ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן נז
בדיני כירה ותנור ליתן עליהן קדירות בע"ש בשו"ע או"ח סימן רנ"ג ס"א, כירה וכו' אם הוסקה בגו"ע אסור ליתן עליה תבשיל, וכו' דע דהמעיין בראשונים, יראה שיש כאן ד' שיטות, שיטת הרי"ף והרמב"ם דלא כחנניא ומתני' לשהות תנן ואפי' בשל כמאב"ד אי גו"ק אין אי לא לא, ושיטת רש"י ותוס' דהלכה כחנניא ומתני' להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אעפ"י שא"ג או קטים, והבעה"מ יש לו שיטה אחרת דודאי הלכה כחנניא, מיהא חנניא נמי לא אמר' אלא במצטמק ורע לו אבל במצטמק ויפה לו אסור לכו"ע כל שלא בישל כ"צ, אבל בשל כ"צ, פליגי אמוראי אי מוי"ל שרי, ובזה מסקנת הש"ס דתלי' באתרא דריו"ח או אתרא דרו"ש יעיי"ש, ושיטת ר"ח שהובא ברא"ש דלא קיי"ל כחנניא בלא בשל כ"צ אבל בבשל כ"צ קיי"ל דאפי' מצטמק וי"ל מותר עי"ש, והנה הרי"ף האריך להביא ראיות דמסקנא דשמעתין דלא כחנניא, ועי' ברז"ה בעה"מ שהאריך לסתור ראיו' הרי"ף ועי' במלחמות וברא"ש ובר"ן מש"כ לפרש טעמו של הרי"ף וטעם החולקין, ולקמן יתבאר בס"ד דיש נפק"מ מזה עוד להלכה, ועיי"ש בסוף שמעתי' מייתא הר"ן ראי' בגמרא לסיוע להרי"ף ז"ל, מדמסקי' בסוף שמעתין דמצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר וההיא ע"כ בשהי' דליכא למימר דלא נחתין בפלוגתא דלשהות ולהחזיר כלל אלא למר כדא"ל ולמר כדא"ל למ"ד לשהות פסקי' הכי בלשהות ולמ"ד בלהחזיר פסקי' הכי בלהחזיר) דלהחזיר בשאינה גו"ק ליכא למימר דשרי אפי' במצטמק ורע לו עיי"ש דמייתי ראי' לזה הלכך ע"כ מסקנא דשמעתי' אתיא כמ"ד לשהות תנן, עי"ש, ונראה דאין מזה הוכחה דלא כרש"י ותוס' דהר"ן לטעמי' דאיהו ס"ל דאי מצטמק ויפה לו אסור כש"כ כל שלא נתבשל כמאב"ד, אבל לפימש"כ התוס' בד"ה חמין ותבשיל דכל היכא דלעולם יפה לו אפי' אחר שיתבשל כדי צרכו חמיר טפי מדבר שלא נתבשל כ"צ ואינו יפה לו אלא עד כדי צרכו אבל מכאן ואילך רע לו דבזה ליכא למגזר שמא יחתה, ועיי"ש בדבריהם דמוכח סברא זו ממה דשרי ב"ש חמין אפי' לא הוחמו כל צרכן ואסרו תבשיל אפי' בישל כ"צ עי"ש, וא"כ שפיר י"ל הכי אמוראי אליבא דחנניא פליגו, ובלשהות דשרי' אפי' באינו גי"ק מ"ס דוקא מצטמק ורע לו שרי חנניא והיא ממש כשיטת בעה"מ, אבל מצטמק ויפה לו אסור אפי' בישל כ"צ, ומ"ס דאפי' מצטמק ויפה לו שרי חנניא, אלא דלכאורה סברא זו בעצמה נסתר' דאיך אפשר לומר אליבא דחנניא דמוי"ל אסור דחמיר טפי מלא נתבשל כ"צ, א"כ איך יתירץ לו מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה, ואין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום ואמרי' בש"ס היינו כמאב"ד וביצה הא אמרי' דהוי מצטמק ויפה לו והיא באמת קושי' הרמב"ן על בעה"מ עיי"ש, וצ"ל כמש"כ הר"ן דהתם כיון דלא מפסיק מידי בין פת לגחלים אי מחתה סליק בהו קיטרא, ומותר גם במצטמק ויפה לו, עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דמצטמק ויפה לו חמיר טפי מלא בשל כל צרכו ומור"ל, וא"כ אין קושי' מזה לשיטת רש"י ותוס', ובזה א"ש לענ"ד מה שיש לתמוה על הרי"ף וסיעתי' דפסק דלא כחנניא הא ר"ש אמ"ר יוחנן מתני' להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אפי' שאינו גו"ק, וא"ל רבא תרוויי' תנינהו, ולא ידע לשנוי אלא דר"ש נמי דיוקא דמתני' קמ"ל אלמא דהוי פשיטא לי' להש"ס דממתני' דאין צולין וכו' מוכח כחנניא עד דהוי פריך לי' רבא לר"ש פשיטא מאי קמ"ל תנינא וא"כ מנלי' להרי"ף לפסוק דלא כפשטי' דסוגיין ולחלק מדעת עצמו בין מתני' דאין צולין מחמת סברא הנ"ל שכ' הר"ן עי"ש, ולהנ"ל ניחא דמשמע לי' להרי"ף דפלוגתא דמצטמק ויפ"ל אסור או שרי לא תלי' כלל בפלוגתא דחנניא ורבנן, אלא בין אליבא דחנניא בין אליבא דרבנן פליגי והוכחה ברורה לזה מדשבק הרי"ף להביא ראי' הנ"ל של הר"ן, ולכאורה תימא דשקו"ט כל כך להביא ראי' לאוקמי' שיטתו דלא כחנניא ואיך שבק הר"ן ראי' שהביאה אחר שכ' לפרש הראי' אליבא דהחולקים על הרי"ף וראי' הנ"ל השאיר הר"ן במסקנא, וא"כ עכ"פ הו"ל להרי"ף להביא הך סיעתא, א"ו דס"ל להרי"ף כמש"כ דפלוגתא דמוי"ל לא תלי' כלל בחנניא ורבנן, דגם אליבא דחנניא פליגו דנהי דמותר לחנניא לא בישל כ"צ מ"מ מצטמק ויפה לו חמיר טפי כמש"כ בשם התוס', וכ"מ כולי שמעתא דלא הזכיר כלל בזה פלוגתא דחנניא ורבנן, וגם הא דא"ל אביי לר"י מהו לשהות הו"ל לאיבעי אי הלכה כחנניא או כרבנן, א"ו דאליבא דכ"ע פליגו, וא"כ תיקשי למ"ד דבעי מצטמק ורע לו, איך יתרץ מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה, הא ביצה מצטמק ויפה לו אע"כ דהתם ל"ח שמא יחתה משום דמונח ע"ג גחלים, וכמש"כ הר"ן, ולפי"ז ניחא רבא דאמר תרוויי' תנינהו הוי ס"ל מצטמק ויפה לו מותר, וא"כ אין הכרח לחלק בין היכא דמונח על הגחלים או איכא מידי דמפסקו משא"כ למאי דמסקי' מצטמק ויפ"ל אסור, א"כ קשי' הא דאין צולין בשר בצל ביצה דהו"ל מצטמק וי"ל, ועכצ"ל דהתם שאני דמונח ע"ג גחלים ליכא למיחוש שמא יחתה כמש"כ הר"ן והרמב"ן שוב אין ראי' ממתני' דהלכה כחנניא, כנ"ל נכון בס"ד, ועפי"ז יתיישב ע"נ מה דיש להקשות בהא דאמרי' בגמרא ארשב"י אר"י כירה שהסיקוהו בגפת ובעצים משהין עליה מבשיל שבישל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן ואפי' מצטמק ויפה לו א"ל האי מרבנן לרשב"י הא רו"ש דאמרי תרוויי' מצטמק ויפה לו אסור, א"ל אטו לית אנח ידע וכו' כי קאמינא לך לר' יוחנן קאמינא, ויש להקשות דקארו לה מאי קארו לה, וכי גברא אגברא קרמית היכא ס"ד למרמי מרו"ש אר"י, ולהנ"ל י"ל דאיהו הוי ס"ד דלאו בפירוש קשמע לה משמי' דר"י אלא מדתנן אין צולין בשר בצל וביצה, וביצה הוי עוי"ל כדאמרי' בגמרא, ש"מ דמצטמק ויפה לו מותר, וכיון דס"ל לר"י הלכה כסת"מ ממילא מוכח דס"ל מצטמק ויפה לו מותר, ועל זה שפיר פריך לי' והא רו"ש דאמרי תרוויי' מצטמק ויפה לו אסור וא"כ קשי' איך יפרנסו המשנה הנ"ל, ואין לומר דמתני' חנניא היא ואינהו ס"ל כרבנן דחנניא, דהא לפימש"כ לפום סברת התוס' הנ"ל למ"ד מצטמק ויפ"ל אסור גם אליבא דחנניא אסור דלענין זה אין סברא לחלק, ועכצ"ל טעמא דמתני' הנ"ל משום דאין דבר מפסיק ל"ח שמא יחתה, כמ"ש הר"ן והרמב"ן, וא"כ לא מוכח מסת"מ דמצטמק ויפה לו מותר וע"ז משני לי' דבאמת לאו מכח סת"מ דייק אלא בהדי' שמעי' מריו"ח כנ"ל נכון בס"ד:
ונבא לבאר בס"ד דעת המחבר בשו"ע שהביא ב' דיעות, דיעה קמייתא היא שיטת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, ושוב הביא י"א שכל שנתבשל כמאב"ד, או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר להשהותו ע"ג כירה אפי' אינו גו"ק ולא הוזכרה גרו"ק אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד, ולכאורה מדפסקינהו לתרי מילי וכ' כל שנתבשל כמאב"ד ואח"כ קאמר או שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפ"ל משמע דדוקא שנתבשל כ"צ היא דשרי במוי"ל אבל כמאב"ד בעי' מור"ל וזהו שיטת הרז"ה, הנ"ל, ושוב כ' ולא הוזכרה גרו"ק אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד מוכח דס"ל כשיטת רש"י דלהרז"ה הא גם כשכבר הגיע למאב"ד ומוי"ל בעי גרו"ק וראיתי שכבר עמד בזה בפרמ"ג במ"ז סק"א ע"ש, וי"ל עפ"י מש"כ בחידושי רשב"א בשם רבינו יונה דיש סברא לומר דבמוי"ל אסור טפי בשל כ"צ מלא בשל אלא כמאב"ד דבזה ע"י חיתוי מעט מויפ"ל, משא"כ בלא בשל אלא כמאב"ד עיי"ש, וא"כ י"ל האי מצטמק ויפה לו אתרוויי' קאי דגם בבשל כמאב"ד מותר אפי' מויפ"ל, ומ"מ הוצרך לפרש נתבשל כ"צ משום דהי' מקום לומר דבזה אסור מוי"ל מטעם הנ"ל, והוצרך המחבר לפרש זה בהדי' משום דבאמת לשיטת רש"י קשה לכאורה קושי' הר"ן שהבאתי דהא אמוראי דפליגי במוי"ל ע"כ לענין להשהות פליגו, דלהחזיר ודאי אסור אפי' מצטמק ורע לו, מיהא אם נימא דבבשל כ"צ גרע מוי"ל מלא בשל אלא כמאב"ד י"ל דאינהו פליגי בבישול כ"צ ולק"מ קושי' הר"ן, ולפי"ז הו"א דלשיטת רש"י עכצ"ל דלא מותר אלא כמאב"ד אבל בישל כ"צ אסור במוי"ל כי היכא דלא תיקשי קושי' הר"ן משו"ה הוצרך המחבר לפרש בהדי' דאפי' בשל כ"צ מותר אפי' במוי"ל ומדוקדק לשון השו"ע ומיושב שפי' קושי' הפרמ"ג בס"ד ודו"ק ועיי' בח"ר ד"ה הא דא"ר שמואל ברי"א עיי"ש ודו"ק:
ב) שם או שהיא חי ולא נתבשל כלל, עיי' טו"ז סק"א, דהב"ח ס"ל דלשיטות הרי"ף והרמב"ם שהוא דיעה ראשונה שבשו"ע, כל שהוא פחות ממאב"ד הוא בכלל קדרה חייתא, ודקדק כן מלשון הטור שכ' אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאב"ד שהוא שליש בשולו, ולמה ליה להזכיר כלל מאב"ד, א"ו דבפחות ממאב"ד שרי' לדיעה זו, מיהא לשון אפי' דקאמר צ"ע לפי"ז מאי אפי' הא בפחות משיעור זה ש"ד, וצ"ל דה"נ לא מבעי' יותר משליש בישולו בודאי אסור דחיי' שמא יחתה אלא אפי' כמאב"ד שהוא שליש בישולו ולא יותר הו"א דשרי' כמו קדרה חייתא קמ"ל, מיהא הטו"ז כ' דלשון אפי' כמאב"ד שכ' הטור היינו לאפוקי מהפוסקים דקיי"ל כחנניא, דהיינו י"א שבשו"ע קמ"ל דאפי' זה לא מהני, והקשה על הב"ח, כיון דלהרי"ף והרמב"ם דמחמרי במאב"ד שרי בפחות מזה כש"כ להי"א דמקילי טפי הו"ל למשרי כיון דהוא בכלל קדרה חייתא, א"ו דבפחות משליש גם להרי"ף ורמב"ם אסור וקדרה חייתא דשרי היינו דוקא דלא בשל כלל, עיי"ש. והנה מה שהקשה הטו"ז כש"כ להי"א הו"ל למשרי, נראה ליישב בפשיטות דהא בהא תלי' והיא הנותנת דהא טעמא דקידרא חייתא שרי' הוא משום דאסח דעתי' מ"מ כיון, דלא מהני לי' חיתוי להיות חזיא לאורתא, ועד למחר בלא חיתוי יתבשל, ולפי"ז י"ל דכיון דלהרי"ף ורמב"ם דמאב"ד הוא בכלל לא בשל כ"צ ממילא לית לן למיחוש שיבא לחתוי כדי שיתבשל עכ"פ עד שיהא כמאב"ד לאורתא, דהא כמאב"ד עדיין לא יחשב ראוי, עד שיתבשל לגמרי וא"כ שפיר י"ל דאפי' בשל קצת הוי בכלל קידרא חייתא ולא חיישי' שמא יחתה, משא"כ לשיטת רש"י ור"י דכמאב"ד כבר דייני' לי' כבשל כל צרכו א"כ לא צריך לדון בי' אלא שיחתה עד שיהא ראוי כמאב"ד, וא"כ פשוט כי היכא דחיישי' אליבא דהרי"ף ביותר ממאב"ד שיחתה כדי שיהא ראוי לגמרי ה"נ לרש"י בפחות ממאב"ד עד שיהא כמאב"ד, וא"כ נכונים דברי הב"ח, ול"ק עליו קושי' הטו"ז ומ"מ נלענ"ד דיש להביא ראי' נכונה לשיטת הטו"ז בזה, מדקדוק לשון הברייתא דמייתי בש"ס דף ל"ז. שתי כירות המתאימות אחת גרו"ק ואחת שאינה גרו"ק, משהין ע"ג גרו"ק ואין משהין ע"ג אינה גרו"ק, ומה הן משהין בש"א ולא כלום ובה"א חמין אבל לא תבשיל, דברי ר"מ, וכו' עי"ש, והנה לשון ב"ש ולא כלום אין לו שחר כלל דהא קאמר מה הן משהין, והול"ל בש"א אין משהין ע"ג גרו"ק וכו', וראיתי בחי' ח"ס ז"ל שעמד בזה, וכ' די"ל תחילת שהי' דברייתא אקדרא חייתא קאי, משהין ע"ג גרופה, ואח"כ פורט מה הן משהין ואמרו ב"ה תחילה חמין ותבשיל, אלא שידוע משום שהי' ב"ה רבים היו דברי ב"ה מוקדמין לעולם לדברי ב"ש, אלא שמרוב ענותנותם הקדימו במשנתיהם דברי ב"ש לדברי עצמן נמצא כשהשיב ב"ש לב"ה ולא כלום ר"ל ולא כלום מדברים שהתרתם היינו לא חמין ולא תבשיל עכ"ד ודב"ק תמוהים בזה דהא השתא אליבא דר"מ קיימי' דאיהו נקט מה הן משהין בש"א ולא כלום ולדידי' ב"ה קאמרי חמין ולא תבשיל א"כ אפ' נדחק דדברי ב"ה הן היו מוקדמין מ"מ ל"ש שפיר לשון ולא כלום, אבל לענ"ד נראה עפ"י דרך זה י"ל כפשוטו עפ"י מש"כ המג"א ס"ק ב' ולקמן ס"ק ט"ו דוקא סמוך לחשיכה ממש שרי ק"ח, אבל לא מבעו"י קצת כיון דכבר נתבשל קצת קודם חשיכה, ע"ש, א"כ י"ל היינו דקאמר ב"ש מה הן משהין ולא כלום היינו דבר שאינו משהה כלום קודם חשיכה, דהיינו ק"ח שלא נשתהה כלום על הכירה מבעו"י, וז"נ, והשתא ממילא יש ראי' נכונה מזה להטו"ז דהא ברייתא הנ"ל ס"ל דלא כחנניא, ואיס"ד כשיטת הב"ח דלמאן דלא סבר לי' כחנניא הו"ל פחות ממאב"ד בכלל קידר' חייתא אז ל"ש לשון ולא כלום דהא ק"ח שרי אפי' שהה קצת מבעו"י, אלא שלא הגיע עד מאב"ד, א"ו כהטו"ז, ובזה ניחא נמי הא דקאמר התם עקר ד"ה לא יחזור, והוא ג"כ תמוה מאי ד"ה לא יחזור דקאמר וגם מהו עקר דקאמר הא לב"ש אין משהין ולא כלום וא"כ מאי יעקר ומאי יחזור, וגם בזה עמד בחי' ח"ס ומפרש עפ"י הנ"ל דקאי אק"ח ועדיין צ"ע פשיטא דלב"ש לא יחזור כיון דאפי' להשהות אסור, וא"כ אכתי לא א"ש לשון ד"ה דקאמרי ולהנ"ל י"ל דשפיר אתא לאשמעי' לאפוקי משיטת הב"ח דס"ל דבפחות ממאב"ד הו"ל בכלל ק"ח, וא"כ קמ"ל דעקר ד"ה לא יחזיר אפי' לא נתבשל אלא ב"ד כל שכבר שהה כלום אפי' רגע שוב לא יחזור כלל ודו"ק:
מיהא בעיקרא דמילתא אי לב"ש ק"ח שרי' צ"ע דהא ב"ש גזרו על כל המלאכות שלא יתחיל מבעו"י אלא בכדי שהי' ביום לגמור המלאכה כדאיתא בפ"ק דף י"ח וא"כ ק"ח לב"ש נמי אסור לכאורה ודבר זה יתבאר בס"ד לקמן. ועי' לקמן אות דנפק"מ מזה גם אליבא דהילכתא:
ג) שם דעי"כ מסיח דעתו עיי' בטו"ז סק"ג הביא דברי הב"י דף ל"ח, שכתבו לחד שינוי דבק"ח לא שרי' אלא בתנור אבל לא בכירה, כיון דשליט בי' אוירא איכא למיחוש שמא יחתה גם לצורך אחר, ובטו"ז הכריע דהתוס' עצמן לא ס"ל כן להלכה, שהרי בפ"ק דף י"ח, אמרי בשל ולא בשל אסור ואי שדי בי' גרמא חי' ש"ד, ופי' התוס' הא דבשל ולא בשל אסור צ"ל דלא הוי כמאב"ד דאל"כ הי' מותר להשהותו ע"ג כירה אפי' אינו גרוף וקטום ש"מ שהיו מפרשין האי מילתא גם אכירה, ולענ"ד נראה דאין ראי' מזה, וכוונת התוס' משום דלכאורה הומ"ל דחנניא לא התיר כמאב"ד אלא בכירה ולא בתנור, דתנור חמור מכירה דלא מהני בי' אפי' גרו"ק מיהא הא כללא הוא דכל היכא דבכירה מותר אפי' אינו גו"ק מותר גם בתנור, ולא חמיר תנור מכירה אלא לענין מה דבכירה שרי בגרו"ק בכה"ג אסור בתנור אפי' גו"ק אבל לענין מאי דבכירה מותר אפי' אינו גרו"ק בזה שוה תנור לכירה, ולפי"ז שפיר כתב התוס' כיון דבכירה מותר אפי' באינו גרו"ק ממילא בתנור נמי שרי', אבל לעולם אימא לך דקידר' חייתא לא שרי' אלא בתנור, וראיתי בס' אמרי בינה להגאון בעל אמרי אש שהביא ראי' ממש"כ בתוס' דף ל"ח ע"ב בד"ה תנור שכ' וז"ל אי להחזיר תנן ה"כ האי לא יתן לא יחזור אבל לשהות משה' אפי' בתנור שאינו גרו"ק, כדמשמע בפ"ק דשרי' קידרא חייתא ובשל כמאב"ד אפי' באינו גרו"ק ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני לעיל לא תמלא אשה קדרה וכו', ואיס"ד דהתוס' ס"ל דקידרא חייתא לא שרי' אלא בתנור בלא"ה הו"מ להכריח כן דמיירי בתנור, א"ו דס"ל בפשיטות גם בכירה, ולענ"ד נראה גם מזה אין ראי' כלל, דודאי הא דנחתי' לחלק בין תנור לכירה, היינו בתר דכבר מוכח לן דהש"ס מיירי בתנור א"כ שפיר י"ל דבכירה אסור כיון דאין ללמוד כירה מתנור לענין זה מסברא לחלק שכ' התוס' אבל אי הוי מיירי הא סוגי' בסתמא, ודאי מדעתא דנפשו לא הוי עולה על הדעת לחלק כיון דסתמא קתני מהיכ"ת נחלק ביניהם משו"ה הוצרכו התוס' לאתוי' ראי' מעלמא דמיירי בתנור דמילתא דהש"ס מיירי בתנור, שוב י"ל דלא מצינו למילף לענין זה כירה מתנור, ולפימש"כ לעיל לפרש הא דקאמר בברייתא מה הן משהין ב"ש ולא כלום היינו למשרי קידר' חייתא אתי', ממילא יש ראי' מזה דבכיר' נמי שרי' קידר' חייתא, ולענין הלכה נראה מכל הפוסקים דלא נחתי לחלק בזה בין כירה לתנור וכדפסק בש"ע, בפרט דלשיטת הרי"ף והרמב"ם אין הכרח לזה כלל, דהתוס' לא הוצרכו לכך אלא כדי לאוקמי איבעי' דשכח קדרה אליבא דחנניא אבל למאן דל"פ כחנניא א"כ אוקמיני' להך איבעי בפשיטו' ולא צריכנא לנחותי לכך כלל:
ועיין בתוס' ישנים בדף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה תנור שכ' דאי מתני' להשהות תנן בתנור נמי אסור להשהות אע"ג דקידר' חייתא לעיל שרי ההוא כחנניא ומתני' אי להשהות תנן אתי' דלא כחנניא, מוכח דס"ל דלמאן דפסק דלא כחנניא, קידר' חייתא נמי אסור' א"כ לדיעה קמייתא שבשו"ע לא הוי לי' למשרי קידר' חייתא כלל, מיהא הר"ף והרמב"ם ע"כ ל"ס להו האי סברא דאינהו פסקי דלא כחנניא ואפ"ה שרי' ק"ח, וכדקיימ"ל נמי בשו"ע ועיקר סברת התו"י בזה צ"ע להבין האיך תלי' זה בפלוגתא דחנניא ורבנן, ומאי ענין זל"ז, ויתבאר בס"ד לקמן בס"ב במש"כ על המג"א ס"ק כ"ו עיי"ש: (ד) שם בשו"ע אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים, זהו שיטת הרמב"ם והרשב"א דלא מקרי גריפה אא"כ הוציא כל הגחלים, והוא מהירושלמי הגורף צריך שיגריף את כל צרכו אלא דלשיטה זו קשה א"כ בתנור אמאי אסרו גריף, ופי' הרמב"ם מפני שא"א שלא ישאר בו ניצוץ א' וממנו ראוי לחתות ולהסיק, והא דלא אמרי' כן גם בכירה כ' הרשב"א דלדבריו צריכין אנו לומר דאעפ"י שנשארו נצוצות מחמת שהבלה מועט אינו ראוי להתחמם ע"י ניצוצין מועטין הנשארים ולא יהיב דעתא ולא אתי לחתויי אבל תנור מתוך שהבלו רב יהיב דעתו ומחתה, אבל רז"ה והר"ן ס"ל מחמת דוחק קושי' הנ"ל דגרפה שאמרו לא שיהא צריך לגרוף ולהוציא חוץ מן הכירה אלא שמגריף ומסלק הגחלים לצד א' ויניח הקדירה במקום הגרוף הלכך בתנור הגרוף איכא למגזר שמא יחתה, והרשב"א הקשה על זה א"כ מאי קמבע"ל לש"ס מהו לסמוך, דודאי טפי איכא למגזר לחתוי בגחלים בשקדרה וגחלים בכירה עצמה ממה דאיכא למגזר בשהגחלים בתוכה, וקדרה סמוכה לה בחוץ, ומתוך כך ס"ל דודאי גריפה ממש בעינן אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו כראה כגרוף ואתי לאשהויי או להדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתוי, ועיין מש"כ הר"ן ליישב קושי' הרשב"א דטפי עדיף גריפה משום דמעשיו מוכיחין עליו כיון שגרף וסילק לצד א' לא יהיב דעתי' תו לחתוי אבל בשאינה גריפה אפי' בסמוכה איכא למגזר, ועיין מש"כ הרשב"א דזה דבר רחוק ודחיק עיי"ש, ולולי דב"ק ז"ל הי' נלענ"ד דיש להסביר בפשיטות החילוק בין תנור לכירה בין לשיטת הבעה"מ, בין לשיטת הרמב"ם דדוקא בכירה דלא נפיש הבלי' וא"כ אפי' לא יגרוף הגחלים לא הו"ל למיחוש שיקדיח תבשילו, א"כ יש הוכחה במה דגרף דמחמת דלהוי לי' הכירא הוא דעביד, משו"ה לא גזרי' שמא יחתה, דודאי בחול לא הוי עביד הכי משא"כ בתנור דהבלי' רב א"כ אף בחול דרך לגרוף הגחלים לצד א' כי היכי דלא לקדח תבשילו, משו"ה לא מהני גריפה לצד א', דבזה אין מעשיו מוכיחין דמחמת שבת עשה כן, וכן י"ל גם אליבא דרמב"ם דבעי' שיגרוף את כלו, ומ"מ בתנור אסור משום דא"א שלא ישאר ניצוץ א' ואתי לחתוי א"כ בכירה אמאי שרי די"ל דכירה אית לי' הכירא במה דגריף הגחלים משא"כ בתנור אין הגריפה הוכחה על מעשיו דאף בחול דרכו לגרפו משום דנפיש הבלי' ושפיר איכא למגזר דאתי לחתוי מיעוט הניצוצות שנשארו בתוכו, ועיי' בש"ס דף צ"ח ע"ב בשמעתא דתנור וכיפה ובתוס' ד"ה אילימא דאביי ס"ל דא"א לאוקמי הך דכיפח בגריפה דבגריפה לא מסתבר לי' לחלק בין גפת ועצים לקש וגבבא, ורב אדא דמוקי לה בגריפה ס"ל דיש לעולם חום יותר כשהיסק בגו"ע אע"ג דגריפה, מבקש ובגבבא ואינה גריפה, עיי"ש וצ"ע וכי יפלגו במציאות, אולם למש"כ נ"ל בס"ד דר"ל אביי ורב אדא פליגו בפלוגתי' דהרמב"ם והרז"ה בפירוש גריפה, דהנה אי בעי' גריף לגמרי כשיטת הרמב"ם כ"כ הרשב"א דצ"ל הטעם בתנור משום גזרה אטו אינו גריף או כירה אינה גריפה, והר"ן תמה על זה מהיכ"ת לגזור כולי האי עיי"ש, וא"כ עכ"פ אפי' אם ע"כ נצטרך לדחוק דמ"מ בתנור שפיר גזרי' משום דנפיש הבלי' אבל בכופא דלא נפיש הבלי' כולי האי בודאי לא מסתבר למגזר גריף אטו אינו גריף, וע"כ הוי ס"ל לאביי דבכופח כל שגריף מותר אפי' בגו"ע דאם גרפו כולו ל"ש שמא יחתה ומשום גזרה אטו אינו גריף גזרה רחוקה היא בכופח דלא נפיש הבלי' כולי האי, וא"כ ע"כ הא דקתני בגו"ע הרי היא כתנור לענין איסור לסמוך קאמר ובאינו גריף, אבל ר"א הוי ס"ל כהרז"ה היינו דגרפו לצד א' וטעמא דבתנור אסור משום דע"י שהבלו רב אין מעשיו מוכיחין דמשום שבת עבד כן כיון דגם בחול דרכו בכך, והאי טעמא גופא שייך נמי גם בכופח, כיון דעכ"פ נפיש הבלי' מכירה ליכא הכירא דאימר משום שלא יקדיח תבשילו גרף הגחלים וא"ש בס"ד, ובזה יתיישב נמי ע"כ מה דאיכא למידק סמיכה אמאי אסור בתנור הא עד כאן לא מחלקי' בין כירה לתנור אלא לעינן גרו"ק דמה דאסור בכירה אא"כ גריפה אסרי' בתנור אפי' בגרו"ק אבל מה דבכירה שרי אפי' באינו גריף גם בתנור מותר, וא"כ כיון דמסקי' דבכירה מותר לסמוך באינו גו"ק הו"ל למשרי כן גם בתנור, וי"ל דבאמת היינו טעמא דהי' סביר רב יוסף למימר דלסמוך ש"ד גם בתנור, עיי"ש בש"ס, אבל לדינא צ"ע אמאי אסור לסמוך, ולפי מש"כ א"ש בס"ד די"ל דוקא בכירה דלא נפיש הבל איכא הכירא במה דסמכו מבחוץ ולא מבפנים דעבד כן משום שבת וממילא לא אתי לחתוי, אבל בתנור כיון דנפיש הבלי' א"כ גם בחול דרכו לסמוך הקדרה מבחוץ ולא מבפנים ושוב אין לו היכר ואיכא למגזור שמא יחתה, ובזה ניחא לי בס"ד ליישב הא דאמר אביי אילימא באינו גריף אלא כירה דאינו גריף על גביו מי שרי, והקשו בתוס' אי גרסינן אילימא משמע דיש מקום לאוקמי' גם בגריף א"כ מאי ראי' מייתי אביי ומתוך כך כ' דל"ג אילימא עיי"ש ולהנ"ל י"ל דאביי ה"ק דהא כ"כ דאביי ס"ל כשיטת הרמב"ם דבעי' שיגרוף את כלו ומשו"ה הוי ס"ל לאביי דבכופח גרו"ק שרי, דל"ש למגזר אטו כירה כמש"כ, ולפי"ז י"ל דאביי ה"ק אילימא באינו גריף כלו אלא מקצתו אלא כירה דאינו גריף כלו ע"ג מי שרי, וניחא השתא לשון אילימא באינו גריף, דהנה האי דגרף מקצתו מצינו לכללו בלשון גרוף וכשיטת הבעה"מ, ומצינו ג"כ לכללו בהדי אינו גרוף וכשיטת הרמב"ם ולפי"ז אביי ה"ק א' בהדי גרוף כיילית לי' לגרוף מקצתו א"כ ע"כ צ"ל דבתנור היי"ט דאסור משום דבזה ליכא היכרא במה שנגרף א"כ מהיי"ט גופא הוי לך למיסור לסמוך בתנור מהיי"ט גופא כיון דמחמת שהבלו נפיש ליכא הכירא, וע"כ צ"ל דהוי בכלל אינו גריף א"כ ע"כ טעמא דתנור אסור משום גזרה אטו כירה שאינה גריפה וכיון דבכופח לא מסתבר למגזר כולי האי א"כ ע"כ בכופת גריף שרי שוב מוכח מדקתני בגו"ע ה"ה כתנור דלענין לסמוך קאמר, וא"כ ממילא מוכח דלסמוך אסור בתנור, וא"ש גירסת אילימא כנלענ"ד בס"ד נכון, ולפי מש"כ דגם לטעמא דהרמב"ם י"ל כן בתנור איכא למיחוש טפי שמא יחתה אותו ניצוץ א' שנשאר בתנור משום דבתנור אין ראיה ממה שגרפו, י"ל דאביי ור"א תרוויי' ס"ל דגריפה היינו גרפו כלו אלא דפליגו אי הוי טעם האיסור בתנור גריף כמו שכתבתי או כמו שכ' הרשב"א דהטעם משום גזרה אטו כירה, וניחא נמי דלהלכתא קיימ"ל כאביי דאסור לסמוך בתנור ולענין פירושא דמתני' קיימ"ל כר"א דבכופח גו"ע כמי אסור מוכח דטעמא דאיסור גרי"ק בתנור הוא משום דבזה ליכא הכירא, ומהיי"ט גופא אסור לסמוך וא"ש טעמא דהרמב"ם ודו"ק:
ה בשו"ע או שכיסה גחלים באפר למעט חומם, עיין מג"א סק"ג דאפי' הובערו אח"כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי, והוא מימרא דריב"נ אר"א בש"ס עיי"ש, והכה הרי"ף והרמב"ם והטושו"ע השמטו דין זה, וכבר עמד בזה הפנ"י שם, דא"כ צ"ל דהוי ס"ל הא דקאמר בש"ס ש"ה דקטמה דיחוי בעלמא הוא, דאפשר דס"ל כיון דהובערו הדר' למילתא קמייתא, אלא דמצטמק ויפה לו מותר, ומתוך כך תמה על דברי המג"א דמסתימת לשונו משמע דלגמרי הוי כקטמו ואפי' בלא בשל כ"צ והא ליתא דר"א גופי' לא התיר אלא בבישל כ"צ ומצטמק ויפ"ל דע"י שקטמו גלי דעתי' דלא ניחא בצימוק, אבל לענין לא בישל כ"צ לא מהני האי גילוי דעת ועוד כיון שהשמיטו כל הפוסקים להאי דינא דקטמה והובערה דינו כקטום משמע דלא קיימ"ל הכי, ועיי"ש שהניח דברי המג"א בצ"ע:
והנה מש"כ הפ"י דס"ל להרי"ף דהובערה הדר' למילתא קמייתא וטעמי דר"א משום דמצוי"ל מותר לכאורה צ"ע א"כ איך מייתי הרי"ף ראי' מריב"נ אר"א הנ"ל דלא קיימ"ל כחנניא דא"כ למה לי קטמי' ולהנ"ל אדרבא ע"כ צ"ל דס"ל מצטמק ויפ"ל מותר כיון דהובערה הדרה למילתא קמייתא, מיהא לפי מש"כ לעיל בס"ד באריכות דס"ל להרי"ף דהך פלוגתא דמויפ"ל אינו ענין לפלוגתא דחנניא ורבנן כלל, אלא דפליגי אליבא דתרווייהו, למר כדאית לי' ולמר כדאי"ל, ניחא דהרי"ף לא מייתי ראי' אלא דס"ל בשל כמאב"ד לא מהני מדלא שרי ריב"נ אר"א אלא בבשל כ"צ. אלא דס"ל בבשל כ"צ מותר מצטמק ויפ"ל, משו"ה שרי' אפי' הובערו אע"ג דהדרי למילתא קמייתא, ומזה סייעתא נכונה למש"כ לעיל באות א' עיי"ש, ומ"מ דברי המג"א מיהת שכ' להלכה פסוקה דקטמה והובערה הו"ל כגו"ק לגמרי צע"ג, ועיין פרמ"ג, ועי' בס' בנין אריאל ח"ב מש"כ בזה ביישוב השמטת הרי"ף להך מימרא, ועיי' בחידושי הריטב"א שם, ומדבריו למדנו דהא דאמרי' קטמה והובערה שרי היינו דוקא בהובערה אחר שכבר נתן הקדרה עלי' אבל אי הובערה מקמי הכי לא עיי"ש מה שכ' לפרש עפי"ז סוגי' דשמעתן שנתקשו בה בתוס' ובח"ר, ועפ"י דבריו מתפרש שמעתן שפיר כדת ש"ת אין אונס ע"ש ועכ"פ דין זה אינו אלא בהובערו אח"כ אבל מקודם שנתן הקדרה עליה לא מהני ולא אמרי' בזה כיון דגלי דעתו דלא בעי לגחלים סגי, וז"ב:
ו בשו"ע אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כ"צ וכו' אא"כ גרף וכו' משמע דס"ל דבגרו"ק שרי אפי' לא בשל כמאב"ד, וכן היא בח"ר עיי"ש, דמתחילה מספק"ל בזה ואח"כ העלה דשרי, מיהא ממש"כ הרא"ש ליישב שיטת הרי"ף, מהא דהקשה עליו הבעה"מ, דמייתי מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה אא"כ נצולו מבעו"י כמאב"ד, וכיון דפסק דלא כחנניא, מאי נפק"מ במה דנצלה כמאב"ד ותי' הרא"ש בשם רבינו יונה דנפק"מ עכ"פ לענין גרו"ק מוכח דס"ל דאפי' בגרו"ק בעי' דוקא כמאב"ד, וצע"ג דהמחבר כ' בפשיטות דבגרו"ק שרי אפי' לא הוי כמאב"ד וראיתי שהקשה כן בס' אמרי בינה להגאון אמרי אש, והביא עוד בשם הרמ"ק שהובא בכ"מ בפ"ט מה' שבת, ובשם הסמ"ג דנמי הכי ס"ל עיי"ש, וא"כ צע"ג על השו"ע בדין זה וצ"ע: (ז) בשו"ע ואפי' אינה גרופה מותר לסמוך לה קדרה חוצה לה, עיין במג"א סק"ה וסק"ו דנפק"מ עוד בין דיעה ראשונה שהיא שיטת הרמב"ם והרי"ף, לדיעה שני' אי מותר לסמוך בחזרה בשבת ועיין מחהש"ק שביאר יפה דברי המג"א עפ"י מה דמייתי הרי"ף ראי' דמסקנת הש"ס דלא כחנניא מדבעי להו מהו לסמוך וע"כ האי איבעי אינו אלא מהו לסמוך ע"י שהי' דאי לסמוך להחזיר לא קפשיט מידי, דאין ללמוד חזרה משהי' וא"כ נהי דאבעי דמותר לסמוך נפשוט לענין שהי' אבל אכתי לא נדע לענין חזרה, אבל אינך פוסקים דס"ל כחנניא ע"כ ס"ל דהגמ' פשיט לסמוך בחזרה מלסמוך דשהי' וא"כ ממילא נפשוט נמי דמותר להחזיר, אלא דעדיין צ"ע כיון דלמ"ד אין מחזירין באינה גרו"ק אפי' בע"ש אין מחזירין, וא"כ מאי ארי' דנקט המג"א דאסור לסמוך בשבת אפי' בע"ש הו"ל לאסור לסמוך בחזרה, אם אין שהות ביום שירתיח, וי"ל, והדג"מ כ' על המג"א דמש"כ בשבת אסור היינו דוקא לסמוך תחלה בשבת אבל אם סמך מע"ש מותר להחזיר ולסמוך כדמוכח משתי כירות המתאימות, ודבריו תמוהים דהא בש"ס דחי מאי דבעי למפשט מהאי ברייתא שאני התם כיון דאדלי' שליט בי' אוירא, ונלענ"ד להביא ראי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל דלמאן דל"ס לי' כחנניא, אסור לסמוך בחזרה ודוקא לסמוך בשהי' שרי', והוא ממה דאמרי' בש"ס ואף רב אושעי' סבר מחזירין אפי' בשבת דאמר ר"א פעם אחת היינו עומדין לעילא מר"ח רבה, והעלנו לו קומקים של חמין והחזרנוהו בשבת ולא אמר לנו דבר, והקשה המהרש"א מאי ראי' מייתי דילמא בסמיכה החזירוהו, אבל ע"ג י"ל דאסור, והניח בקושי' מיהא לפי מש"כ המג"א דלשיטת הרי"ף והרמב"ם אסור לסמוך בחזרה ניחא, דהא רב אושעי' ס"ל דלא כחנניא כמו שהוכיח הרי"ף מהך מימרא דקטמה והובערה, וא"כ לדידי' ליכא התירא בלסמוך אלא בשהי' אבל לא בחזרה, וא"כ אי לאו דס"ל מחזירין אפי' בשבת היכא דהוי גרו"ק, אף לסמוך ע"י חזרה הוי אסור, א"ו דבגרו"ק מחזירין אפי' בשבת ושפיר מייתי ראי' ודו"ק:
ח בהגה שתי כירות המתאימות זא"ז ודופן של חרס ביניהם האחת גרו"ק והשני' אינה גרו"ק מותר לשהות על הגרו"ק אע"פ שמוסיף הבל מאינה גרו"ק, בטו"ז ס"ק ד' תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא הוא ק"ו מסמיכה לכירה, דהא מוכח בש"ס דאפי' אי הוי אסור לסמוך מ"מ בכהיי"ג הוי מותר, כדאמרינן בגמרא כיון דמדלי שליט בי' אוירא, וכיון דנפשט' האיבעי' דאפי' לסמוך שרי כש"כ בכה"ג, עיי"ש שהניח בקושי' ועיי' מש"כ המחהש"ק סק"ו לתרץ בשם תוס' שבת, והקושי' אלימא יותר על הרב"י שהקשה על הטור שהשמיט דין זה, ומה זו קושי' הא מוכח בגמ' דהוא ק"ו מדין סמיכה ועל זה גם תי' שבמחהש"ק הנ"ל אינו מספיק כלל, והנלענ"ד בזה בס"ד ליישב בפשוט, דהא ודאי הא דקתני מתני' נותנין עלי' תבשיל האי עלי' כולל נמי בסוכה, תדע דהא לענין אי לשהות תנן קיימ"ל דגם תוכה מותר, ועוד אפי' אי להחזיר תנן, דבאמת יש סברא לחלק בין גבה לתוכה כדקיימ"ל מ"מ הוצרך לאשמעי' ל"ש אלא ע"ג אבל תוכה אסור מכלל דמלישנא לא הוי שמעי' לה, וכ"ש אי להשהות תנן דבאמת הפירוש נותנין עליה היינו אפי' בתוכה. והנה הא נמי פשוט דסברת הש"ס כיון דמדלי' שליט בה אוירא ל"ש אלא על גבה ממש אבל בתוכה שפיר הוי רבותא דמותר ליתן לתוך כירה הגרופה אע"ג דסליק בה הבלא מאידך דהא ודאי לא הוי ידעי' ממה דמותר לסמוך כיון דהכא מוקף במחיצות בכירה גרופה ומחד צד סליק הבלא מהאינה גרופה, ולפי"ז ניחא דברייתא קתני משהין על גבי גרו"ק והכוונה על גבה ממש בזה שפיר שייך הסברא כיון דמדלי' שליט בה אוירא אבל הרמ"א דקדק בלשון קדשו ולא נקיט על גבי גרו"ק, אלא על גרו"ק ולשון זה כולל נמי אי ניתנו על שולי הכירה דהיינו בתוכה, ובכהיי"ג הוי שפיר רבותא דלא הוי שמעינן ממה דמותר לסמוך כנ"ל פשוט ונכון: (ט) במג"א ס"ק ג' כ' דא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק קטומה כ"ש סגי, ונראה דעכ"פ צריך ש תכסה כל האש כלו, ומ"מ שיעורו דהאי כ"ש לא אתפרש דודאי לא מסתבר דבכ"ש ממש סגי, ונ"ל מדקדוק לשון המשנה דתנן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ולא הו"ל למתניי אלא שיתן אפר מאי את האפר דקתני בה' הידועה, מתוך כך משמע לי דעכ"פ צריך שיתן כל האפר של העצים שהוסק בהם הכירה:
י שם בשו"ע ותנור אפי' הוסק בקו"ג אסור אפילו לסמוך לו אפי' הוא גו"ק וכ' בהגה דוקא כ"ז שהיד סולדת בו ובמג"א ס"ק ט' אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' בשבת ואפשר דאפי' אין גו"ק שרי עכ"ל וצע"ג דמ"מ אמאי לא נחוש שמא יחתה כיון דאינו גו"ק, ואי בגחלים עוממות מיירי הא אמרי' בש"ס נחלים שעממו ה"ה כגרו"ק, וע"כ מה שכ' המג"א אפי' אין גרו"ק שרי היינו בגחלים שלא עממו א"כ צ"ע אמאי לג"ז שמא יחת' וצע"ג:
יא בשו"ע וכופח אם הוסק בקו"ג דינו ככירה בגפת או בעצים דינו כתנור, בטור כ' אם הוסק בקו"ג מותר ע"י גרו"ק, והקשה הב"י דהא נגד המשמעות הפשוט דהא בכירה אין חילוק בקו"ג בין גו"ק לאינו גו"ק, ועיין מש"כ הטו"ז בסק"ו לתרץ ותמה על הרב"י דודאי מוכח כן בגמ' מדאמרי' דכופח הוי נפיש הבלי' מכירה חוטר מתנור, בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הו' קו"ג ונפו"ע שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו דבקו"ג שרי' אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפילו בקו"ג בעי' גו"ק, א"ד הטו"ז ולענ"ד דבריו תמוהים בזה דהא בלא"ה יש חומרא בכופח מבכירה, דבכירה באינה גרו"ק עכ"פ מותר לסמוך מבחוץ, משא"כ בכופח למאי דקיימ"ל כאביי דתניא כוותי' וא"כ שפיר קאמר תרוויי' דזוטר הבלי' מתנור בקו"נ, ועכ"פ הו"ל להתיר מיהת לסמוך כיון דזה מותר בכירה אפי' אינה גרו"ק, ולהכי קאמר דנפיש הבלי' מכירה, ומכ"ש דאין כאן מקום לתמוה על הרב"י דלא כ' הוכחה זאת, אמנם נלענ"ד ראי' נכונה לשיטת הטור בזה מדקדוק לשון המשנה דקתני כופח שהסיקוהו בקו"ג הרי הוא ככירים, והוא פליאה דהתנא משנה לשונו בזה דבמשנה ראשונה נקיט כירה שהסיקוה, וה"ק הרי הוא ככירים לא הו"ל למנקט אלא ה"ה ככירה כמו במשנה קמייתא, מיהא לשיטת הטור י"ל דבא לרמז דה"ה כמו שני כירות המתאימות אחת גרו"ק ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה דקיימ"ל משהין ע"ג גרו"ק ואין משהין ע"ג שאינה גרו"ק וא"כ ה"כ בהסייקוהו בקו"ג דינו הכי אם הוא גרו"ק משהין ואם אינה גרו"ק אין משהין והיינו ממש שיטת הטור, כנ"ל בס"ד ראי' נכונה לשיטת הטור, והשתא דאתית להכי שמעי' מנה נמי דאפילו לשיטת הטור דבעי' גרו"ק, מ"מ נהי דכופח דינו גם לענין סמיכה כתנור דאסור לסמוך לו אפי' גו"ק, מ"מ בקו"ג שאינו גרוף אע"ג דלהטור אסור ע"ג ותוכה מ"מ אינו כתנור ממש לענין זה אלא ככירה דעכ"פ מותר לסמוך כנ"ל ע"נ בס"ד:
יב בשו"ע ואם שכח ושהה וכו' אסור עד מו"ש, עיי' מג"א ס"ק י"א בשם הגהמי"י דלאחרינא שרי, והמג"א כ' דאזל לשיטתו דס"ל כר"מ גבי מבשל בשבת, אבל אנן דקיימ"ל כר"י גם לאחרים אסור ועיין מחהש"ק פירושו, אלא דצל"ע הא הרח"ש מפרש האיבעיא דעקר ושהה, דקמבע"ל אי אסור גם לבני ביתו, והנה איבעי זו לא נפשטא והו"ל למפסק לקולא כמו דפסקו לקולא הני דמפרשי להך איבעי' לענין בישל כ"צ ומצטמק ויפ"ל וכדקיימ"ל נמי בשו"ע עיין טו"ז סק"ז, וא"כ הה"ד להרא"ש דמפרש להך אבעי' לענין ב"ב הו"ל למפסק לקולא דלב"ב שרי ונהי דלפי מש"כ המג"א ראי' מיור"ד סי' צ"ט דמי שנתבטל בשבילו ה"ה כדידי' וזה באמת צ"ע על הרא"ש עכ"פ שמעי' מיהת דלאחרים דלאו ב"ב שרי לפי' הרא"ש, וא"כ י"ל דהגהמיי"ר נמי ס"ל כפי' הנ"ל, וי"ל כן גם אליבא דר' יהודה דהא דר"י אוסר בשוגג גם לאחרים בו ביום היינו דוקא התם משום דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד, אבל הכא לא נקיט הגמ' לשון קנסו, אלא משום דילמא אתי לאערומי ושפיר י"ל גם לר"י דבשביל אחרים לא אתי לאערומי, משא"כ במבשל בשבת דלאו משום אתי לאערומי הוא, דהא לא נחשדו ישראל על השבתות דיבשל במזיד, אלא איפכא אמרי' דקנסו שוגג גם לאחרים אטו שיתירו התבשיל לאחרים גם אם בישל במזיד והחילוק ק"ל, וצ"ע, ועפ"י שיטת הגמי"י הנ"ל ושיטת הרא"ש דעכ"פ לאחרים שרי, כ"ל ליישב קושי' חמורה שהביא בחי' ח"ס בשם הררק"ח, מ"פ הגמרא ולטעמיך נוטלין קטמה אין לא קטמה לא, אלא תני נוטלין משום מחזירין ה"כ סומכין משום מקיימין, והקשה הגאון הנ"ל דלמאי דקיימ"ל בשהה באיסור אסור אפי' בדיעבד א"כ הו"ל הוקצה ואסור לטלטלה בשבת, ושפיר קאמר קטמה אין אבל לא קטמה באמת אסור ליטלו מע"ג כירה משום מוקצה, ומש"כ הח"ס שם דבהך ברייתא ל"ש הך דינא דהתם מיירי שקיטמה ועשה את שלו רק שהובערה אח"כ א"כ השהה באיסור מ"מ המאכל מותר דע"כ לא אמרי' שם דקנסו שוגג אטו מזיד משום דרבו המשהין במזיד הה"ד בלא קטמה כלל אבל היכא דעשה את שלו אלא שאח"כ הובערה לא אמרי' כן, ודבריו תמוהים מאוד איה"נ אי קטמה והובערה אח"כ, אבל אנן קיימי' אדיוקא דפריך ולטעמיך נוטלין קטמה אין לא קטמה לא, והיינו בלא קטמה כלל ע"ז שפיר אמרי' דכיון דלא קטמה כלל איה"נ דאסור משום מוקצה, והוא קושי' גדולה, מיהא לשיטת הגמיי"ר הנ"ל דלאחרים שרי ניחא שפיר דהא מבואר במג"א סס"י ש"ח בשם הר"ן דכל מידי דראוי מחמת עצמו אלא דאיסורא הוא דרביע עלה אע"ג דלבעלים לא חזיא מ"מ לא הוי מוקצה אלא להבעלים אבל לאחרינא דחזי לאכילה לא הוי מוקצה ע"ש, וא"כ כיון דעכ"פ לאחרים חזי' באכילה שוב לא הוי מוקצה בטלטול גם לבעלים, ודו"ק. מיהא להמג"א דס"ל גם לאחרים אסור הקושי' קמה וגם נצבה, וצע"ג עיי' מג"א סימן תמ"ו סק"ג:
יג בשו"ע י"א שכל שנתבשל כמאב"ד, או שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפ"ל מותר להשהותו, אפילו אינה גרו"ק וכו', ואם שכח ושיהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד אסור וכו', צע"ג למה הוצרך המחבר לחזור ולשנות הלכה זו אליבא דדיעה שני' דהא פשיטא דלא עדיף בלא בשל כמאב"ד לדיעה זו מבישל כמאב"ד לדיעה א', וכיון שכבר כ' דלדיעה ראשונה כל שלא בשל כ"צ אסור בדעבד הה"ד וק"ו לדיעה זו בלא בשל כמאב"ד, ונראה ליישב בס"ד דהא מבואר בש"ס דהטעם דאמרי' בשכח קדרה ע"ג כירה אסור בדיעבד אפי' בשוגג משום דרבים משהין במזיד ואמרו שוגג היינו, וא"כ שפיר הוי ס"ד דלא שייך לומר כן אלא אליבא דדיעה ראשונה דמיירי בתבשיל כמאב"ד והו"א בזה שייך דאתי לאערומי, דהא לחנניא כהיי"ג שרי אפי' לכתחילה אבל בלא בשל כמאב"ד הו"א דבזה ל"ש אתי לאערומי דהכל יודעין דיש בזה איסור מבשל בשבת, וכהיי"ג שפיר כ' הרא"ש לענין חזרה בע"ש עיי"ש, וא"כ הו"א דבזה שרי בשוכח והו"א דכל השקו"ט דסוגיין אזל אליבא דמאן דאסור כמאב"ד דכן פי' רש"י באמת עיי"ש משו"ה הוצרך בשו"ע לחזור ולשנות דאפי' לפי דיעה זו אמרי' כל שהוא פחות ממאב"ד אסור בשכח ושיהה כנ"ל נכון בס"ד:
והנה בהא דפירש"י בגמרא אבעי' דשכח קדרה ע"ג כירה ובישלה בשבת דהאיבעי' אליבא דמאן דאסר כמאב"ד ומדלא מפרש דהאיבעי' אפי' אליבא מאן דשרי כמאב"ד דהוי כהילכתא לרש"י דפסק כחנניא, א"נ דהו"ל לפרש דאבעי היא אליבא דכו"ע למר כדאית לי' ולמר כדא"ל כדפירשו התוס', נראה מזה דלרש"י איה"נ דלמאן דס"ל כחנניא והאיבעיא הוא לענין לא בשל כמאב"ד לא הוי אמר ר"נ דבין בשוגג בין במזיד אסור משום דאתי לאערומי כיון דהכל יודעין שזהו מבשל ממש הוי דינו כמו מבשל בשבת בעלמא, אלא דצלע"ג אפי' רש"י הא מסקי' התם בש"ס כאן קודם גזרה כאן לאחר גזרה ואמרי' מאי גזרה בתחילה הוי אומרים המבשל בשבת וכו' והה"ד לשוכח, משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחים אנו חזרו וקנסו אף על השוכח, וא"כ עכ"פ מוכח מיהת דחכמים נמנו וגזרו על השוכח, וממנפ"ש האי גזירתא היכא דמיא אי בבשל כמאב"ד, א"כ הרי מוכח בהדי' דלית הילכתא כחנניא ואיך פסק רש"י כחנניא, וע"כ צ"ל דמשכחת לה הך גזרה אפי' אליבא דחנניא וכגון בלא בשל כמאב"ד, א"נ בקידר' חייתא כמש"כ התוס', א"כ מאי דוחקא דרש"י לפרש הך אבעי' דשכח קדרה ע"ג כירה שלא אליבא דהילכתא כיון דע"כ צ"ל דגם אליבא דחנניא גזרו על השוכח, והיא קושיי' אלימתא לענ"ד, ואפשר לומר בטעמא דרש"י משום דהוי קשי' לי' הא דקמבעי לי' בתר הכי עבר ושיהה מהו' וכבר נתקשו בזה כל הראשונים, מה בין זה לאיבעי דשו"ט לעיל בתוך כ"ד בשכח קדרה ע"ג כירה ובישלה, ומה זה דהדר וקמבע"ל היינו הך ועיין תוס' ורא"ש: