אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן עח

סימן עו

בענין שביתת מלאכה ביום השבת:

הנה דבר זה פשוט וברור, דאע"ג דפליגו אמוראי בפ' ב"מ דף כ"ד ע"ב ובפראד"מ דף קל"ג אי שבתון דכתיב גבי יו"ט הוא עשה, אבל שבת לכו"ע עשה ול"ת הוא, דדוקא גבי יו"ט דל"כ תשבות בלשון ציוה הוא דפליגו אי גם שבתון לשון עשה הוא אבל בשבת דכתב רחמנא וביום השביעי תשבות לכו"ע הוי עשה ול"ת,:

{וכן כתבו בתוס' שבת ס"ם ד"ה דידע לה עי"ש}:

ובזה תמיהא נשגבה על המהר"ם לובלין פ' ראד"מ דף קל"ב ע"ב שכ' דס"ל להתוס' דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא ל"ת שיב"כ גרידא, ומ"ע, דכתיבו גבי שבת כגון זכור ושמור לאו לענין איסור מלאכה מיירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות, והוא תמוה נשגבה בהאי קרא דביום השביעי תשבות אין מקום לנטות דודאי לענין מלאכה מיירי, והא דדייק מדברי התוס' הנ"ל מדהקשו וניליף ממילה בצרעת דעשה דוחה לתו"ע ולא הקשו כן ממילה דדחי' שבת נ"ל דלק"מ דס"ל מילה בשבת לאו משום עשה דל"ת הוא אלא משום דהותרה תדע דהא אין עדל"ת שיב"כ, ובשבת דחי'. והא דס"ד למילף בשמעתא קמייתא דיבמות עדל"ת שיב"כ ממילה ולא דחי משום דמילה הותרה, היינו משום דאי הו"מ למילף כן ממילא הוי אמרינן גם במילה טעמא משום דחיית הל"ת, אבל לקושטא דמילתא דאעדל"ת שיש בו כרת ומ"מ במילה דחי שוב א"א למילף עדל"ת ועשה דטעמא במילה משום דהותרה, ושפיר לא מצי התוס' להקשות כ"א לתו"ע דצרעת, מ"מ הדבר פשוט וברור דבשבת לכו"ע איכא מ"ע והנה בכל מ"ע דעבר עלי' אמרי' בזבחים דף כ"ו דמחויב להביא עולה ע"ש וכ"מ ברמב"ם פ"ג מה' מעה"ק, ומתודה על עולה עון עשה ול"ת הנל"ע ע"ש, והוא מש"ס יומא דף ל"ה מ"מ נראה היכא דחילל שבת בשוגג דמייתי חטאת אעברה זו נתכפר לו גם העשה בהדה, דנהי דאמרי' בזבחים דף כ"ו דחטאת אינו מכפר על עשה כ"א מקופיא, הנ"מ עשה אחרינא כגון הביא חטאת חלב וקעבר אמ"ע דנטילת לולב, אבל אעשה דבהדי העברה דחטאת לכאורה פשיטא דמתכפר בהדה, דלא גרע מקצר וטחן בשגגת שבת ודין מלאכות וחזר וקצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאמרי' בשבת דף ע"א וברמב"ם פ"ז מה' שגגות דקצירה גוררת קצירה, א"כ ה"נ כש"כ דנתכפר העשה דבהדה ורואה אני הדברים ק"ו דמה אם גורר קצירה אחרת שהיה ראוי לחייב עלי' חטאת בפ"ע הואיל ושם קצירה אחת הו"ל כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כש"כ הכא דעל העשה נמי מחמת שם קצירה הוא דמחייב ולא דמי לאוכל אכילה אחת וחייב עליו כמה חטאות ול"ש גרירה התם איסורים משתי שמות הם משא"כ הכא נהי דעשה ול"ת היא מ"מ כיון דתרוויי' מחמת שם א' הוא לא מחייב עלי' חטאת והכי מסתברא, מיהא בל"ת ועשה דעלמא כל היכא דעבר עליה כגון דחילל יו"ט היכא דלקה אל"ת אי מתכפר לו גם העשה דבהדה צ"ע כעת אבל מ"מ דבר זה פשוט וברור דבל"ת ועשה שאין לוקין עליו כגון לאו שאב"מ פשיטא דמחוייב להביא עולה אעשה אע"ג דאיכא לאו בהדי' ובזה ניחא ליישב ע"כ קושיי' התוס' בקידושין דף ל"ד דת"ר מ"ע שלא הזמן גרמא כגון מעקה ואבידה ושלה"ק נשים חייבות, והקשו ת"ל דהנך כולן ל"ת נמי נינהו ובלא"ה נשים חייבות, ולהנ"ל א"ש דנפק"מ להביא עולה כשעברו עלי' דאי משום ל"ת גרידא הוי פטורי מעולה, ואין להשיב הא עולה מכפרת על לאו הנל"ע נמי ובהני דקחשיב איכא נמי כתל"ע וא"כ בלא"ה הוי מחייבי עולה י"ל לפימש"כ התוס' ביומא דף ל' בד"ה על עשה ועל ל"ת דה"ט דלא נקט נמי דמכפר על שאר ל"ת שאין לוקין כגון לאו שאב"מ ולאו שבכללות, דמקרא ונרצה משמע שיש להם ריצוי ותקנה במק"א והיינו שבידו לתקן כגון לעשות סוכה ותפילין וכיו"ב אם עבר יום או יומים עולה מכפר עליו וכן לאו הנל"ע אבל הני אין להם ריצוי ותקנה במק"א ע"ש, ולפי"ז אי לא הוי מחייבי נשים בהנך מ"ע הנ"ל נהי דע"כ ס"ל להתוס' דמ"מ לא הוי נשים מלקי עליי' משום דניתוק מיהא אצל אנשים ע"ש בריש תמורה, לאו שניתק למקצתו אי ניתק לכולו, מ"מ עכ"פ לא הוי לגביי' הרצה במק"א, ואינו אלא כמו לאו שבכללות או לאו שאב"מ שאין לוקין עליו אבל השתא דאמרת דנשים חייבות במ"ע הנ"ל שפיר מחייבי עלי' עולה, מיהא באמת לא מצאתי כעת מפורש דמחויב להביא קרבן אעשה, דלא אשכחן כ"א שמתכפר לו העשה אבל חיובא לא אשכחן בהדיא,:

{עי' תוס' שבת קיד: ד"ה אלא לקניבת ירק עי"ש וי"ל דשני הברייתות אי מותר בקניבת ירק ביוה"כ להיות בשבת פליגי בסברת הרמב"ן ודו"ק ועי' במה שצידד רבינו לומר דבנשים ליכא עשה דתשבות הנ"ל ולפי"ז הי' אפשר לומר דשני הברייתות לא פליגי וחד ברייתא מיירי בנשים וא"כ אמאי לא מוקי שם בגמ' בכהי"ג דלא פליגי הברייתות אהדדי ויש ליישב ודו"ק}:

ודע דהרמב"ן כ' אפי' בדברים שאין בהם מלאכה אלא שהוא משום שבות מ"מ אית בהו מ"ע מה"ת הנ"ל דביום השביעי תשבות אלא שהכתוב מסרו לחכמים כ"כ הרמב"ן בפי' התורה בפ' אמור, וכן פי' ההמ"ג דברי הרמב"ם ר"פ כ"א מה"ש ע"ש אלא דהלח"מ שם הרבה להקשות ע"ז א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל הש"ס דקאמר דשבותין מדרבנן אסירי, ושפיר קמתרץ לה במרכבת המשנה דעד כאן לא שייך לומר דעובר על מ"ע הנ"ל אלא היכא דקעוסק בהשבותין הנ"ל כל היום או עכ"פ זמן מסויים, אבל במה שמוציאו באקראי לא, וכן מבואר למעיין בלשון הרמב"ן ז"ל. ועפ"י דבריהם ז"ל כראה לי בס"ד ליישב שפיר קושיי' הרב"י באו"ח סי' רמ"ד על המרדכי דמייתי ראי' להתיר קבלת מכס ע"י גוי שמשכירו לשבת משום פסידא דאי לא שרית לי' וכו' מהא דאמרינן בר"פ בתרא דשבת אי לא שרית לי' אתי לאתוי ד"א והקשה הרב"י התם אי לא שרית לי' אתי למיעבד מלאכה דאורייתא משא"כ הכא דקבלת מכס אינו אלא מדרבנן למה נתיר לו שבות כדי שלא יבא לידי שבות ע"ש ולענ"ד י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, ועיי' תשו' מרן ח"ס חאהע"ז סי' קע"ג דכל אושי מילתא ועובדין דחול אסור להרמב"ן מה"ת אם הוא בקביעות ע"ש א"כ במכס נמי כיון דאושי מילתא ואי עביד ישראל בעצמו קעבד איסור מה"ת שפיר קאמר המרדכי דאי לא שרית לי' וכו' ושפיר יליף מר"פ מי שהחשיך, כנ"ל נכון בס"ד: אלא דלכאורה קשי' לי קושי' עצומה לשיטות הנ"ל,:

{אין כונת אאמו"ר על העשה דשבתון דהא ל"ל כמ"ש לעיל דלא כתי' בלשון צווי וה"נ כאן אלא כונת אאמו"ר על העשה דושבתה הארץ שבת לה' וכן משמע מלשונו לקמן}:

א"כ בשביעית נמי דכתיב בי' שבתון נימא דכל השבותים מיתסרי בעבודת קרקע מה"ת, ובריש מו"ק דתנן משקין ביה"ש במועד ובשביעית ופריך התם זריעה וחרישה בשביעית מי שרי, אמר אביי בשביעית בזה"ז וכו' ורבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שדך לא תזרע וכו' מכדי זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ולשיטות הנ"ל ע"כ הא דמיעטוי' רחמנא היינו מלאו, אבל מ"מ כיון דעבד עבודת קרקע הרי איסורן מה"ת מיהת בעשה דשבות, ואפשר לתרץ דה"ק כיון דשאר תולדות מיעטן רחמנא מלאו, ואינם אלא בכללא דמ"ע דושבתה הארץ הכוללת והני הא מסרן הכתוב לחכמים כמו שבותי שבת ומלאכת חוה"מ א"כ שפיר התירו חכמים להשקות ביה"ש משום פסידא, א"נ י"ל נפק"מ בנשים דלכאורה פטירי ממ"ע הנ"ל ואינם כ"א בלאו דשביעית דהמ"ע הנ"ל שהז"ג, ותלי' במה דפליגו הראשונים בפ' קמא דקידושין היכא דאיכא עשה ול"ת אי איתני' נמי בהעשה עיי"ש ויתבאר בס"ד במק"א, ואם כן כיון דעכ"פ בלאו דשביעית ליכא שפיר איכא לאוקמי משקין ביה"ש הנ"ל בנשים, מיהא מש"כ כראה ברור: ונ"ל ראי' לשיטת הרמב"ן הנ"ל מהא דתנן בפ"א דשביעית ומייתא לה כהיי"ג במו"ק ג' ע"ב ובר"ה דף ט' עיי"ש בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית וכו':

{לפמ"ש לעיל בשם הח"ס דלא אסור אלא היכי דאושא מילתא וכן לפמ"ש לעיל בשם מרכבת המשנה א"כ י"ל דאיצטריך קרא לחורש בדרך ארעי ול"ק קו' התוס' ודו"ק}:

ובתוס' שם הקשו תינח קציר דכתיב בהדי' לא תקצור אבל היכי מצינו למימר דאצ"ל חריש היכא אשכחן חרישה דאסר רחמנא בשביעית, ולמ"ד דהחורש בשביעית לא לקי ויליף לה מדזמירה בכלל קצירה וכו' א"כ אדרבה מיעט רחמנא חרישה ושפיר איצטרך קרא לאסור חרישה מיהת בעשה, ולשיטת הרמב"ן ורמב"ם א"ש בפשיטותו דנהי דמיעט רחמנא מ"מ עשה מיהא איכא, משום שבתון, וא"כ שוב לא איצטרך בחריש לעשה אע"כ לחריש של ע"ש הוא דאתי כנ"ל נכון, ועפ"י שיטה זו היה מקום אתי ליישוב קושיי' הנ"ל שנפלאתי על המהר"ם לובלין בפראד"מ די"ל הא כללא הוא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאו יתירא, כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ש והה"ד בעשה יתירא, וא"כ כיון דאיכא למימר דעשה דביום השביעי תשבות אתי' לשביתה מדברים שאינם מלאכה מנ"ל למדרש לעבור על מלאכה גמורה בלאו ועשה, ולפי"ז שפיר קאמר דבשבת אין כאן אלא ל"ת שי"ב כרת, ואין להקשות א"כ ביו"ט נמי מנ"ל לר"א למדרש שבתון אעשה הא י"ל דאיצטרך להנ"ל, ויש לומר דביו"ט שאני דכתיב בי' מקרא קדש דדרשי' נמי מני' קדשהו בעשיית מלאכה, וא"כ ע"כ חד מני' אמ"ע קאתי לעבר עליו בלאו ועשה,:

{צ"ע דהא בשבת נמי איכא תרי עשה וביום השביעי תשבות ושמרתם את השבת וכן כתבו בתוס' שבת ס"ט ד"ה דידע לה עי"ש}:

וניחא בזה מש"כ הרמב"ם במנין המצות מצוה קכ"ט ע"ש שציונו לשבות ביום הראשון מקרא קודש פ' בא רפ"י קדשהו בעשיית מלאכה, אלא מה שמיוחד לאכילה לבד וכבר קדם לשון אמרם בשבת דף כ"ה האי שבתון עשה הוא ע"ש וכן במצוה ק"ס וקס"א וקס"ו תפס לעשה מקרא קודש ולפעמים תופס לעשה שבתון ולהנ"ל ניחא דתרווייהו איצטרך דהרמב"ם לטעמי' בפכ"א מה' שבת, ולפי זה אי לאו דכתיב נמי מקרא קודש לא הוי דרשי' דאיכא עשה ול"ת בעשיית מלאכה, וכ"ז ביו"ט דכתיב בי' מקרא קודש משא"כ בשבת איה"נ דלא ידעינן עול"ת כיון דאיכא למדרש אשביתה עובדין דחול, ויתיישבו בזה שפיר דברי מהר"ם הנ"ל:

אלא דמ"מ דבריו תמוהים דהא בשבת דף ס"ט מוכח מדבריהם בהדי' דס"ל שבת איכא נמי עשה מדהקשו בהא דפריך למונבז דידע לה לשבת במאי אמאי ל"ק דידע לה בעשה ולפי מש"כ המהר"ם לובלין קושייתם לק"מ מיהא כבר כייל לנו רבינו המהרש"א בפסחים דף כ"ד שאין זה תימא שהתוס' לא השוו שיטתם בכל המקומות ע"ש, ועיין מה דבעינא למימר בזה בס"ד במ"ע דשביתת יו"ט: ודע דהלח"מ בפכ"א מה' שבת ה"א מפרש דברי ההמ"ג שם אליבא דהרמב"ם דס"ל ח"ש דמלאכה קעבר עלי' משום מ"ע דביום השביעי תשבות והוא דבר חדש, ופליאה על האחרונים שנחלקו אי ח"ש מה"ת אסור בשבת כמו בשאר איסורין עיי' ח"צ סי' פ"ו ומשל"מ פי"ח מה"ש ה"א ועיין רש"י שבת דף ע"ד ובהג"א, ולהנ"ל חמיר שבת משאר ח"ש דאיכא עכ"פ עשה דשבתון ונפק"מ דל"ח שבועה עלי' אפי' למ"ד דשבועה חל אח"ש גי' ה' שבועות ונתיישב בזה הא דמקשים בשבת דף ק"ו מדאיצטרך קרא למישרי מילה ש"מ דמקלקל בחבלה חייב, אכתי קרא למה לי לשיטת הרמב"ם דחובל חיובי' משום מפרק דהוי תולדה דדש, ושיעורו בכגרוגרות והנ"ל הו"ל פחות מכשיעור, והנה כפשוטו לק"מ דהא עכ"פ ח"ש אסור מה"ת וצריך לומר דעכ"פ הקושיי' קשיא לר"ל דח"ש מותר מה"ת, קרא למשרי מילה למה לי ולמש"כ ניחא דמודה ר"ל באיסורי שבת כיון דאיכא עכ"פ מ"ע דתשבות, תו נתיישב לי עפי"ז מה דקשיא לי מכבר למה לי קרא כזה עוקר וזה מניח בריש פרק המצניע עיי"ש, ועיין ברפ"ק דשבת דף ג' ובתוס' שם ת"ל דח"ש מותר מה"ת בשלמא איפכא ל"ק כמש"כ הפרימ"ג בפתיחה להלכות שבת דזה עוקר וזה מניח וכמו כן מעביר פחות מד"א גרע מח"ש דאפי' אי ח"ש אסור מה"ת באיסורי שבת אבל כיון דאינו מעביר ד"א או אינו עוקר ומניח אפי' ח"ש לא הוי אבל איפכא קשי' מק"ו, ומכאן מוכח עכ"פ דח"ש אסור בשבת ומ"מ לר"ל דח"ש מותר מה"ת קשי' קרא הנ"ל למה לי ולמש"כ בשם הלח"מ א"ש דבשבת כו"ע מודו דעכ"פ איכא איסור עשה:

הנה כמה ראשונים לא ס"ל הא דרמב"ן הנ"ל וס"ל בכל השבותים ועובדין דחיל ליכא אלא אד"ר והא דדריש בתו"כ פ' אמור אסמכתא בעלמא הוא, ונראה לי דיש נפק"מ נמי לאידך גיסא לפי מש"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת דבדבר שהוא מדרבנן וי"ל אסמכתא חשיבה בתורה, מחמרינן בספיקא דרבנן ואסברא לה שפיר:

{בתיבת גומא להפמ"ג אסברה לה כן}:

עפ"י מש"כ הרמב"ם דבכל מילי דרבנן איכא לאו דלא תסור אלא דהרמב"ן הקשה עליו א"כ אמאי ספק דבריהם להקל וע"כ צריך לומר כמו שתירצו המפרשים דמעיקרא הכי אתנו להקל בשל דבריהם, אבל כיון דאסמכוה אקרא הרי קמן דרצו להשוותו לשל תורה א"כ באמת ראוי להחמיר, ולפי"ז נפק"מ בזה לשיטת הרמב"ן דהני קראי דדריש בתו"כ מדאורייתא קאמר לדרשה גמורה, א"כ שבותין דרבנן דהיינו באופן דאין בו אלא משום שבות וכמש"כ לעיל בשם המרכבת אין בהם אסמכתא כלל, משא"כ להתוס' כל מילי דשבותין דרבנן אסמכוהו אקראי הנ"ל א"כ ראוי להחמיר בהם כבשל תורה, ויש ליישב בזה מה דפשיטא להו להתוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם דאביי ס"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר מדס"ל הלכה כר"ש בגרירה ועיין פנ"י שהקשה מנ"ל לומר כן דילמא דוקא בגרירה שהיא איסור דרבנן חורש כלאחר יד סבר הכי, אבל בדאורייתא ס"ל בדשא"מ כר"י, ולהנ"ל א"ש כיון דכל השבותין אסמכוהו אקרא א"כ כל מילי דרבנן דאורייתא היא מלאו דלא תסור ומה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה