אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן מח

סימן מז

המשליך קרחו כפתים יברך בכל הימים ובכל העתים, את מע"כ תלמודי הרב החריף המופלג בתוי"ש מו"ה חיים ליב דייטש נ"י דומ"ץ בק"ק מאקווע יע"א. ע"ד שאלתך שתצעת לפני ביקרת מכתבך אודות אשר ניתן פקידה משרי העיר שכל אומן שיש לו פועלים בעלי מלאכה לא יעשו מלאכה בביתם רק אצל האומן שקורין מייסטער מטעמים הידועים, להם, והנה איש א' מבני קהלתכם יש לו מסחר מנעלים ויש לו ג"כ כמה אומנים עושי מלאכה ויש לו בית וחצר שלו ומוכרח ליתן להם חדר א' בחצר שלו למלאכתם ועתה נפשו לשאול הגיע מה יעשה בשבת כי אם לא יעשו מלאכתם בשבת לא ישארו אצלו גם בחול, והנה תשלימון של מלאכות המנעלים הם מכל זוג מנעלים כך וכך. ולפי דבריו דבר זה מפורסם הוא לכל שאין דרך לעשות מלאכה הנ"ל ע"י שכורי יום כ"א בקבלנות שכירי חודש או מכל זוג מנעלים ונפשך בשאלתך באיזה דרך אפשר להמציא לו היתר בזה:

והנה לפי דבריך שמנהג בעלי מלאכות הנ"ל לשלם לבעלי אומנים הנ"ל בקבלנות שכורי חודש אני תמה עליך איך ס"ד שיהי' מותר באופן זה, הא מבואר בש"ע סי' רמ"ד ס"ה ברמ"א דאפי' לדעת הרמב"ם שהיא דיעה ראשונה שבשו"ע דמתיר בשוכר גוי לזמן, היינו דוקא ששכרו למלאכה מיוחדת אבל שכרו לכל מלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכו"ע אסור ומבואר שם במג"א ס"ק ט"ז הה"ד אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לעשות בשבת וא"כ אי הוא שכיר חודש פשיטא דאסור לכו"ע ולא עוד אלא דאם מקצת אומנים דרכן לשכור באופן זה, שוב אין היתר גם אם זה רוצה לשלם שכרו בעד כל זוג מנעלים שגומר דעכ"פ אית בי' משום מרה"ע כיון דהרואה עושה מלאכה לא ידע באיזהו אופן הוא מושכר לו, אבל כמדומה שבלא דקדוק כתבת זה ורצית לומר שמנהג להשכיר עצמם לכל חודש באופן שלא יוכל לחזור בו בתוך החודש אבל מ"מ תשלומין של המלאכה הוא על כל זיב מנעלים כך וכך זהו ודאי קבלנות גמורה דשרי עפ"י דין, דאמרי' בי' נכרי אדעתא דנפשי' קעבד אפי' אם מגיע גם לישראל טוה"נ ממה שעובד בשבת תה פשוט בכל הפוסקים ובנודב"י מהדו"ת סי' ל"ח האריך לבאר זה יעיי"ש, אמנם כ"ז בביתו של נכרי אבל אם הוא בביתו של ישראל מבואר בסי' רמ"ד שם דבביתו של ישראל אפי' בקבלנות אסור, והיא מהירושלמי שהביאו התוס' בספ"ק דע"ז ובפ"ק דשבת והוא מוסכם מכל הפוסקים ואני תמה עליך במש"כ דלפימש"כ הנוב"י לבאר דאפי' כשהוא ג"כ טוה"נ של ישראל שייך אדעתא דנפשי' קעבד א"כ ממילא ל"ש בנד"ד כל מה שכ' בשע"ת סי' רמ"ג אף שהוא בביתו של ישראל, וכל זה שלא בהשגחה, דודאי פשוט ומבואר דכל שהוא בביתו של ישראל לא מהני מה שנתפרסם שדרך בני אותו מקום ליתן מלאכה זו בקבלנות דוקא ולא ע"י שכירי יום דהא בעורות לעבדן וכלים לכובס פשיטא דמדרך כו"ע לעשות בקציצה, ואפי' בסתמא. נמי היינו קציצה כמבואר במג"א סי' רנ"ב סק"ו ואפ"ה בעינן שיעשה הנכרי מלאכתו בביתו דוקא, ולא בבית ישראל, ומש"כ דלפימש"כ הרמ"א בסי' רנ"ב דיחוד לו בית מהני א"כ כש"כ די"ל כן בכהנ"ל דשכירות מהני אין עניינו לכאן דהתם קאי אהא דאין מוכרין לנכרי אא"כ יוציאו מפתח ביתו מבעו"י וס"ל להמרדכי הטעם משום דאין הנכרי קונהו אלא במשיכה, והו"ל כמוכרו בשבת ומשו"ה מהני יחוד לו בית וכ"ז מבואר שם, משא"כ בעושה מלאכה בביתו של ישראל דאפי' אם קנהו נכרי מבעו"י ועושה מלאכה בחפציו של נכרי נמי אסור בביתו של ישראל, א"כ יחוד לו בית לא מהני מידי, ומש"כ דהכא אפי' קנין לא צריך דהא דאומן קונה בשבח כלי היא ספיקא דדינא כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' ש"ו ובנתיבות שם הביא בשם הרשב"א דהטעם דאין אומן קונה משום דמשביחו אדעתא דבעה"ב ומקנהו לבעה"ב א"כ בכה"ג י"ל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמו בסי' תמ"ח, א"ד, משמע דר"ל דאם החפץ של נכרי מותר לעשות מלאכתו בביתו של ישראל א"כ תיקשי לך מהירושלמי הנ"ל אומנים נכרים העושים מלאכה בביתו של ישראל אסור, והתם נמי נימא כן, א"ו דל"ש לומר כן בנ"ד, ותו אי אמרת דקנהו ע"י שבח כלי א"כ הו"ל כמוכרו לו בשבת ולא עדיף מהאי דסי' רנ"ב דאין מוכרין לנכרי בע"ש, אא"כ יצא מפתח ביתו מבעו"י דס"ל לכמה פוסקים הטעם משום דהנכרי קונהו בשבת, והו"ל כמוכרו בשבת מכש"כ הכא, וגם עיקר הדין אי מלאכתו של נכרי בשל עצמו אסור בביתו של ישראל היכא דאין הישראל נהנה מאותה מלאכה כלל, הוא תלי' באשלי רברבי כמבואר בהגהות מיימוני רבה פ"ו מה"ש והובא בנש"א כלל ג' דרבנו שמחה אוסר מלאכה בביתו של ישראל אפי' אין הישראל נהנה ממנו, וסה"ת מתיר וכן בתה"ד שהובא שם התיר אפי' בביתו של ישראל מלאכה שאין לו לישראל שייכות בגוי' ובאמת מפורש יוצא בשו"ע סי' שכ"ה דאפי' בחפצים של נכרי נמי מיתסר דמה"ט אסור ליתן לנכרי בשבת חפצים שדרך להוציאן אפי' עומד בפנים ואפי' בחפצים של נכרי שהרואה א"י שהיא של נכרי עיי"ש הן אמת שהמ"א סק"ד שם ס"ל בדעת הטור דאם החפץ של נכרי מותר עיי"ש, אבל אליבא דהמחבר והרמ"א גם המג"א מודה דאסור ואין מקום לנטות מזה למעיין שם, וא"כ אנו אין לנו אלא דברי השו"ע וראיתי בשו"ע התני' סי' רכ"ב בקו"א שהעלה להלכה דלא מיחסר בביתו של ישראל אלא דוקא חפצים של ישראל דלכשיודע שהחפצים הם של ישראל יאמרו שמסר לו בשבת משא"כ כשהאמת היא שהחפצים של נכרי ל"ח כלל שיאמרו שהם של ישראל, והביא ג"כ מדברי המג"א הנ"ל ואני עומד ומשתאה דהא המג"א לא כתב כן אלא בדעת הטור אבל דעת השו"ע והרמ"א מבואר שם דאין חילוק בזה ועיי' במחהש"ק, ותו אפי' לפי דברי התניא הנ"ל ל"ש זה אלא אם החפצים הם באמת של נכרי לחלוטין וישארו ברשותו גם אחר השבת משא"כ בכה"ג בנ"ד אפילו אם לו יהיה דהגוי קנה החפץ בשבח כלי מ"מ לא פלטינן ממרה"ע הנ"ל ולענ"ד משמע כן גם מדקדוק לשונו של המ"א שכ' ת"ל דאם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ של עכו"ם, משמע התם דוקא שהרואה שמוציאו, ממילא יבין דהחפץ הוא של עכו"ם ולא יעלה על דעתו כלל שהי' של ישראל ומכרו לו, משא"כ בעושה מלאכה בעוד החפץ בביתו של ישראל מודה המג"א דאסור אפי' אם היא באמת חפצו של נכרי וכש"כ בכה"ג שלאחר השבת חוזר החפץ להיות ברשות ישראל ע"כ אם הוא בביתו של ישראל אין להתיר כלל, ודע דמש"כ התוס' בכריתות דף ט' ע"א בד"ה גר תושב וז"ל מכאן פסק ר"י שמותר להניח לנכרי לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו אין עניינו לנ"ד התם מיירי במלאכה דל"ש בו מרע"י שיאמרו מלאכת ישראל היא כגון שתופר בגד לעצמו, או מבשל קדרה לעצמו באופן שנראה בעליל דאין לישראל שייכות בגווי' אבל כל היכא דיש לחוש מפני הרואים שיאמרו שעושה מלאכת ישראל בכה"ג קאמר הטו"ז ברסי' רמ"ד דאסור ועיי' במרדכי פ"ק דשבת ע"כ נראה בנ"ד אין מקום להתיר בזה בביתו של ישראל:

ואפי' אם משכיר להאגיזעללען חדר מיוחד לעשות בהם מלאכתן מ"מ אכתי לא פלטינן מאיסור המרמי הנ"ל, ואינו דומה להא דלא מצינו שאסרו חכז"ל להשכיר חצרו לנכרי ולדור עמו משום שהנכרי יעשה מלאכה בשבת ויחשדו לישראל התם ליש מראית עין כיון דידוע דהנכרי בעצמו דר שם והדבר ידוע דהנכרי צריך לעסוק במלאכות לעצמו מהיכ"ת יחשדו' שעושה מלאכות בשביל ישראל, וכך מה שהתיר בתשו' דב"ח מהדו"ת סי' כ"ז מכירת שחת ומספוא לבהמות ע"י שימכרו לגוי בע"ש ביוחד לו מקום מע"ש ואח"כ מותר לגוי הזה למכור גם זה אינו דומה לנ"ד דשאני הכא כיון שהגזעללען מחזירין המנעלים לאחה"ש לישראל, אם כן נראה בעליל שכל מה שעשו בשבת לצורך ישראל עשאום, ושייך מרע"י טפי ככל העושה מלאכה בביתו של ישראל משא"כ בהאי דדב"ח הכ"ב:

מיהא לפי"מ דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דבהפסד גדול ל"ח לאיסור שאינו אלא משום מרע"י ואפי' קובע לו מלאכתו בשבת א"כ נהי דכ' הטו"ז שם בסק"ו דדוקא בעסק גדול כהאי דהתם מ"ם אם עי"ז לא יזדמנו לו עוסקים באומנת גם בימות החול כמובן וא"כ כל עסק פרנסתו מיתלי תלי וקאי בזה הי' ראוי לחפש אחרי כחא דהתירא מ"מ כראה דלפי שיטת הרב"י והמג"א שם כא התירו אלא בענין שיש לחוש אי לא שרית לי' אתי לאתויי' לידי מלאכה דאורייתא א"נ כהאי דמטבע של מלך דהו"ל כמציל מידם, וזה ל"ש בנ"ד כמובן א"כ קשה ג"כ להתיר בזה, ומ"מ נראה דאם משכיר חדר מיוחד להגעזעללן לעשות בהם מלאכתן והגעזעללען הנ"ל דרים בחדר הזה כל ימות השבוע בער שכירות, באופן שנראה בעליל שהבית דירה הוא של נכרי הנ"ל בכה"ג נראה להתיר דבזה ודאי ל"ש שוב צ"ע כלל, דהו"ל מלאכת תלוש בביתו של נכרי דמותר בקבלנות לכו"ע, וכ"ז שלא יהא באופן הערמה בעלמא דכבר ביארנו במקו"א באריכות דכל כה"ג לא מהני מכירה או שכירות של הערמה ואיכמ"ל בזה:

ושו"ר בס' אורחות חיים מהרב דספינקא ז"ל שנדפס לפני איזה שנים הביא שם בשם ס' שו"ת שמלת בנימין שהתיר בעת הצורך ענין שאלה כזו ממש ואין הס' תח"י עיי"ש מה שהצריך עוד לעשות הכרזה ג"כ שהוא בקבלנות וגם שלא יבא ישראל בתוך החדר ובדלת סגור שלא ירגישו העוברים בשוק דהגוי עושה בשבת וכפי הנראה לא התיר אלא באקראי בעלמא ולא בקביעות ולפענ"ד הדבר ברור שאין להתיר כלל אלא עפ"י מש"כ:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה