ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מט
שלוכ"ט ושמחת עולם, עד תאות גבעות עולם, תבאתה לראש ידי"נ ורב חביבי בר פחתי ובריבי הרב הגאון המופלג בתוי"ש איש חמודות בנש"ק כקש"ת מה"ו שלום סופר שליט"א האבדק"ק ברעזנא יע"א:
ע"ד אשר התייעץ עמי בענות צדקו במה שנקרא מעכ"ת להכשיר רחיים לטחינת חטים של פסח ומעכ"ת מנע עצמו מזה על אשר אין רצון הבעלים ישראלים לשבות ביום ש"ק ויש מתרעמים ואומרים שמעכ"ת עושה עולה בזה, הנה מבואר במג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' דאם הישראל נותן חטים לעכו"ם בע"ש לא שרי אלא בתנאי שלא יעמוד ישראל אצלו, דאז מחזי כשלוחו וכתו"ש סס"י ל"ז ובחטים של פסח א"א דלא סגי בלא"ה שהישראל צריך שיהי' יושב ומשמר וא"כ אין מקום להתיר כלל ושם התיר במג"א אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח דאז רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ, והמג"א לשיטתו דס"ל דטחינת חטים ברחיים של מים, וה"ה ברחיים של קיטור, אינה אלא שבות וה"ל שבות דשבות, אבל כבר חלקו על המג"א בזה ועיין באבן עוזר סי' שכ"ח הביא ראיות ברורות דטחינה ברחיים של מים נמי חייב חטאת, ועיקר ראיות המג"א מהתוס' שבת י"ח כבר תלו עליו כל שלטי הגיבורים ומחהש"ק והידא"פ כתב לתרץ שפיר ולדידי צ"ע לפי דבריהם לא הוי צריך לאסוקי בש"ס, דלב"ש אע"ג דלא עביד מעשה אסור דהא י"ל ב"ש נמי לא אסרו שביתת כלים אלא בדעבדי מעשה וכדהוי ס"ל מעיקרו אליבא דב"ה וטעמא דאונן של פשתן וכל הני דמתני' משום גזירה וע"כ צ"ל דאי משום גזירה א"כ מוגמר וגפרת מ"ט שרי, אבל אי ס"ד כמחהש"ק והיא"פ דמוגמר וגפרית הוי מונח זמן רב קודם השבת באופן דבשבת נמי ליכא דאורייתא וא"כ ליכא למיגזר א"כ מאי דוחקי' לומר דב"ש אוסר שביתת כלים אפי' לא עביד מעשה וזה צע"ג וראיתי בחי' ח"ס למס' שבת שכ' דכהיי"ג מוכח בירושלמי שתהיה כל מלאכתך עשוי כבר מע"ש ע"כ אין שורין אלא כדי שישורו מבעו"י וכו' וב"ה מפיק התירא, מששת ימים תעבוד וביום השביעי כו' דקרי בי' וביום השביעי נמי תעבוד וכו' ומותר לשרות דיו סמוך לחשיכה ושורה והולך כה"ש וקאמר ב"ש האי קרא במאי מוקים לי' ומשני דפותקין מים לגינה ומוגמר וגפרית אבל לא רחיים של מים משום שמשמיע קול, עכ"פ מוכח מזה דברחיים ליכא חיוב חטאת דאל"כ תיפוק לי' מששת ימים תעשה כל מלאכתיך דאסור לשרות דיו ומה צורך להשמעת קול, אע"כ ליכא ברחיים של מים חיוב חטאת וכמג"א א"ד ח"ס ז"ל, ודבריו ז"ל נפלאו ממני דהא ע"כ למ"ד טעמא דרחיים משום השמעת קול גם לב"ה אסור כדמוכח בש"ס א"כ ע"כ הא דקאמר ואין נותנין חטים לרחיים של מים לא קאי אדלעיל אלא הוא בבא בפ"ע ולא ק' על הא דמשני פותקין מים וצע"ג וראיית הא"ע מזורה דהוא אב מלאכה אע"ג דאיהו לא עביד מידי בלא סיוע הרוח ה"נ אע"ג דאיהו לא קעביד בלא סיוע המים הוא ראי' ברורה ומה שהשיב הקרבן נתנאל פ"ק דשבת על ראי' זו יש לדחות עיי"ש, ואכמ"ל, יהי' איך שיהי' אפי' אי נימא כמג"א מ"מ המג"א לא התיר אלא בשעת הדחק כגון שהשעה צריכה לכך כשהיא סמוך לפסח משא"כ הכא השתא ובחי' ח"ס ז"ל פ"ק דשבת כ' על דבר המג"א הנ"ל צ"ע לדינא ולכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו לנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים, ואומרים לו כשמניח אותם לשומרם מחמץ אזי אפשר שיחזרו מקחו ממנו הקמח אחר השבת עיי' לקמן סי' ש"ל ס"ג והישראל יושב ומשמר עיי' ש"ך סי' קט"ו ס"ק כ' עכל"ק הרי דלא התיר ג"כ אלא כשיש דחק וסמוך לפסח וכ"ז לא מיירי אלא ברחיים של נכרי אבל ברחיים של ישראל הו"ל זילותא דשבת דהוא דבר של פרהסי' שטוחנין חטים ש"פ על רחיים בשבת וידענא דגם בהוואלצמיהל אשר בו טוחנין קמחא דפסחא מימים קדמונים עפ"י השגחת הרבנים בפקודת הקאנצלייא אותו חלק שטוחנין על פסח עומד ביום ש"ק ע"כ יפה עשה מעכ"ת נ"י במה שעמד בזה בפרץ ויאושר כוחו וחילו לאורייתא ויתקיים בו מאה"כ וקורא לך גודר גדר מוסדי דור ודור תקומם ובנו ממנו חרבות עולם עד עת לחננה ופדוי השם ישובון ובא לציון ברנה ובראשם שמחת עולם כנה"ר ונפש ידידו דבוק באהבתו וחותם בברכת אה"ר ואה"ע: