ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן עב
בענין קטן אוכל נבילות אי בית דין מצווין להפרישו והמסתעף. (א) קיימ"ל באו"ח סי' של"ד סעי' כ"ה נכרי שבא לכבות א"צ למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו והוא משנה פ' כ"כ דף קכ"א ובגמרא ש"מ קא"נ ב"ד מצווין להפרישו ומוקי לה ר"י בעושה ע"ד אביו וכיון דקיי"ל לקמן בסי' שמ"ג דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ע"כ מתני' מיירי דוקא בעושה ע"ד אביו, א"כ התמיה על השו"ע שלא הביא דדוקא בעושה ע"ד אביו אסור, וכן הקשה הרב"י על הרא"ש והרי"ף שלא העתיקו אוקימתא הנ"ל ותי' דס"ל סתם תינוק ע"ד אביו הוא עושה, ועיין ב"ח שהשיג ע"ז ועיי"ש מה שהקשה עוד על הטור לפי מש"כ התוס' שם דלר"ש דס"ל מלשאצל"ג פטור צריך לאוקמי מתני' בכיבוי הצריך לפחמין דהא קיימ"ל בדרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ הו"ל להטור לפרש דוקא בכיבוי הצריך לפחמין עיי"ש, והנה לתי' הב"י באמת גם קושי' זו לק"מ דבעושה ע"ד אביו אסור אפי' באיסור דרבנן, והתוס' לא כ"כ אלא על המקשן עיי"ש, ועיין לקמן באו"ח שמ"ג, אבל הב"ח הקשה לשיטתו שהשיג על תי' הרב"י הנ"ל ונראה לענ"ד בס"ד ליישב דלכאורה איכא למידק לשיטת הרשב"א ביבמות דף קי"ד דלענין חינוך אין חילוק בין אביו לב"ד דגם על הב"ד מוטל לחנך הקטנים, והא דאמרינן קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ולא אמרינן דצריכין להפרישו משום מצוות חינוך היינו משום דל"ש חינוך אלא במ"ע אבל לא במל"ת עיי"ש, וקשי' לי א"כ אמאי ל"ק בגמרא טעמא דמתני' בקטן שבא לכבות משום חינוך, והא דאין ב"ד מצווין להפרישו היינו במצות ל"ת משא"כ בשבת דאיכא נמי מ"ע דביום השביעי תשבות מוטל על הב"ד להפרישו משום מצות חינוך וא"ל דהא דקאמר הרשב"א היינו במצוה דקו"ע כגון ציצית ותפילין, משא"כ שביתת שבת דאינו אלא בשוא"ת ז"א דהא מוכח ביומא דף פ"ב דאיכא חיוב חינוך אפי' בשוא"ת כמו עינוי יוה"כ דנמי שוא"ת הוא ועיי"ש בתוס' ישנים והובא במג"א רס"י שמ"ג הן אמת דהתוס' בשבת דף קכ"א כתבו דבאמת הו"מ לשנוי דמתני' בקטן שהגיע לחינוך מיירי אלא דבעי לאוקמי' מתני' בכהיי"ג, אבל צע"ג דלכאורה קטן שבא לכבות את הדליקה מסתמא כבר הגיע לחינוך ועיי' ב"ח שכ' באמת טעמא דהשמיטו הפוסקים אוקימתא דעושה ע"ד אביו, הוא משום דא"א לן להבחין אם הוא כבר הגיע לחינוך וצ"ע מהיכ"ת נימא כן, ומ"מ על הגמרא קשי' כנ"ל ונראה לתרץ בס"ד די"ל דהגמרא בעי לאוקמי' מתני' אפי' כר"ש דאמר מלשאצל"ג פטור ואין כאן אלא אד"ר, ונהי דגם בדרבנן איכא מצות חינוך מ"מ כיון דמצות חינוך גופא אינו אלא מדרבנן כדמשמע נמי מל' הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות ודלא כהנודב"י מהדו"ת חאו"ח ס"א וכבר הקשה עליו בספר בן אורי עיי"ש:
{בפשיטות הי' יכול לומר להרשב"א הנ"ל דל"ש חינוך אלא במ"ע הא באיסורי דרבנן ליכא עשה}:
א"כ הו"ל תרי דרבנן ולא הו"ל להעמיד דבריהם במקום דליקה כדאשכחן דבדליקה התירו לומר כל המכבה אין מפסיד, וכש"כ דאשכחן בלא"ה קולא לענין מצות חינוך בנזיר דף דלר"ל דאמרינן איש מדיר בנו בנזיר משום חינוך הוא מצי קרובים למחות בו ואמרי' טעמא בגמ' משום דכיון דכיול היא לגבי' עיי"ש. וא"כ עכ"פ במקום פסידא הו"ל להקל דא"צ לחנכו במצוה דרבנן משו"ה הוצרך לאוקמי' בעושה ע"ד אביו, אלא דעדיין יקשה לפי מש"כ הרמב"ם בפ' כ"א מה' שבת ה"א נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהם ועיי"ש בההמ"ג ולח"מ והענין מבואר ברמב"ן פ' אמור דדברים שיש בהם טורח אסרה תורה אעפ"י שאינו מכלל מלאכות א"כ אכתי בכיבוי דליקה נהי דמלאכה שאצל"ג הוא מ"מ כיון דבודאי מיהת טירחא הוי הו"ל מ"ע דתשבות וא"כ אכתי נימא דחייב למחות בידו משום מצות חינוך, מיהא י"ל עפ"י מש"כ במקום אחר די"ל שיטת הרמב"ן הנ"ל תלי' בפלוגתא דאמוראי בהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, וקאמר בגמרא מאי טעמא, ויליף לה אביי ורבא מקראי, ור"א אמר משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש ולכאור' תמו' במאי קמיפלגו, וכי לא ס"ל לאביי ורבא דיו"ט עול"ת היא וגם דאין עשה דוחה לתו"ע, ונראה בס"ד דבודאי כו"ע ס"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אביי ורבא ס"ל דעיקר עשה דתשבות דאמר רחמנא היינו לשבות מעשיית מלאכה, וכיון דמלאכה ליכא דהא עשה דוחה ל"ת ממילא אף עשה אין כאן ממילא מוכח דל"ס להו כשיטת הרמב"ן הנ"ל והרמב"ם דאי ס"ד דאיכא עשה אפילו היכא דליתא דל"ת, שוב לא שייך סברא הנ"ל, והכי איתא נמי בס' ברוך טעם בסוגי' דהואיל משא"כ ר"א דס"ל אין עשה דוחה לא תעשה ס"ל כשיטת הרמב"ן הנ"ל מעילא ל"ש לומר כיון דהלא תעשה נדחת ממילא אין כאן עשה דהא העשה לא תלי' כלל בל"ת וא"ש בס"ד, והשתא ניחא בס"ד, דהא דהוצרך הגמרא לאוקמי' בעושה ע"ד אביו, היינו משום דבעי לתרוצי מתני' גם אליבא דאביי ורבא הנ"ל משא"כ למאי דקיימ"ל כר' אשי א"כ העשה לא תלי' כלל בלאו, ושוב י"ל באמת כסברת הרמב"ן והרמב"ם דמצות עשה דתשבות קאי אפי' אדברים שאינם מלאכה, וא"כ איה"נ דצריך למחות בידם מחמת מצות חינוך ואפילו באינו עושה ע"ד אביו, ודו"ק היטב:
ב כ' הרב"י בסי' של"ד בהא דאמרינן בעושה ע"ד אביו אסור אפי' אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, הה"ד בעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו והוכיח כן מפירש"י ביבמות דף קי"ד מדפירש"י שם בד"ה בעושה ע"ד אביו אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעוהו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו, ואיס"ד דבעינן אביו דוקא א"כ בלא"ה א"ש הנך מפתחות דרב יצחק דהא איהו לאו אבוהון דהאי טלי' וטליתא הי' אע"כ דבעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו ולפי"ז ע"כ צ"ל הא דאמרינן בשבת דף קכ"א בעושה ע"ד אביו הוא לאו דוקא, והנה בפ' כ"כ פירשו בעושה ע"ד אביו בקטן שיודע להבחין שהכיבוי זה נח לאביו ועושה בשבילו ולפי"ז אם נימא דהה"ד בעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו, א"כ הה"נ היכא דיודע שהכיבוי זה נח למי שעושהו בשבילו נמי הו"ל כעושה ע"ד אביו, ולפי"ז ניחא שפיר בפשיטות שיטת הרא"ש והרי"ף שלא הביאו אוקימתא בעושה ע"ד אביו, דהא ודאי פשיטא דקטן שבא לכבות הדליקה ידע מזה דעכ"פ לבעה"ב שמכבה בשבילו לדידי' ודאי ניחא בכיבוי דהא ודאי אדעתא דהכי נחית לכבות את הדליקה כדי לסלק היזקו וא"כ מסתמא נמי הוי לי' עושה ע"ד וכיון דאין נפק"מ בעושה ע"ד אביו או ע"ד גדול, לא הוצרכו להביא חילוק זה וצ"ע על רבינו הרב"י והב"ח שהוצרכו לדחוק בזה, ומ"מ נראה דיש להרהר אחר ראיי' הרב"י מפירש"י הנ"ל עפי"מ דאמרינן בב"מ דף ו' מציאת קטן לאביו משום דקטן המוציא מציאה מרוצה אצל אביו ולפי"ז י"ל דמעיקרו כשמגביה מציאה ידע דעושה בזה נחת רוח לאביו, והו"ל כעושה ע"ד אביו לפי מה שפי' רש"י בפ' כ"כ מיהא במפתח ל"ש זה כיון דאינו שוה כלום כ"א לגבי מי שנאבד לו המפתח דלאינש אחרינא לא שוה מידי אבל אילמלא הוי מודיעי' להו דהם מפתחות הבהמ"ד א"כ הו"ל צורך גם לאביו בהני מפתחות שוב מרוצה אצל אביו והו"ל כעושה ע"ד אביו משו"ה הוצרך רש"י לומר שלא הודיעי' שנאבדו, דו"ק, וראיתי בס' ישועת יעקב סי' שמ"ג שהקשה לשיטת הרשב"א דבאיסור דרבנן שרי למספי לי' בידים, מהא דאמרינן ביומא ד"ח:
דכהן השורף את הפרה מפרישין אותו ב"ד בשבת כי היכא דיהא מקלע יום רביעי בשבת דבלא"ה ביום ד' אין מזין עליו דלא בג' ולא בד' איכא לספוקי עיי"ש והקשה לפי מה דמבואר ברמב"ם ה' פרה דקטנים שהפרשו לכך הם היו מזין על כהן השורף את הפרה וכיון דהזאה בשבת אינו אלא משום שבות ובשבות מותר למספי לי' בידים, ומתוך כך העלה דבעושה ע"ד גדול הו"ל כעושה ע"ד אביו עיי"ש, ולפי זה ניחא שפיר דהא דשרי' באד"ר למספי לי' בידים, היינו משום דכל מידי דרבנן אסרוהו, משום גזירה, ובקטן ל"ש לגזור דילמא עבד איסורא דאורייתא כגון דילמא אתי לאתוי ד"א, דכי נמי עבד מאי הוי הא אינו מצוה בדבר וכ"ז בעלמא משא"כ גבי הזאה דנהי דהזאה בכהן השורף את הפרה הי' ע"י קטן מ"מ בעינן אחרים רואים אותו כדהוכיח שם מהתוספתא וא"כ אי אתי לאתוי ד"א ברה"ר יהי' נמי ע"ד דאחרים הרואין אותו, והוי לי' כעושה ע"ד אביו ושפיר איכא למיגזר גם בקטן וא"ש גם לשיטת הרשב"א ודפח"ח, מיהא לפימש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב דמ"מ שלא לצורך אין מתירין איסור דרבנן בכדי אפי' לקטן עייי"ש א"כ בלא"ה לא קשי' כ"כ דהא מהיות טוב להפרישו ביום ד' כי היכא דלקלע רביעי שלו בשבת א"כ למה לן למיפרשי ביומא אחריני מ"מ אחרי העיון מוכח שם ביומא דאם אירע שלא הפרשוהו ב"ד לא מדחי הזאה דידי' את השבת עיי"ש וא"כ דברי הישועת יעקב נכונים, דו"ק ודע דאין להשיב דהתם כיון דאינו לצורך התינוק אית לן למיחוש דילמא אתי למיסרך דהא מבואר בראשונים דבמילת' דל"ש כגון מילה ביוה"כ ל"ח לדילמא אתי למיסרך ועיין מג"א סי' והא נמי מילתא דל"ש הוא, וא"כ א"ש הכל: (ג) בשו"ע או"ח סי' שמ"ג קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים האסורין מד"ס כן היא שיטת הרמב"ם סוף ה' מ"א עיי"ש ואינו כן שיטת הרשב"א ביבמות דף קי"ד ולענ"ד נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם ושו"ע מש"ס עירובין פ"ב דאמרינן התם קטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושא"צ לאמו אינו יוצא בעירוב אמו ולשיטת הרשב"א הנ"ל אפילו בלא עירוב נמי מצי נפק דהא באד"ר מותר למספי לי' בידים, והנה לכאורה י"ל דמ"מ משום מצות חינוך אסורה להוציאו, אבל אכתי להרשב"א לטעמי' הקושי' במקומה עומדת דהא ס"ל להרשב"א ביבמות ס"פ חרש דמצוות חינוך ליתא אלא במ"ע אבל במל"ת ליכא חיוב לחנך, ותו לשיטת התה"ד שהביא המג"א ס"ק א' באם ליכא משום חינוך כלל יעויי"ש, א"כ יש לתמוה מש"ס הנ"ל, א"ו כשיטת הרמב"ם והשו"ע וליישב שיטת הרשב"א נלענ"ד בס"ד דהא דס"ל דמותר לספות לי' אד"ר היינו דוקא במידי דמתרמי עפ"י מקרה אבל בדבר ההוה ורגיל לכו"ע אסור אפי' באד"ר דמתוך כך יהי' רגיל לזלזל באיסורין וגם כי יזקין לא יסור ממנו, וניחא לי בזה הא דאמרינן בשבת פ"ק דף י"ב החזן רואה היכן תינוקת קוראין, ומבואר בגמרא דמחמת אימת רבן ל"ח שמא יטו ולמה לי האי טעמא ת"ל דאין ב"ד מצווין להפרישן, ולהנ"ל ניחא דאי לאו משום אימת רבן, א"כ אי שרית לקרות לאור הנר יעשו כן מידי שבת בשבתו משו"ה מיתסר ובזה ניחא בס"ד גם קושייתינו הנ"ל מעירובין, תה נראה לי בס"ד כוונת השו"ע במש"כ קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו, ולהאכילו בידים אסור אפי' דברים שאסורים מד"ס וכן אסור להרגילן בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות ולכאורה הך סיפא דאסור להרגילן וכו' היא תמוה אמאן קאי אי אב"ד קאי ולענין לאפרושי הא קתני רישא דאפי' בדאורייתא אין מצווין להפרישו ואי אאביו קאי, הא כבר קתני אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו ומפרש הרמ"א דדוקא באדא"ו, וא"כ איך קאמר בסיפא אפי' בדברים שהם משום שבות וכן הקשו הטו"ז והמג"א על הרמ"א ומתוך כך מפרש הטו"ז דזה באמת קאי אאביו וס"ל להשו"ע דאביו מחוייב לגעור בו אפי' במידי דרבנן ודלא כהרמ"א, אבל באמת גם זה צ"ע, דהא מציעותא להאכילו בידים אסור קאי אב"ד וא"כ איך שוב קתני סתם אסור להרגילן בחילול שבת אפי' בדברים שהם משום שבות דזה יהא קאי ארישא אאביו לענין ספי' לי' בידים ע"כ נראה לי ברור בס"ד דכוונת השו"ע דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו היינו בדבר שהוא עושה בדרך מקרה, אבל להרגילן בחילול שבת ומועד אסור אפי' בדברים שהם משום שבות כנלענ"ד בס"ד, מ"מ בעיקר קושיי' הנ"ל על הרשב"א הי' נלענ"ד עוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דליכא מצות חינוך כ"א בעשה ולא בלאו אלא דוקא היכא דליכא בתיקון הלאו קו"ע משא"כ באיסור תחומין כיון דאיכא בי' מצות עירובין שפיר י"ל דהרשב"א מודה דאית בי' משום מצות חינוך אע"ג דהמצוה אין בו צורך כ"א להשמר מן הלאו ואין להקשות דהא עכ"פ האם פטורה מחינוך לפ"ד המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ב' עיי"ש וא"כ אכתי אין בו משום חינוך אלא משום דלא ספי' ליה בידים דהא יתבאר בס"ד לקמן דהרשב"א ע"כ ס"ל דהאם נמי איתא במצות חינוך: (ד) במשל"מ פ"ב מה' נזירות הי"ג מספק"ל בהא דקיי"ל מוסל"א נדרו נדר מדאורייתא אי מצי לאתשולי על נדרו או לא, מי אמרינן כיון דאיתא בתורת נדר איתא נמי בשאלה או דילמא שאני נדרים הואיל ובפי' רבי' קרא והנה לא ביאר כל הצורך אמאי לא יהא מצי לאתשולי עלה, ונראה לפי מאי דילפינן היתר נדרים בפ"ק דחגיגה מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקטן הואיל וליתא בבל יחל ליתא נמי בתורת שאלה, ולכאורה נראה דאין כאן מקום ספ"ד כלל דהנה הנודב"י במהדו"ת ח' או"ח סי' א' הקשה למאי דקיי"ל קטן אפי' הגיע לחינוך פסול לכתיבת תפילין מדאורייתא הואיל ואינו בקשורה אינו בכתיבה א"כ אמאי שחיטת קטן כשירה בעע"ג הא שחיטת נכרי פסולה לשיטת ר"י ורא"ש משום דדרשינן וזבחת ואכלת דוקא מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו לימא גבי קטן נמי כיון דאין מצווה על הזביחה אינו בתורת זביחה עיי"ש, ותי' דמ"מ כיון דאסור למספי ליה בידים שפיר מקרי בר זביחה עיי"ש ובאמת כבר הרגיש בכ"ז הש"ך ביור"ד סי' א' ס"ק כ"ג עיי"ש במה שהשיג על העט"ז עיי"ש ותימה על רבינו הנודב"י שלא הרגיש בדברי הש"ך הנ"ל וא"כ יש לפשוט מזה גם ספיקא של המשל"מ דהא נהי נמי דאיהו לא מיפקד על בל יחל מ"מ כיון דאסור למספי לי' בידים מכיכר שנדר כבר איתא בתורת בל יחל כי היכא דאיתא בתורת זביחה מחמת האי טעמא גופא מ"מ אחרי העיון נראה דאין לפשוט מזה מידי, דהא מבואר בש"ס יבמות דף קי"ד דלמאי דבעי למימר קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו מוקמי' לה לקראי הנ"ל להזהיר גדולים על הקטנים ולמאי דקיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו מוקמי' לה לקראי לענין ספי לי' בידים ובגמרא מצרכינן להו לכולהו עיי"ש, ועכ"פ מבואר דהא דספי לי' בידים אסור לא ידעינן אלא מהני קרא. ומבואר בריש יבמות בסוגי' דעליה דנזיר קיל משאר איסורין הואיל וישנו בשאלה וכן משמע בכמה דוכתי' בש"ס וא"כ שוב לא מצינו למילף דספי' לי' בידים אסור אלא דומי' דדם ושרצים, וטומאת כהנים דליתנייהו בשאלה ולפי"ז י"ל באמת בנדרים גם ספי' לי' בידים מותר ושפיר י"ל דליתא בשאלה כיון דאינו בתורת בל יחל לענין ספי' לי' בידים ובמה שכתבתי נתיישב לי בס"ד קושי' חמורה בש"ס נדה דף מ"ו דפריך הגמרא אברייתא דתניא לפי שהשוה הכתוב קטן לגדול לאיסור ולבל יחל יכול יהי' חייב קרבן ת"ל זה הדבר, ומשני דמיירי באותן המתהרין עליו וקא דייק עלה ש"מ קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו והקשה המשל"מ סוף ה' מ"א הא מבואר בש"ס יבמות דלמספי לי' בידים אליבא דכו"ע אסור א"כ מאי דיוקא דקטן או"נ הא איכא למימר לאותן המתהרין עליו ולענין למספי לי' בידים ועיי"ש דמייתי ראי' מזה לשיטת הרשב"א דלמאן דאמר קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, באד"ר שרי למספי לי' בידים עיי"ש אבל אכתי הקושי' במקומה לשיטת הרמב"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' שמ"ג תו הקשה הרשב"א מש"ס הנ"ל מהא דפריך הגמרא על ר"י ור"ל מיתומה שנדרה מיפר לה ואיס"ד מסל"א דאורייתא אמאי מיפר לה אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני הגמרא מיפר לה ממנפ"ש אי מסל"א דרבנן דרבנן אי מוסל"א דאורייתא הרי קטן או"נ ואין ב"ד מצווין להפרישו והקשה הרשב"א בחידושיו ליבמות הא ספי לי' בידים לכו"ע מדאורייתא וא"כ מאי ס"ד דגמרא אמנם עפ"י מש"כ הכל מתיישב ע"נ בס"ד דהנה כבר כתבתי דנדרים ליכא למילף משאר איסורים דנדרים איתא בשאלה מיהא תינח אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו אם כן הא דספי לי' בידים מיתסר היינו מקראי דדם ושרצים ומנייהו ליכא למילף כ"א איסורין דליתא בשאלה משא"כ אי הוי אמרינן קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ע"כ קראי הנ"ל מיירי לענין דלהדי זהירין להפרישו והא דספי לי' בידים אסור היינו מסברא בעלמא כמש"כ הנודב"י מהדו"ת סי' הנ"ל עיי"ש ושוב אין חילוק בין איסור דאינו בשאלה ועפי"ז נתיישב קושי' הנ"ל כמין חומר בס"ד דלעולם אותן המוזהרין עליו וכ"כ הא דבעלה מיפר לה לענין למספי לה בידים מיירי מיהו אי אמרת בשלמא קטן או"כ אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ מקראי הנ"ל דמוקמי' למספי להו בידים לא מוכח דאיתא בשאלה ושפיר שרי גבי נדר גם למספי לי' בידים א"א אמרת קטן או"כ ב"ד מצווין להפרישו א"כ הני קראי מיירי לענין קטן או"נ וספי' כי' בידים דמיתסר היינו מסברא בעלמא א"כ גם גבי נדרים מיתסר למספי כי' בידים וא"ש בס"ד וא"כ אפי' תימא דמיירי לענין ספי כי' בידים מ"מ מוכח מינה דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ועפימש"כ נלענ"ד ליישב שפיר ע"נ הא דנתקשו הראשונים בסתירת הסוגי' בש"ס דיבמות קאמר בגמרא דר"י ספיקא מספקא לי' אי ב"ד מצווין להפרישו אד לא ואילו בש"ס נדה שם קא משני הגמרא אליבא דר"י אי מסל"א דאורייתא קטן או"נ ואין ב"ד מצווין להפרישו, ואכתי תיקשי' לר"י דהא ספוקא מספקא לי' תו הוקשה בתוס' שם בנדה אכתי תיקשי לר"ה דאמר הוא עצמו לוקה א"כ נהי דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הא הוא בעצמו לוקה ומה מועיל הפרת הבעל מיהו עפ"י מש"כ א"ש בס"ד דלכאורה יש להקשות קושי' עצומה מאי פריך הגמרא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא, מברייתא דיתומה שנדרה, בעלה מיפר לה ואי מוסל"א דאורייתא היכא אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרי דאורייתא ולפימש"כ בתשו' רדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח, אהא דפסק הרמב"ם פ"ג ה"ט דנדרים, הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב וכו' פגע בו חנוכה או פורים ידחה נדרו מפני הימים אלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס וד"ס צריכין חיזוק והקשה הכ"מ שם והרב ב"י או"ח סי' תי"ח הא בקו"ע לא מצי חכמים לעקור דבר מה"ת ותי' הרדב"ז הטעם דנדר קיל מכל איסורין שבתורה כיון דאיתא בשאלה יש כח לעקור אפי' בקו"ע והובא זה בס' אמרי בינה ה' נדרים סי' ה' עיי"ש ולפי"ז לא מקשי מידי דלעולם מוסל"א דאורייתא ומ"מ שפיר אתי נשואין דרבנן ודחי נדרא דאורייתא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת במידי דאיתא בשאלה, ושמעתי קושי' זו מפי חכם אחד מיהא לפימש"כ לעיל בשם המל"מ לק"מ דהא נדר של מוסל"א ליתא בשאלה כיון דליתא בבל יחל לפי"ז מיושב קושיית התוס' שפיר דכ"ז אליבא למ"ד אכל הוא בעצמו אינו לוקה אבל ר"ה דהוא בעצמו לוקה א"כ פשיטא דאיתא בשאלה וליכא לספוקי כלל א"כ שוב לא תיקשי' היכא אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרי דאורייתא דכיון דאיתא בשאלה א"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ובזה כבא ליישב בס"ד גם קושית הראשונים מסתירת הסוגי' דהנה לכאורה כיון הא דאיתא בשאלה או לא תלי' אי ספי לי' בידים אסור גם גבי נדרים וכבר מבואר עפ"י דברינו הנ"ל דזה תלי' אי קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו או לאו דאי ב"ד מצווין להפרישו וספי לי' בידים מיתסר מסברא א"כ גם בנדרים אסור למספי לי' וממילא איתא בשאלה משא"כ אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו וקראי מיירי למספי לי' בידים לא ידעינן מידי דאיתא בשאלה ולפי"ז ניחא שפיר בס"ד דאי ס"ל לר"י קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו, א"כ מעיקרא לק"מ קושית הגמרא דהא אז ספי לי' בידים אסור ואיתא בשאלה ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת וקושית הגמרא מעיקרא לא הוי אלא משום דר"י מספק"ל ואי ס"ל אין ב"ד מצווין להפרישו וספי לי' בידים מותר, אז ליתא בשאלה ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע וע"ז משני הגמרא שפיר ממנ"ש, אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ שפיר מצי להיפר לה ודו"ק היטב כי הוא כו"פ בס"ד: