ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן נו
במלאכות המתחילות בע"ש ונגמרין בשבת באו"ח סימן רנ"ב ס"א, מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה אעפ"י שא"י לגומרה מבעו"י וכו' וכו' ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט שאם היא על האש אסור שמא יחתה וכו' אם אינה טוחה בטיט אסור שמא יגיס בה וכו' נסתפקתי ביורה עקורה ואינה טוחה בטיט אם אסור במו"ש בכדי שיעשה, ואין לפשוט מהא דקיי"ל גבי עססיות ותורמוסין דאסורין במו"ש בכדי שיעשה אע"ג דלא מיתס' אלא משום שמא יחתה ומ"מ אפי' אם ברי לו שלא הי' מחתה אפ"ה אסור למו"ש, וכן אם עבר ושיהה דבר שהוא מצטמק ויפה לו דאסור בדיעבד, דש"ה דעכ"פ נעשה בו מלאכה בשבת ושייך טעמא דשלא יהנה ממלאכת שבת משא"כ ביורה עקירה ואינה טיחה דלא נעשה בה בשבת שום דבר אלא דחכמים אסרוהו משום שמא יגיס וכיון דלא הגיס בה וגם לא נעשה בה שום דבר בשבת י"ל דא"צ להמתין בכדי שיעשו, וראיתי במהר"ם לובלין בפ"ק דשבת גבי הא דתני' שם דף י"ח ע"ב לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ואם עשאה כן למו"ש אסורין בכדי שיעשו ומסקי' בגמרא הטעם משום גזירה שמא יחתה והקשה א"כ למו"ש אמאי אסורין בכדי שיעשו כיון דלא אסור אלא משום גזירה שמא יחתה ואיהי ידע דלא עשה חיתוי, ותי' דמ"מ אסור דילמא חתה ולאו אדעתי', ודבריו תמוהים בזה דמשמע אי ידעי' בבירור שלא הי' מחתה וכגון דאמר ברי לי או איכא מאן דמסהיד עלי' דלא חתה משמע דשרי ובאמת לא משמע כן בש"ס ובראשונים לקמן בר"פ כירה דכל מה שאסרו חכמים משום שמא יחתה אם עבר ועשה כן אפי' ברי לן שלא עבר אהך מילתא דמחמתי' גזרו בה רבנן, מ"מ אסור למו"ש בכדי שיעשו דהא עכ"פ עבר אדרבנן, ומ"מ בנ"ד ודאי יש לדין די"ל דוקא היכא דעכ"פ נעשה בה שום דבר בשבת משא"כ הכא, ושוב ראיתי בהג"א ר"פ כירה דמספק"ל כה"ג אליבא מאן דס"ל דאפי' בע"ש אין מחזירין ע"ג כירה שא"ג וקטומה, אם החזיר באיסור בשוגג אם מותר באכילה או לא דדלמא דוקא שכח קדירה ובשלה שנתקן המאכל בשבת באיסור אבל בהחזרה הנ"ל שכבר היה מבושל וראוי לאכילה ואינו נהנה כ"כ לא, ואע"ג דאם נכרי עשה לצורך ישראל מותר כה"ג שאין ישראל נהנה ממנו כ"כ מ"מ כשישראל בעצמו עשה איסור אפשר דקנסוהו רבנן, ועי' מ"ש לקמן בסי' רנ"ג בס"ד לפרש עפי"ז איבעי' דש"ס עבר ושיה' מהו, ומדבריו יש לפשוט הא דקמן דע"כ לא מספק"ל אלא משום דעכ"פ מטיא לי' לישראל מיהת הנאה קצת דע"י שהחזירו מע"ש ושיהה ע"ג כירה בשבת עי"ז עמד חומו משא"כ ביורה עקירה רק שאינה טוחה, הרי לא נעשה עמה דבר, וא"כ לא מיבעי למאן דס"ל טעמא דצריך להמתין בכדי שיעשה הוא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ודאי שרי דהא בזה ל"ש הך טעמא, אלא אפי' לטעמא דגזירה נמי י"ל דשרי דכאן גזירה לגזירה היא, דאפי' אם יעשה כן פעם אחרת בע"ש נמי לא מיתסר אלא משום שמא יגיס בה בשבת, ולא אשכחן גזלג"ז בכה"ג אלא מחמת החשש שמא יחתה כמוש"כ הראשונים משום דקרוב הדבר שיחתה, אבל על שמא יגיס לא שייך לומר כן ע"כ נ"ל בדיעבד א"צ להמתין בכדי שיעשה:
ב) במג"א ס"ק ב', כ' דאם הוא מבושל כ"צ מותר לדעת המחבר, ועיי' בתוס' שבת שהרבה לתמוה על המג"א דהא בהדי' כ' שם המחבר דבצמר ליורה אפי' נתבשל כ"צ אסור, ועיי' במחהש"ק מה שכ' לתרץ זה בטוטו"ד, ולפי מש"כ בדג"מ לחלק בין אם היא על האש ובין ביורה עקורה מתיישב קושי' זו בפשיטות:
ג) בהג"ה ויש מתירין שיוציא העכו"ם בשבת אם ייחד לו העכו"ם מקום מבעו"י בבית ישראל עיי' בטו"ז סק"ב ובמג"א ס"ק ה' מה שהקשו על דין זה, ולענ"ד יש לתמוה יותר מגופה דמתני' דתנן אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא בכדי שיצא מפתח ביתו מבעו"י, והא גבי מגביהין עליו וטוענין עמו ע"כ מיירי שכבר קנהו הנכרי מעקרו, או שהחפץ הוא של נכרי, והתם ע"כ הוי טעמא משום מ"ע שיאמרו שמוליך החפץ בשליחות הישראל, א"כ כי ייחד לו מקום מאי הוי, וכיו"ב צ"ע אמש"כ המג"א בסק"ד להקל בשאלה דדוקא במכירה אסור דכשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה, וקשה גבי מגביהין עליו וטוענין עמו דמיירי בחפץ של נכרי או בשאלה מאי איכא למימר, ושוב התבוננתי דאדרבא מדיוקא דמתני' יש ראי' לשיטת המרדכי בזה, דאם איתא דאפי' קנהו מעקרו או בחפץ של נכרי נמי אסור להניחו להוציאו בשבת אלא דוקא בעוד שיצא חוץ לפתח ביתו מבעו"י, מאי ארי' אין מגביהין עליו ואין טוענין עמו הא בלא"ה אסור לו להניחו להוציאו אפי' מוציאו מעצמו, א"ו במכירה הטעם משום דהגוי עדיין לא עשה בו קנין, ובאם החפץ של נכרי לא מיתסר אלא בטוענו עמו, ומגביהין עליו דהישראל מסייע בהדי דבזה כיכר מתוך מעשיו דהוי כמצוה לו לעשות בשבת אבל בלאו הכי שרי, ודו"ק:
ד) שם עיי' מחהש"ק סק"ה כי ייחד לו מקום מאי מהני הא חצר משום שליחות אתרבאי וקיימ"ל אין שליחות לנכרי ועיי' בסי' תמ"ח דלשיטת המ"ד דנכרי לנכרי הוי שליח דלא ממעטי' אלא מאתם גם אתם דבעי' השליח דומי' דמשלח מה אתם בני ברית וכו' אבל היכא דגם המשלח איננו ב"ב, וגם השליח אינו ב"ב שפיר י"ל דנעשה שליח א"כ חצרו של נכרי נמי קונה, ובאמת כבר הוכיח המקו"ח בסי' תמ"ח ובחו"מ סי' ר' דגם בנכרי איכא קנין חצר דהא בהדי' פריך בע"ז דף ע"א ותיקני לי' כליו וכלים מטעם חצר היא כמ"ש השמ"ק בב"מ דף י"א, ועכצ"ל הא דחצר מטעם שליחות אתרבאי הוא דוקא בקטן וקטנה דל"ש בהו לומר כלל חצר המשתמרת דאינם בגדר שמירה וחצר דידהו כחצר שאינו משתמרת הוא דהא לאו בני דיעה נינהו וא"א להו למזכי בחצר רק מטעם שליחות כמזכה להו ע"י אחר, משו"ה אמרי' דוקא בקטנה רחמנא רבי' אבל קטן דל"ל שליחות לא קני אבל גדול קניא מטעם יד כשהוא משתמר וא"כ גם בעכו"ם קנה כשמשתמר על דעתו, וא"ש ה) בשו"ע ס"ב, מותר ליתן בגדיו לכובס נכרי וכו' סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה בטוה"נ וכו' עיי' מג"א סק"ז דוקא בטוה"נ אבל אם מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעבד, והנה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים אבל לא זכיתי להבין טעמא דמילתא מ"ש בטוה"נ דשרי' משום דאי לאו דישראל הוי עבד נייח נפשי' לא הוי עושה מלאכה בשבילו משו"ה לא מקרי אדעתא דישראל, אלא אדעתא דנפשי' כש"כ דהו"ל לומר בעושה בשביל שמצפה לתשלום גמול, אלא שלא קצץ, והוא מילתא דמרפסא אגרא וצ"ל לחומר הקושי' דאם עושה בטוה"נ, א"כ הגוי שוקל בדעתו כמה שוי' האי טוה"נ דעבד לי' הישראל ועושה עמו מלאכה לפי ערך זה ולא יותר והה"נ בקצץ א"כ הרי עובד לערך הקציצה, אבל אם עדיין לא קצץ, ולא עשה עמו טובה אלא שמצפה לתשלום שכר, א"כ לא פסיקא מילתא שהישראל ישלם לו שכרו משלם חלף עבודתו, דאפשר שתשלומי שכרו לא יגיע כפי עבודתו א"כ נשאר מהמלאכה מה שעשה עמו בחנם וזה הא עבדי' אדעתא דישראל משו"ה מתסר כנלענ"ד בס"ד הסבר הדברים:
ועיי' מג"א סק"ט מה שתמה על הב"י והב"ח דס"ל בדעת הרוקח דבשכר ולא קצץ א"צ למחות אם רואהו עושה מלאכתו בשבת ובטוה"כ צריך לומר לו שלא יעשה בשבת, והא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל והנה אין כוונת המג"א היכא משכחת לה שלא יהא צריך למחות כיון דאפי' ליתן לו אסור דבזה י"ל דשפיר משכחת לה בנתן לו בד' וה' דמצד הנתינה אין כאן איסור אלא כוונת המג"א כיון דבשכר שלא קצץ אסור ליתן לו ובחנם בעושה בטוה"נ שרי א"כ הרי שכר שלא קצץ גרע מטוה"נ לענין ליתן לו ואיך אפשר דלענין רואהו שצריך לומר שלא יעשה מי נימא דבטוה"נ גרע והיא פליאה נשגבה, ולחומר הקושי' נ"ל להסביר, דבטעמא שצריך לומר לו שלא יעשה בשבת כ' בשו"ע התניא משום דכשרואהו ולא אמר כלום מתחזי כמאן דמצוה לעשות כן בשבת, כיון דשתיק ולא אמר לו שלא יעשה, וכ"ז היכא דעושה עמו בטוה"נ א"כ עיקר מלאכתו כדי לעשות נייחא לישראל, א"כ אם הי' אומר לו ישראל דאדרבא זהו נייח נפשי דידי' שלא תהי' המלאכה נעשית בשבת הי' מניח מלעשות, נמצא במה שישראל ראה ושתק ש"מ דניחא לי' וכ"ז היכא דעבד בחנם בשביל טוה"נ, משא"כ היכא דעובד בשכר אפי' לא קצץ ובאופן דמותר כגון דנתן לו בד' וה' ל"ש הך טעמא דמה ששתק ולא מחה אינו ראי' וניחא לי' כיון דגוי עובד בשכרו א"כ לא איכפת לי' כלל בנייח נפשי' דישראל אי ניחא לי' טפי או לא, משו"ה שפיר אמרי' דא"צ למחות כנ"ל בס"ד הסבר הענין ע"נ וא"ש בס"ד: