בתוס' יו"ט דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתנא זריעה וחרישה, בלשון שם דבר, וכן נקט הרמב"ם בחיבורו פ"ד מה"ש ותי' בתוס' יו"ט משום דקתני מניינא לאשמעי' העושה אותן חייב כו"כ חטאות שפיר שייך למיתני נמי המלאכות ע"ש העושה, ועיין כעין זה בכ"מ,:

{וכ"כ בראש יוסף לשבת דף ע"ג ועי' פמ"ג בפ"כ ד"ה אמר הכותב עי"ש היטב כי לפום ריהטא אינו מובן דהא ר"ע ורבנן פליגי בזורק אבל במושיט כו"ע מודי}:

ובפרימ"ג בפתיחה כוללת לה"ש כתב ליישב עפ"י הירושלמי דפריך ליתני נמי המושיט ומשני דבכולן סגי ב"א אבל במושיט בעינן שני בני אדם דבא"א לא הוי מושיט, וא"כ י"ל משו"ה נקיט זורע ע"ש הפועל דלא תיקשי לתני מושיט דבשנים משא"כ אי הוי נקט בלשון הפעולה הוי קשיא ליתני הושטה ע"ש, ויש להשיב ע"ז אכתי ליתני ע"ש המלאכה וליתני באמת גם מושיט ואי משום דלא בעי לעיולי נפשי' בפלוגתא דרע"ק ורבנן, א"כ בלא"ה מעיקרו לק"מ אמאי לא תני מושיט:

והוא באמת תי' א' בירושלמי, וע"כ בהך תי' ל"ס לי' להירושלמי כן, א"כ טעם זה אינו מספיק, והנכון מש"כ בזה הגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות, דהרמב"ם לשיטתו דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, א"כ לא בעי' שיתכוין לתכלית הפעולה שייך שפיר למנקט ע"ש המלאכה משו"ה תני הזריעה והחרישה, משא"כ תנא דמתני' ס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ לעולם אינו חייב אלא היכא דצריך לו תכלית המלאכה משו"ה נקיט הזורע והחורש, ודפח"ח וש"י, ועפי"ז ניחא לי ליישב בס"ד קושי' חמורה דקשיא לי בהא דאמרי' בש"ס דף ע"ב אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנים דהוי במשכן ונקט אופה דלא הוי במשכן, ומשני תנא דידן סידורא דפת נקיט ע"ש וקשיא לי אי משום סדורא דפת, א"כ הו"ל למתני גם מכבה ומבעיר בהאי סדורא וליתני הלש והמכבה והמבעיר והאופה, והיא בעיני תמוה גדולה, והנה לכאורה י"ל משום דמכבה ומבעיר ודאי שייכי לגבי הדדי דתרווייהו במלאכת האש שייכי בפרט למה שכ' מקצת האחרונים דלמ"ד הבערה ללאו יוצאת הה"ד וכ"ש מכבה, ואף דלא קיימ"ל הכי מ"מ חזינן מיהת דהני שני מלאכות שייכי זה לזה, ומכבה לא שייכי כלל בסידורא דפת, מהיי"ט לא תני ג"כ מבעיר אע"ג דיש לו שייכות בסידורא דפת, ולהכי תני תרתין בפ"ע, אבל מ"מ עדיין אינו מספיק דהא מבואר בש"ס כריתות כ' דהחותה גחלים בשבת חייב משום מכבה ומשום מבעיר דמכבה את העליונים ומבעיר את התחתונים, והה"ד בגורף את התנור איכא נמי הני תרתי מלאכות, וא"כ אכתי הו"ל למיתני מכבה ומבעיר בתוך סידורא דפת, דשייך בי' מכבה בגריפת התנור וכן מבעיר, מיהא לפי מה דמבואר במג"א דע"כ התנא ס"ל מלאכה שאצל"ג פטור דנקיט הזורע ולא נקט הזריעה ניחא שפיר דהא מבואר שם בש"ס כריתות דלמ"ד מלאכה שאינה צל"ג פטור לא מחייב בחותה גחלים משום מכבה, דהו"ל מלאכה שאצל"ג וא"ש דלא נקיט מכבה ומבעיר אלא לבסוף כנ"ל נכון בס"ד:

והשתא דנקטינן דס"ל לתנא דידן כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור, נראה ליישב ע"נ קושי' התוס' בה דתנן ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת ואמרי' בש"ס לאפוקי מאי רפ"א לאפוקי דם נדה, מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה, מאן דאמר דם נדה פטור כ"ש עצי אשרה, והקשו בתוס' הא ר"י ס"ל בפ' רע"ק אף המוציא משמשי ע"ז כיש חייב, שנאמר לא ידבק בידך מאומה ע"ש, וא"כ מ"ק מאן דאמר דם נדה כ"ש עצי אשירה הא י"ל דלענין עצי אשירה כר"י ס"ל, מיהא עפ"י הנ"ל יש ליישב דודאי הא דס"ל לר"י המוציא ממשמשי ע"ז חייב בכ"ש אע"ג דודאי מלאכה שאצל"ג היא דלא עדיף ממוציא את המת במטה מיהא ר"י לשיטתו הא ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב אבל למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור א"א לחייבו בזה וכיון דתנא דידן ע"כ כר"ש ס"ל בזה כדמוכח מכל הא דכתיב ומפורש לעיל א"כ שוב א"א לחייבו משום שמוציאו לשרפה, וא"כ שפיר קאמר דמאן דאמר ד"כ כ"ש עצי אשירה כן נ"ל נכון בס"ד ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה