ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מו
כתב הרב"י בה' שבת סס"י רמ"ד בשם סמ"ג במל"ת סי' ע"ה תני' במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העכו"ם מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא ע"ש, והנה בפשיטות משמעו דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דהא הלכה רווחת בישראל וכן פשוט בכל הש"ס דאמירה לנכרי אינו אלא משום שבות, אבל הטו"ז סס"י רמ"ג הוי משמע לי' מדברי הסמ"ג דאמירה לנכרי אסור מדאורייתא, ומה"ט הקשה שם על דין שהביא הרמ"א בשם המרדכי אם יש לו מרחץ ואין רוחצין בו כ"א שכיני הדירה עיי"ש, והניח בקושי', ולכאורה תמוה מאוד על הסמ"ג אנו מצטערים להבין היכא מצינו למימר דאמירה לנכרי דאורייתא, והטו"ז נקט להא מלתא להלכה פקוקה עד שהקשה מדבריו על הרמ"א ועיין בס' תוס' שבת ובפרימ"ג נדחק מאוד דכיון דאיכא אסמכתא הו"ל כדאורייתא, ואינו כדי לאותיבי דעתא והנלענ"ד בס"ד עפ"י מה שהעלה בס' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א בהעושה מעקה ע"י אומן נכרי דמברך עליו כאלו עשאוהו בעצמו, דנהי דאין שליחות לעכו"ם פועל שעושה בשכר שאני, דיד פועל כיד בעה"ב דמי' כי היכא דאמרי' בפ"ק דב"מ אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"מ פועל שאני משום דידו כיד בעה"ב, וטעמא משום דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא, הו"ל כעבדו דאמרי' בי' יד עבד כיד רבו דמי', והביא ראי' מירושלמי דמס' פאה דאמרי' קצרוה גוים ה"ז פטור' דבקצירך אמר רחמנא ולא קציר נכרי ואמרי' עלה בירושלמי דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייב, ובפ"א מה' תרומות הביא הכ"מ בשם הראב"ד דאם קנה מהכותים שבולים ומרחן כותי לצורך ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, ותמה הכ"מ הא קיימ"ל אין שליחות לעכו"ם, ולהנ"ל ניחא דמיירי ע"י פועלים כותים ע"ש, ולפי"ז נכונים דברי הסמ"ג ודברי הטו"ז דהא הכא בפועל העושה מלאכה בשכר מיירי וכהא"ג שפיר מיתסר מדאורייתא, דיד פועל כיד בעה"ב דמי' כנלענ"ד בס"ד ברור בכוונת דעת הטו"ז:
{ולכאורה אפי' בלתי סברת המחא"פ כיון דמשלם לו א"כ הוא בכלל עבדו והוא בכלל לו מעשה מלאכה אתה וגו' ועבדך אלא דלפי"ז הי' לו להמכילתא להביא הפסוק דלא מעשה מלאכה אתה וגו' ועבדך}:
איברא דדברי המחנה אפרים הנ"ל לכאור' תמוהים מש"ס ב"ק דף נ"א ע"א דפריך הש"ס התם אמתני' דקתני בור של שני שותפים אמרי בור של שני שותפים היכא משכחת לה אי דשוי שליח תרוייהו ואמרו זיל כרו לן ואזל וכרי להו אין שלד"ע, ואי דכרה האי ה' והאי ה' נסתלק מעשה הראשון הניחא כר"י וכו', ומזה הוכיח בס' שעהמ"ש בחו"מ סי' קפ"ב דכל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עכו"ם וחשו"ק אף בשכר לא מהני ולא אמרינן יד פועל כיד בעה"ב דמי' דהנה בחה"ר שם בב"ק כ' אהא דפריך התם אי דשוי' שליח תרוייהו אין שלד"ע וז"ל דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וכו' וק"ל דלמא דשוי' שליח עכו"ם וי"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן כדאמרי' באיזהו נשך עכ"ל וא"א דבשכר יש שליחות לעכו"ם אכתי קשה לוקמי בשליח עכו"ם בשכר א"ו דאף בשכר אמרי' אין שליחות לעכו"ם, ונהי דאיכא חד לישנא בפ"ק דב"מ דס"ל היכא דשליח לאו בר חיובא נמי אמרי' אשלד"ע דתלי' אי בעי עביד אי בעי לא עביד, מ"מ הו"ל לגמרא למימר הניחא, ותו בשליח עכו"ם לכו"ע אמרי' ישלד"ע כמ"ש המל"מ פ"ה מה' מלוה ולוה, ובש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב ע"ש, וא"כ לכאורה תמוהים דברי המחנ"א הנ"ל ולענ"ד נראה דמשום הא אכתי לא תברא די"ל דס"ל להמחנ"א דכיון דב"נ נצטוה על הדינים ועל הגזל א"כ הוא נמי בר חיובא מקרי לענין כורה בור ברה"ר וכיון דלענין אשלד"ע ודאי לא מסתבר לחלק בין שליח בשכר או בחנם, כיון דעכ"פ אית בי' סברא דדברי הרב ודברי התלמוד וכו' תו ליכא לאוקמי' בפועל אפי' בעכו"ם, ומ"מ צע"ג דודאי מחידושי הרשב"א הנ"ל מוכח כן וא"כ עכ"פ קשיין דברי הרשב"א דמחנ"א הנ"ל מייתי בשם הרשב"א בתשובה דס"ל חילוק בין שליח בחנם לפועל וצ"ע וע"כ צ"ל כמש"כ דאל"כ בלא"ה איכא למידק מש"ס הנ"ל לשיטת הריטב"א בפ"ג דקדושין והובא בנתהמ"ש רס"י קפ"ב דהא דאמרי' אשלד"ע היינו לענין דאין המעשה מתקיים אבל היכא דהמעשה א"א להתבטל כגון בהשולח את הבערה ביד חשו"ק חייב המשלח ובזה אין חילוק אם הוא בר שליחות או לא ע"ש בנהמ"ש א"כ תיקשי מש"ס הנ"ל, בשלמא בהשו"ק דחיקא לי' לאוקמי' מתני' דלאו אורחא לשויי שליח אבל עכ"פ הו"מ לאוקמי' בעכו"ם וע"כ צ"ל כדפרישית דבזה גם נכרי הוא בר חיובא ודו"ק: