אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן מז

סימן מו

בחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, יתברך ממעייני הישועה והצלחה, ברב"י והמשכה, מר אחי הרב הגאון המופלג בתוי"ש וכו' כקש"ת מו"ה אליעזר דוד שליט"א, האבדק"ק צעלים יע"א:

יקרת מכתבך הגיעני לנכון וכו'. וע"ד השאל' אשר הצעת לפני בעובדא דאתי לקמך באחד שרוצה לעשות לו בעירך פאבריק לעשיית חביתין ושכר לו בית ברחוב של נכרי שאין ישראל דרים שם, ועושי המלאכה הם אומנים פועלים גוים שעושין בקבלנות דהיינו שמקבלין סך קצוב מכל חבית שנגמר על ידם, אמנם אין רצונם לשבות פעמיים בשבת כידוע ואם לא יכלו לעשות מלאכה בשב"ק לא ימצאו לו בעלי מלאכות כלל ועי"ז יושבת הענין לגמרי כמובן, ועתה נפשו בשאלתו אם יש היתר באיזה אופן להניח האומנים עכו"ם לעשות מלאכה בשבת אם לא, והנה מעכ"ת פתח בכחא דהתירא עפ"י שהעמיק והרחיב במקור האי הלכה, וביקש ממני לחוות דעתי והסכמתי להך שריותא, ואחרי העיון הדבר צריכה רבה, כי הילכתא רבתא לשבתא ולא אסיקנא בה אלא כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא, ומנותן התורה ית"ש אחלה על להבא, יצילני מכל מכשול וטעות, ומתורתו יראנו נפלאות:

והנה הא ודאי פשוט וברור דבדבר תלוש שאינו לצורך מחובר כל שקצץ לו שכרו מע"ש לכו"ע שרי כמבואר בשו"ע סי' רמ"ד וסי' רנ"ב ולא איכפת לן מה שגם הישראל משתרשי לי' הנאה עי"ז כיון דסוף כל סוף נכרי אדעתי' דנפשי' קעבד כמבואר בנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח אלא דמה שצע"ג בנדון דידן הוא, דהא מבואר שם בשו"ע סימן רמ"ד ס"ה וכן בסי' רנ"ב ס"ב דבעי' שיעשה הנכרי המלאכה בביתו של הנכרי והוא מהירושלמי שהביאו התוס' בספ"ק דע"ז אומנים נכרים שעושין מלאכה וכו' בד"א בביתם אבל בביתו של ישראל אסור, וכן הוא מסקנת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בלי שום חולק ונראה פשוט דאם הוא בביתו של ישראל לא מהני מה שנתפרסם דדרך עושי מלאכה של זה האומנות לעשות בקבלנות ולא ע"י שכירי יום, דהא בעורות לעבדן וכלים לכובס פשיטא דכו"ע נהגו לעשות בקציצה וקבלנות ואפי' בסתמא נמי היי כאלו קצץ כמבואר במג"א סי' רנ"ב ס"ק ו' ואפי"ה בעי' שיעשה הנכרי מלאכתו בביתו דוקא ולא בביתו של ישראל כמבואר שם בשו"ע הן אמת דבנוב"י הנ"ל מבואר דדוקא אם ישראל דר באותו בית או סמוך לו ממש באופן שכל הרואה יודע דמכיר שהוא מלאכת בעה"ב הזה דאז איכא חשש אורחים שיבואו שמה ויראו שהוא מלאכת ישראל ויחשדוהו שהוא עושה ע"י שכירי יום, אבל אם הוא רחוק מביתו מה בכך שיבואו אורחים הא לא ידעו כלל שהוא מלאכת ישראל ע"ש, ולענ"ד א"א לומר כן דהא מבואר במג"א סי' רמ"ד ס"ב דבמלאכת תלוש לא חיישי' כלל לחששא דאורחים וב"ב ודייק לה ממה דכתב בשו"ע בד"א בצינעה שאין הכל מכירין שמלאכה זו של ישראל משמע אע"ג דקצת יודעים שהיא של ישראל שרי, ולדידי' צ"ל דמ"ש שם רמ"א ואפי' אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים לא קאי אלא אסוף דברי המחבר דמיירי במלאכת מחובר וכן מבואר שם במחהש"ק, אבל במלאכת תלוש לא חיישי' כלל לאורחים ולב"ב, והטעם דהחמירו במחובר טפי עיי"ש במחהש"ק, ואפי"ה פשוט וברור לכו"ע דבעי' שלא יהי' בביתו ישראל, א"כ שוב ליכא למימר הטעם משום דבביתו של ישראל חיישי' לחשדא דאורחים, ממילא אין נפק"מ אם הוא בבית שישראל דר שם או לא:

אלא דצל"ע על המג"א לפי מה דמבואר בנשמת אדם כלל ג' סעי' י' דאם ידוע לג' בנ"א זה מקרי מפורסים והביא ראי' מפירש"י שבועות דף כ"ה ע"ב ד"ה והוא שניכר, א"כ א"א לומר כמש"כ המג"א דכוונת המחבר דאם אינו ידוע לכל הו"ל כמו בצינעי, אלא לענ"ד לולי דברי המג"א הי' נראה לי דמ"ש בשו"ע שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל, האי הכל אאין מכירין קאי כלומ' דהכל הם בגדר שאין מכירין ור"ל דנעלם מהכל שזו המלאכה של ישראל היא, ושוב קאמר דאם היתה ידוע ומפורסמת אסור, בזה ל"ק מפורסמת לכל דאיה"נ אפי' אם מכירין רק ג' בנ"א, נמי מקרי ידוע ומפורסמת כמ"ש בנשמת אדם הנ"ל, ולפי"ז אין הכרח כלל לחלק לענין חשש אורחים בין תלוש למחובר, וכפשטות לשון הרמ"א שם דקאי על כל הסעי', וכן בתשו' אשכנזית המובא בב"י שממנו מקור דין הרמ"א הנ"ל לא משמע דקאי דוקא על מלאכת מחובר ע"ש [ואגב אמינא שלא זכיתי להבין על בורי' לשון אותו תשובה במ"ש אסור ליתן לעכו"ם מעות להשכיר לו פועלים בשבת ויו"ט וכו' משום חשדא דב"ב ואורחים דמקלעי להתם, ולא ידענא מאי קאמר בזה דאסור ליתן לעכו"ם מעות לשכור לו פועלים, דפשטות לשון היינו שכירי יום דמדינא אסור ולא הול"ל דאסור ליתן מלאכה בקבלנות לעכו"ם וגם מאי ארי' ליתן לעכו"ם מעות לשכור וצ"ע] ואם נימא דלא כמג"א, א"כ שפיר מצינו למימר כמ"ש הנוב"י דעיקר הטעם בביתו של ישראל הוא מחשש אורחים וב"ב, וזה לא שייך אלא אם הישראל בעצמו דר שם, אבל עכ"פ לפי דברי המג"א הנ"ל א"א לומר כנוב"י, ובלא"ה מוכח מדברי הנוב"י עצמו דלהמג"א א"א לומר כן כדמוכח ממ"ש שם על המג"א בסי' ס"ק ג', וכן הטו"ז ע"כ ל"ס בזה כהנוב"י והיינו ממ"ש הטו"ז בסי' רמ"ד ס"ק ג', וגם זה מבואר מדברי הנוב"י שם, וגם צל"ע לדברי הנוב"י למה הוצרכו הרב"י והרמ"א להביא ממרחק לחמם דחיישי' לחשדא דאורחים ולב"ב, ת"ל דממקומו הוא מוכרע מדמחלק בירושלמי במלאכת תלוש בין אם הוא בביתו של בכרי או בביתו של ישראל, א"ו טעמא לאו משו"ה הוא, ותו לא ידענא מה יושיענו בזה בנ"ד סברת הנוב"י הנ"ל התם קאי הנוב"י בדבר שאין לחוש כלל לחשדא דבני מתא וכגווני דמיירי התם דכלהו בני העיר בונים בקבלנות, וליכא למיחוש כ"א לחשדא דאורחים, ובזה שפיר כ' הנוב"י דאורחים לא ידעו דהוא ביתו של ישראל כיון שאינו בבית דירתו משא"כ בנ"ד לא שייך לומר דבני מתא ידעו שהוא בקבלנות מהכ"ת לומר דהו"ל למידע כן כיון שאין בכל העיר בית מלאכת חביתין כיו"ב ומאין להם לדעת דדרך של עושי חביתין לעשות מלאכתן בקבלנות כיון דשכיח טובא בכל בעלי מלאכו' לעבוד עבודה ע"י פועלי יום ג"כ, ואדרבה לפי מ"ש המג"א בסי' רמ"ד ס"ק ז' ליישב קושי' הטו"ז שם מסי' רמ"ג אפי' יאמר להם בהדי' שהוא בקבלנות יש לחוש שיחשדוהו ששכרו לימים ואמר ששכרו בקבלנות, ע"ש, וא"כ לא ידענא מאי מהני לן שהוא ברחוב הנכרים כיון דעכ"פ בני מתא יודעי' שהמלאכה נקרא ע"ש של ישראל, וכן הפירמא והבית הפאבריק הוא שלו, מאין להם לדעת אם הוא בקבלנות או לא:

וסבור הייתי לומר בטעם החילוק בתלוש בין אם הוא בביתו של נכרי או בביתו של ישראל, משום דבביתו של נכרי פלטי' מחשדא מחמת שני צדדים כיון דאין דרך ישראל לצאת ולבוא בשבת בביתו של נכרי א"כ מי יודע אם הוא של ישראל, וגם מי יראה שהגוי עובד בשבת, ותו דאיכא נמי למתלי בקבלנות משא"כ אם הוא בביתו של ישראל והוא כעין מ"ש הטו"ז לענין קבלנות שדה ע"ש, וא"כ שפיר יש מקום להקל גם בנ"ד כיון שאין הישראל דר שם, והבית הוא ברחוב הנכרים ואינו מיוחד אלא לבית מלאכת הפאבריק א"כ יש ב' צדדים להמלט מחשדא, חדא דלא נודע כלל אפי' לבני מתא דעושין מלאכה בשבת, ותו דהא יש לתלות נמי בקבלנות, אבל אחרי העיו' קשה לסמוך על סברא זו בנ"ד, דלא ימלט שאינו נודע לבני מתא שהפועלים עושין שם במלאכה כיון שרואין מה שיוצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב, ומה גם דלקושטא דמילתא דקיי"ל כשיטת התוס' דקבלנות שדה ג"כ אסור לא מקילינן מחמת דאיכא תרי צדדי קולא וכש"כ לפי מ"ש הטו"ז למידק מהירושלמי הנ"ל דגם בשדה אסור בקבלנות, ולא דוקא בבית משום דלא משכ' היתר אלא בתלוש דוקא, ומהאי גופא מתיבנא תיובתא כלפי סנאי דהנוב"י דס"ל דלא מתסר אפי' במחובר אלא באם ישראל דר באותו בית או בסמוך לו, א"כ כיש דקשי' טפי מהירושלמי הנ"ל דלא משכ' היתר אלא בתלוש, וי"ל עפ"י מ"ש במחהש"ק ליישב שיטת הכלבו והיינו י"א שברמ"א ס"ב דגם במחובר בעי' שיהי' במקום מפורסים יעו"ש, ודו"ק, ואולי י"ל החילוק בין אם הוא בביתו של נכרי או בביתו של ישראל, משום דאם הוא בביתו של נכרי בודאי יתלו בקבלנות ולא בשכירות יום דאין דרך העולם לעבוד בפועלי יום והוא אינו עומד ע"ג ע"ד שאמרו הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ולא יהי' עומד ע"ג, משא"כ אם הוא בביתו של ישראל כיון שישראל יוצא ונכנס ומצי להשגיח עליו שפיר יתלו שהוא פועל יום, ואם סברא זו נכונה גם בנ"ד יש לצדד להקל כעין סברת הנוב"י כיון שאין הישראל דר שם, אבל גם ע"ז קשה לסמוך מאחר דבירושלמי קפסק ותני בד"א בביתו של נכרי אבל בביתו של ישראל אסור, והנה אי משום הא הו"מ למעבד תקנתא שישכיר בית המלאכה להפועלים נכרים והו"ל עושין מלאכה שלא בביתו של ישראל, ולקמן נדבר עוד מזה בס"ד אי מהני בכה"ג מכירת הערמה: והנה מעכ"ת העיר עוד דאכתי יש לדון דהא מבואר בש"ס מ"ק לחד תירוצא דהיכא דסיוע הוי מסעי' בתיבנא בהדי' אסור אפי' חוץ לתחום, א"כ ה"ה נמי בנ"ד יש לאסור כיון דכל העצים והכלים שעושין בהם מלאכה הכל היא של ישראל, ודבר זה קשה גם על הנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח, וכבר הרגיש בזה בתשו' מהר"ם שי"ק או"ח סי' צ"ה שהביא מעכ"ת וכ' דבמו"ק שם מיירי שהישראל נתן להם תיבנא בשבת, אבל כל שהגוי לוקח מעצמו משל ישראל במידי דשייך לומר בו אדעתא דנפשי' קעבד שרי, אבל באמת חלילה לומר כן על מר זוטרא דהוי יהיב להו תיבנא בשבת קודש לסיוע בהדייהו, והא דקאמר סיוע הוי מסעי' בהדייהו בתיבנא הכוונה שהי' מוטל עליו לסעי' בהדייהו בתיבנא, ושאר כל הדברים שהיו צריכין להבנין כגון הקורות והאבנים הכל הי' משל המקבלי קבולת והם מעצמם לקחו להם התבן משל מר זוטרא לצורך הבנין, ואפי"ה אסרי' לי', וא"כ אכתי לא פלטי' בנ"ד מהך חששא אבל אחרי העיון נראה דאין קושי' משם על הנוב"י הנ"ל דכי היכי דמחמרי' בעיקר דין קבלנות במחובר יותר מבתלוש ה"נ י"ל כן לענין הך דינא דסיוע סייע בתיבנא דדוקא במחובר הוא דמחמרי' בזה אבל לא בתלוש, וראי' שאין עלי' תשובה מעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי דבכולן ב"ה מתירין עם השמש, וכן הלכה רוחית בסי' רנ"ב, והגם דהתם מיירי דמסר להו מבע"י ה"נ בנ"ד איכא למעבד הכי שימסור להם העצים הצריכים למלאכתם מבע"י, ולפי מ"ש דבלא"ה צריך להשכיר להם הבית מלאכה מבע"י כדי שלא יהא המלאכה בביתו של ישראל א"כ הרי נמסר להם גם העצים והכלים מבעו"י לרשות הנכרי והו"ל ממש כעורות לעבדן, ואף דיש לחלק עוד דהתם אין ידוע לו שיעשה המלאכה בשבת משא"כ הכא יודע בבירור שיעשה מלאכה בשבת, מ"מ הרי מבואר בפוסקים דאפי' יודע בבירור שיעשה בשבת כל שלא גילה דעתו בהדי' לעשות בשבת אלא הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותו שאם לא יעשה היום יצטרך לעשותו למחר, ועכשיו שעושה היום יהי' פנוי למחר מותר גבי עורות לעבדן וכלים לכובס וכן מבואר בהדי' בשו"ע הרב התני' בסי' רנ"ב ס"ד עיי"ש, א"כ ק"ו בנ"ד דודאי אדעתא דנפשי' קעבד לא איכפת לן כלל במה שהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל אם הוא מלאכת תלוש:

ותו נלענ"ד דאפי' במלאכת מחובר במי יש לצדד, דבאמת צ"ע על הפוסקים וכן על הטור ושו"ע דקפסק ותני דחוץ לתחום מותר לבנות בקבלנות ולא חילקו אם סיוע סייעי בתיבנא או לא, וכ"ש דקשה טפי דהא לענין דיעבד לא חילקו בין אדם חשוב וע"כ צ"ל כמ"ש הרב"י בסי' תקמ"ג דפסקו כלישנא בתרא ולקולא א"כ כש"כ דהו"ל למפסק כהך שינויי דהיכא דסייע בתיבנא אסור, ועיי' בטו"ז סי' תקמ"ג שם שכ' דבסיוע בתיבנא פשוט לאסור אפי' חוץ לתחום ולא הוצרכו להביאו לרוב פשיטותו, ולא הבינותי זה מאי פשיטותא, וכ"ש דקשה טפי דבפשטות משמע דעיקר ענין קבלנות הוא על המלאכה לבדה, אבל האבנים והקורות ושאר דברים הנצרכים הם של בעה"ב, ואפי"ה פשוט בכל הפוסקי' וקפסקו ותני דחוץ לתחום שרי, גם מ"ש הרב"י כאן בשם הראב"ד דסיוע סעי' בהדי' ולא הוי קבלנות גמור, לא זכיתי להבין פירושו, ע"כ נלענ"ד ליישב בס"ד דבאמת הי' לן לאסור אף חוץ לתחום דכל מקום שאסרו חכז"ל מפני מרה"ע אפילו בח"ח אסור, וכה"ג הקשה הטו"ז ססי' רמ"ג מיהא י"ל כמ"ש הרא"ש והתוס' בכתובות דל"א דלא אמרי' כן אלא בדאורייתא ולא באד"ר, מיהא הטו"ז כ' שם בשם הסמ"ג דמלאכה ע"י כותים לישראל אסור מדאורייתא אלא דמבואר בס' א"ר שם בשם היראים דהסמ"ג ל"ק אלא בעושה מלאכה בחפצים של ישראל ולא בחפצים של נכרי, א"כ י"ל איה"נ דה"ט דבסיוע בתיבנא אסור גם מחוץ לתחום, והה"ד אם האבנים והקורות של ישראל משום דבהא איכא איסור דאורייתא ואמרי' כל שאסרו חכז"ל מפני מרה"ע אפי' בח"ח אסור. מיהא המזרחי כ' בפ' בא והובא גם בפרימ"ג בפתיחה להלכו' שבת דהוא פלוגתא דריו"נ וריא"ש במכילתא שם וא"כ י"ל הני תרי לישנא בש"ס דמו"ק הנ"ל תלי' בפלוגתא דתנאי דריו"כ וריא"ש, ואנן קיי"ל דבכל עניין מלאכת נכרי בשל ישראל לא מיתסר אלא משום שבות וקרא דלא יעשה אסמכתא בעלמא הוא משו"ה לא חילקו הפוסקים בזה, וא"כ לדינא לא קיי"ל כהך שינויי דסיוע סייעי בתיבנא, ובכ"ע מותר חוץ לתחום, ותו נ"ל יותר פשוט ונכון די"ל האי תיבנא דמר זוטרא בתוך התחום הוי, והני דבנו לי' אפדנא חוץ לתחום ולקחו ממר זוטרא הך תיבנא, הם באו ולקחו להם התבן משם והוציאוהו לבנין האפדנא, וממילא נתפרסם שבנו לי' הבית בשבת אף שעיקר הבנין הי' חוץ לתחום מ"מ שייך בי' שפיר מרה"ע, אבל בל"ז י"ל דאין שום חילוק אם מסעי' להו בהדי תיבנא או לא משו"ה השמטוהו הפוסקים דאין החילוק מחמת הסיוע התבן בעצמו אלא ממה שלקחוהו מתוך התחום, וזה נכלל במ"ש הפוסקים דבעי' שלא יהי' המלאכה בתוך התחום, וא"כ לכל הכי טעמא אין לנו לחוש מחמת שהעצים והחפצים של ישראל אפי' במלאכת מחובר, וכ"ש במלאכת תלוש דהו"ל ממש כעורות לעבדן וכלים לכובס וכמ"ש לעיל, כיון דבלא"ה ההכרח להשכיר כל הבית לנכרים כדי שלא יהיה המלאכה בביתו של ישראל, א"כ כבר הו"ל כנותנם לנכרי מבעו"י:

ואכתי פש גבן לבאר מה שרמזתי לעיל, דיש לעיי' אי בזה מהני מכירה או שכירות הבית מלאכה שאינו אלא כמו הערמה, וכבר נודע בשערים מה שהאריכו רבותינו האחרונים בכיו"ב לענין היתר מכירת הערמה בשדה ובברייאהויז וכיו"ב וכבר העלה הבכ"ש באו"ח סי' תמ"ח דבמידי דהערמתו ניכר אסור אפי' באיד"ר וראייתו משבת דף קל"ז ונהי דבמקו"ח שם כ' לחלק בסברא נכונה דאפי' בדאורייתא אין הערמה אסורה אלא היכא דמעשה האיסור נעשה אלא שע"י הערמתו אין האיסור נודע כמו בהאי דאין תולין את המשמרת לתלות בו רמונים ושוב תולה בה שמרים, משא"כ במכירה כל היכא דהאיסור אינו שייך אלא אם הוא שלו לא איכפת לן אם המכירה הוא בהערמה ע"ש, מ"מ הרי מבואר ברא"ש פ' תולין דאפי' בדרבנן אין כל הערמות שוות דאשכחן הערמה באיד"ר דאסור אליבא דכ"ע כגון ברפ"ב דביצה, א"כ לכאור' גם הכא הרי הערמתו ניכר דאין דרך למכור ולהשכיר בית מלאכתו שממנו פרנסתו, ובתשו' דב"ח שהתיר מכירת הגוט של עובדי אדמה ע"י מכירת הערמה, לא התיר אלא משום דאי לא שרית לי' אתי לידי איסור חמור וס"ל דקיי"ל כרבי דניחא לי' לחבר למעבד איסורא קלילא כי היכא דלא לעביד נ"י ע"ה איסורא רבה ע"ש בד"ח סי' ז' ובכ"ז ל"ש זה כמובן, מ"מ י"ל דהכא אין הערמה מוכחת כ"כ, כיון דאינו מוציא המסחר מת"י ע"י שמשכיר הבית וגם במה שמוכר לו העצים בע"ש. וכש"כ דחזי לאצטרופי מש"כ לעיל דבכה"ג לא בעי' שיהיה דוקא בביתו של נכרי, כיון שאין הישראל דר שם, והגם שכתבתי לעיל דיש לשדו' בי' נרגא מחמת דבירושלמי קפסק ותני דדוקא בביתו של נכרי ולא בביתו של ישראל, מ"מ אחרי העיון נלענ"ד אדרבה דמהירושלמי הנ"ל יש ראי' לדברינו, דהא מלאכת מחובר דהיינו בנין בית וכי"ב לעולם לא משכחת לה אלא בביתו של ישראל וא"כ מאי קאמר במד"א, במחובר אבל בתלוש אסור הא כיון דבתלוש ג"כ לא שרי אם הוא בביתו של ישראל א"כ לא הו"ל לחלק כלל בין תלוש למחובר אלא בין בביתו של ישראל לבביתו של נכרי, אבל בין תלוש למחובר אין שום נפק"מ, אלא ע"כ דבביתו של ישראל נמי לא מיתסר בתלוש אלא אם הוא בביתו ממש שהישראל דר שם וכמ"ש גם הנוב"י, משא"כ במחובר אפי' אינו בביתו ממש אלא אם בונה בית שלא בשכינת דירתו נמי אסור, וזהו דלא כנוב"י שמתיר גם במחובר בכה"ג. אבל בתלוש מיהת מוכח שפיר דלא מיתסר אלא בביתו של ישראל ממש. ואם כן שפיר יש לצדד להקל בנ"ד: ותו יש סניף להקל לפי מה דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דבהפסד גדול מקילי' במידי דאינו אלא משום מרה"ע, ה"נ י"ל בנ"ז, והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהביא המג"א ס"ק י"ז ס"ל דוקא משום פסידא גמור דמפסיד משלו אבל מניעת ריוח לא התירו בעובדא דידי' במי ששכר מהשר בישול מלח, נראה דהרמ"א לא ס"ל כן דהא למד דין ישראל הממונה על מטבע של מלך מהך דין של השוכר מכס, וצ"ע על המג"א שלא הרגיש דהרמ"א לא ס"ל כמהרש"ל, וצ"ל דהמהרש"ל נמי ל"ק אלא בשכירות מלח דאינו אלא פרקמטי' בעלמא, אבל במי שהעיקר הפרנסה שלו הוא מזה העסק י"ל דלכו"ע אין דינו כמניעת ריוח בעלמא, וא"כ ל"פ המהרש"ל והרמ"א ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז הביא ראי' נכונה דכל שהוא עסק פרנסתו הו"ל כמו פסידא מתשו' מהרי"ק סי' קל"ב שכתב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע, מ"מ במחזיק חנות דהוא אומנתו ופרנסתו מודה דהוי גזל וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי עיי"ש וכן צידד בתשו' מהר"ם שי"ק סי' צ"ה דאם עי"כ שלא יוכלו להתיר לו זאת יצטרך לבטל מכל העסק גם בימי החול הו"ל כמו מכס והכאת מטבע לא חשו לאיסור שהוא משום מרה"ע יעו"ש, וא"כ בצירוף כל הנ"ל מטינא שיבוא מכשורא: אמנם אחרי כתבי כ"ז לא נתקררה דעתי בזה דכבר הערתי במק"א דבאיסור שבת כיון דאיסור מרה"ע הוא משום דמחזי כשלוחו, לא פלטי' מזה ע"י הערמת מכירה או שכירת דעכ"פ אכתי מיחזי מיהא כשלוחו, גם מ"ש לעיל לדמותו למכס שבסי' רמ"ד גם בזה יש לשדות כרגא עפ"י מש"כ בתשו' הנ"ל: ע"כ נ"ל להלכה למעשה א"א לסמוך בזה על הערמת שכירות הבית ומכירת החפצים לנכרי אלא באופן שהפועלים נכרים ישכרו להם בית בפ"ע שיהי' מושכר להם על שמם, ושם יוכלו לעסוק במלאכתם ביום השבת, שלא בביתו של ישראל שעוסקים בו כל ימות החול, ואפי' אם כלי האומנות הם של ישראל מ"מ מותר להשכיר או להשאיל להם כליו בע"ש עפ"י אופנים המבוארים בסי' רמ"ו ע"ש ובאופן זה ממילא מתפרסם נמי דהנכרי עושה כן בקבלנות ואדעתא דנפשי' עביד:

ועובדא כה"ג אתי לידי פה עירנו, והתרתי עפ"י דרך זה, אבל לא בבית מלאכתו של ישראל שעוסקין כל ימות החול, ואם כי אולי קשה להשואל לעשות הוצאה כזו, אל יחוש לזה כי מאן דיזיף שבתא פרע שבתא, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו משאלותו, והשי"ת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומתורתו יראנו נפלאותיו, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראינו אותותיו:

כעתירת לונ"פ אחיך כו"ח באה"ר ואה"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה