ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן ע
בימי חנוכה, יאר השי"ת פניו אליך ויחונך, אהו' בני אישון עיני, הרב הגדול החו"ב ומופלג בתוי"ש מו"ה יעקב יחזקי' שליט"א האב"ד בק"ק לוקיף יע"א. יקרת מכתבך דשדרת לן חורפא שמחתי כעל כל הון ואם כי איננו מופנה אפי' מל"א מ"מ הואיל וזה כמה שלא הי' בינינו משא מתן של ד"ת אמרתי להשתעשע עמך בד"ת כי היא חיינו ואורך ימינו:
ע"ד קושייתך בשמעתא דיבמות ס"פ חרש דבעי למפשט קאו"נ ב"ד מצווין להפרישו מהא דתני' לא תאכלום, לא תאכילום להזהיר גדולים עה"ק, מ"ל דלא שבקי' למיכל, ודחי לא דלא לספי להו בידים, והקשית דהא רש"י פי' בפ' שמיני על קרא דקודם לזה דכתיב וכל שרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, א"כ כבר שמעינן מזה דאסור למספי לי' בידים, א"כ למה לי קרא דלא תאכילום, דמייתי בגמרא, וע"כ קרא לב"ד מצווין להפרישו הוא דאתי דאי לספות תרי קראי למה לי, תו קשה לך מהא דאיתא במכילתא פ' בא והובא באחרונים דריא"ש דריש קרא דלא יאכל חמץ להזהיר גדולים. עה"ק יעויי"ש וע"כ צ"ל דלהפרישן היא דאתי דאי לספות בידים ת"ל דאסור משום דנהנה מחמץ, והשתא קשי' גם למסקנא. נהי דמשרצים ליכא למילף אכה"ת כולה דאיכא למיפרך כדפרכינן בגמרא מה לשרצים שכן בכעדשה, ומחמץ נמי שכן אסה"נ מ"מ נילוף במה"צ, ואמרת לתרץ דאיה"נ דהש"ס אזל אליבא דחזקי', דלא יאכל דחמץ אתי' לאיה"נ וא"כ לית לן קרא גבי חמץ להזהיר הגדולים עה"ק, אבל למאי דקיי"ל כר"א דלא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אה"נ דדרשינן לא יאכל על להזהיר גדולים עה"ק, ורצית ליישב בזה שיטת הרא"ש והרי"ף, דלכאורה משמע דס"ל ב"ד מצווין להפרישו מדלא כ' במתני' דקטן שבא לכבות דמיירי בעושה ע"ד אביו כמו שכ' הב"י בסי' של"ד ובסי' שמ"ג אתו"ד ואם חכם בני ישמח לבי גם אני, הגם דאית לי' פירכא דלפי דבריך קשי' מיהת על הש"ס ביבמות בתר דמייתא מברייתא דלא תאכילום ודחי לא דלא לספי לה בידים הו"ל למיפרך האי מלא יאכלו נפק"ל אלא דהומ"ל עדיפא ממש"כ, דאליבא דחזקי' לית לן קרא יתרה גבי שרצים, דהא אמרינן בש"ס פסחים דף כ"ג ולחזקי' למה לי למכתב גבי שרצים לא יאכל ומייתי לכם למשרי, לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא א"כ י"ל שפיר דלדידן איה"נ דמוכח מיתורא דקרא דב"ד מצווין להפרישו בשרצים וילפי' בכה"ת כולה במה"צ מחמץ ומשרצים כמש"כ אבל אחרי העיון נראה דעיקר הקושי' לק"מ, די"ל קרא דלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, לא במאכיל את הקטנים מיירי, אלא במאכיל את הגדולים וכגון בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפ"ע משו"ה איצטריך קרא דלא תאכילום ומיתורא נפק"ל דאף לקטנים אסור למספי בידים ובחמץ נמי מה דפשיטא לך דע"כ לענין ב"ד מצווין להפרישו מיירי דאי למספי בידים, ת"ל משום איה"נ נמי לק"מ דהא על הנאה אין לוקין, ואנן ילפינן מקרא לחייב מלקות את המאכיל כאוכל והשתא איכא למימר דאפי' למספי בידים ליכא קרא בחמץ, אלא במאכיל את הגדולי' מיירי ולמלקות היא דאתי, ועפי"ז נתיישב לי בס"ד קושי' חמורה על הא דתני' במכילתא פ' בא לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה וכו' ר"י אומר אינו צריך מה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ שהוא חמור אינו דין שיעשה את המאכיל כאוכל, וכבר תמה בזה בפנים יפות פ' שמיני דהא אמרינן ביבמות דמשרצים ליכא למילף שכן שיעורו בכעדשה עיי"ש, והנלענ"ד בס"ד דבאמת כבר תפסו התוס' שם על פירש"י שמפרש כן הא דקאמר מה לשרצים שכן במשהו משום דשיעורו בכעדשה דאין זה אלא בשמונה שרצים וקרא דלא תאכלום בכל השרצים מיירי, ומתוך כך מפרשים דקאי על שרץ שהוא כברייתו במשהו, ולוקה עליו באכלו כברייתו עיי"ש ולפי"ז י"ל דס"ל לריו"נ כיון דבשרצים אית לן תרי קראי לחייב את המאכיל כאוכל, איה"נ דלהכי איצטריך תרי קראי דאי מחד מני' הו"א שדוקא בשרץ שהוא כברייתו במשהו משו"ה הדר וכ' רחמנא לא תאכילום לחייב את המאכיל אפי' בשרץ שאינו כברייתו ושיעורו בכזית וא"כ שפיר מצינו למילף מיני', אם בשרצים קלים כן כש"כ בחמץ שהוא חמור והא דלא דחי כן בש"ס יבמות דמיתורא דקרא מוכח דאפי' בשרצים שאין שיעורו במשהו נמי י"ל דהש"ס קאי אליבא דחזקי' ולדידי' קרא דלא יאכל אינו מיותר דהא איצטריך למילף מני' דלא יאכל איה"נ במשמע כדאיתא בש"ס פ' כ"ש הנ"ל, והשתא י"ל ריא"ש וריו"כ דמכילתא בפלוגתא דר"א וחזקי' פליגו דבלא"ה מסקינן בפסחים דפלוגתא דתנאי היא עיי"ש דריא"ש ס"ל כחזקי' וא"כ איה"נ דלא מצינו למילף חמץ משרצים, ובסוגי' דיבמות בלא"ה ניחא דעביד צריכותא מה לשרצים שכן במשהו וליכא למדחי הא תרי קראי כתיבי וע"כ חד אתי לשרצים דשיעורן בכזית דהא התם קאי הש"ס דדרשי' לי' לקרא דלא לספו להו לקטנים, א"כ שוב לא מייתר קרא, דהא תרווייהו איצטריך דאי מחדא הוי מוקמי' לי' לגדולים דוקא ודו"ק:
ובעיקר טעמא שהשמיטו הרי"ף והרא"ש אוקימתא בעושה ע"ד אביו אינו נראה משום דס"ל או דמספק"ל אי קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו, דא"כ כי היכא דהטור בסי' שמ"ג הקשה על הרמב"ם ה"נ הול"ל על הרא"ש והרי"ף. ותו איך פשיטא לי' להטור שם דאפי' באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו ולא זכר שם שיטת הרא"ש אביו א"ו כדמסיק הב"י בסי' שמ"ג וכן בסי' של"ד דהם מפרשים דבעושה ע"ד אביו היינו לומר דכל קטן המכבה ע"ד אביו הוא עושה אלא דהב"ח שם השיג ע"ז דהלשון הש"ס לא משמע כן, ולענ"ד נראה ליישב בס"ד. דהנה כעין פלוגתא דריא"ש וריו"נ לעיל גבי לא יאכל דשרצים פליגו נמי גבי לא יעשה מלאכה דכ' גבי יו"ט, והוא במכילתא פ' בא הובאה מקצתה בפירש"י פ' בא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך, ולא יעשה גוי מלאכתך, ור"נ פליג וס"ל דקרא לא מיירי אלא שלא יעשה חבירך מלאכתך ועיי' פירש"י פ' בא ובמזרחי שם, ובב"י וטו"ז ס"ס רמ"ג ובפרמ"ג סוף פתיחה שלו מה' שבת ועיי' מה שכ' האלי' רבה סי' רמ"ג בשם ס' יראים והובא שם בפרמ"ג, ומדבריהם יש ללמוד דהא דאמירה לנכרי שבות היינו דוקא בדבר שאינו מלאכת ישראל אבל במלאכת ישראל כגון שמצוהו לבנות ביתו כיו"ב יליף ריח"ש מקרא דלא יעשה מלאכה ולריו"נ ס"ל אף בכה"ג אינו אלא שבות וקרא דלא יעשה מיירי במצוה לישראל חבירו, וצ"ל אע"ג דחבירו בלא"ה מוזהר מצד עצמו מ"מ בא הכ' להוסיף לאו על המשלח ואע"ג דבעלמא אין שליח לדבר עבירה, ותו דהא בלא"ה לא שייך בזה שליחות כמש"כ הב"ש באה"ע ס"ס ה' מ"מ גזירת הכתוב הוא דמלאכת שבת עובר גם המשלח על לא תעשה הנ"ל, והנה הא דכ"ר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגומ"ר, למ"ד דמלאכתו ע"י נכרי נמי אסור מה"ת לא איצטריך קרא בעושה ע"ד אביו פשיטא אטו יגרע ממלאכתו ע"י נכרי וע"כ קרא מיירי אפי' בסתמא משא"כ למ"ד דקרא דלא יעשה מיירי דוקא ע"י ישראל חבירו, שפיר איצטריך קרא בעושה ע"ד אביו, דהא דאסר קרא ע"י ישראל חבירו היינו בגדול אבל על קטן לא אזהיר רחמנא כ"א בעושה ע"ד אביו והשתא י"ל הא דדחי הש"ס בעושה ע"ד אביו היינו משום דבעי למדחי אפי' אליבא דריו"ב משא"כ למאי דקיי"ל כריא"ט דמלאכת ישראל ע"י ככרי אסור מה"ת כדמוכח ממש"כ הפרימ"ג בפתיחתו לה' שבת עיי"ש א"כ דקטן אסור אפי' בסתמא ואפי' אין עושה ע"ד אביו, וא"ש דהרא"ש והרי"ף והטור כתבו בסתמא דקטן הבא לכבות אין שומעין לו, ולא העתיקו דוקא בעושה ע"ד אביו כן נלענ"ד ובחידושיי כתבתי ליישב עוד בדרכים נכונים וכן אמ"ל יותר כעת:
ודע דעפ"י פלוגתא דריא"ש וריו"כ במכילתא פ' בא שהבאתי לעיל האיר השי"ת עיני להבין שיטת הטור ביו"ד סי' שע"ג שהקשה שם על הרמב"ם דס"ל בפ"ג מה"א דאין ב"ד מצווין להפריש קטן מטומאת כהנים, דהא דרשינן אמור ואמרת להזהיר גדולים עה"ק ומלשון זה משמע שצריך להזהיר מלטמאות, ובב"י באו"ח סי' שמ"ג תמה בזה על הטור דהא למאי דקיי"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו מוקים לה הש"ס בס"פ חרש לקרא הנ"ל דלא לספי לי' בידים וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם והנה מרן הב"י נדחק דס"ל דהצריכותא בש"ס הוא לאו דוקא מחמת קושיית הרא"ם דלא לכתוב שרצים ותיתא במה"ב מדם וטומאת כשנים עיי"ש ולענד"נ בס"ד ליישב שפיר שיטת הטור דבאמת קושיית הרא"ם חמורה מאד דהו"ל להש"ס למימר תיתא חדא מתרתי כאורחא דתלמודא בכ"ד ע"כ נלענ"ד בס"ד דהא בגמרא בעי למפשט מכל הני קראי דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו, ושוב דחי ומוקי להו בספי' לי' בידים. ושוב כדמצריך להו צריכותא ליכא למילף חדא מתרתי דאי לא כ"ר שרצים לא מצינו למילף במה"צ דט"כ ודם, דהא איכא למימר בטומאת כהנים דרבה רחמנא מצוות יתירות איה"נ דאזהר רחמנא דב"ד מצווין להפרישו ובדם מיירי לענין דלא לספי לי' בידים א"נ איפכא ושוב אין מקום ללמוד במה"צ ומיושב קושית הרא"ם ע"כ והשתא מדהוצרך קרא אשרצים ולא נילוף במה"צ ש"מ דבאמת חדא אתי' לענין דב"ד מצווין להפרישו, וממילא טומאת כהנים הוא דמוקמי' לי' להכי כמשמעותא דאמור ואמרת להזהיר גדולים עה"ק כנלענ"ד נכון מאד:
ועפ"י מכילתא דפ' בא הנ"ל נראה דפלוגתא דהטור והרמב"ם הנ"ל תלי' בפלוגתא דריא"ש וריו"נ, דלריא"ש א"א למילף חמץ מק"ו משרצים וע"כ ס"ל דבמה"צ נמי ליכא למילף מטעמא דפרישית, וריו"נ דס"ל א"צ ומה אם שרצים קלים עושה בהם את המאכיל כאוכל וכו' לאו משרצים לחודא יליף דהא איכא למיפרך שכן בכעדשה, וכקושית הפנים יפות הנ"ל אלא כוונתו על מה"צ ונקט ק"ו משום דכל מה"צ צריך שיהי' תחילת הילפותא בק"ו כמבואר בחידושי הר"ן סוף פ' כל הבשר עיי"ש, והשתא פלוגתת הטור והרמב"ם מתלי תלי וקאי בפלוגתא דריו"נ ורא"ש, ועכ"פ דברי הטור בזה מזוקקין שבעתים, כנלענ"ד נכון, ובזה אחתום בכל חותמי ברכות, אביך, ה"ק: