ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן סט
שלוכ"ט לכבוד הרבני הנגיד המופלג בתוי"ש מו"ה ליבוש קרויס נ"י רה"ק דק"ק ספרדים בעיר אוהעל יע"א. יקרת מכתבו הגיעני, והאותיות שאלוני ע"ד אשר בעו"ה פשטה המספחת ששולחים בנותיהם הקטנים עם הגדולים גם בשב"ק במעדכען שטאטסשוהלע ויש מהם נושאים בעצמם הביכער או שעכ"פ ילד קטן נושא הביכער, והיראים אשר עדיין גחלת של יהדות לוחשת בקרבם מרעישים על זה וקלי הדעת פוערים פיהם כנגדם לבלי חוק באמרם שאין בזה חילול שב"ק, ועתה נפשו לשאול הגיע אם לילך נגדם בתקיפות ובחזקת היד עד מקום שיד היראים מגעת או שאין לילך לנגדם בפומבי בעובי הקורה, וגם ביקש לחוות דעתי בעיקר הדין אם יש למצוא בזה איזה קולא באיזה אופן:
הנה הדין פשוט ומבואר באו"ח סי' שמ"ג דאע"ג דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו ועל מש"כ הרמ"א שם באיסור דאורייתא, מבואר במג"א דבאמת אפי' באיד"ר חייב האב לחנכו, והחילוק היא בין דאורייתא לדרבנן רק דבאיסור דרבנן אם לא הפרישהו אין ב"ד מוחין בידו אבל בדאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו, ובתשו' מהר"ם שי"ק סי' קע"ג קרא ערעור על מה שנוהגין המון עם לטלטל ע"י קטן במקום שאין עירוב וכ' דזה אסור לכו"ע, דאפי' לרשב"א דבאד"ר שרי למספי לי' בידים היינו דוקא לצורך התינוק אבל לצרכו אסור משום דאתי למסרך ושוב חתר שם למצוא היתר על הנותנים לקטן להביא ספרי תפלה וקריאה לביה"כ עפימש"כ התוס' בפסחים דף פ"ח והובא במ"א בשם מהרי"ו דלחינוך מצוה שרי למספי לי' בידים, וא"כ כיון דבזה עצמו מחנכין הקטן להיות זהיר בתפלה בציבור וצ"ע על הגאון שלא הביא סעד לתמכו ממש"כ הטו"ז בסי' שמ"ו סק"ו דמהמרדכי יש ללמוד דכל מה שמותר ע"י נכרי בשבת מותר ע"י קטן וכבר הרגיש שם בפרמ"ג דהטו"ז תמוה שלא הרגיש מהלכה פסוקה שבשו"ע ר"ס שמ"ג, והעלה דהטו"ז לא אמרה אלא לדבר מצוה והיינו להביא מפתח ביה"כ דבהכי מיירי שם, וזה מותר בנכרי משום שבות דשבות במקום מצוה וההד"כ כנגד הקטן וסיים שם בפרמ"ג והה"ד במקום שאין עירוב לאמור לתינוק להביא סידר וחומש לביהכ"נ, עיי"ש וכן מרן הגאון בח"ס ח"ו סי' י"ג כתב לפרש כן דברי הטו"ז אלא דהקשה דעדיין לא פלטינן מהא דקיי"ל דאפי' לדבר מצוה אסור לספות איסורא לקטן לצרכנו, משום דאתי למיסרך והעלה ג"כ תירוץ לדברי הטו"ז עפ"י דברי התוס' בפסחים הנ"ל כיון שעי"ז מחנכין אותו של פסח שפיר ספי' לי' איסורא בידים ובהכי מיירי הטו"ז דהקטן בעצמו ג"כ נכנס לביה"כ להתפלל ומחנכין במצות תפלה, ולולי דברי קדשו הי' נלענ"ד דאין ראי' מדברי התוס' הנ"ל די"ל במידי דשייך דילמא אתי למיסרך אפי' במקום חינוך מצוה אסור, מיהא גבי פסח שלא למנוייו ל"ש דאתי למיסרך דילמא יבא לאכול פסח שאינו למנוייו דהא אפי' אם הוא יבא למיסרך בזה מ"מ בעל הפסח לא יהיב לי' כיון דהוא ידע שאסור להאכילו לשלא למנוייו, משא"כ היכא דשייך דילמא אתי למסרך י"ל אף במקום חינוך מצוה אסור, וכיון דבלא"ה הר"ן בנדרים דף ל"ו לא ס"ל כהתוס' הנ"ל כמו שהביא שם הח"ס והמהרמ"ש מהיכ"ת לאפושי פלוגתא בזה, ובלאה"נ י"ל דהטו"ז לא קאי אלא אמפתחות של ביה"כ דהו"ל מצוה דרבים, ועיי' במג"א סי' ש"ז סק"ח ובאלי' רבה שם והובא במחהש"ק דיש חילוק לענין אמירה לנכרי בין מצוה דרבים יעויי"ש ומה שצידד המהרמ"ש דבזה"ז כיון דאין רשות הרבים מצוי ל"ש דילמא אתי למסרך בדאוריי' משו"ה לא גזרינן דילמא אתי למסרך, ואייתי ראי' ממה דהתירו לתת חלת חו"ל לקטן ול"ח דילמא אתי למסרך לאכל בגדלות דהטעם משום דבחו"ל לא משכחת חלה דאורייתא ולענ"ד לפי"מ דהביא הבאה"ט ביור"ד סי' ב' בשם בית הילל דמחלל שבת בפרהסי' אפי' באד"ר הו"ל מומר לכה"ת כולה, ועיי"ש בחידושי רבינו רע"א שהעלה דהוא פלוגתא בין הר"ן והרמב"ם ולדעת הרמב"ם הוכיח שם במישור דאפי' באד"ר הו"ל מומר עיי"ש, א"כ נהי נמי דבאיסור דרבנן דעלמא שפיר י"ל דל"ח דילמא אתי למיסרך מ"מ באיסורי שבת כיון דאי עבד כן בפרהסי' הו"ל מומר לכה"ת כולה א"כ פשיטא דאנו צריכין לחוש דלא ליתא למסרך כשהוא גדול להיות נעשה שרי כן מומר לכה"ת כולה ועפ"י סברא זו כתבתי ג"כ ליישב קושי' המג"א בסי' ש"א סקנ"ו לשיטת התוס' והובא בב"י סי' של"ו דהא דכ"מ שאסרו חכז"ל מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור היינו דוקא במקום שיחשדוהו שעושה אדא"ו והקשה המג"א א"כ מאי פריך הש"ס בשבת דף ס"ה אהא דאמרי' גבי ולא בזוג אעפ"י שהיא פקוק, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ואמרי' אבל מטייל עמו בחצר, ופריך הש"ס והאמר רב כ"מ שאסרו חכמים וכו' אפי' בח"ח אסור והא התם אינו אלא אד"ר ולהנ"ל י"ל כיון דמאן דמוליך הבהמה לחינגא למוכרה בשוק עכ"פ מחלל שבת באד"ר בפרהסי' וא"כ כיון דיחשדוהו שמוליך הבהמה לחינגא, נמצא שהוא נחשד על שיעבוד אח"כ חילול שבת בפרהסי' א"כ נהי נמי דלא אמר רב דאסור אפילו בח"ח אלא באם יחשדוהו באיסור דאורייתא מ"מ כיון דכאן החשד היא דמוליך הבהמה לשוק א"כ חושדין אותו שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא משו"ה פשיטא דזהו חמור כמו איסור דאורייתא וה"ה בנ"ד כיון דאיכא למיחוש שיבא למסרך בחילול שבת בפרהסי' אפי' באד"ר שייך דילמא אתי למסרך ולענ"ד סברא ברורה היא:
וכ"ז אינו אלא להתלמד במק"א אבל בכגון דא להוליך את הביכער בשב"ק ע"י תינוק קטן מאן דכר שמי' דבודאי איסור גמור הוא אליבא דכו"ע, ועוברין על מקרא מפורש לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ומבואר במכילתא דבקטנים מיירי, והובא ברש"י בפי' החומש וז"ל לא בא לזהר אלא על הקטנים וסיים רש"י וזה ששנינו קנון שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך, וכן הרמב"ן ז"ל כ' בפי' החומש שם הזהיר שלא יעשו הבנים קטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו ע"ש וכ"כ הרא"ה בס' החינוך וכ"ה בס' בס' יראים לרא"מ מכל זה נראה לי ברור דהא דפליגו הראשונים אי מיתסר ספי לי' בידים באד"ר דל"ש באיסורי דרבנן של חילול שבת אלא בקטן שעושה בציווי גדול שאינו אביו אבל בעושה ע"ד אביו דבזה אין האיסור מצד שהקטן עושה איסור כמו שאר איסורין דנפק"ל מלא תאכילום, רק שהאב עצמו מצווה כשהמלאכה נעשית ע"י בנו ובתו הקטנים כל כה"ג אין חילוק בין אדא"ו לאד"ר, וכי היכא דבעצמו אסור לעשות מלאכה דרבנן הה"ד בעושה ע"י בנו ובתו אסור מדרבנן ובזה נ"ל דמש"כ המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ב', דבאמת אפי' באד"ר חייב האב להפרישו והחילוק בין דאוריי' לדרבנן דבאד"ר אין ב"ד מוחין בידו אם לא הפרישוהו משא"כ בדאורייתא י"ל דבאיסור שבת כיון דמקרא מפורש בתורה ל"ת כ"מ אתה ובנך ובתיך וקאי על קטנים כמבואר בפוסקי' הנ"ל דגם באד"ר ב"ד מוחין ואשכחן חילוק כה"ג ברין פ"ד דביצה דף ל"ד וברמ"א או"ח סי' תר"ח יעיי"ש ומכש"כ למאי דפרישית דלענין שבת כל שהיא בפרהסי' אפי' אד"ר לא גרע מאיסור דאורייתא בשאר איסורין כיון דנעשה עי' חילול זה מומר לכה"ת א"כ בודאי ב"ד צריכין למחות ביד האב אם לא הפרישוהו ע"כ פשוט וברור שראשי ומנהיגי העדה מחוייבין לעשות כל מה שביכלתם לגדור גדר בפני הפרצה ועל כיו"ב אמרו רז"ל בסנהדרין דף כ"ז נכשלו באיש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זב"ז ועיי' שבועות דף ל"ט ע"א, וסוטה דף מ"א וביצה דף כ"ג ועיי' סנהדרין דף כ' ועיין עוד סוכה דף כ"ט בשביל ד' דברים נכסי בעה"ב וכו' על שהי' סיפק בידם למחות פירש"י שדבריהם נשמעים מחמת עשרם ובנ"א יראים מהם:
ותו נלענ"ד פשוט וברור דע"כ לא דיברו האחרונים הנ"ל אי באד"ר שייך טעמא דאתי למסרך או לא היינו דוקא היכא דבאקראי בעלמא מזדמן לעשות אד"ר ע"י קטן אבל להרגילו לכך מידי שבת בשבתו פשוט כביעא בכותחא לענ"ד דאסור דבזה ל"ש לומר דילמא אתי למסרך איו אתי למסרך, דאפי' בעבר עבירה ושנה בה אמרי' בש"ס פ' בתרא דיומא דנעשה לו בהיתר מכש"כ אם מרגיל התינוק לחלל שבת בכל שבת בשבתו ע"כ שומר נפשו ירחק מזה, ומה"ט גופא נראה דמלבד איסור הוצאה אית בזה דררא דאיסור המבואר ברמב"ם בפי' המשנה פ' שואל וכ"ה בשו"ע סי' ש"ז סעי' ל' דאסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת ואפילו בס' חכמות אסור עיי"ש א"כ נהי נמי דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דמדי שבת בשבתו עושה כן פשיטא דהתינוק אתי למסרך מזה להיות רגיל כן כל ימי חייו, ואף שבשו"ע הביא יש מי שמתיר אבל ידוע לכלל גדול דהדיעה קמייתא בשו"ע היא העיקר, וכש"כ לפימש"כ מע"כ יש להשמר מזה ע"י שיכולין לשלוח את בניהם למק"א אשר לא יצטרכו לילך לשם בשב"ק ע"כ שומר נפשו ונפש בניו ירחיקם מח"ש אפי' באד"ר ויתקיים בו ברכת אברהם אבינו שהובטח מהשי"ת לאמור כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם וגו' ובזכות שומרי משמרת התוה"ק ועשיית גדרים קרן לעמו ירים, ונזכה לעלות אל הר מרום הרים בקיבוץ נדחי ישראל מכל פנות ועברים כנה"ר ונפש הדושו"ט בלונ"ח ע"ע: