אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן ע"א

סימן ע

שלוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מופלג בתוי"ש כש"ת מו"ה חיים יוסף נ"י יקרת מכתבו הגיעני ומחמת טרדות אשר אפפוני לא הייתי מופנה להשיבו עד כה, ע"ד אשר כ' לתרץ מה שהקשיתי על הש"ך שכ' דקטן מקרי בר זביחה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה והכוונה כמ"ש הת"ש סעי' כ"ח דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילה, והקשיתי מש"ס תמורה דבעי רמב"ח קטן שהגיע לעונת נדרים מהו שימיר משום דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והי' הוא ותמורתו מאן דאיכא בכלל לא יחליפנו ולא ימיר איתא נמי בכלל והי' הוא לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא, ולמאי שכתב הש"ך אמאי לא נימא כי היכי דמקרי בר זביחה משום דמוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילה ה"נ מקרי איתא בלאו דלא יחליפנו מה"ט גופא, ומה שכ' מע"כ נ"י דקושייתי תסוב לא על הש"ך לבד דסברת הש"ך מבואר בתוס' גיטין דף כ"ז ע"ב דכתב חש"ו המה בני כריתות כיון שיגדילו יהי' בר כריתות, נראה דעל התוס' לק"מ דהא באמת אמרי' התם בגמ' את"ל קטן עבד תמורה דהא אתי לכלל עונשין, אבל סברת הש"ך לאו משום דאתי לכלל זביחה אלא משום דהשתא נמי בר זביחה מקרי מחמת דאסור למספי לי' בידים ונראה דהש"ך הוצרך לכך ולא סגי לי' בטעמא דאתי לכלל זביחה משום דא"כ קשי' תפילין וכמו שהעיר בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' א' ולכך הוצרך לומר דהשתא נמי אית בי' איסורא, ולזה ודאי קשה מש"ס הנ"ל, והנה מעכ"ת האריך למעניתו לתרץ קושי' זו ותוכן כוונתו דודאי מה שהאחרים מוזהרים שלא להאכילו, מחמת זה אכתי לא מקרי בר זביחה אלא משום דקצת איסור רמי' על הקטן עצמו מיהא גם זה נמי לא הוי סגי כיון דעכ"פ אינו מוזהר על הלאו ממש אבל מ"מ לענין שיהי' מקרי בר זביחה שפיר סגי בזה משום דעיקר מקרא זה לא נאמר אלא לתיקון הלאו ותיקון זה איתא גם בקטן דהא גם לדידי' מתקן האיסור קצת דרמי' עליו משא"כ בלאו דלא יחליפנו בעי' שיהי' מוזהר על הלאו ממש, ולא סגי במה דרמי' עליו איסורא. זה תו"ד, וסברתו היא ישרה לחלק בין הפרקים אבל מ"מ אינו מספיק דנהי דוזבחת אינו אלא תיקון הלאו מ"מ אנן דרשי' דדוקא מי שהוא מצוה על תיקון הלאו, דקטן נהי דמתקן האיסור דרמי' עלי' מ"מ אינו מצוה על כך, וע"כ צ"ל מדאחרים מצווין שלא להאכילו נבילות כלשון התב"ש וכדברי הנוב"י הנ"ל, וע"כ עדיין צ"ע מש"ס הנ"ל:

והנראה לענ"ד ביישוב קושי' הנ"ל דהא מבואר בש"ס ס"פ חרש דלמאי דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו מוקמי' להני קראי דדם ושרצים וטע"כ לענין דאיסור מוספי לי' בידים יע"ש בש"ס דעביד צריכותא להני קראי ועי' בש"ס ריש תמורה טעמא דכ' רחמנא המר ימיר אבל בל"ז הו"א אשה כי עבדה תמורה לא לקי' והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני הו"א ה"מ בלאו השוה בכל אבל תמורה אינו שוה בכל א"ת דהוי לאו שאב"מ קמ"ל עכ"פ מוכח דתמורה קיל מכל איסורין השוין בכל וישב"נ ומה"ט איצטרך קרא לרבות נשים לפי"ז לא מצינו למילף תמורה מהני קראי דכתב רחמנא גבי ספי לי' בידים, ויש לומר דמה"ת מותר למספי לי' בידים ושפיר קמבע"ל לרמב"ח, מיהא זה ניחא לשיטת הרמב"ם בסי' שע"ג אבל בשיטת הטור דס"ל גבי טומאת כהנים ב"ד מצווין להפרישו וכ' הרב ב"י משום דלדידי' כלהו קראי לענין להפרישו מוקמי' לה ומשום דלמסקנ' הו"ל ב' כתובים הבכ"א ואין מלמדין לא מצינו למילף מכי' בכל התורה דב"ד מצווין להפרישו ע"ש, על כן הא דאסור למספי לי' בידים לא מקראי ילפי' אלא מסברא ידעי' שוב מסברא אין לחלק בין תמורה לשאר איסורין ע"כ הדק"ל, מיהא לפי מ"ש המג"א בר"ס שמ"ג בשם הב"ח ע"ש ובמחהש"ק דלהטור כמי קרא דבדם ושרצים מיירי לענין למספי לי' בידים ובהטור כ' הא דמוקמי' קרא אב"ד מצוון להפרישו ע"כ גם להטור לא ידעי' איסורא למספי לי' בידים אלא מקרא דדם ושרצים וליכא למילף מהם תמורה מטעמא הנ"ל, וא"ש גם להטור, ובענין אם יש צד איסור גם על הקטן העובר עבירה בקטנות תמוה לי לכאור' תרי סוגיות סותרין זא"ז דהמג"א סוף סי' שמ"ג מייתי ראי' מסוגי' דתקלה וקלון בסנהדרין דף נ"ה דבקטן נמי איכא תקלה וצד איסור ורחמנא הוא דחס עליו מלענשו, ואלו התה"ד בסי' ס"ב מייתי ראי' מסוגי' דיבמות ל"ג דאמרי' היכא דאייתא שתי שערות זרות ושבת בהדדי מכלל דאיסורא גרידא נמי לא רמי' על הקטן וכן מוכח מפירש"י שם, ונראה דס"ל אי הוי אפי' איסו"ר בעלמא שוב לא הוי ב"א כדמוכח שם מהסוגי' דאל"כ אף זר שאכל מליקה לא הוי איסור ב"א לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מליקה ע"ש, מיהא לתירוץ בתרא שבדבריהם שם אין ראי' לזה, אבל מ"מ הסוגי' סותרין זא"ז וצע"ג, גם על הרמ"א והמג"א הנ"ל צ"ע דמלשון רמ"א משמע דלחומרא בעלמא יש לו לקבל על עצמו תשו' ואולי מסוגי' דסנהדרין מוכח דמדאורייתא רמיא על הקטן איסורא, אמנם מדברי התה"ד למדתי תי' על הקושי' זו דהמעיין בדבריו יראה דתלי' אי קאו"נ ב"ד מצווין להפרישו אז ע"כ צ"ל דאיכא צד איסור על הקטן אבל אי אין ב"ד מצווין להפרישו ע"כ צ"ל דליכא שום צד איסור על הקטן דאל"כ מ"ש קטן מגדול, ובזה ניחא סתירת הסוגיו' דסנהדרין דקאי הגמרא למפשט האיבעי' דל"ב תקלה ע"ז שפיר דחי דמקטן ליכא למיפשט דהא י"ל קטן או"נ ב"ד מצוון להפרישו א"כ לקטן נמי איכא תקלה ודבר זה באמת לא איתברר בגמ' ושפיר קאמר הגמ' דרך דחוי' ולהלכתא דקי"ל דאין ב"ד מצוון להפרישו באמת בקטן ליכא בצד איסור כלל מה"ת ושפיר קאמר ביבמות היכא דאייתי שתי שערות בשבת הו"ל איסור ב"א, והרמ"א בסי' שמ"ג נמי לא כ' דצריך תשובה אלא לחומרא בעלמא, ועפי"ז לא יתפרשו דברי הש"ך בסי' א' הנ"ל אלא משום דאסור למספי לי' בידים וכלשון השמ"ח הנ"ל וע"ש בתב"ש ס"ק מ"ט דמייתי נמי ש"ס דסנהדרין הנ"ל ומ"מ לא קאמר בפסחים אלא משום דמוזהרים עליהם שלא להאכילם בידים:

ומה שכתב מע"כ לחלק בזה בין איסור חפצא לאיסור גברא, דבאיסור חפצא שפיר י"ל דרמי' איסורא גם על הקטן ולא באיסור גברא, אם אמת נכון הדבר הי' מקום בזה ליישב קושייתי הנ"ל מסתירת הסוגיות דיבמות וסנהדרין אבל קיימא באנפין סוגי' דיבמות ס"פ חרש דקעביד צריכותא בשרצים ודם וטומאות כהנים, ולהנ"ל הומ"ל דטומאת כהנים משרצים ודם לא הוי מצי למילף דהתם איסורא רמי' אחפצא משא"כ בטומאת כהנים, ולכאור' י"ל דלענין ספי לי' בידים דהטעם כדי שלא להרגילו לכשיגדיל כמ"ש התה"ד לא מסתבר לי' לחלק בזה אבל לפימ"ש הפרמ"ג דספי לי' בידים הר כמי משום ל"ע לא תתן מכשול שפיר הוי מצי לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, גם צ"ע דהגמ' מדמי איסור שבת לאיסור אכילה שם בש"ס גבי דבר טלי' וטליתא ושבת ודאי לא הוי אלא איסור גברא א"ו דלענין זה לא מסתבר לחלק בין האיסורין, והנה אשכחן כה"ג לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא בהא דהקשו הראשונים בשבועות דף כ"ב גבי האוכל נבילה ביוה"כ לר"ש דל"ל כולל פטור משום יוה"כ והקשו הראשונים הא בנתנבלה ביוה"כ הו"ל איסור ב"א, ותירצו בשם הראב"ד דאנן דנין בכל איסורים בשעת חלות האיסור אקרקפתא דגברא משנעשה גדול ולא בשעת חלות האיסור אחפצא, וה"נ בשעה שנעשה זה גדול כבר חל עלי' איסור נבילות ונהי דבהמה זו עדיין לא נתנבלה מ"מ איכא כמה נבילות בעולם נמצא איסור נבילות קדים ולא אתי יוה"כ וחייל עליו, והנה הראשונים הקשו עליו חבילות חבילות קושיי' עיי' ריטב"א יבמות ושעה"מ פי"ז מה' א"ב וכבר כתב בס' ברוך טעם ליישב שיטת הראב"ד הנ"ל עפ"י מה שמחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל, ולא כתבתי אלא להעיר דפליגו הראשונים בזה, אבל מה שכ' מע"כ דתלי' בפלוגת' הקדמונים אי המצות נתנו לצרף בהם את הבריות או הם גזירת המלך, הוא דרך דרש ואינו נכון למדרש טעמי דקראי בזה להמציא ומחה חי' דינים וכבר אמרו רז"ל אין למדין הלכה מדברי אגדה, ומה שכ' עפי"ז בטעמא דהרשב"א דבאיסור דרבנן מותר למספי לי' בידים, משום דס"ל כל האיסורין הוי איסור חפצא משו"ה אסור למספי לי' משא"כ באיסור דרבנן לכו"ע אינו רק איסור גברא לא ידענא מהיכא פשיטא לי' כן והאמת אינו כן ועיי' לשון הקודש של הרב התני' ז"ל בס' ליקוטי אמרים פ"ח שלכך נקראי' בשם איסור מפני אסורה בידי הסט"א בשלש קליפות הטמאים, ואפי' הוא איסור דרבנן שמחמירין ד"ס יותר מד"ת, ועוד שם בפ' פ"ד דכל המל"ת דאורייתא, ואיסורא דרבנן מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו ית"ש והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית"ש בתכלית הפירוד ממש כמו הס"א והקליפ' הנקרא ע"ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון, א"כ בודאי בכל איסור דרבנן איסור רמי' אחפצא, ומזה גופא תשו' על עיקר יסוד מע"כ שהחליט דלפי מ"ש הרמב"ם דכל המצוות לא נתנו אלא לצרף בהם הבריות ואינו נענש אלא על שעבר על מאמר המלך א"כ בכל איסורין אין כאן איסור גברא ולא איסור חפצא וע"ז בנה יסודו. ולהנ"ל זה אינו דמ"מ מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו ית"ש והרי נפרדים מיחודו ואחדותו י"ש, מחמת שהוא רצונו ית"ש להתרחק מהם יהי' הטעם מה שיהי' השתא מיהת רמי עלי' איסור חפצא וזה ברור, ויעוי' בח"כ שם ביבמות דאפי' לפי שיטתו דבאיד"ר ספי לי' בידים מותר היי"ד למ"ד קטן או"נ אין ב"ד מצוין להפרישו אבל אי ב"ד מצוין להפרישו באיד"ר אז אמרי' דספי לי' בידים אסור אפי' באיסור דרבנן, ולפי דבריו בטעמא דהרשב"א אינו תלוי זה בזה, ומ"ש מע"כ דלפי מ"ש התוס' בע"ז ספ"ק ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ' וברמ"א או"ח סי' קס"ג דגם באיסור דרבנן איכא משום ל"ע, משם השגה על נתה"מ שכ' באיסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה, לא דק בזה דאטו לפני עור מיירי דוקא בשוגג הא כל דאיכא בתרי עוברי דנהרא אפי' אם העובר הוא מזיד אסור להושיט לו איסור משום לפ"ע וזה שפיר איתא לנתה"מ אפי' באיסור דרבנן וז"פ:

ומה שביקש להודיעו חוו"ד אם מותר לומר להקטנים להכניס ולהוציא במקום שאין ערוב, פשוט דתלי בפלוגתא דהרשב"א והרמב"ם אי מותר למספי ליה בידים איסור דרבנן וכיון דקיי"ל בשו"ע סי' שמ"ג כשיטת הרמב"ם דאפי' באיסור דרבנן אסור למספי לי' א"כ אין מקום ספק בזה, ועוד דהכא איכא איסורא אפי' להרשב"א דאיכא למיחוש דילמא אתי למיסרך כמבואר במג"א סי' רס"ט דבכל דבר שאינו לתקנתא של תינוק איכא משום דילמא אתי למיסרך ואפי' לשיטת הרשב"א, ובתשו' מהר"ם שי"ק או"ח סי' קע"ג יצא ללמוד זכות על הנוהגין היתר בזה"ז דסמכינן אהנך פוסקים דבזה"ז ליכא רה"ר כדאיתא באו"ח סי' שמ"ה, וסברת אתי למסרך שייך דוקא אם יש לחוש דיסרך להתיר גם בדאורייתא. אבל מתשו' הרשב"א סי' שכ"ג והובא במג"א סי' רס"ט שם מוכח דאפי' בדרבנן חיישי' דילמא אתי למסרך מדהוצרך לומר טעמא דמטעימין להו יין קידוש ולא גזרו, משום דלאו מילתא דקביעותא הוא, ות"ל דהתם ליכא למיחוש דאתי למסרך בדאורייתא א"ו דאין לחלק בזה, ועוד נ"ל ראי' מש"ס ר"פ כיצד משתתפין דאמרי' התם קטן הצריך לאמו יוצא בערוב אמו ושאין צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו, וקשי' לי לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן שרי למספי להו בידים קטן למה לי' עירוב הא תחומין לאו דאורייתא ושרי להוליכו בידים חוץ לתחום וע"כ צ"ל דהתם טעמא משום דילמא אתי למסרך אלמא דאפי' באיסור דרבנן שייך אתי למסרך ואין לומר דהתם יש לחוש דילמא אתי למסרך בתחומין י"ב מילין דאורייתא אע"ג דהשתא אינו מורגל אלא לילך חוץ לאלפים אמה, א"כ מה"ט גופא איכא למיחוש דילמא אתי למסרך ברה"ר גמור דודאי י"ל מציאות גם בזה"ז רה"ר גמור דס"ר בוקעי' בו:

ובעיקר פלוגתת הרשב"א והרמב"ם ז"ל נ"ל בס"ד ראי' לשיטת הרשב"א מש"ס יבמות ס"פ חרש דפריך לר"י דהוצרך לומר בדמאי הקילו והא ר"י מוקי' למתני' דקטן שבא לרבות בעשה ע"ד אביו אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ומשני ספוקי מספקא לי' לר"י ולכאורה יש לתמוה מאי פריך דלמא רצה לאוקמי מתני' כר"ש דמלשאצ"ל פטור וא"כ ליכא אלא איסור דרבנן ובדר' אין ב"ד מציון להפרישו ומשו"ה איצטריך לאוקמי בעשה ע"ד אבי'. ומצאתי קושי' זו בס' מנוה"ט להגאון הקדוש מו"ה עזריאל זי"ע, אלא דלכאו' הא מבואר בחידושי הרשב"א שם דע"כ לא קאמר דמותר למספי לי' איסור דרבנן אלא אי ס"ל דקטן אוכל נבילות בדאוריית' אין ב"ד מצווין להפרישו אבל למאן דס"ל שי"ב מצווין להפרישו א"כ באיסור דרב' אסור מיהת למספי לי' בידים, וזה מוכח שם בשמעתא דלא יאמר הבא לי חותם, הבא לי מפתח ע"ש, א"כ הדק"ל מ"פ דלמא ר"י ס"ל קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו והוצרך לומר בדמאי הקילו וה"נ כיון דהוא איסור דרבנן הוצרך לומר בעושה ע"ד אביו ומ"מ ספי לי' בידים אסור כיון דב"ד מצוין להפרישו, ונראה ליישב בס"ד דהא מבואר בגמ' שם דאיכא ג' קראי דם, שרצים, וטומאת כהנים ומצריך להו צריכי דאי כ"ר שרצים ל"ה ילפי' דם, דמה לשרצים דהם בכעדשה וכ"ז למ"ד כל איסורין בכזית אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ליכא צריכותא ושוב הו"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואי"מ, וא"כ אפי' למ"ד קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו היינו משום דמוקי להו לקראי הנ"ל לענין קאו"נ וילפי' מני' לכל התורה כולה כיון דכלהו צריכי ואין כאן ב' כתובים הבאכ"א, אבל לר"ש אפי' מוקמי' קראי לענין קאו"נ מ"מ ליכא למילף דלדידי' ודאי הו"ל ב' כתובים הבאכ"א וע"כ צ"ל אין ב"ד מצוין להפרישו וא"כ שוב ליכא למימר בטעמא דר"י דהוצרך לאוקמי בעשה ע"ד אביו משום דבעי לאוקמי מתני' אפי' כר"ש, דאי ר"ש א"כ ע"כ צ"ל אין ב"ד מצוין להפרישו וממילא באיד"ר אפי' ספי לי' בידים נמי מותר ואמאי אין אומרים לו כבה, וכ"ז לשיטת הרשב"א הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל הק"ל, ועיי' בתשו' ח"ס או"ח סי' פ"ג העיר ג"כ דל"ש דכ"ש למכות ליכא צריכותא דגמ' אלא דאזיל בתר איפכא וס"ל דאליבא דר"ש ע"כ צ"ל קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו, עיי"ש שמיישב בזה קושי' המל"מ סוף ה' מ"א מרש"י ס"פ רע"ק בהא דפריך הגמ' א"כ חגב חי' נמי איכא בל תשקצו, ומאי פריך הגמ' הא באיד"ר שרי למספי לי' בידים ולהנ"ל ניחא דת"ק דהתם ר"ש ור"ש ע"כ צ"ל קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו וא"כ ספי לי' בידים אסור אפילו באיד"ר, ודבריו תמוהים מאוד בזה דאי קרא מיותר לריש ע"כ קרא דדם הוא מיותר דבזה ליכא צריכותא בגמ' מה לשרצים שכן בכעדשה דשרצים נמי בכ"ש לר"ש א"כ קרא דדם לקטן או"נ הוא דאתי ושרצים מדם להומ"ל דמה לדם שכן ישנו בהכרת וא"כ בשרצים קטן או"נ אין בי"ד מצוין להפרישו ואכתי קושי' המל"מ קיימת, אבל לענ"ד ברור כמש"כ דלר"ש פשיטא דאין ב"ד מצוין להפרישו כיון דאפילו קרא לקאו"נ הוא דאתי נמי הו"ל ב' כתובים הבאכ"א ואין מלמדין, ובזה יתיישב קושי' המל"מ כפשוטו עפ"י דרכו של הח"ס ז"ל דכיון דלר"ש כ"ש למכות א"כ ע"כ הני כלהו קראי לקטן או"נ הוא דאתי' דאי למספי לי' בידים א"כ הו"ל למימר בכה"ת כולה לר"ש ספי לי' בידים נמי מותר דהא הו"ל ג' כתובים הבאכ"א אלא ע"כ לקאו"נ הוא דאתי ואיה"נ דאין ב"ד מצוין להפרישו וכ"ז בכה"ת אבל בהנך ג' דגלי קראי ודאי ב"ד מצוין להפרישו לר"ש וממילא עכ"פ בשרצים אסור לי' למספי בידים אפי' באיסור דרבנן ושפיר פריך הגמ' ומיושב קושי' הרשב"א שפיר, וי"ל בזה קושי' התוס' בנדה בהא דפריך הגמ' לר"י דאחרים לוקין על הקדשו, מיתומה שנדרה דבעלה מיפר לה, ומשני קאו"נ הוה, והקשו בתוס' וראשונים הא ר"י ספוקי מספקי לי' ותפשוט מהכא, ולהנ"ל י"ל דהא דמספק"ל לר"י היינו משום דמספק"ל אי הני ג' כתובים דמייתי ביבמות מיירי לענין קאו"נ וכו' או לענין ספי לי' בידים. וכ"ז למאי דמצרכינן להו צריכי א"כ עכ"פ אי קראי מיירי לענין ב"ד מצווין להפרישו איכא למילף לכה"ת אבל לר"ש דאפי' מיירי לענין, קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו, כיון דליכא צריכותא שוב ע"כ צ"ל אין ב"ד מ"ל וא"כ מהתם ליכא למיפשט דאימור האי ברייתא ר"ש הוא מיהא לשיטת הרשב"א ניחא, אי י"ש א"כ אמאי אין אומרים לו כזה לכתחילה הא איסור דרבנן מותר למספי בי' בידים, וא"ש בס"ד, וראיתי במח"א בחידושיו על הרמב"ם ס"פ י"ז מה' מ"א שהביא ראי' דלא כרשב"א הנ"ל מש"ס פרק אעפ"י, יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך אסור דברי ר"א ר"י אומר אפי' ג' וד' שנים פירש וחזר הו"ל כיונק שקץ, אלמא אפי' בחלב בהלכי שתים דקליש איסורא, דא"ב אלא מצות פרוש נמי אסור למספי לי' בידים וקשי' לשיטת הרשב"א ואשתמטתי' להגאון ז"ל שכבר הקשו כן להרשב"א ונשאל ע"ז בתשו' הרשב"א סי' צ"ב יעו"ש והשיב דודאי לא יעלה על הדעת שנתיר איסור דרבנן בכדי שלא לצרכו של תינוק כלל, ולר"א א"צ הנקה יותר מכ"ד חודש ולר"י עד ג' וד' שנים הא יתר מכאן א"צ להנקה והו"ל כגדול, ובכדי לאספי לי' בידים איסור דרבנן אבל כל שיש בו צורך לתינוק ואפי' יש בו צרכנו כהאי כשותא דרב משרשי' שרי באיד"ר יע"ש שכ' עוד טעם לחלק בחלב שאין איסור מפורש וגזרו דהרואה יאמר אין בו שום איסור ואתי למשרי בגדול ועפ"י הרשב"א הנ"ל יש ליישב נמי קושי' המל"מ ס"פ י"ז ממ"א מהא דבעי לרמב"ח ר"פ הערל קטן ערל מהו לזונו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנו שמי' ערלה או לא, ולרשב"א מאי קמב"ל הא סיכת שמן לזר אינו אלא מדרבנן וכיו"ב מש"ס נדה דף מעשה שהטבלוה בפומבדותא קודם לאמה וקאמר בגמ' למאי הילכתא ומסקי' משום סיכת שמן תרומה והא אינו אלא מדרבנן ושרי, ולהנ"ל י"ל מ"מ היכא דאיכא שמן של חולין תמן פשיטא דלא ספי' לי' שמן של תרומה, ועיי' ח"ס ר"פ מי שהחשיך שהביא ראי' לשיטתו ממה דשרי ליתן לקטן קודם חשיכה, ונהי דאמרי' נתנו עליו כשהיא מהלכת וכשרוצה לעמוד נטלו המנו מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא, א"ו דבאיסור דרבנן שרי למספי לי' בידים והוא צע"ג לשיטת הרמב"ם, אלא דגם לשיטת הרשב"א קשי' לי' א"כ תפשוט מנה דקאו"נ אין ב"ד מצוין להפרישו ומכש"כ לפימש"כ המל"מ סוף המ"א לפרש כה"ג הא דאמרי' בש"ס נדה ש"מ קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו דהקושי' הוא מדאסור למספי לי' בידים איד"ר יעו"ש, וא"כ ה"נ נימא לאידך גיסא מדמוכח משם דבאיד"ר שרי למיספי לי' בידים ש"מ קאו"נ אין ב"ד מצוין להפרישו, והקושי' על הרמב"ם י"ל התם טעמא משום דאין אדם מעמד עצמו על ממונו כי היכא דשרי ליתן מה"ט ואע"ג דאמירה לנכרי ודאי אסור וכמו שכתב המל"מ אבל להרשב"א צע"ג דלא פשיט מכה כנ"ל:

ובשעה"מ פ"ב מהלכות שביתת עשור מייתי ראי' לשיטת הרמב"ם מש"ס ר"פ מפנין דפריך טבל פשיטא ומשני בטבל דרבנן ולהרשב"א אמאי אין מפנין הא חזי לקטנים שמותר למספי להו איד"ר בידים והוא צע"ג, ופש גבן ליישב קושיי' המל"מ מנדה מ"ו דקאמר ש"מ קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו ולא מוקי לה בספי להו בידים א"ו כשיטת הרשב"א והתם הוה איד"ר וע"כ הא בהא תלי', ונ"ל בס"ד די"ל טעמא דהרמב"ם דאסור למספי לי' איסור דרבנן דס"ל כמ"ש הפרימ"ג בסי' ש"מ דהוא משום ל"ע לא תתן מכשול, וכיון דכ' התוס' בע"ז ספ"ב וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם ספ"י ממעשר והובא במג"א סי' קס"ג ע"ש, ע"כ ממילא אסור למספי לקטן גם איד"ר מיהא זה ל"ש אלא אי נימא כש"ס סנהדרין דעל הקטן נמי רמי' איסורא ורחמנא הוא דחס עליו לענשו אבל אי על הקטן לא רמי' איסורא כלל שוב ל"ש למימר דאית בי' משום ל"ע, והתם קאמר הש"ס בפשיטות אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מלקי נמי לקי ואי מסל"א לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא ומבואר שם בתוס' ד"ה אי דה"פ אי מסל"א דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מלקי נמי לקי עיי"ש, אלמא הוי ס"ל לגמרא בפשיטות דאין מקום לומר דאיכא איסורא אלא דרחמנא הוא דחס עליו מללקות, ע"כ שוב ל"ש לומר דאית בי' משום איסורא דלפ"ע לא תתן מכשול, משום הכי כדמשני לאותן המוזהרין עליו שפיר פריך ש"מ קאו"נ ביד מצוין להפרישו, דודאי אי ליכא איסורא על הקטן ולית בי' משום לפני עור וע"כ איסור דספי לי' בידים אינו אלא שלא להרגילו בזה ל"ח באיסור דרבנן, משא"כ למאי דמוכח מש"ס סנהדרין הנ"ל דרמי' איסורא על הקטן י"ל דשפיר קאמר הרמב"ם דאסור למספי לי' בידים אף אידיר, דהא לענין לפ"ע אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן וניחא בס"ד גם לשיטת הרמב"ם:

וכ"ז לפלפולא אבל להלכה אין דברי השו"ע צריכין חיזוק וכבר איפסק הלכתא בסי' שמ"ג דאסור למספי אפי' אידיר וא"כ פשיטא דאסור לצוות לקטן להוציא ולהכניס מרה"ר לרה"ר או להעביר ד' אמות ברה"ר אפי' בזמן הזה דליכא ר"ה ובפרט דאית בי' משום דאתי למסרך, וכ"כ דמה שכ' המהר"ש דל"ש אתי למסרך כ"א בדאורייתא אינו נכון כמו שהוכחתי, ועכשיו נראה לי עוד ראי' ברורה מפ"ק דשבת החזן רואה היכן תינוקת קורין אבל הוא לא יקרא. וקאמר בגמרא מפני שאימת רבם עליהם ל"ג שמא יטו, ולכאורה ל"ל הא"ט תיפוק לי' דלשיטת הרשב"א מותר למספי לי' איד"ר ואיסורא דלא יקרא לאוה"נ האי מדרבנן בעלמא א"ו אי לאו משום דאימת רבם עליהם הוי אסרי' להו משום דלמא אתי למסרך:

ומה שכתב עוד הגאון מהר"ם שי"ק ללמד זכות על שנותנים לקטן להביא הספרים לביהכ"נ אע"ג דקטן שהגיע לחינוך לכו"ע חייב אביו לחנכו. משום דבזה עצמו איכא חינוך לקטן שיהא זהיר בהליכת ביהכ"נ וכמו שכ' התוס' במס' פסחים דף פ"ח ובמג"א סי' שמ"ג בשם הרי"ף דלחינוך מצוה מותר למספי לי' בידים. צלע"ג דלפי עניות דעתי אין לו דמיון להתם דשם ל"ש דילמא אתי למסרך דאם יעשה כן לכשיהי' גדול ואחרים ימנוהו על פסחו שלא מדעתו כמה אפוטרופס דהתם הרי יאכל למנויו, וכ"כ האי דמתעסקין עמהם בתק"ש כדי שילמדו דאם יעשה כן כשיגדיל שפיר עביד, משא"כ הכא אדרבה בזה אתי למסרך טפי שיהא סבור דמותר לעבור על איסור הוצאה כדי להוליך הטלית והחומש לביהכ"נ, ועיי' תשו' הרשב"א סי' צ"ב דבדבר שאין איסורו מפורש גזרו דהרואה יאמר שאין בו שום איסור, ואסור למספי לי' איד"ר משום דאתי למשרי בגדול יעוי"ש, ובלא"ה צלע"ג על הגאון ז"ל דהא בעושה ע"ד אביו איכא איסורא דאורייתא לכו"ע, ועיי' בב"י שמ"ג דאפי' בעושה על דעת גדול שאינו אביו, ע"כ לענ"ד יש למחות בעד הנותנים לקטנים לטלטל ולהעביר ד"א ברה"ר:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה