ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן נב
בימי הספירה יעמד השי"ת לעזרה. ויהי עליו סתרה, לכבוד אהובי ידי"נ הרב המאוה"ג החו"ב בח"ת, ותיק וחסיד, מו"ה נפתלי טייטעלבוים נ"י האבדק"ק היראים בניר באטור יע"א. יקרת מכתב מעכ"ת הגיעני וכו' וע"ד אשר נועץ עמי אודות איש אחד שבא לדור שם ועשה לו מכונה לעשות חמאה ועסקו הוא באופן שעשה התקשרות עם איזה אדונים שמחוייבים ליתן לו כל יום כמה מאות מדות חלב כפי ההשואה שהי' ביניהם והוא עשה מכונה [מאשין] לעשות החמאה באופן הזה אשר תיכף כאשר יביאו לו החלב מהחליבה יחממו אותה מעט ויתנה למאשין אחת אשר תברר חלק השמנינית שבתוך החלב והיא לערך חלק חמישית ממנה ואח"כ לוקחין השמנינית ונותנין אותה למאשין אחרת ושם תיעשה חמאה וזאת מוכרח להיות מיד סמוך לחליבה כי אם תעמוד איזה שעות לא תתכשר עוד למלאכתה זאת ובפרט אם תעמוד יום א' שלם תתקלקל לגמרי, ועתה נפשו לשאול הגיע מה יעשה בשוי"ט כי היא מוכרח ליקח החלב מהאדוני' גם בשוי"ט ואם יקח החלב ולא יעבוד יש לו היזק רב מאד כל החלב אשר יעלה לערך חמשים זהובים לכל שבת ע"כ ביקש ממעכ"ת להמציא לו דרך ומבוא שיוכל לעשות מלאכתו בהיתר שלא יצטרך לעשות באיסור והנה מעכ"ת המציא לפניו שני דרכים או שיקח. את הגוי לשותף על חלק השביעית ומחצה ויהי' נעשה זה ע"י שטר מכירה, כדרך הנהוג במדינת פולין אצל מחזיק גוט ואפשר דהחולקים ואוסרים לא אסרו אלא משום דחששו לשיטת התב"ש שאוסר הערמת מכירה באיסור דאורייתא דשביתת בהמה משא"כ בנ"ד דאין כאן אלא אמירה לנכרי שבות י"ל כו"ע מודו דשרי במכירה לנכרי אפי' דרך הערמה, ודרך השני הוא שבעל הפאבריק ישכור את הפאבריק עם כל הכלים שבו להגוי והגוי יקח החלב מהאדונים והוא יעשה החמאה, וביום א' יחזור ויקנה החמאה מהגוי ויתן לו ריוח, וזה נראה למעכ"ת היתר יותר פשוט כי בפאבריק הזה כל יום ויום היא עסק בפ"ע, א"נ יש לעשות שישכיר לו בפ"א כל השבתות ויו"ט של כל השנה, ולא נשאר בזה רק חשש מראית עין המבואר בשו"ע סי' רמ"ג לענין תנור וכן בסי' רמ"ו לענין בלי מחרישה וכדומה, עכ"ז לענין מכר המבואר בסי' רמ"ד לא חששו למ"ע והביא כן בשם תשו' דברי חיים סי' כ"ג דבמקום הפסד רב היקל לענין מ"ע, וה"נ י"ל כן מיהא כיון דבשכירות אכתי יש לחוש משום שכר שבת יש להחמיר עליו שלא יקח שכר מהגוי בעד הפאבריק רק שיתנהו לו בשאלה או במתנה, וביום א' יקנה ממנו החמאה, ויתן לו ריוח, ואזי יהי' הגוי עביד אדעתא דנפשי' ודרך זה נראה למעכ"ת היותר פשוט ונכון אשר כמעט אין ערעור בדבר כי אינו דומה לשאר עסקים אשר העסק יש לו המשך כגון דאמפף מיהל או ברייהויז אשר מוכן אוצרות תבואות שלוקחין משם להעסק, לטחון ולעסוק, לא כן בזה העסק דכל יום ויום הוא עסק בפ"ע כל יום ויום לוקח חלב ועושה חמאה ונגמר העסק, והגוי באמת עושה בשלו כי הוא יקנה החלב והוא יעשה המלאכה אדעתי' דנפשי', ע"כ נראה למעכ"ת היתר זה בדרך מורווח, ובענותו התייעץ עמי איזה דרך נכונה שיבור לו האדם הזה בעל העסק הנ"ל:
והנה לא אתפרש במכתב מעכ"ת אם המכונה הנ"ל עומד בביתו של ישראל אי בבית בפ"ע, דבביתו של ישראל נראה פשוט דאסור כמבואר בסי' רמ"ד סעי' ה' דאפי' במלאכת תלוש ובקצץ דמותר מדינא מ"מ בביתו של ישראל אסור והיא מהירושלמי פ"ק דשבת הביאו התוס' בספ"ק דע"ז יעיי"ש, והה"ד אם היא מלאכת פרהסיא אפילו עומד שלא בביתו של ישראל נמי מבואר הדין בשו"ע סי' רמ"ד ובסי' רנ"ב ס"ג יעיי"ש ויעוי"ש במג"א סק"י, מיהא לכאורה י"ל דהנ"מ באם המלאכה גופא של ישראל הוא, אלא שההיתר היא מחמת קבלנות בכה"ג הוא דאסרי' אם היא בביתו של ישראל או במקום מפורסם וידוע שהמלאכה היא של ישראל, אבל היכא דהעסק הוא מושכר או נמכר לנכרי, י"ל דלא איכפת לן כלל, אם הוא במקום מפורסם אי אפי' בביתו של ישראל, אבל באמת א"א לחלק בזה דהא במלאכת תלוש ובקצץ ג"כ מותר מדינא, ואפילו איסור מ"ע ליכא דהא מיירי בדברים שדרכן בקבלנות ובקציצה ואפ"ה אסרי' לי' בביתו של ישראל, וא"כ הה"ד אם החפצים של נכרי והוא בביתו של ישראל, ודבר זה מבואר בשו"ע ר"ס שכ"ה דאיתא שם דליתן לנכרי חפצים שדרך להוציא אסור אפי' אם עומד בפנים, אפי' אם החפצים של נכרי שהרואה אינו יודע שהחפצים של ככרי עיי"ש הן אמת דהמג"א שם ס"ק ד' ס"ל בדעת הטור דאם החפץ של נכרי מותר לתת לפניו בחצר עיי"ש לענ"ד פי' המג"א בדברי הטור קשה לשמוע דא"כ דהטור מיירי בעומד בחרץ מאי אפי' החפץ של נכרי דקאמר, הא בעומד בחוץ והישראל נותן החפץ לתוך ידו, דהאיסור הוא משום דהישראל עביד עקירה ברה"י, מה לי אם החפץ של עכו"ם או של ישראל וא"כ מאי אפי', ועיי"ש במחהש"ק שהרגיש בזה וכ' דלהמג"א צ"ל דתיבת נותן שבטור הוא לאו דוקא, דא"כ בלא"ה אסור דהא עביד עקירה, ואפי' למה דס"ל להמג"א כן בדעת הטור, מ"מ אליבא דהמחבר ורמ"א שם בשו"ע ודאי מודה המג"א דס"ל דאפי' בחפץ של נכרי נמי אסור בביתו של ישראל וא"כ להלכה אנו אין לנו אלא דברי השו"ע בפרט בדבר שהמחבר והרמ"א קיימו בחדא שיטתא, ועוד נ"ל מדקדוק לשונו של המג"א שכ' וז"ל דאם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ של עכו"ם, משמע דדוקא התם שהנכרי מוציא החפץ מרשותו של ישראל יכירו שבאמת הוא של עכו"ם משא"כ היכא דעושה מלאכה אחרת בביתו של ישראל דל"ש זה אסור אפי' אם החפץ הוא באמת של עכו"ם ועיי' בסי' ש"ה ס"כ לענין חליבת בהמה די"א שצריך לקנותו מן הנכרי בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל, ולכאורה כיון שהוא בביתו של ישראל א"כ אין חילוק אם הוא של נכרי או לא מתוך זה משמע קצת דאם החפץ הוא של נכרי אזי אין חומרא בביתו של ישראל, אבל ע"כ א"א לומר כן דהא המחבר והרמ"א ע"כ לא ס"ל כן ברסי' שכ"ה שהבאתי, ועכצ"ל דהתם עיקר ההיתר משום צעב"ח כמבואר בשו"ע אלא משום דכל כמה דמצינו למיהדר אהתירא טפי מהדרינן וא"כ נהי דלא פלטינן ע"י קניית החלב מהאיסור במה שהוא בביתו של ישראל מ"מ פלטינן מיהת עי"ז שאין המלאכה נעשית בשביל ישראל, ועיי"ש במג"א ס"ק י"ג וי"ד, ושו"ר בנשמת אדם כלל ג' בדין מי שיש לו בר"ה וכיו"ב שהביא בשם הגהמיי"ר פ"ו שרבנו שמחה אוסר מלאכה בביתו של ישראל אפי' אין הישראל נהנה ממנו וסה"ת מתיר וכן בתה"ד שמביא שם מתיר דאפי' בביתו של ישראל מותר להניחו לעשות מלאכה שאינה שייכת לישראל עיי"ש ותימא שלא הביא מהאי דסי' שכ"ה מוכח דעת המחבר והרמ"א כמש"כ, ועיין בקו"א שבשו"ע תניא סי' רנ"ב שהעלה להלכה דלא מיתסר אפי' בביתו של ישראל אלא בחפצים של ישראל משום דכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו משא"כ כשהאמת אינו כן, ל"ח כלל שיאמרו שהם של ישראל עיי"ש שהביא גם דברי המג"א ברסי' שכ"ה ואני עומד ומשתאה נהי דהמ"א כתב כן בדעת הטור, אבל המחבר והרמ"א לא ס"ל כן כמש"כ גם המחהש"ק שם, ע"כ כראה ברור דאם הוא בביתו של ישראל אין היתר אפי' אם החפצים הם ממש של נכרי וכש"כ היכא דאינם של נכרי, אלא שמכרם לו במכירה של הערמה, וכל ימות החול הם של ישראל ונראה דבזה כו"ע מודו דבביתו של ישראל אסור דכל עיקר טעמייהו של המקילין היא מטעם המבואר בשו"ע הרב בקו"א סי' רנ"ב הנ"ל כיון שבאמת הם של נכרי ל"ח כלל שיאמרו שהישראל ציוה לו לעשות בשבת וכ"ז אם הם של נכרי באמת משא"כ אם הם של ישראל בימות החול ולא נמכרו לנכרי אלא על יום השבת שוב יש לחוש כיון שיראו שכלי ימות החול הם של ישראל ולא יעלה על הדעת שמכרם לנכרי על יום השבת כנ"ל ברור ע"כ אם הוא בביתו של ישראל אין להתיר כלל:
אמנם אם המכונה מאשין עומדת בבית שאין שם ישראל נקרא עליו יש לדון אם מהני בזה מה שימכור לנכרי כל הכלים וכל החלב ע"י שט"מ באופן שהגוי עושה בשבת הכל אדעתי' דנפשי', וכבר נודע בשערים מה שהאריכו רבותינו האחרונים בכיו"ב לענין היתר מכירה בבריא הויז ובגוט וכה"ג אם מהני מכירה בהערמה ובמידי דמוכח בהערמתו באומדנא דמוכח אסור אפי' בדרבנן כמש"כ התב"ש בסי' תמ"ח מש"ס פ' תולין דף קל"ט ונהי דס"ל להמקו"ח בסי' תמ"ח דהא דהערמה אסורה בדאורייתא היינו דוקא היכא דנעשה כל האיסור רק שמערים דלא יהא האיסור נודע כגון בהאי דתולין את המשמרת לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים בשבת דבאמת הוא מחשב בתליית המשמרת בשביל השמרים וגם תולה בו רק שמרים הרי העושה כל האיסור רק העולם לא ידעו מהאיסור וכיו"ב כל כה"ג משא"כ במכירה לא איכפת לן במה שמערים כיון שאין האיסור רק בשלו וכשמקנה בקנין לנכרי הרי ע"כ יצא מרשותו ע"י קנין בזה לא איכפת לן בהערמה עיי"ש מ"מ הרי מבואר ברא"ש פ' תולין שם דאפי' בדרבנן אין כל הערמות שוין דיש הערמות בדרבנן דאסור לכו"ע כי הא דפ"ב דביצה מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וכיו"ב אלמא אפי' בדרבנן דלכו"ע הערמה שרי מ"מ היכא דמוכח בהדי' אסור אפי' בדרבנן א"כ י"ל הה"ד לענין מכירה ע"י הערמה אע"ג דלשיטת המק"ח הנ"ל לא איכפת לן אם היא ע"י הערמה מ"מ היכא דהערמתו מוכחת על גוף המכירה דאינה אלא מילתא בעלמא לכו"ע לא סמכינן אמכירה כנו אפי' באיסור דרבנן והכא אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דאין דרך למכור המכונה והכלים שקנה בעסק פרנסתו ואינו דומה למכירת חמץ דהתם מה איכפת לי' אם הנכרי יקיים החמץ לעצמו וישלם לו כל דמי שיווי המקח משא"כ הכא ל"ש זה ואפי' אם נימא כיון שאין מוכרו לו אלא ליום השבת לא מוכח הערמתו כיון דבשבת בלא"ה א"א לו לישראל לעסוק במלאכתו, א"כ מהיכ"ת לא תהי' המכירה מכירה מעליותא מ"מ הא גופא הוי הוכחה על הערמתו מה שעושה כן כמה פעמים בשנה שמוכר וחוזר וקונה ומוכר וחתר וקונה אפשר כל כה"ג הוי הערמה דמוכח דאסור לכו"ע אפי' באיסור דרבנן והרי מרן הגה"ק בתשו' דב"ח ח"א סי' ז' שהתיר ע"י שט"מ בגוטמר אינו אלא משום דזולת זה היו באים לחילול שב"ק ע"י עצמם וס"ל דקיי"ל כרבי דמותר לעבור איסור קל כדי שלא יבא לידי איסור חמור, יעויי"ש. והעלה שם דבמקום דל"ש זה שיבא לידי איסור חמור אין להתיר ובנ"ד ל"ש זה מטעם שיתבאר עוד להלן בס"ד ועוד אני אומר על כל מיני מכירות כאלה כיון דברור הוא דבדיני ערכאות אין מחזיקין מכירה כזאת לשם מכירה כלל כמש"כ גם במקו"ח סי' ת"מ עיי"ש, א"כ מי פתי יסור הנה לעשות משא מתן עם הנכרי באופן שלא יהא אפשר לו להוציאו בערכאות אם יופסד וכיו"ב, וא"כ אין לך הערמה דמוכח יותר מזה, ובשלמא בחמץ מהני שפיר מכירה כזו כיון דאם לא ימכרנו עד"ז בלא"ה יהא החמץ אסור בהנאה וא"כ אין לו מבוא באופן אחר אלא שימכרנו לנכרי באופן זה משא"כ הכא כיון דהדבר בעצמו לא יהא נאסר אם לא ימכרנו אין דרך כלל למכור דבר גדול כ"א באופן שיהיה באפשרותו לקיים המקח ע"י דיניהם ומדלא עבד הכי מוכח דלא עביד אלא לשם הערמה ואפשר דכל הערמה כה"ג אליבא דכו"ע אסור, תו יש לדון בזה דאפי' אפ"ל דבעלמא מהני מכירה ע"י הערמה מ"מ בעסקים שבשבת דהאיסור הוא משום דמחזי כשלוחו של ישראל מה מועיל במכירה זו אכתי מיחזי כשלוחו והנה כבר עמד השואל והקשה כך בהשו' בית שלמה חאו"ח סי' ל"ו והוא ז"ל השיב דעכצ"ל במכירה ע"י הערמה יצאנו מידי מ"ע דאל"כ אכתי תיקשי לענין מכירת חמץ בהערמה אמאי ל"ח למ"ע שיאמרו שהיא של ישראל ועובר בב"י ולפענ"ד אין זה כלום דהא מבואר ברי' סי' רמ"ג דמקום שכבר נתפרסם שדרך להשכיר מרחץ בקבלנות ל"ח למ"ע שיאמרו דע"י שכ"י הוא עושה וא"כ ה"נ במכירת חמץ כבר נתפרסם בכל תפוצות ישראל שהדרך למכור החמץ ע"י שט"מ ל"ש שוב חשש מ"ע וגם בלא"ה לק"מ דגבי חמץ מהיכ"ת לחשוד אותו הא לא נעשה עמו שום דבר משא"כ הכא שרואין את הנכרי עוסק בהעסק שהי' ע"ע עסק של ישראל שפיר שייך מ"ע ואינו דומה כלל לחייב בציצית טלית שאולה לאחר ל' יום משום שנראית כשלו דהתם הרי עינינו רואות שי"ל טלית של ד"כ בלא ציצית משא"כ בחמץ למה יחשד מה עשה וכן מוכח במג"א סי' י"ג שכ' דמשו"ה לא מהני תקנה כשנפסקו הציצית בשבת שיתן הטלית במתנה לאחר וישאיל ממנו משום דאכתי מיחזי כשלו מבואר מזה דגם במתנה בהערמה חוששין למ"ע ומה שדחה בתשו' בית שלמה הנ"ל דדוקא במכירה או מתנה לישראל היא דס"ל להמג"א כן אבל כשמוכר לנכרי אין חשש מ"ע משום דנכרי מפעי פעי כמבואר בש"ס חולין דף קל"ג שיש לחלק בכה"ג בין נכרי לישראל, אינו נכון דדוקא במכירה גמורה שייך לומר נכרי מפעי פעי משא"כ במכירה שהיא הערמה בעלמא והנכרי אינו מחזיק בה בחזקת שהיא שלו כלל ל"ש מפעי פעי ושו"ר בסה"ח להגאון מהרש"ק שרצה ג"כ לומר סברת הב"ש דבמכירה לנכרי ל"ש מ"ע משום דנכרי מפעי פעי ואח"כ דחה זה מחמת סברא הנ"ל שכ' וכן משמע בתשו' צ"צ סי' ל"ה דגם במכירה אכתי איכא חשש מ"ע, וכן העלה בתשו' ד"ח רסי' ז' עיי"ש והביא ראי' חזקה מפסחים ריש פי' כ"ש ריב"ב אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח וכ' התוס' בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמוכרו בפסח אלמא בהדי' דאפי' במכירה קודם הפסח אסור משום מ"ע שיהי' בפסח כ"כ אסור למכור לגוי איזה דבר שיהי' בו מ"ע בשבת ונהי דחכמים פליגו על ריב"ב לאו מהאי טעמא רק דס"ל שלא יחשדו הישראל שמכר חמץ בפסח [וי"ל יותר עפימש"כ לעיל דל"ש חשדא כיון דלא נראה ממנו שעשה עמו שום דבר שיהי' מקום לחשדו] משא"כ במקום ששייך מ"ע גם חכמים מודו לריב"ב דשייך מ"ע אפי' במכירה והיא כמעט ראי' שאין עלי' תשובה ומש"כ עוד בב"ש דהשע"ת בסי' רמ"ד הביא בשם תשו' פנים מאירות דבמכירה ל"ח למ"ע אני לא ראיתי שכתב כן אבל באמת מבואר בתשו' זקיני הגאון פ"מ זי"ע להיפוך ע"ש בח"א בתשו' ל"ח בסוף התשו' שכ' שם וז"ל אין היתר אא"כ ימכור לנכרי קודם השבת כל החתיכות גדולות של ברזל והגוי יעשה לנפשו החתיכות קטנות בשבת דבדידי' קטרח ואין כאן מ"ע דהורמנא בעלמא מכר לו מה שי"ל רשות מן השר עיי"ש אלמא בהדי' אע"ג שמכר לו כל החתיכות מ"מ לא פלטינן מידי חשש מ"ע אלא משום דהורמנא בעלמא מכר לו אבל בעלמא דל"ש זה שפיר איכא מ"ע גם במכירה ושוב ראיתי שבד"ח הביא בשם הסמ"ג שכ' כן בהדי' א"כ שוב אין לו רפרף כלל בזה וא"כ יוצא לנו מכ"ז דאין לסמוך כלל על היתר של שט"מ בענין זה, ומה"ט גופא אין להתיר ע"י שישכיר המכונה לגוי בע"ש דאף שאולי י"ל דבשכירות אין הערמה ניכר כ"כ, ומש"כ האחרונים לענין מכירת חמץ דמה"ט לא ימכר הבית שהחמץ בתוכו דהו"ל הערמה ניכרת אלא ישכירנו לנכרי וכן הביא בתשו' אב"צ בח' או"ח סי' כ"ב דבחבורה של אסיפת זקנים נמנו וגמרו שלא לכתוב בשט"מ לשון מכירה אלא לשון שכירות וא"כ ה"נ א"ל בשכירות אין הערמתו ניכרת כ"כ, מ"מ אכתי לא פלטינן מחשש מ"ע הנ"ל כשכירת מרחץ ונוסף ע"ז דאם משכירו בע"ש איכא איסור המבואר בסי' רמ"ו לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש משום דמחזי כשלוחו כמ"ש המג"א ומבואר שם ברמ"א שכן עיקר להלכה, ולכאורה אכתי היה תקנה לזה שיתן לו המכונה בתורת שאלה ומבואר שם דבחיי לא שייך מחזי כשלוחו מ"מ נ"ל דדוקא היכא דמשאיל לו כליו לכמה ימים משא"כ הכא כיון דאנן סהדי דאינו משאילו אלא כדי שיעשה הנכרי החמאה בשבת ובאופן שיהי' באפשרותו לחזור וללוקחה הימנו אחר השבת אכתי מיחזי כשלוחו ואינו דומה למש"כ המקו"ח בסי' תמ"ח דאע"ג דהוא חוזר וקונה השורים ממנו לאחה"פ לא מקרי נהנה מחב"פ ממה שהשורים אוכלים חמץ אצל הנכרי דהו"ל הנאה דאתי' ממילא דה"נ איה"נ דלא מקרי שכר שבת מחמת זה אבל עכ"פ מהאי חעמא מחזי כשלוחו מיהא הוי וזה נראה ברור:
אמנם כן לפי"מ דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דמשום פסידא מרובה ל"ח לאיסור שאינו אלא משום מ"ע ואפי' קובע לו מלאכתו בשבת וה"נ יש לצדד להתירא בנ"ד והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהובא במג"א סס"ק י"ז סבירא לי' דדוקא פסידא גמור התירו כהאי דמכס דכבר נתחייבו לו המכס והו"ל כהפסד מכיסו אבל מניעת הריוח לא התירו ומה"ט לא התיר בעובדא דידי' במי ששכר בישול המלח לייחד ולקבוע לו מלאכתו בשבת לבד אלא אם תעשה רו"כ מלח יתן להם כו"כ עיי"ש במחהש"ק מ"מ הרי הרמ"א חולק על המהרש"ל דהא כ' הרמ"א שם ססי' רמ"ד דישראל הממונה על מטבע המלך דינו כמו קונה מכס אע"ג דגם במטבע לא נתחייב לו אדם כלום א"ו דס"ל דגם בזה מקילינן, ואפשר דגם מהרש"ל מודה דזה חשוב כמו פסידא כיון דאיכא פרנסתו וסיפוקו הוא מזה העסק, ול"ק אלא במלח שהיא פרקמטיא בעלמא כמו שאר פרקמטיא, משא"כ הכא דמתפרנס מזה העסק, ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז כ' ג"כ סברא כזו והביא ראי' נכונה ממה דאיתא בתשו' מהרי"ק סי' קל"ב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע רוקא במציאה דלא טרח בה וגם אינו אומנתו אבל במחזיק חנות דטרח בה והוא אומנתו ופרנסתו הו"ל גזל וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי הוי כמדבר אבל עכ"פ מדין הממונה על המטבע שכ' רמ"א ודאי מוכת שכל כה"ג הו"ל כמי כמו פסידא אע"ג שאינו אלא מניעת הריוח, אלא דמ"מ יש לדון לפימש"כ הטו"ז שם סס"ק ו' להקשות ל"ל התירו בסי' רמ"ג במרחץ להשכיר לכותי משום פסידא כמו במכס ובמטבע עיי"ש מה שתי' דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כהאי דמכס ומטבע שהוא על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם היא עסק קטן משא"כ בהאי דמרחץ וכיו"ב שאין הפסד כ"כ ומעיקרו כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י כותי עיי"ש ודברי הט"ז צריכין ביאור דפתח בחדא ומסיים בתרתי כיון דכבר כ' לחלק בין הפסד גדול להפסד מיעוט מה לו להוסיף עוד דמעיקרו כי עשה המרחץ ידע שלא יעסוק בו בשבת אבל כוונת הטו"ז נראה ברור דבאמת כ' המ"א דבתנור ומרחץ פעמים איכא פסידא יותר מבמכס דגבי מכס נמי דלפעמים אף אם לא יטול של שבת לא יהי' לו הפסד מכיסו עיי"ש במ"א ס"ק י"ח אלא דבלא"ה הקושי' ממרחץ ל"ק די"ל ע"כ לא התירו משום פסידא אלא היכא דעי"ז יבא לידי הפסד אף בימות החול כגון במכס דאם לא יגבה המכס בשבת ויהי' המכס מופקר עי"ז לא ירצו להשכיר לו המכס גם בימי החול דע"י כן יפסד כל המכס דירגילו עצמן להבריח וגם ממילא כיון דלא יהיה מביא לגבות המכס בשבת כמה נכרים איכא בשוקא שישכרו המכס במחיר גבוה יותר ולא יהי' אפשר ליהודי לשכרו כלל אבל הפסד שלא יגיעהו אלא ליום השבת בלבד להפסד זה לא חששו דמעיקרו כשקנה מרחץ ע"ד כן קנאו או בנאו שלא לעשות בו מלאכה בשבת וכל מקח וממכר אסרו חכמים בשבת אע"ג דכמה פעמים מגיע ע"י זה הפסד הון גדול מ"מ לא חשו חז"ל לדבר זה משום פסידא דהא שב"ק לשם כך ניתנה שיהיה יום מנוחה ושביתה משא"כ היכא דנצמח מזה פסידא גם למלאכתו של ימי החול בזה חשו חכז"ל שלא יבא לידי פסידא אלא דגם במרחץ ותנור הו"ל למימר דימשוך מזה פסידא לימי החול דאפשר שעל ידי זה ירגילו עצמם הנכרים לרחוץ במרחץ אחר ולאפות בתנור של אופה אחר וכיו"ב, על זה כתב הטו"ז במרחץ אין ההפסד שנסתעף מזה לימי החול גדול כ"כ אבל עיקר טעמא של הטו"ז נראה כהנ"ל והיינו דסיים הטו"ז דמעיקרו כי אתי המרחץ ידע שלא יעסוק בשבת עכ"פ נ"ד נראה דדומה ממש להאי דמרחץ ותנור על פי החילוק שכ' הטו"ז וא"כ קשה להתיר בזה מחמת פסידא ותו דלהרב ב"י ולהמג"א שם ס"ק י"ז לא התירו אלא היכא דיש לחוש שע"י שאדם בהול על ממונו יבא לידי עבירה דאורייתא אלא דלהרב ב"י גם במכס י"ל כך שמא יכתוב ולהמג"א טעמא דמכס משום דהו"ל כמציל מידם הן אמת דלא זכיתי להבין לפ"ד המג"א בישראל הממונה על המטבע אכתי מאי כמציל מידם שייך לומר בזה וא"ל דשם לא הוצרך לזה דיש חשש שיבא לידי מלאכה דאורייתא דהא משמע שאין הישראל עוסק כלל במלאכת המטבע אלא שממונה לפקח ע"ז ואולי מיירי באופן שצריך לכתוב בכת"י כמה מטבעות נעשו מהמתכות אבל עכ"פ מיהת בנ"ד דל"ש שיבא לידי מלאכה דאורייתא דמסתמא אין דרכו של ישראל לעסוק בעצמו בעשיית הגבינות אלא ע"י פועלים מסתמא אין בעל המכונה בקי כלל באומנות הנ"ל שצריך לזה אומן מיוחד א"כ לשיטת הב"י והמג"א קשה לסמוך על היתר זה אבל ההיתר לבקש נכרי להיות שותף בהעסק על חלק שביעית ומחצה ולהתנות עמו בתחילת השותפות שמחצית היום של עש"ק עד חצות לילה של מוש"ק יהי' של הנכרי לבד עבור חלקו והיתר זה מבואר בסי' רמ"ה דהיכא דאין המלאכה מוטלת על שניהם מותר ועיין בתשו' ביש סי' ל"ו וסי' כ' שם מבואר נוסח שט"מ בענין זה, אלא דגם ע"ד זה יש כמה עיקולי ופשורי דבאמת לשון הש"ס בסוף פ"ק דע"ז ישראל ונכרי שקיבלו שדה בשותפות יעוי"ש משמע דוקא היכא דמעיקרו קיבלו העסק בשותפות באופן שעדין אינו נקרא על שם ישראל אבל אם העסק מקרי ע"ש ישראל ואח"כ לוקח לו שותף שרי מהיכ"ת יהא עדיף מאלו הי' מוכרו לנכרי לחודא אטו ע"י שהישראל אית לי' ג"כ שותפות בגווי' עדיף טפי, ועל שותפות שנעשה ע"י שטר מכירה כנהוג ודאי אין לסמוך דהא מבואר בתשו' דב"ח סי' ו' דאפי' נימא דמהני הערמה כהיי"ג באד"ר ולדברי המקו"ח נמי דמהני מכירה בהערמה אפי' בדאורייתא הכא בודאי לא מהני הערמה דהא באמת בשכיר יום נמי הול"ל דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד וע"כ צ"ל כל היכא דעושה בשליחותו של ישראל לא מהני מה דעביד אדעתי' דנפשי' וה"נ אם השותפות אינו אלא ע"י שטר מכירה דהיא הערמה ל"מ מידי דסוף סוף עושה בשליחות הישראל ואינו עושה אדעתא דידי' כלל עיי"ש, ודבריו דא"ח ע"כ נראה דאין להתיר בזה אלא באם מקבל נכרי לשותפות באופן שבאמת יהי' לו חלק שביעית ומחצה מהעסק ולא על דרך הערמה והנה הא דהוצרכנו שיהיה להנכרי חלק שביעית ומחצה ושיהי' העסק של הגוי מחצית היום של עש"ק היינו עפ"י המבואר במג"א ר"ס רמ"ה כדי שלא יהי' כשכר שבת מה שישראל נוטל כנגדו ביום החול מיהא בעסק הנ"ל דלפי הנראה עיקר גמר מלאכת החמאה היא אחר החליבה מיד ובסמוך לו א"כ מסתמא כבר נעשה ונגמר הכל עד חצות משו"ה צריך שישאיר מקצת החלב של ערב שבת שחרית לגמור מלאכת החמאה על אחר חצות בשעה שכבר קנוי' העסק להגוי ועי"ז יהי' שפיר שכר שבת בהבלעה ובאופן זה אם מעכ"ת מסכים בהך שריותא דדינא בהדי' שיבא מכשורא, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו, ויביאנו אל המנוחה ואל הנחלה בקיבוץ נדחי ישראל בב"א: