ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן עו
שוכ"ט לכבוד הרבני המופלא ומופלג וכו' כש"ת מו"ה אברהם פאללאק נ"י בק"ק הערמאנשטאט יע"א. גי"ה לנכון הגיעני ונפשו בשאלתו ע"ד ישראל הדר בחצר אחד עם נכרים וגם מומר לחלל שבת בפרהסיא דר באותו חצר, מה דינו לענין עירובי חצירות, היות שבשו"ע או"ח סי' שפ"ה קיי"ל דדין מומר לחלל שבת בפרהסי' כנכרי דלא מהני ביטול רשותו עד שישכור, א"כ יהא מותר להוציא באותו חצר כיון דהנכרי אינו אוסר עד שיהא שני ישראלים אוסרים זע"ז, אלא דמספק"ל אם דינו ממש כמומר לחלל שבת בפרהסי' עפ"י מה דאיתא בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' כ' דבעי' שיעידו עליו בפני ב"ד ובענין אחר לא מקרי מומר ותו לפי מ"ש הב"י באה"ע סי' מ"ד בשם בעה"ע דמחלל שבת בפרהסי' ליתא אלא בעבודת קרקע, ועוד בה שלישי' לפ"מ דאיתא בח"א כלל ע"ה שאם מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול כהאי דנפיק בחומרתא דמדושא בעירובין דף ס"ט וכי חזי' לר' יהודא נשיאה כסי' ואמרי' כגון זה מבטל רשות א"כ י"ל גם בזה אולי הוי מתבייש לחלל שבת בפני גדול הדור זה תוכן דבריו:
הנה בשו"ע ובפוסקים אינו מבורר דין מחלל שבת בפרסי' אי אוסר יחידי' או הוא כנכרי דאינו אוסר עד עד שיהא ב' ישראלים אוסרים זע"ז כראב"י ר"פ כה"ד, ונחזי אנן דלכאור' לא שייך הא מילתא דאינו אוסר יחידי כ"א גבי נכרי, דמידי הוא טעמא כדאמרי' בר"פ כה"ד דד"ת דירת גוי לא מקרי דירה ורבנן הוא דגזר משום שמא ילמוד ממעשיו ולדור יחידי בהדי נכרים מילתא דלא שכיחא הוא ול"ג בה רבנן, וזה לא שייך אלא בנכרי דחשיד אשפיכת דמים משא"כ בישראל מומר, י"ל דאוסר אפי' יחידי, מיהא י"ל נמי לאידך גיסא כיון דשוי' רבנן כנכרי לענין דאין מבטל רשות הה"ד נמי לענין דאינו אוסר יחידי אף דלא שייך טעם הנ"ל, וראיתי בס' קרבן נתנאל פ' הדר סי' נ"ה שהביא בשם תשו' יד אליהו דבכתיום אף שעשאום כנכרים גמורים מ"מ לא אמרו כ"א לענין ביטול רשות אבל דר יחידי עם ישראל אוסר עליו דאל"כ מה חומרא הוא זו שגזרו על הכותים שיהא כנכרים גמורים הא אתי' לידי קולא לענין דר יחידי, והוא שם חולק עליו דכיון דראו לעשותן כנכרים לא חשו אף אם אתי' לידי קולא דהם אמרו והם אמרו כדאשכחן נמי לענין כתמי כתמים שגזרו עליהן שכתמיהן יהיו טהורין' ומ"מ לענין צדוקין אודוי אודי לי' דהדר עמו יחידי אוסר עליו דלענין זה אינו כנכרי אפילו למ"ד צדוקי כנכרי [והא דקאמר הרא"ש שם דקיי"ל צדוקי איכו כנכרי משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין הא קולא דאתי' לידי חומרא הוא לענין דר יחידי, היינו משום דקולא דמצי לבטל הוא רגיל ומצוי יותר] עוד ראיתי בס' עצי עלמוגים ה' ע"ח דהביא נמי תשו' יד אליהו הנ"ל וחולק עליו לענין כותי, ובצדוקי מודה לי' דאוסר אפי' יחידי ומחלק שם בסברא בין צדוקי לכותי, ושוב ראיתי גם בס' ישועות יעקב הל' עירובין מספק"ל בזה לענין כותי וצדוקין וכ' כיון דעשאום כנכרים גמורים משמע דאף לענין דאינו אוסר יחידי גזרו עליהם ע"ש ומדבריו נמי משמע דוקא לענין כותי אבל בצדיקי' לא שייך הך סברא יעו"ש:
אלא דנפלאתי נוראות על הנהו אריותא דאיך נסתרו ממעוני קדשם דברי התוס' בר"פ כה"ד בד"ה ראב"י שכ' דמשמע אתרווייהו קאי ראב"י אנכרי ואכותי והקשו הא בכותים ל"ש האי טעמא דהא לא חשידי ותירצו דעיקר התקנה משום נכרי איתקן שמא ילמוד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי, ואגב שאסרו בנכרי אסרו גם בכותי וכיון שלא נאסר אלא ע"י נכרי לא נחמיר בהן יותר מן הנכרי, הרי לך בהדי' דאינו אוסר יחידי, הן אמת דהא גופא מילתא דתמוה הוא בשלמא בנכרי איכא למימר כיון דמדינא לא בעי עירוב דהא דירת נכרי אינו חשובה ל"ג יחידי אבל כותי למ"ד גירי אמת הן וכש"כ צדוקי דישראל גמור הוא א"כ מדינא בעי עירוב ואמאי לא יאסור בדר יחידי וראיתי שעמד בזה בס' גאון יעקב והצ"ע וע"כ נ"ל דס"ל להתוס' דגם בצדוקי' דעשאום כנכרים גמורים ל"ח דירה דידהו דירה מדינא, ועיי' עירובין דף ס"ח ע"ב פריך צדוקי מאן דכר שמי' ומשני חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי ה"ה כנכרי, ופירש"י דאינו יכול לבטל בלא שכירות. ולכאור' מה בעי בזה הא פשיטא דעלה קאי, ולהנ"ל י"ל דלכאור' קשי' מה פריך צדוקי מאן דכר שמי' הא ברישא קתני מי שאינו מודה בעירוב וא"כ י"ל דצדוקי נמי בכללא דאינו מודה בעירוב כיילי' התנא וכן הקשה הריטב"א, ולהנ"ל י"ל דבצדוקי איה"נ דלא שייך לומר דאינו אוסר יחידי דהא מדינא ישראל גמור הוא ודירתו מדינא דירה מעלי' הוא, וממילא אי אמרינן דבכלל אינו מודה בעירוב צדוקי נמי איתא א"כ עלה קאי נמי ראב"י דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהא ב' ישראלים אוסרים זע"ז וזה א"א משו"ה איצרך לומר חסורי מחסרא, ולפי זה שפיר י"ל הא דקתני צדוקי אינו כנכרי לאו לענין דאינו אוסר אלא לענין ביטול רשות קאמר, ובזה מדוקדק מה שפירש"י ה"ה כנכרי דאינו יכול לבטל בלי שכירות, לאפוקי לענין לאסור בדר יחידי אינו כנכרי משא"כ אי נימא דגם לענין זה ה"ה כנכרי הדק"ל דהא י"ל דבכלל אינו מודה בעירוב דברישא נכלל ולפי דרכנו למדנו מפי' רש"י דס"ל כשיטת היד אליהו הנ"ל לענין צדוקי מיהת, ונ"ל דאפי' לפי מה שכ' דהתוס' לא ס"ל כן הכ"מ לענין צדוקים די"ל עשאום כנכרים וכיון דהם אגודה בפ"ע י"ל דלא חשו חכמים להם למען יבדלו מקהל הגולה ומדינא דירתם ל"ש דירה. משא"כ מומר לחלל שבתות בפרהסי' דל"ש בי' טעם זה אעפ"י שחטא ישראל הוא ומדינא דירתו דירה ואוסר אפי' יחידי, ולפי"ז בנ"ד לכו"ע אסור להוציא באותו חצר עד שישכיר:
ותו נ"ל דהכא איכא עוד טעמא לאיסורא דאפי' הנכרים שבאותו חצר אוסרים היכא דדר בהדי' ישראל מחלל שבת בפרהסי', דהא מידי הוא טעמא דנכרי אינו אוסר יחידי משום דמילתא דל"ש הוא משום דחשידי אשיד וכל היכא דדר ישראל אפי' אם ישראל זה דינו כנכרי דמומר לחלל שבת בפרהסי' מ"מ עכ"פ כיון דשכיחי דידיירו, אף הנכרי אוסר, ואין לומר דל"פ רבנן בדר עם הנכרי יחידי דז"א דהא אשכחן בעובדא דהמן בר ריסתק שם דף ס"ג ע"ב דאמר להו זילו בטולו רשותיכו לגבי יחידי והו"ל יחיד במקום נכרי ולא אוסר, ופרקי' בגמר' מידי הוא טעמא אלא דלא שכיחי דדיירי והכא הא קא דיירי א"ל כל בטולי רשותא לגבי חד מלתא דל"ש הוא ומילתא דל"ש ל"ג בי' רבנן אלמא אי לאו טעמא דמילתא דל"ש הו"א דאע"ג דהוי מחלל שבת בפרהסי' מ"מ שכיח דדיירי ב' ואוסר אפי' דירת נכרים, ע"כ כ"ל ברור במאי דקמן דאסור להוציא ולהכניס עד שישכור רשותם של דיירי החצר בין רשות הנכרים בין רשותו של מומר לחלל שבתות בפרהסי' כדקיי"ל בשו"ע סי' שפ"ה דאין מבטל רשות, ומה שכתב מע"כ בשם תשו' מהרי"א דלא הוי דינו כמחלל שבת בפרהסי' עד שיעידו בפני ב"ד שכן עשה, ראיתי בפנים בחיו"ד סי' כ' ושם למד דין זה מדקיי"ל דאין אדם נפסל לעדות כ"א ע"י קבלות עדות בב"ד, ונפלאתי על גאון עוזו דמדמה מחלל שבת בפרהסי' בזה לענין קבלת עדות דלשיטתו ה"ה לענין שתהי' שחיטתו אסורה דהא נמי פסול גופו הוא כמו מגעו ליי"נ נמי אינו עד שיקבל עדות בב"ד, א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו במה שנתחבטו התוס' וכל הראשונים ז"ל בחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ויוה"כ, הא הוי שחיטת מומר לחלל שבת, ולהנ"ל לק"מ דהא לא קבלו עדותו, וכיו"ב יש לתמוה מעירובין דף ס"ט הוציאו במזיד אינו מבטל ופירש"י משום דחילל שבת להוציא מרשות לרשות ולהנ"ל הא בעינן קבלת עדות בב"ד ע"ז, א"ו פשיטא דמחלל שבת בפרהסי' הוי מומר לכהת"כ אפי' אי לא העידו בב"ד כיון שהדבר נודע ומפורסים ואין זה דמיון לפסול עדות מחמת עבירה, ואפשר דהגאון מהרי"א נמי לא אמרה אלא לאפוקי אי לא נודע בבירור אלא קלא בעלמא, הגם שאין הלשון וגם ראיותיו מורין כן אבל עכ"פ הדין ברור בזה דלכל מילי הוי מומר כל שחילל שבת בפרהסי' וא"צ ע"ז קבלת עדות כלל:
ומה שכ' מע"כ דאפשר דאין דינו כמחלל שבת בפרהסי' משום דאפשר דהי' מתבייש בפני גדול הדור ומייתי לה בשם הח"א כלל ע"ה, ונתפלא שלא הוזכר מזה בשו"ע ופוסקי', הנה הרא"ש והראשון שהוכיח דין זה מסוגי' דעירובין דף ס"ט הוא התורת חיים שם, ובס' תוס' שבת הקשה על הפוסקים שלא הזכירו זה ותירוצו דחוק מאוד ע"ש, ולענ"ד הוא גופא מילתא דתמוה הוא וצריך הסבר כיון דמחלל שבת בפני עשרה מאי איכפת לן דהי' מונע בפני אחד המיוחד בדורו, ונראה לי טעמא דמילתא עפ"י מה שהקשר בתוס' ר"פ כה"ד ד"ה ונכרי, וא"ת ומעיקרא דסיד טעמא משים דדירת נכרי שמי' דירה מ"ט דעירוב לא מהני ושכירת מהני, וי"ל דעירוב וביטל רשות דין הוא דלא מהני שאין הנכרי מכיר להם אבל יודע הוא שישראל קנה רשותו בשכירות יעו"ש, ובס' ישועות יעקב אסברה לה שפיר דביטול רשות לא מהני בעכו"ם דבאמת באמירה בעלמא לא קנה זה רק עיקר הטעם דמועיל משום דמסתמא נותן בלב שלם להפקיע איסור הוצאה בשבת וזה ל"ש בנכרי ולפי"ז נ"ל די"ל אם עכ"פ מתבייש בפני אדם גדול א"כ אמרי' דטפי ניחא לי' להפקיע איסור טלטול ומסתמא מבטל בלב שלם כיון דאפשר דגם בדידי' נצמח לו טובה מזה אם יתרמו כאן אדם שמתבייש מפניו, משא"כ כשאינו מתבייש כלל וליכא גילוי דעתא בזה מהיכן יקנה זה באמירה בעלמא, אלא דצ"ע גדול לפי מה שכ' הב"י דצדוקי דהאידנא אף דאינם מתביישים מלחלל בפני שום אדם גדול, ולפי מ"ש התוס' בעירובין דף ס"ט בד"ה כאן טעמא דצדוקי' אינם כנכרים מפני שמתביישים ויראים מפני חכמים, ותו דצדוקים דהאידנא הו"ל כאונסים שמנהג אבותיהם בידיהם ולפי מ"ש התוס' הנ"ל בטעמא דנכרי לא מהני ביטול א"כ מה יושיענו טעם זה שבב"י לצדוקי' שבזה"ז דסוף סוף כיון שאין מכירין הביטול לא מהני ביטול רשותו, כש"כ להטעם שכ' בשם הישועות יעקב, ומ"מ מוכח מיהא דהב"י לא ס"ל טעם הנ"ל, וממילא איה"נ דלא מהני אי מתבייש בפני הגדול משו"ה לא מייתא לה, וכן משמעות לשון רש"י ז"ל שם בד"ה כגון זה שחילל שבת בצינעה, וכן מבואר בהדי' שם בריטב"א דטעמא משום דמזה הנ"ל הוכחה דאינו מחלל שבת בפרהסי' עיי"ש, ומ"מ אף לפי שיטת התורת חיים הנ"ל היינו דוקא אם רק בעינינו ראינו שמתבייש אבל מסתמא כיון דפקר לחלל שבת בפרהסי' הני רשיעי בוש לא יבושו כלום לא ידעו והוא פשוט וברור לפענ"ד:
וראיתי בס' תוספת שבת דחקר בזה לשיטת הר"ם מרוטנבורג והוא דעת המ"א בשו"ע סי' ש"פ דבישראל אינו מועיל שכירות כ"א ביטול, א"כ אם רואין באחד שחלל שבת בפרהסי' אין לו תקנה לא בביטול ולא בשכירות דאין לירד על סוף דעתו שמא מתבייש בפני אדם גדול ודינו כישראל רלא מהני שכירות או דינו כעכו"ם דצריך שכירות דוקא ושוב כתב די"ל כיון דאנו רואין שמחלל שבת בפרהסי' אמרי' דמסתמא לא יבוש מפני כל, אלא היכא דחזי' דמתבייש בפני אדם חשוב את דינו כישראל ועדיין צ"ע לדינא עכ"ד, הנה מה דמספק"ל בשכירות לפימ"ש המג"א דאף מהר"ם מרוטנבורג ל"ק אלא לענין שכירות בשבת אבל בחול מהני לכו"ע א"כ י"ל תקנה לשכור רשותו בחול, אלא אפי' למה דמשמע מהרמ"א וכן ס"ל להרא"ש בפ' הדר אליבא דמהר"מ דבחול נמי לא מהני שכירות מ"מ הכא ספיקא הוא שמא יתבייש או שמא לא יתבייש והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, וכש"כ להטעם שכ' הטו"ז דשכירות אינו אלא משום גזירה שמא ישכיר פחות משוה פרוטה כש"כ דספיקא לקולא, ומה שכ' כיון שאנו רואין וכו' נראה ברור דאמרי' סתמא לא ימנע גם בפני גדול כדכתיב לא ידע עול בישת, והגם דלבסוף הניח בצ"ע, אבל מ"מ נ"ל דיש לפשוט מהא דתני' שם בעירובין דף ס"ט אם עד שלא נתן רשותו הוציא וכו' ר"י אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אין יכול לבטל ופרש"י משום דהוא מחלל שבת בפרסי' וגם התוס' לא חלקי שם אלא מחמת קי' שם בד"ה הוציא והא התם לא חיללו שבת כ"א פעם הזאת, ונימא שמא הי' מתבייש בפני אדם גדול אלא ע"כ סתמא דמילתא אמרי' דודאי לא יבוש, תו הביא מע"כ דברי העיטור שבב"י אהע"ז סי' מ"ד דלא נקרא מומר לחלל שבת בפרסי' אלא בעבודת קרקע, והנה רבינו הב"י מסתם לה סתימא מהו כוונת בעה"ע, ומריש הו"א דטעות סופר הוא בב"י דבבעה"ע אשר לפני דפוס משנת כתב כלשון הזה לא נעשה מומר לחלל בעבירת הקרקע ופירשתי כוונתו דכיון דרוב עבודת קרקע לא נעשה בו בעצמו כ"א בו ובבהמתו והיינו לאו דמחמר וס"ל דלא נעשה בזה מומר לחלל שבת כ"א באב מלאכה,:
{ממתני' יש חורש תלם א' וכו' החורש בשור וחמור וכו' מוכח דאף בכהי"ג הו"ל חרישה עי' מכות כ"א פסחים מ"ח ועי' בח' אגלי טל מלאכת חורש סעי' א' ס"ס ב' ועי' בקו' שבת מלכתא ועי' רש"י שבת צב: ד"ה ור"י מוסר עי"ש דמוכח כסברת האגלי טל הנ"ל}:
ובררתי זה בארוכה במקום אחר בס"ד, אבל ראיתי בתשו' תשב"ץ ח"ג שהביא נמי דברי בעה"ע בזה ממש כלשון הב"י שלפנינו וגם הוא לא האיר עינינו לפרש כוונת בעה"ע ורק כבר ראיתי רבים וכן שלמים נתחבטו בזה ולא שמעתי דבר המתקבל ללב, ואני אפרש בס"ד עפ"י מ"ש התב"ש סי' ב' דבמומר לחלל שבת אין חילוק אי עושה לתיאבון או להכעיס יעו"ש ונ"ל דבעה"ע לא ס"ל כן אלא דלא מיקרי מימר לכה"ת כילה אנא במחלל שבת שלא לתיאבון והנה בב"י סי' רמ"ג ובמג"א שם ס"ל דבשדה מדינא מותר בקבלנות משום דאין הישראל מרויח במה שעושה מלאכה בשבת דאם לא יעשה היום ע"כ יצטרך לעשות למחר ע"כ אדעתי' דנפשי' קעביד. נמצינו למידין שכל מלאכת שבת יש לתלות או שעושה למלאות תאות לבו או בשביל הרוחת עונג משא"כ בעבודת קרקע כיון דבלא"ה א"א לחרוש ולזרוע שתי פעמים א"כ מה לו לעבוד בשבת הלא עבודה זו יוכל לעבוד גם ביום מחר ולא משתרשי לי' מידי במה שעובד בשבת, זה הוכחה דאין עושה לתיאבון אלא בשאט נפש אם כן שפיר דינו כמומר לכל התורה כולה כנלענ"ד בס"ד בכוונת בעל העיטור:
ומ"מ לדינא הא כל הפוסקים סתמו ולא חילקו בפרט לפי מה שבירר בתב"ש סי' ג' דבמומר לחלל שבת אף לתיאבון הו"ל מומר לכל התורה כולה, א"כ אין לנו בזה בנ"ד אלא שישכור רשותו של מומר הזה, והשי"ת יעזרנו לראות מהרה עולם התיקון במלכות שדי, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ובעבודת שכם אחד נשמח כלנו בבא"ס: