ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן נח
שוכ"ט לכבוד ידינ"פ הרב הגאון המאוה"ג המפורסים בנש"ק כקש"ת מו"ה שמחה בונם עהרענפעלד נ"י אב"ד ור"מ בק"ק מאטעסדארף יע"א. ע"ד אשר בדק לן במה שכ' המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"ח וס"ק מ"א דבאמירה לנכרי שבות מותר דבר שאינו מתכוין אפי' הוא פסיק רישא ואלו בסי' שי"ד פסק המג"א בעצמו דפס"ר אסור אפי' באיסורי דרבנן דלא כתה"ד, וכבר התעורר בזה המחהש"ק שם וכתב דבשבות אמירה לנכרי הקילו, ונ"ל בס"ד בטעמו של רבינו המג"א עפ"י מש"כ הרמב"ם בפ' כ"א מה' שבת אפי' דברים שאינם מלאכה חייב לשבות שנאמ' בתורה תשבות ועיי' בהה"מ שהביא שם דברי הרמב"ן בפי' התורה נמצאו כל השבותים נסמכו על מצות ע' הנ"ל שנאמרה בתורה, והגם שהלח"מ שם הקשה ע"ז דא"כ נמצאו כל השבותים מה"ת ומתוך כך הסיב כוונת הה"מ דקאי אפחות מכשיעור מ"מ במרכבת המשנה תי' הפי' הא' דאשבותין קאי וכן מבואר בתשו' ח"ס חלק אה"ע סי' דדוקא אי עושה מלאכה שהם חשובים לשבות כה"י כולו אז עובר על1 מ"ע של שבתון, ובמק"א הצדקתי דברי הלח"מ:
{עי' לקמן סי' ע"ח ד"ה ודע דהלח"מ}:
מ"מ יהי' איך שיהי' עכ"פ כל השבותין אסמכינהו רבנן אקרא דביום השביעי תשבות וכבר כ' הפרימ"ג בפתיחה כוללת דמידי דאסמכינהו רבנן אקרא חמור כמו דאורייתא, ובתיבת גומא להגאון הנ"ל אסברה לה בטעמא כצפיחת בדבש דבאמת הקשה הרמב"ן להרמב"ם דבכל מילי דרבנן להוי ספיקן להחמיר משום לאו דלא תסור וצ"ל כתי' התשב"ץ דמעיקרא דמילתא התנו רבנן דלהוי ספיקן להקל וכיו"ב החלוקי' בין דאורייתא לדרבנן, אבל במלתא דאסמכוה אקרא הרי חזי' דבעי רבנן לשוי' כדאורייתא ואיה"נ דהוי כדאורייתא ממש משום לאו דלא תסור, מיהו כל זה בשאר שבותים שפיר י"ל כיון דאסמכוה אקרא דתשבות הו"ל כדאורייתא, משא"כ בשבות דאמירה לנכרי ל"ש מצות תשבות עפ"י סברת הב"מ באה"ע סי' ו' דל"ש שליח לדבר עבירה בשבת דהתם אין האיסור אלא שיניח גופו ועכ"פ גופו של ישראל מינח נייח עיי' מ"ש דברי נועם ודעת, והגם דבמלאכה ע"י נכרי נמי איכא אסמכתא דלא יעשה מלאכה שנאמ' על מלאכת גוי כמ"ש הב"י בסי' רמ"ג ובטו"ז שם ססי' הנ"ל אבל רוב הפוסקים לא ס"ל בן כדמוכח מרמ"א שם דלא תקשה עליו קושיי' הטו"ז מכמה מקומות שאסרו מפני מ"ע אפי' בח"ח אסרו ע"ש, אם כן אשבות דאמירה לנכרי ליכא אסמכתא דתשבות, ותו נ"ל אפי' למאי דמשמע מפי' רש"י בכמה מקומות דלא ס"ל סברת הב"מ הנ"ל מדכתב בכמה דוכתי דמחזי כשלוחו גבי נכרי העושה מלאכה כגון במשנה דפ"ק בשבת אין טוענין עמו אלא בכדי שיגיע למקום קרוב ובר"פ מי שהחשיך יעו"ש, מ"מ עכ"פ בכלל אסמכתא דתשבות ודאי ליכא אלא שבות דגופו, עכ"פ אאמירה לנכרי ליכא אסמכתא למאי דלא ס"ל כסמ"ג הנ"ל וא"כ שפיר כ' המג"א דאמירה לנכרי קיל משאר שבותים לענין פסיק רישא, כנלענ"ד טעם נכון בס"ד: