ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן נג
השם עבים רכובו, יריק שפעת ברכתו וטובו, על ראש אהובי בני רחימי הרב החריף המופלג בתורה ויר"ש, כ"ש מו"ה יעקב יחזקי' שליט"א האבדק"ק לוקוב יע"א:
ע"ד אשר דרשתני לחוות דעתי אודות אשר בגלילתך הרבה אנשים יש להם מסחר חרושת עצים שקורין זעגווערק ואופן המסחר הוא שהיהודים קונים מהשררה בעל היער כך וכך קוביק מעטר עצים והמה מונחים ביער, ושוב שוכר היהודי גוים שיובילו העצים מהיער למקום הזעגווערק והוא קוצץ עמהם, שמכל צאל אשר יובילו מהיער יקבלו כך וכך ומדי שבוע בשבוע ביום א' בשבת יבא היהודי למקום הזעגווערק לחשוב עמהם כמה עצים הביאו מהיער ומשלם להם שכרם בעד העצים שהביאו בשבוע העבר וכמה פעמים יארע שהגוים מובילין העצים גם בשבת קודש מאחר שהיהודי אינו מגביל להם זמן אימתי יובילו רק קוצץ עמהם שבכל שבוע יתן להם בעד כל צאל אשר הביאו ובמקום הזעגווערק יש להיהודי אומן א' שקורין זעגער והוא נוטל שכרו בעד כל מעטער עצים אשר יחתוך לנסרים כך וכך ואם ישבות בשבת ולא יחתוך הו"ל פסידא שלו, וממילא מובן כי לא יחפוץ לשבות, ולפי דברי הסוחרים הנ"ל אם יפסקו עמו לשבות בשבת אז לא ירצה להיות נשכר להם למלאכה גם בימי החול, וכפי מה שאומרים כן היא המנהג בגליל ההיא משנים קדמוניות כמו חמשים שנה ויותר מעת אשר היהודים מתעסקים במסחר כהיי"ג ועתה נפשם לשאול הגיע אם יש איזה היתר להניח להאומן זעטגער לעסוק במלאכתו גם בשב"ק באופן הנ"ל מאחר שעיקר עסק פרנסתם היא ממסחר הזה ואם ימחו בידו מלעסוק בחרושת העצים גם בשב"ק כמעט מן הנמנע להתעסק במסחר הנ"ל כיון שלא ימצא להם זעגער אומן שירצה לנוח ממלאכה ביום שב"ק:
והנה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי היתר שראוי לסמוך עליו דנהי דקיימ"ל בסי' רנ"ב דכל שקצץ לו שכרו בע"ש, מותר ליתן לו מלאכה בע"ש, ואפי' עוסק הגוי במלאכתו בשבת, כל שאין מגיע ריוח לישראל ממה שעוסק בשבת, כל כהיי"ג מותר במלאכת תלוש, והא נמי פשוט וברור דהא דמבואר בטושו"ע סי' רמ"ד דלתקן הקורות ולפסול האבנים כיון דלצורך מחובר היא דינו כמחובר, מ"מ פשיטא דהיינו דוקא כשישראל בונה בית ופוסל אבנים ומתקן קורות לצורך אותו בית אבל כשאינו בונה כלל, אלא שעושה למכור דינו כתלוש, וכ"מ להדי' בלבוש סי' רמ"ד וז"ל ואם עיקר הבנין בתוך התחום, י"א שאם סותר האבנים וכו' עיי"ש והובא בנש"א סי' י"ח עיי"ש שכ' כן בפשיטות דכל כהיי"ג אין דינו אלא כתלוש, אבל מ"מ מה יושיענו זה בנ"ד הא מבואר שם בשו"ע דבעי' שיהי' הנכרי עושה המלאכה בביתו דוקא והיא בירושלמי שהביאו התוס' ספ"ק דע"ז אומנים נכרים שעושים מלאכה וכו' בד"א בביתם אבל בביתו של ישראל אסור, וכ"ה בתוס' וראשונים שם בלי שום חולק, א"כ הכא כיון שהבית שהזעגווערק עומד שם הוא של ישראל פשיטא דאסור לכו"ע וכ"ה בשו"ע סי' רמ"ד ס"י עיי"ש ונראה פשוט וברור דכל שהוא בביתו של ישראל לא מהני מה שנתפרסם שדרך בני אותו מקום ליתן מלאכה זו בקבלנות, ולא ע"י שכירי יום דהאי בעורות לעבדן וכלים לכובס פשיטא דכו"ע נהגו לעשות בקציצה, ואפי' בסתמא נמי היינו כקציצה כמש"כ המג"א בסי' רנ"ב סק"ו, ואפ"ה בעי' שיעשה הנכרי המלאכה בביתו דוקא ולא בביתו של ישראל ותו דהא מבואר בשו"ע סי' רמ"ד ס"ד דמלאכת פרהסי' אפי' במטלטלין דינה כמו מלאכת מחובר, וכ"ה בשו"ע סי' רנ"ב סעי' ג' דאם היתה מלאכה מפורסמת וידיע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור, ועיין בס' כש"א כלל ג' סס"ו, שכ' דאם ידעו ג' בנ"א, זה נקרא מפורסם והביא ראי' מרש"י שבועות דף כ"ה ע"ב ד"ה והיא שניכר עיי"ש וא"כ ה"נ המלאכה ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל ונהי דבשו"ע סי' רנ"ב כ' לשון טוב להחמיר ולאסור, משמע דאינו אלא חומרא בעלמא מ"מ הא מבואר שם במג"א ס"ק י' היינו במידי שאין שם ישראל נקרא עלי' רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמו בסי' תרס"ד גבי ערבה אבל דבר ששם ישראל נקרא עלי' מדינא אסור ועיין במחהש"ק ובפרמ"ג ולולי דב"ק של המג"א הי' נ"ל ליישב בפשוט מה שבסימן רמ"ד ס"ל להמחבר דמדינא אסור ובסי' רנ"ב כ' דטוב להחמיר ולאסור דהא באמת בסי' רמ"ד לא כ' אלא דמלאכת פרהסי' אפי' במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דינה כמו מלאכת מחובר, ובמלאכת מחובר גופא לא מיתסר קבלנות אלא משום שיאמרו שעושה ע"י שכירי יום, אבל אלמלא הי' ידוע ומפורסם דלעולם אין עושין מלאכה כזו ע"י שכירי יום אלא בקבלנות איה"נ דאפי' במחובר שרי כדס"ל לר"ת באמת בקבלנות בנין בתים, והחולקים על ר"ת לא אסרו אלא משום דבנין בתים אין להחליט דהדרך היא דוקא בקבלנות, משא"כ גבי עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי דמיירי מני' בסי' רנ"ב התם פשוט דאין מנהג כל העולם כלו אלא בקציצה ולא ע"י שכיר יום, כל כהיי"ג שפיר קאמר המחבר דמדינא שרי אפי' במלאכה מפורסמת וידוע שהוא של ישראל רק טוב להחמיר ולאסור, וא"כ בנ"ד את"ל שידוע ומפורסם בכל גלילות הנ"ל שדרך המלאכה הנ"ל לשלם מכל קוביק ולא ע"י שכירי יום, הו"ל כמו עורות לעבדן דלא מיתסר מדינא אפי' במפורסם שהיא של ישראל ואינו אלא חומרא בעלמא לפ"ד המחבר, וא"כ הי' אפשר להקל קצת, אבל מ"מ לא פלטינן מיהת מאיסורא במה שהיא בביתו של ישראל דבזה האיסור פשוט ומבואר לכל הפוסקים:
והנה לכאורה הי' אפשר לשות עצה למכור הבית עם המכונה של הזעגווערק לנכרי, ובאופן זה שוב לא יהי' המלאכה בביתו של ישראל והו"ל קצץ במלאכת תלוש ובביתו של נכרי מותר לכו"ע אבל לאחר העיון אין דרך זה מוציאו מידי עבירה, דהנה כבר נודע בשערים מה שהאריכו רבותינו האחרונים בכיו"ב לענין היתר מכירת הערמה בשדות ובברייאהויז וכיו"ב אם מהני מכירת הערמה כהיי"נ, וכבר העלה הבכ"ש בסי' תמ"ח דבמידי דהערמתו מוכח אסור הערמה אפילו באיסור דרבנן וראייתו מש"ס שבת דף קל"ט עיי"ש, ונהי דהעלה המקו"ח בסי' תמ"ח דאפי' בדאורייתא אין הערמה אסורה אלא היכא דנעשה האיסור רק שמערים דלא יהא האיסור נודע כגון בהאי דתולין את המשמרת לתלות בו רמונים. ותולה בו שמרים בשבת דבאמת הוא מחשב בתליית המשמרת בשביל השמרים וגם נותן בו רק שמרים הרי הוא עושה כל האיסור כמות שהוא רק העולם לא ידעו מהאיסור, וכן כל כהיי"ג משא"כ במכירה לא איכפת לן במה שמערים היכא דהאיסור אינו רק בשלו וכשמקנה לנכרי בקנין הרי ע"כ יצא מרשותו ע"י קנין זה תו לא איכפת לן בהערמה עיי"ש במקו"ח, ותבין החילוק מ"מ הרי מבואר ברא"ש פ' תולין שם דאפי' בדרבנן אין כל הערמות שוין דאשכחו הערמה באד"ר דאסור לכו"ע כגון האי דרפ"ב דביצה אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אלמא אפי' בדרבנן היכא דהערמתו מוכחת אסור לכו"ע א"כ אפי' להמקו"ח הנ"ל היכא דהערמתו מוכח על גוף המכירה לכו"ע לא סמכינן על מכירה אפי' באד"ר, ובשלמא במכירת חמץ שפיר קאמר המקו"ח, דגבי חמץ מה איכפת לי' אם הנכרי יקיים המקח ויקיים החמץ לעצמו בעד כל שיוי דמי המקח משא"כ הכא ודאי אין דרך למכור המכונה של הזעג- ווערק שהוא לעסק פרנסתו א"כ הו"ל הערמה דמוכח, והרי מרן הגה"ק בעל דברי חיים ז"ל שהתיר מכירת הגיטער ע"י הערמה לא התיר אלא משום דאי לא שרית לי' אתי לידי איסור חמור, וס"ל דקיימ"ל כרבי דניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכא דלא לתעביד ע"י איסור רבה עיי"ש אבל היכא דל"ש זה גם הוא לא התיר:
עיי"ש בתשו' סי' ז' ובנ"ד ל"ש זה מטעם שיתבאר עוד לפנינו בס"ד. ותו יש לדון בזה דאפי' את"ל דבעלמא מהני הערמת מכירה כהיי"ג מ"מ באיסורי שבת היכא דהאיסור היא משום דמיחזי כשליחו של ישראל מאי מהני לן אם ימכרנו לנכרי על יום השבת אכתי לא פלטינן ממרה"ע דעכ"פ אכתי מיחזי כשליחו, והנה כבר עמד השואל והקשה כן בתשו' בית שלמה חאו"ח סימן ל"ו והב"ש השיב דע"כ צ"ל דבמכירה ל"ח למראית עין דאל"כ היאך מצאנו ידו"ר במכירת חמץ לנכרי בהערמה אמאי ל"ח למרה"ע דיאמרו שהוא עובר בב"י ומשהה חמצו בביתו ולענ"ד אין זה כלום דהא מבואר בסי' רמ"ג דהיכא דכבר נתפרסם דדרך להשכיר מרחצו שוב ל"ח למרה"ע שיאמרו דעושה ע"י שכירי יום א"כ ה"נ במכירת חמץ כבר נתפרסם בכל תפוצות ישראל שדרך למכור חמץ ע"י שט"מ וגם בלא"ה אין הנושאים שוין דגבי חמץ מהיכ"ת לחשוד אותו כיון שאין רואין את הישראל כלל עוסק במסחר חמצו, משא"כ הכא הנה כל ימות השבוע הישראל נושא ונותן ועוסק באותו מסחר ויוצא ונכנס ועוסק באותו מסחר ויוצא ונכנס שם בעסקיו והכל רואין דגם בשבת העסק מתנהג כמו בכל השבוע מהיכ"ת יתלו שמכרו לנכרי וא"כ שפיר לא פלטינן ממר"ט ע"י מכירות הערמה הנ"ל וכן מוכח ממש"כ המג"א סי' י"ג דמשו"ה לא מהני תקנה בנפסקו לו ציציות בשבת ליתן הטלית במתנה לאחר ויחזור וישאל ממנו דהו"ל טלית שאולה משום דאכתי מיחזי כשלו מבואר מזה דגם במתנה דהערמה חוששין למ"ע ומה שדחה בתשו' בית שלמה הנ"ל דדוקא במתנה או במכירה לישראל ס"ל להמג"א כן אבל בנכרי ל"ח למ"ע במכרו לו משום דנכרי מפעי פעי כדאמרינן בחולין דף קל"ג דמחלקי' כן בין נכרי לישראל אינו נכון כלל דזה ל"ש אלא במכירה גמורה דעכ"פ הנכרי מחזיק זה למכירה גמורה שייך לומר מפעי פעי. משא"כ במכירת הערמה דהנכרי בעצמו אינו מחזיקו כלל כשלו ל"ש לומר מפעי פעי ושוב ראיתי בסה"ת להגאון מהרש"ק שר"ל ג"כ סברת הב"ש הנ"ל דנכרי מפעי פעי ודחה זה מחמת טעם שכ', וכן משמע בתשו' צ"צ סימן ל"ה עיי"ש דגם במכירה איכא אכתי משום מ"ע, וכן העלה בתשו' דב"ח סי' ז' והביא ראי' חזקה מפסחים ריש פ' כ"ש ריב"ב אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קוה"פ וכ' התוס' בשם ר"ת דר"י ס"ל כב"ה אלא משום דכותח שם בעלים עליו ויסברו שמכרו בפסח אלמא בהדי' דאסור מכירה קוה"פ משום מרה"ע שיהי' בפסח, ואפי' רבנן לא פליגו עליה אלא משום דס"ל דל"ש מה"ע בזה אבל היכא דבודאי שייך מה"ע כגון במלאכת שבת דאסרו חכמים קבלנות משום מרה"ע שוב שייך גם במכירה מרה"ע אליבא דכו"ע והיא כמעט ראי' שאין עלי' תשובה, ומש"כ בתשו' ב"ש הנ"ל דבשע"ת סי' רמ"ד הביא בשם תשו' פמ"א דבמכירה ליכא משום מרה"ע, ראיתי בתשו' פמ"א ח"א סי' ל"ח ולענ"ד דמבואר שם להיפוך ת"ל שם דאין היתר אא"כ ימכור לנכרי קוה"ש כל החתיכות הגדולות של ברזל והגוי יעשה לנפשו החתיכות קטנות בשבת דבדידי' קטרח ואין כאן מראית העין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר אלמא בהדי' דאע"ג שמכר לו כל החתיכות לא פלטינן מן מרה"ט אלא משום דאינו אלא הורמנא בעלמא אבל זולת זה היה אסור משום מרה"ע אפי' במכירה ושוב ראיתי בד"ח הנ"ל הביא כן בשם הסמ"ג שכ' בהדי' דגם במכירה איכא משום מה"ע עיי"ש וא"כ שוב אין לרפרף כלל בזה וא"כ יוצא לנו שאין לסמוך כלל על היתר של שט"מ אמנם כן לפי מה דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיימ"ל בשו"ע סס"י רמ"ד גבי מכס דבפסידא מרובה ל"ח לאיסור שאינו אלא מפני מ"ע עיי"ש הי' נמי אפשר לצדד התירא בנ"ד והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהובא במג"א ס"ק י"ז ס"ל דוקא משום פסידא גמור שמפסיד משלו אבל מניעת הריוח לא התירו כעובדא דידי' במי ששכר בישול המלח מ"מ נראה דהרמ"א לא ס"ל כן דהא מבואר שם בהג"ה סי' רמ"ד דישראל הממונה על המטבע של מלך דינו כמו בשוכר מכס ומן החידש שהמג"א לא העיר בזה וצ"ל דלא פליגו, דהמהרש"ל לא קאמר אלא בשכירת המלח דאינו אלא כמו פרקמטיא בעלמא, ואין עיקר פרנסתו מזה העסק אבל במי שממונה על המטבע של מלך דמיירי הרמ"א מובן ממילא שאין לו עסק פרנסה אחרת אלא מזה העסק הוא מתפרנס בזה הכל מודים שאין דינו כמניעת ריוח בעלמא, ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז הביא ראי' נכונה דכל שהוא עסק פרנסתו הו"ל כמו פסידא ממה דאיתא בתשו' מהרי"ק ש"ו סי' קל"ב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע דוקא במציאה דלא טרח בה וגם אינו אומנתו אבל במחזיק חנות דהיא אומנתו ופרנסתו הו"ל גזל, וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי ה"ה כמדבר עיי"ש, א"כ בנ"ד כיון דלפי דבריך עיקר פרנסתם היא מעסק מסחר העצים באופן זה י"ל דלא גרע מדין מכס הנ"ל אלא דמ"מ אחרי העיון קשה לסמוך ע"ז דבאמת א"ד להתם לא מבעי' לשיטת הרב"י דלא התירו בס"פ מי שהחשיך משום הפסד אלא שלא יבא ליד איסורא דאורייתא, ומהיי"ט לא שרי במכס אלא היכא דהמוכסן צריך לכתוב, אלא אפי' לשיטת הטו"ז דאפילו באיסורא דרבנן היכא דיש לחוש שיעשה האיסור יותר חמור אע"ג שגם זה אינו אשור אלא מדרבנן מ"מ עדיף טפי להתיר לו האיסור קל עיי"ש ומ"מ הכא ל"ש זה דמה אית לן למיחוש שאם לא נתיר לו לעשות ע"י קבלנות וקציצה עם האומן הזעגער יעשה ע"י שכירי יום מהיכ"ת כחוש שיעשה כן הא גם ביום החול דרכו לעשות כן תמיד באופן זה, וא"כ אין ענינו למכס כלל ואפי' למה דמשמע שם במג"א ס"ק י"ז דאפי' במכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל שרי משום פסידא שלא יפסיד ומשמע דס"ל דבלא טעמא דלא ליעבד איסורא דחמיר טפי נמי שרי דלא כטו"ז הנ"ל דא"כ בחנם כ' אע"ג די"א דאסור שבות דשבות במקום פסידא בסי' ש"ז ס"ה דהא הו"מ לחלק בפשוט דשאני הכא דחיישי' דילמא אתי למיעבד איסורא רבא אי לא שרית לי' וע"כ צ"ל דהוי ס"ל למג"א דבלא חשש זה נמי שרי' במכס משום פסידא מ"מ אין נ"ד דומה להתם דשם במקום שאין כותבין הוי האמירה לנכרי שבות דשבות וזה מבואר שם במחהש"ק דהמ"א לא התיר אלא משום דשם הו"ל שבות דשבות משא"כ בנ"ד דנסירת העצים הוי מלאכה מדאורייתא ואולי י"ל דע"כ לא הוצרך במכס שם לטעמא דהוי שבות דשבות אלא משום דקובע מלאכתו בשבת, משא"כ בנ"ד דאין קובע מלאכתו בשבת ולא באנו לדון אלא משום דהמלאכה היא בביתו של ישראל ונקרא ע"ש ישראל אבל אחרי העיון שניהם שקולין וא"כ קשה להמציא להם היתר בזה ותו נראה לפימש"כ שם הטו"ז למה לא התירו בסימן רמ"ג במרחץ להשכירו לכותי משום פסידא כמו במכס ובהכאת מטבע שלא יבא לידי איסור חמור שיהי' הגוי שכירו, ונראה דלא התירו אלא בהפסד גדול כהאי דמכס שעפ"י רוב היא עסק גדול והתירו לגמרי אף אם היא עסק קטן משא"כ בהאי דמרחץ וכיו"ב שאין ההפסד גדול כ"כ ומעיקרו כי עשה המרחץ ידע שלא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י כותי א"כ אין בזה חשש שיעשה איסור חמור עכ"ד, והנה דברי הטו"ז צריכין ביאור מאן מפיס דמרחץ אין הפסד גדול כ"כ הא כבר כ' המג"א שם ס"ק י"ח דלפעמים גם במרחץ עלה ההפסד לסך גדול ותו דלמה לי' להטו"ז לומר דמעיקרא כי עשה המרחץ ידע הא כבר כ' לחלק דאין ההפסד גדול כ"כ ע"כ נראה בכוונתו דבאמת משום ההפסד מה שמפסיד ביום שבת בעצמו משום זה לא התירו לו דהא שבת קודש לשם כך ניתנה שיהי' שובת ממלאכתו ומעסקיו וע"כ לא התירו משום פסידא אלא היכא דעי"ז יבא לידי פסידא גם בימי החול כגון במכס דאי לא שרית לי' לא יהא באפשרי לשכור המכס כלל דכמה גוים יהי' ביכלתם להעלות בדמי השכירות יותר כמובן ועוד דממנו ילמדו להבריח עצמן מן המכס אף בימי החול משא"כ במרחץ וכיו"ב שלא יניעהו הפסד אלא ליום השבת בלבד להפסד זה לא חששו דמעיקרא כשקונה המרחץ או בנאו אדעתא דהכי נחית שלא לעשות בו מלאכה בשבת וכל מקח וממכר אסרו חכז"ל בשבת אע"ג דלפעמים יגיעהו עי"ז הפסד שעולה להון רב יותר ממכס מ"מ לא חשו חכז"ל ע"ז כיון דשבת קודש לשם כך ניתן שיהי' יום שביתה ומנוחה אלא דגם במרחץ הו"ל למימר דאפשר לו לבא לידי פסידא גם בימות החול דירגילו עצמם לרחוץ במרחץ של אחרים ובחנות לאפות בתנור של אחרים וכי"ב ע"ז שפיר כ' הטו"ז דאין הפסד הנמשך מזה לימי החול הפסד גדול כ"כ כנ"ל בכוונת הטו"ז, ואפי' אם הטו"ז לא נתכוון לכך מ"מ הסברא מצד עצמה נ"ל אמת ויציב דלא שייכי הנך התירים משום פסידא אלא היכא דהפסידא נמשך מזה גם על ימי החול א"כ בנידון דידן יש לדון הרבה דכמדומה לי שאם הסוחרים ישראלים יעשו כולם אגודה אחת שלא ליתן לו רשות לעשות מלאכתו בשבת ויפייסהו קצת בזוזי בקל יהי' ביכלתם להיות ממקדשי שביעי כראוי לו, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים, ויזכו לראות כהן העומד לאורים בבנין בנוי בראש ההרים כעתירת לונ"פ אביך דושו"ט וש"ת באה"ר ואה"ע: