ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מה
בדיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת א) בשו"ע סי' רמ"ו ס"א מותר להשאיל ולהשכיר כלי לעכו"ם ואעפ"י שעושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצוין על שביתת כלים וכו' זהו דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל הא דת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש אתי' כב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא אבל למאי דקיי"ל כב"ה מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש, והקשו הראשונים א"כ בד' וה' אמאי מותר ועיי' ברא"ש שהביא בשם י"מ דשביתת כלים כהאי שאין מלאכת ישראל נעשה בהם אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אחמור בד' וה' ובק"נ הקשה ע"ז מ"ש משביתת בהמה דאסור אפי' אין מלאכת ישראל נעשה בה א"כ ה"ה כמי למ"ד שביתת כלים דאורייתא נמי אית לן לאסור אפי' אין המלאכה של ישראל, ותי' דמיירי בכלים דלא עבדי מעשה, דאפי' למאי דאמר רב אושעי' דלב"ש אע"ג דלא עבדי אסורי מ"מ לא מיתסר מדאורייתא אלא בכלים דעבדי מעשה, וא"כ שפיר י"ל דל"ג אלא היכא דנעשה בהם מלאכת ישראל ע"ש, והנה בהא דקאמר דאפי' לרב אושיע' אליבא דב"ש בכלים דלא עבדי מעשה לא מיתסר אלא מדרבנן, לכאור' נ"ל הוכחה ברורה לזה ממתני' דב"ש אומרים אין פורסין מצידת חו"ע אלא בכדי שיצודו מבע"י, ויש לתמוה לר"א דס"ל לב"ש אע"ג דלא עביד מעשה מיתסר שביתת כלים א"כ אי הוי נמי בכדי שיצודו מבע"י אמאי שרי' הא מ"מ יש לחוש שמא יצוד בשבת ואיכא משום שביתת כלים בשלמא ברישא דמתני' בהא דאין שורין דיו וסממנים וכרשינין וכלהו דשרי' ב"ש בכדי שיעשו מבע"י ל"ק דכיון דיש שהות ביום כדי שישורו. שוב אין לחוש כלל שיהיה המלאכה נעשה בשבת משא"כ במצודות קשי', ונהי שכ' התוס' שמיירי בחורשין שהחיות מצויין, לא כ' כן אלא לתרץ קושייתם היכא מצי למיהב שיעורא בזה דמי ידעי' מתי יכנוס לתוכה חי' וע"ז שפיר מספיק תירוצם, אבל אכתי אין ברית כרותה למצודה שתצוד מבע"י וא"כ לב"ש הו"ל למיסר משום שביתת כלים, מיהא אם נימא דהיכא דלא עבד מעשה לא אסרי ביש אלא מדרבנן ניחא כיון דעכ"פ יש שהות לצוד מבע"י שוב לא גזרו משום שביתת כלים דהו"ל סד"ר, ומיירי מתני' בלחי וקוקרי דלא קעבדו מעשה, אלא דלפי"ז מוכח דאפי' במלאכת ישראל לא גזרו היכא דלא קעביד מעשה, כל שאין המלאכה נעשית בבירור וא"כ בחינם מחלק הרא"ש בין מלאכת ישראל למלאכת נכרי, ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א שכתב בהדי' דלר"א בלא עבד מעשה נמי מיתסר שביתת כלים מדאורייתא, והוא מוכרח מהגמ' מדקאמר והשתא דאמר ר"א לב"ש אע"ג דלא עבד מעשה וכו' גיגית כר וקדירה מ"ט שרי בדאפקר להו אפקורי, וקשה מ"ש דתלי' קושי' זו בדרב אושיע' אפי' אם נימא כרבה דטעמא דב"ש משום גזירה נמי תיקשי לי מגיגית וקדירה, דהא עכ"פ ב"ש אסרו במתני' שריית דיו וסממנים וכו' אלא בכדי שיעשו מבע"י, יהי' הטעם מה שהוא עכ"פ תיקשי גיגית וקדירה מ"ט שרי, ועכצ"ל כמ"ש הרשב"א דבפשטות לק"מ די"ל טעמא דב"ש משום גזירה ובגיגית נר וקדירה דלא אפשר ל"ג רבנן אבל לרב אושיע' דאמר טעמא משום שביתת כלים דהוא דאורייתא ליכא למימר הכי שפיר תיקשי מגיגית וקדירה, וא"כ עכ"פ מוכח דאפי' בלא עבד מעשה נמי מיתסר מדאורייתא לר"א, ועכצ"ל טעמא דמצידת דשרי לב"ש משום כיון דאיירי בחורשין במקום שהחיות מצוית קרוב הדבר שיצוד מבע"י ועדיין צ"ע, גם בלא"ה דוחק גדול לאוקמי ברייתא דבד' וה' מותר דוקא בכלים דלא עבדי מעשה, דהא סתמא קתני ועוד רישא דלא ישכיר כליו לנכרי בע"ש מיירי בכל הכלים ועלה קאי דבד' וה' מותר, וא"כ עכ"פ הקושי' קמה וגם נצבה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמוקי לה לברייתא כב"ש א"כ בד' וה' אמאי שרי, ומ"ש משביתת בהמה דמתסרי אפי' באין מלאכת ישראל נעשית ע"י, והנלענ"ד בזה בס"ד דס"ל דה"ט, דהא למ"ד שביתת כלים דאורייתא יליף מדכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ופירש"י דאדלעיל קאי דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתיך והגר, ועלה כתיב ובכל אשר אמרתי אליכם, והנה האי גר דקרא ע"כ לא מיירי בגר גמור דהוא מוזהר בעצמו, וע"כ קרא בגר תושב משתעי שהוא משועבד ת"י לעשות מלאכתו ואזהר רחמנא לא תעשה מלאכתך על ידו, ואתי' כשיטת הסמ"ג והיראים דמלאכת ישראל ע"י נכרי אסור מדאורייתא ואורחא דמילתא נקנו גר תושב וה"ה נמי נכרי, והנה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו עלה קאי, וי"ל דל"ק אלא אגר דסליק מכה וכמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, וכיון דגר דקרא ע"כ בעושה מלאכת ישראל מיירי, אמרי' דשביתת כלים נמי לא מיתסר אלא במלאכת ישראל, אבל מלאכת נכרי לא מיתסר אלא מדרבנן משו"ה שפיר י"ל בד' וה' לא יגזרו, ועיי' רמב"ן במלחמות מש"כ בשם הראב"ד ויש לכוון זה בלשון קדשו ע"ש:
עוד נ"ל בס"ד עפ"י מה שהביא הא"ר בשם ראב"ן הא דמצוון על שביתת כלים היינו דוקא היכא שהישראל עושה מלאכה בכלים כגון שנותן חטים לתוך הרחיים וכיו"ב וכל הני דנקט במתני' ע"ש, והסבר הדבר נ"ל בס"ד דהנה שביתת כלים נפק"ל מובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וקיי"ל השמר דלאו לאו, והאי נמי השמר דלאו הוא כפימ"ש התוס' בעירובין ר"פ המוציא תפילין ובר"ה דף ז' ע"ש, והנה הא ודאי לא מסתבר דשביתת כלים חמור יותר משביתת בהמה, וגבי בהמה דאזהר רחמנא בלאו היינו היכא דהבהמה עושה מלאכה מחמתו אבל באם עושה מלאכה מעצמה או ע"י גוי אינו עובר בלאו אלא בעשה דשביתת בהמה וכיון דבבהמה ליכא לאו אלא באזלה מחמתי' מסתברא דלאו דאזהר רחמנא בשביתת כלים נמי לא מיירי אלא בכה"ג ונהי דבבהמה מיהת איכא עשה אפי' בעשתה מלאכה מחמ"ע, מ"מ כיון דשביתת כלים לא נכתב עשה אלא לאו שוב לית לן לחדש איסור עשה מדעת עצמן דאין לך בו אלא חידושו אזהרת לאו והא ליתא אלא באופן דהכלים עושין מלאכה מחמתו כנ"ל בס"ד להסביר סברת הראב"ן הנ"ל והשתא שוב ל"ק קושיי' הראשוני' על שיטת הרי"ף והרמב"ם דבהאי דלא ישכיר כליו לנכרי ליכא איסור שביתת כלים מדאורייתא אלא מדרבנן, וא"כ שפיר י"ל בד' וה' לא גזרו, וא"ש בס"ד, ועיין פרימ"ג במ"ז ס"ק ב' לשיטת ריו"נ והיא דעה ב' שבשו"ע דגם לב"ה לא ישכיר בכלים שעושין מלאכה משום דמחזי כשלוחו, א"כ למאן דמפרש בשבת דף י"ח לרב יוסף דשביתת כלים אף לב"ה אסור מדאורייתא איך יפרנס ברייתא דלא ישכיר כליו בע"ש ובד' ובה' מותר, ממנ"פ בכלים דלא עבדי מעשה אפי' בע"ש מותר לשיטת ריו"נ, ובכלים דעבדי מלאכה הא איכא משום שביתת כלים ולתסר נמי בד' וה', ועיי"ש מה שתי' דמיירי בכלים דעבדי מלאכה אלא דלא עבדו מעשה וכגון בלחי וקוקרי ע"ש וכבר כתבתי דדוחק להעמיד הברייתא דקתני סתמא בד' וה' מותר דמיירי דוקא בכלים דלא עבדי מעשה, ולפי מה שכתבתי ניחא שפיר בס"ד אלא דמ"מ צ"ג לפי הנ"ל דהוי דומי' דלאו דמחמר אנן נמי נימא דלא אסור מדאורייתא אלא אי עבד גרם המלאכה בשבת כגון בנותן החטים ברחיים ופורש המצודה בשבת, אבל אי עושה גרמת המלאכה של הכלי בע"ש לא מתסר מדאורייתא דהא בבהמה לא אשכחן שיהי' לאו דמחמר באזלה הבהמה בשבת מחמת גרמתו שבע"ש, וכ"ת איה"נ הא ברחיים לא משמע הכי דעלה קאמ' הגמ' שביתת כלים דאורייתא והתם בנותן חטים מע"ש מיירי, מיהא זה יש ליישב קצת, אבל מ"מ אי קשי' הא קשי' לי על הראב"ן הנ"ל מפ' הגמ' גיגית כר וקדירה מ"ט שרי וכ"כ לעיל בשם ח"ר דקושי' הגמ' ל"ק אלא אי שביתת כלים דאורייתא ולהנ"ל י"ל דמיירי שהדליקו ע"י נכרי וכ"כ בקדירה וגיגית, מיהא י"ל דעיקר הקושי' מכר דא"א ע"י נכרי דהא הדלקת נר שבת היא מצוה, וכ"כ בקדירה איכא משום בישול נכרי וע"כ מיירי ע"י ישראל, ושפיר פריך הגמ', וא"ש בס"ד:
ב) שם שאין אנו מצווין על שביתת כלים, עיי' בב"י שהביא דעת הרוקח, דמחמיר בשביתת כלים וכ' דאם השאיל גרזן לגוי צריך ליטלו ממנו ע"ש כדי שהגר לא יעשה בה מלאכה בשבת והב"י דחה דבריו ששנה משנתו אליבא דב"ש, ובש"ס מבואר מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא ולא ב"ה, ועיי' ב"ח שכ' לקיים דברי הרוקח דס"ל הא דקאמר רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים היינו אליבא דב"ה כדאמרי' עלה בגמ' והשתא דאמרת ב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא ורב אושיע' דקאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא ולא ב"ה פליג על רב יוסף, ולא כמ"ש התוס' דרב יוסף הוא דמסיים והשתא דאמר רב אושיע', א"כ רב אושיע' ורב יוסף פליגי בהא מילתא אי שביתת כלים לב"ה דאורייתא היכא דעבד מעשה, ופסק הרוקח כרב יוסף לגבי רב אושעי' א"ד, וע"ש עוד במ"ש בטעמא דפסק כרב יוסף ולא כרב אושעי' משום לר"א קשי' מתני' דתנן אין שורין דיו וכרשינין אלא בכדי שישורו מבע"י וכן כלהו ברא, ואי כר"א דב"ש ס"ל שביתת כלים אפי' היכא דלא עבדי מעשה א"כ אפי' בד' וה' לתסר, דבריו תמוהים בזה, דהא כיון דמיירי בכדי שישורו מבעו"י שוב ליכא משום שביתת כלים כלל דהא בשבת לא נעשה בו שום דבר וא"ד למוגמר וגפרית דאסירי למ"ד שביתת כלים אסירי אפי' בלא עבדי מעשה דהתם מתגפרין והולכין כה"ש משא"כ בכל הני דמתני' ומצודות חיו"ע נמי כ"כ לעיל דלפי מה שכ' התוס' דמיירי בחורשין ובאופן שאין בו כדי לצוד יותר א"כ קרוב הדבר שיצוד מבעו"י וממילא לא יהא נעשה בשבת שום מלאכה, תדע דאי לא תימא הכי א"כ הו"ל להש"ס לאותבי' לרב אושיע' ממתני' דהא האי רב אושיע' אמורא הוא ומשמי' דרב אסי הוא דקאמר לשמעתי', א"ו דפשוט כמ"ש, ומ"מ בלא זה מסתבר טעמא דהב"ח דהרוקח ס"ל דאוקימתא דרב יוסף קיימא למסקנא דאליבא דב"ה שביתת כלים דאורייתא היכא דהכלים עבדי מעשה, ול"נ להוסיף עוד טעם לשבח מהא דאמרי' בש"ס דף י"ט אהא דתנן ושוין שטוענין קורת ביה"ב ועיגולי הגת, מאן תנא מידי דאתי' ממילא ש"ד, ואמר ריב"ח ר"י הוא ולא רע"ק ומייתא מתני' השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י ר' ישמעאל אומר יגמור ורע"ק אומר לא יגמור, והקשו בתוס' א"כ ס"ל לרע"ק כב"ש, מיהא אם נימא כאוקימתא דרב יוסף דבמידי דעבד מעשה ס"ל לב"ה שביתת כלים דאורייתא א"כ הא בהא תלי' כיון דלרע"ק ס"ל מחוסרין שחיקה כמחוסרין דיכה דמי ממילא הו"ל הסחיטה כאלו נעשה מעשה ע"י הכלים, ואסור משום שביתת כלים ואינו דומה לכל הני דב"ה מתירין במתני' דהני כולהו מיירי בלא עבדי מעשה, דו"ק שם ותבין כי הוא נכון בס"ד:
וראיתי בחי' ח"ס בשבת דף י"ח בכוונת הרוקח דודאי היכא דהכלי עושה מלאכה מעצמו אפי' עי"מ כגון רחיים מותר אבל היכא שאדם עושה מלאכה בידו עלי כלי של ישראל כגון גוי החוצב בגרזן של ישראל וכדומה מצווה על שביתת כלי ואסור, ויצא לו כן מירושלמי דקאמר הרם ב"ה מאי עבד בקרא דב"ש תעשה כל מלאכתך היכא דעבד לי' בידים עכ"ד ב"ש, ולולי דב"ק הי' נלענ"ד דלא מסתבר כלל דע"י שהגוי עושה מעשה בידים עי"ז יהא שביתת כליו חמור יותר מאלו נעשה המעשה ע"י כלי בעצמי, ואדרבא איפכא מסתברא דברחיים וכיו"ב הכל נעשה ע"י כליו שהתורה הקפידה על שביתתן משא"כ בגרזן שהגוי חוצב בו, מעורב בו כח אחר שלא הקפידה התורה על שביתתו, והא דקאמר בירושלמי ב"ה מוקי קרא דב"ש בעושין בידים, הכוונה כפשוטו כדמפרשי בק"ע ובפני משה על הירושלמי דלב"ה לא מיירי קרא משביתת כלים כלל אלא משביתת גופו, אבל הנ"ל ודאי לא מסתבר, ומה שהקשה בס' ק"נ דהרוקח סותר עצמו דברחיים כ' הטעם משום שמשמיע קול ע"ש, יתבאר בס"ד לקמן בסי' רנ"ב, ועיי' בא"ר שהביא מפירש הרא"ש סוף פ' אבה"מ דמדבריו משמע דס"ל שביתת כלים דאורייתא מדכייל בהדי בהמה המושכרת לגוי שצריך להפקיר בשבת גם כלים ע"ש, ועיי' בחי' רא"ש יוסף להפרימ"ג על פ"ק דשבת דמיישב לה שפיר עיי"ש:
ג) שם וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה אסור להשכיר בערב שבת וכו', זהו שיטת רבנו יונה דהאיסור הוא משום דמיחזי כשלוחו, ודלא כשיטת הר"י בעה"ת דהאיסור הוא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת ולדידי' אפי' כלים שאין עושין בהם מלאכה אסור להשכיר בע"ש, והקשו על שיטתו א"כ לישראל נמי יהא אסור להשכיר בע"ש וראיתי בח"ר ואין לומר דלא חשיד למיתן לי' שכר שבת וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי דא"כ אפי' לעכו"ם שרי מה"ט גופא דלא חשיד ישראל למשקל מני' שכר שבת, ומתוך חומר שהחמיר הרשב"א על קושי' זו בסופה, יש להקל וליישב הקושי' מתחילתה, דהא באמת אמרי' בש"ס פ"ק דברכות בתרי וכשרי עיי"ש לא חיישי' לחשדא, א"כ י"ל בישראל דצריך לחשוד לתרויהו דעבדי איסורא ל"ח לחשדא משא"כ בגוי, אבל באמת לא דמי' כלל להאי דפ"ק דברכות דהתם לא אמרי' כן אלא בדבר ערוה דהוי פריצות ביותר לעשות דבר גנאי בפני חבירו:
אבל בעלמא ליש זה, דאל"כ אטו כל היכא דאסור מפני החשד וכי נימא דגבי תרי ליכא חשדא ועיי' בס' תו"ש סי' רמ"ד על מה שכ' המג"א בשם דברבים ליכא חשדא דבעי למימר ה"ה בשנים ומייתי מש"ס רפ"ק דברכות הנ"ל, ואין לו דמיון כלל, ותו דהתם י"ל דלא חיישי' לי' דיעשה עבירה דאם חבירו יחזור מעבירה א"כ יתפרסם גנותו ע"י, משא"כ היכא דשניהם חשודים כאחד כגון הכא, גם גבי שניהם איכא חשדא, ועיי' בס' נשמת אדם שכ' ג"כ בפשיטות דלא כתוס' שבת הנ"ל, ומדברי חה"ר הנ"ל יש ראי' להנ"ל: ומ"מ יש ליישב שיטת הר"י בעה"ת עפ"י מה שחקר בפרימ"ג סי' רמ"ד דכל היכא דאיכא למימר לא שבק התירא ואכל איסורא ליכא למיחוש לחשדא, והנה עכצ"ל בהני כלים דרכן להשכירן שלא בהבלעה, אלא לכל יום ויום דאל"ה ל"ח לחשדא כמבואר בסי' רמ"ג ורנ"ד לענין קבלנות בתים ושכירות מרחץ וא"כ בגוי שפיר איכא משום חשדא ול"ש לומר לא שבק התירא כיון דאינו תלוי בדעת עצמו דאף אם הוא ירצה להשכיר על שבוע או חודש מ"מ הגוי לא ישכיר חלוק או טלית כ"א בשכירות דום ביומו, משא"כ במשכיר לישראל כיון דהישראל חברו ג"כ עביד איסורא אם שוכרו ליום השבת לחודא, בודאי שניהם רוצים בהבלעה ואמרי' שפיר דלא שבקי התירא ועבדי איסורא, כנ"ל נכון ליישב שיטת הר"י בעה"ת בס"ד, אמנם בעיקר מה דמשמע מח"ר הנ"ל דגם השוכר עבד איסורא לא הבנתי מאי איסור יש בזה וכי אסור לשבור כלי מגוי על יום השבת בלבד, אם לא דנימא דכוונת הרשב"א משום דמכשיל חברו במה שנוטל שכר שבת ולא משמע כן וצ"ע:
ד) בשו"ע ס"ג אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לעכו"ם עיי' מג"א ס"ק ז' מה שהביא בשם מ"ע ססי' קי"ב בהמת ישראל וחלב שלה מחצה לישראל ומחצה לאריס כיון דחולב חייב משום מפרק אינו רשאי להניחן לחלוב אא"כ מפקירו או שהאחריות על הנכרי, והנה עכצ"ל דהאיסור הוא משום שביתת הבהמה דאלו מלאכת גוי שרי באריסות כיון דאדעתא דנפשי' עבד, וצע"ג דהא התוס' בשבת דף י"ח ע"ב כ' דשביתת כלים ל"ש אלא כשהכלי עושה מלאכה אבל לא במה שנעשית מלאכה בהכלים ומה"ט עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אפי' לב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא ע"ש, וא"כ הה"ד שביתת בהמה ל"ש בכה"ג, וא"כ בחולב נמי לא מיתסר אלא מחמת מלאכת העושה ולא מחמת שביתת בהמה, והן אמת דלהראי' מעורות לעבדן שכ' התוס' י"ל עפ"י מה שכ' לעיל בשם ראב"ן דליכא איסור שביתת כלים אלא באם נעשה גרמת המלאכה ע"י ישראל, וא"כ גבי עורות לעבדן בלא"ה ל"ש שביתת כלים, אבל מ"מ כל הראשוני' כתבו סברת התוס' הנ"ל, וא"כ גם בחולב ליכא משום שביתת בהמה כלל, ואולי נתכוין המג"א לזה במה שכתב וצ"ע: ה) תוספתא הובא בהגמי"י משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למו"ש, וכ' הגהמי"י מכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו המחבת שלו ליום אחר, ועיי' מג"א ס"ק ג' דמפרש לה דמיירי בהבלעה וקמ"ל דלא מיתסר משום דמיחזא כשלוחו וביא"פ קאמר דלא מיירי בהבלעה כלל רק הטעם דלא שייך בזה שכר שבת כיון שהישראל בעצמו הי' יכול לדלות המים מגומתו אין זה רק כמשאיל לו מים שבגומתו שיחזיר לו מים אחרים במו"ש ואין לישראל ריוח בזה כלל ואין זה מקרי שכר שבת כלל, ומיישב בזה קושי' המג"א על הע"ש דעפי"ז שפיר הקשה על הגהמי"י דאין ללמוד דין מחבת מזה דהתם ודאי יש בו משום שכר שבת דהא אצל ישראל בטלה ממלאכתה ע"ש, ולדידי דברי המג"א בזה צע"ג דלפירושו דמיירי בהבלעה מאי קמ"ל התוספתא וכי עד השתא לא ידעי' דשכר שבת בהבלעה שרי' וכ"ת דהא גופא הוצרך לאשמעי' א"כ עיקר חסר מן הספר דלא הוזכר כלל דמיירי בהבלעה, ואי דקמ"ל דלא מיתסר משום דמיחזא כשלוחו כמ"ש ביא"פ, זה תמוה, ממנ"פ אי מיירי שהגומא הוא כרמלית ועומד בכרמלית א"נ דהגומא בחצר שהיא רה"י א"כ מאי מחזי כשלוחו שייך לומר בזה הא הישראל בעצמו רשאי לשאוב ממנה מים בשבת, ואי מיירי כגון שהגומא היא רה"י ועומדת בכרמלית או ברה"ר באופן שהישראל אסור לשאוב. א"כ אמאי באמת שרי הא אפי' לב"ה לא שרי למכור לנכרי אלא בכרי שיצא עכ"פ מפתח ביתו מבעו"י וכדאיתא בסי' רנ"ב, ואי כפי' היא"פ הנ"ל נמי קשי' ממנ"פ אי מיירי בגומא שרשאי לשאוב ממנה בשבת כמש"כ דמקשי' קושי' העו"ש על הגמי"י האיך למד דין מחבת מזה, ואי בנומת רה"י ועומדת בכרמלית או ברה"י אמאי באמת שרי:
ע"כ נלענ"ד בס"ד די"ל הכא מיירי בגומא שאינו של. ישראל אלא שיש לו הרמנותא מהשררה בעל הגומא לשאוב ממנו מים כגון מי מלח או מים ששותין לרפואה וכיו"ב, ומותר להשכיר בשבת לגוי ולהחליף של שבת במו"ש דאין שייך כאן שכר שבת כלל ע"ד שכ' המג"א בסי' רמ"ד גבי מכס דאין כאן שכר שבת כלל דהו"ל כאלו קנה ממנו סחורה, וכמו במטבע שמוכר לו הרמנותא שי"ל, וה"נ הוי כאלו מוכר לו הרמנותא שי"ל בשבת חלף הרמנותא של הנכרי במו"ש, ומזה למד ההגמי"י שפיר גם דין המחבת הנ"ל והתם נמי מיירי בכה"ג שישראל י"ל רשות לבשל מלח במשרפות המים על מחבת אחת, והגוי ג"כ י"ל הרמנותא על מחבת אחת, מותר לישראל למכור לו הרמנותא שי"ל לבשל על המחבת שלו בשבת בעד מה שהגוי מוסר לו מחבת שלו בא' בשבת, ואע"ג דהמחבת עצמו של ישראל מ"מ שרי דהא על שביתת כליו אינו מצווה, ושכר שבת ליכא דאין השכר עבור המחבת אלא על הרמנותא שי"ל לבשל על המחבת בשבת, וזה הוי כמוכר סחורתו כמ"ש המג"א, ואפי' את"ל שנותן שכר גם בעד המחבת מ"מ אין זה אלא בהבלעה דעיקר בעד ההורמנא של בישול המלח, כנלענ"ד בס"ד פי' התוספתא והגהמ"י ודו"ק:
ו) בשו"ע ס"ג אסור להשכיר וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו, דע דבענין איסור מלאכה ע"י בהמה תרי קראי כתיבי כתיב למען ינוח שורך וחמורך, וכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך, ולפי מה דמבואר בתוס' ר"פ במה בהמה ע"ש שביתת בהמה אינו אלא בעשה ולדידהו צ"ל קרא דלמען ינוח דהוא בעשה היינו באם הבהמה עושה מלאכה מאליה או ע"י נכרי, וקרא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך היינו לאו דמחמר כלומר שלא תעשה אתה מלאכה בסיוע בהמתך, מיהא רש"י בע"ז דף ט"ו ס"ל בהדיא דגם בשביתת בהמה איכא לאו דל"ת מלאכה, ולדידי' ע"כ צ"ל פירושא דקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אין הכוונה אתה בהדי בהמתך אלא מילי מילי קאמר ל"ת כל מלאכה אתה, וכ"כ לא תעשה כל מלאכה בהמתך, ואם הבהמה עושית מלאכה עובר על לאו הנ"ל אפי' אם הבהמה עבדה מלאכה ע"י גוי, ע"ש, והנה לכאור' אין נפק"מ בזה לדינא כלל דהא בלא"ה אין לוקין על לאו דמחמר דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, והגם דהפרימ"ג מספק"ל אי מיפסל לעדות בעובר לאו דמחמר די"ל האי דאין לוקין אינו מצד קולת הלאו אלא מצד חומרתו של הלאו שאינו מתכפר במלקות משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד, מ"מ במידי דלא עבד מעשה בגופי' ל"ש לומר דהוא קצת חומרת הלאו, וא"כ בשביתת בהמה ודאי אפילו למ"ד דהוא בל"ת מ"מ פשיטא דאינו פסול לעדות. ומ"מ נראה לי דנפק"מ רבתי לפי מה שכ' הר"ן בע"ז דלאו דמחמר שייך גם בבהמת חבירו, משא"כ עשה דשביתת בהמה ל"ש כ"א בבהמתו ע"ש ויבואר עוד בסמוך. דין זה לא ניתן להאמר אלא אם נימא דשביתת בהמה ליכא כ"א עשה אבל אם נימא דשביתת בהמה איכא נמי ל"ת אין מקום לומר דמחמר אסור גם בבהמת חבירו דהא ודאי מילתא דפשיטא דענין שביתת בהמה לא משכחת לה כלל כ"א בבהמת עצמו דאיך יעבור על שביתת בהמה במה שבהמתו של חברו עושה מלאכה מעצמה, והשתא אי ס"ד דלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך קאי אשביתת בהמה נמי א"כ ע"כ בהמתך דקרא דוקא שוב א"א לומר דמחמר איכא גם בבהמת חבירו, דהא במחמר נמי לא כתיב לאו אחרינא אלא מל"ת כ"מ אתה ובהמתך נפק"ל, ושוב א"א למפסק קרא זה בסכינא חריפא. ובזה נסתלק הוכחת השעה"מ בפ"ח מה' יו"ט שבא להוכיח מהר"ן פ"ק דע"ז דשביתת בהמה איכא נמי ל"ת ולפי מ"ש א"א לומר כן בדעת הר"ן כלל, דא"כ איך ס"ל להר"ן במחמר עובר גם בבהמת חבירו, ומ"ש השעה"מ הוכחה מדלא כ' הר"ן הש"ס נקיט מחמר משום דחמיר טפי דייב לאו, וכ"כ ממש"כ הר"ן בשלהי שמעתא שם דאי ס"ד דבמחמר בעי' דוקא בהמתו א"כ מאי חילוק יש בין מחמר לשביתת בהמה ע"ש והול"ל דהחילוק דבמחמר איכא לאו, נראה דיש לדחות דכיון דלאו דבמחמר נמי אין לוקין עליו אין נפק"מ כלל אם הוא בעשה או בל"ת דאין לוקין עליו, ואף דלהפרימ"ג יש נפק"מ לענין פסול עדות, מ"מ אינו מוכרח והפרימ"ג בעצמו מספק"ל, בפרט די"ל דהיכא דעבד מלאכה בסיוע בהמתו כיון דעכ"פ אינו עושה מעשה בגופו אכתי הלאו קיל משאר לאוין שלוקין וי"ל דלא מיפסל לעדות ודו"ק, אבל עכ"פ הא ודאי פשוט וברור דלדעת הר"ן בשביתת בהמה ליכא אלא עשה, ועפ"י דרכנו למדנו נמי דלשיטת רש"י דשביתת בהמה הוא בלאו א"כ ע"כ דס"ל גם במחמר דלא מיתסר אלא בבהמת עצמו, משא"כ בבהמת חבירו וכדמשמע נמי דס"ל לרא"פ שהובא במחהש"ק סק"ח ע"ש ודו"ק, אלא דצלע"ג בזה מש"ס ע"ז דף ט"ו דאמרי' התם אפי' למאי דאסרי' למכור בהמה גסה לגוי מטעם נסיוני ומשום דגזירה דשאלה ושכירות מ"מ ע"י ספסירא שרי דלמאי ניחוש לה, אי משום נסיוני כיון דלא ידעי' לקלי' לא אזלי מחמתי', ולהנ"ל בלא"ה הומ"ל טעמא דעדיף דאפי' ידע' לקלי' ואזלה מחמתי' מ"מ ליכא משום מחמר דהא לא הוי בהמתו דספסירא ובשל חבירו ליכא משום מחמר, וזה צלע"ג:
{לא זכיתי להבין קושיא זו דמ"מ בעל הבהמה יהי' עובר משום שביתת בהמה, שו"ר דשפיר קשה דהא החשש הוא דימכרנה סמוך לשקיעת החמה ושוב לאחר שקיעת החמה ינסה הישראל עי' בפ"ק דע"ז שם}:
ז) עיי' פרימ"ג ססי' רס"ו במ"ז מספק"ל אי בתוס' שבת אית בי' משום שביתת בהמה או נימא דלמען ינוח בשבת כתיב, וספק זה י"ל גם לענין מחמר, דתוס' שבת לא משום ל"ת כ"מ אתה ובהמתך מיתסר, אלא מ"ע בעלמא מדכתיב תשבתו שבתכם נפק"ל, והנה י"ל לפי מה דמבואר באחרונים טעמא דתוס' שבת משום דהתורה עשה משמרת שלא יבא לידי ספק חילול שבת א"כ י"ל דלא ציוה רחמנא לעשות משמרת זה אלא על מלאכה דחייב כרת, והוא ע"ד שכ' הרב"י ביו"ד סי' קפ"ג דאדם מוזהר מה"ת שלא יכנוס עצמו לידי ספק כרת ע"ש, וזה ל"ש אלא לענין מלאכה שחייבין כרת וא"כ י"ל דבתו' שבת ליכא משום לאו דמחמר, ובזה י"ל בס"ד הא דפירש"י בע"ז דף ט"ו זמנין דשמע' לקלי' ואזלה מחמתי' והו"ל מחמר ופירש"י ואיכא למ"ד בשבת פ' מי שהחשיך דמחמר אחר בהמתו חייב חטאת ע"ש והקשה הר"ן דלמה לי' למינקט חיוב חטאת ועוד הא לא קיי"ל כהך מ"ד ע"ש ולהנ"ל י"ל ודאי הא לא חיישי' דילמא זבנה סמוך לחשיכה ממש דהא צריך להוסיף מחול על הקודש וא"כ אף אם יזבננו לא יזבננו אלא סמוך לאותו זמן שצריך להוסיף מחול על הקודש וכדמשמע נמי לשון הגמר' דנקט סמוך לשקיעת החמה ולא נקיט סמוך לחשיכה וא"כ את"ל דאזלה מחמתי' ליכא חששא דתיזול מחמתי' בשבת עצמו דהא עדיין יש זמן תוס' שבת וזמן ביה"ש בינו לבינו, וכי לעולם תיזל מחמת דשמע' לקלי', וע"כ צ"ל דהחשש הוא כיון דזבנה סמוך לשקה"ח עכ"פ תיזל מחמתי' בתוס' שבת, מיהא להנ"ל הא בתוס' שבת ליכא לאו דמחמר משו"ה פירש"י דהש"ס אזל אליבא דמ"ד המחמר אחר בהמתו חייב חטאת א"כ אין סברא לחלק כלל בין מחמר לשאר מלאכות, והשתא יתיישב שפיר הא דהרמב"ם לא הביא בחיבורו כ"א טעמא דשאלה ושכירה ולא קאמר נמי טעמא דנסיוני, ולהנ"ל ניחא דלמאי דקיי"ל מחמר אחר בהמתו אינו חייב חטאת א"כ בתוס' שבת ליכא משום מחמר ושוב ל"ש כלל טעמא דנסיוני, וי"ל בדרך פשוט יותר אפי' אם נימא דאיכא משום מחמר גם בתוס' שבת, מ"מ למאי דפרישית דל"ש חשש זה אלא בתוס' שבת ולא בשבת עצמו א"כ י"ל דהש"ס קאי למ"ד תוס' שבת דאורייתא, משא"כ למאי דפסק הרמב"ם דתוס' שבת לאו דאורייתא ל"ח לטעמא דנסיוני כלל, וא"ש בס"ד:
עוד נראה ליישב בזה שיטת הרמב"ם הנ"ל, מהא דהקשו הר"ן שם וש"מ בטעם השמטת הרמב"ם טעמא דנסיוני, עפ"י מה שיש להבין אי נמי שמע' לקלי' ואזלה מחמתי' מ"מ הו"ל מיהת דשא"מ, ואטו יהא חמור לאו דמחמר מעיקר מלאכת שבת דקיי"ל דשא"מ מותר ולשון שמע' לקלי משמע דבלא מתכוון תיזל מחמתי', וע"כ צ"ל דלמאי דלא הוי ידע בס"ד טעמא אחרינא ע"כ הוי צריך לאוקמי מתני' אליבא דר"י דס"ל דשא"מ אסור, אבל למאי דקיי"ל דשא"מ מותר איה"נ דליתא לטעמא דנסיוני כלל וא"ש השמטת הרמב"ם להך טעמא כנ"ל נכון בס"ד:
ח) בטו"ז ס"ק ד' הביא דברי הרוקח והובא ג"כ בב"י בהמת ישראל ביד עכו"ם אם הבהמה עושה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר, ואם ישראל רואה מוחה בידו. וכבר תמהו על זה, מרן הב"י והב"ח, וראיתי בתשו' ח"ס או"ח סי' ס"ב הביא מה שחידש הגאון בית אפרים דשביתת בהמתו אינו מצווה אלא לעשות מלאכת ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר, וקלסי' הגאון בח"ס ז"ל שם ונסתעי' מדברי הרוקח הנ"ל, ואני תמה על הגאונים האדירים א"כ איך יתפרנס לן הש"ס דע"ז דף ט"ו דאסור למכור בהמה גסה לנכרי גזרה משום שאלה ושכירה, ולהנ"ל כי משכירה לגוי מאי הוי, הא הגוי עושה זה מלאכת עצמו ואין ישראל נהנה מזה, ואפי' אם נימא דמה דמשלם לישראל בעדה מקרי מטי' הנאה לישראל והוי כמלאכת ישראל, וכהאי דס"ל למקצת ראשונים גבי לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש עיי' ברא"ש פ"ק דשבת, מ"מ בשאלה מאי איכא למימר, א"ו מוכח בפשיטות דלענין שביתת בהמה אין חילוק אם המלאכה של נכרי או של ישראל, ועיי' ברא"ש פ"ק דשבת דף י"ט דלשיטות הרי"ף והרמב"ם דמוקי האי דאין משכירין כלים לנכרי בע"ש כב"ש דאסרי שביתת כלים ומחלקים בין אם המלאכה שנעשית בכלים הוא לצורך ישראל דדוקא בכה"ג אסרי ב"ש שביתת כלים מדאוריי', היינו דוקא בשביתת כלים אליבא דב"ש וטעמא כבר פרישנא לעיל רס"י זה בס"ד אבל בשביתת בהמה ע"כ ליכא לחלק בזה כדמוכח מש"ס הנ"ל, ותו תמוה יותר על מה שרצו הגאונים הנ"ל לפרש כן דברי הרוקח, ולדעת הרוקח ע"כ ליכא לחלק בזה דהא איהו ס"ל שביתת כלים אסירי, וס"ל דהמשאיל קרדום לנכרי צריך לחזור ולטלו ממנו בע"ש שמא יעשה בו מלאכה בשבת כמו שהביא הב"י בסי' זה והבאתו לעיל ע"ש א"כ ע"כ ס"ל דשביתת כלים אסירי אפי' במלאכת העכו"ם א"כ כש"כ בשביתת בהמה, ע"כ דבריהם בזה צע"ג, ועיי' תשו' רשב"א סי' נ"ט:
ט) במג"א סק"ח הביא דברי הג"א דמייתא בשם רא"פ אם ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קני' לחומרא, והנה בהג"א שלפנינו לא נאמר בלשון הזה, אלא ז"ל והובא במחהש"ק ואם שכר בהמה וחמר אחרי' בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת עכ"ל, הנה מה שכ' חייב חטאת הוא תמוה דהא מסקנת הש"ס בר"פ מי שהחשיך דאינו חייב חטאת ומן התימא על המחהש"ק שהביא לשון זה ולא הרגיש שהוא תמוה, והנה מוכח מדבריו דס"ל דמחמר אינו אלא בבהמה שלו ודלא כשי' הר"ן בפ"ק דע"ז הבאתיו לעיל, וכבר כתבתי דלשיטת רש"י דשביתת בהמה איכא לאו ע"כ צ"ל כן עיי' לעיל, ועיי' בתשו' ב"א חאו"ח סי' כ"ג הביא כן בשם ס' לח"מ על המשניות ולא הוי צריך להביא ממרחק לחמו דהומ"ל שכן הוא שיטת רא"פ הנ"ל, ונראה דבכיון שינה המג"א לשון הג"א משום דפשיט לי' כשיטת הר"ן וא"כ לענין מחמר אין נפק"מ אי שכירות קני', ואין נפק"מ אלא לענין שביתת בהמה, והקשה המג"א דהא אמרי' בגמר' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה אלמא דאפי' לקולא אמרי' שכירות לא קני', ולענ"ד נראה בס"ד ליישב עפ"י מה שכ' ליישב שיטת הסמ"ג דס"ל מלאכה ע"י נכרי דאורייתא מדכתיב כל מלאכה לא יעשה ודרשי' במכילתא ע"י אחרינא. וכ"כ בס"ד בפתיחה לדיני קבלנות דכוונת הסמ"ג ע"י פועל נכרי וטעמא משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי', ונהי נמי דשליחות לא שייך גבי שבת מטעם שכ' הב"מ כיון דהוי מצוה שבגופו מ"מ אסרה תורה משום כיון דעכ"פ הגוי מושכר לו ליומו אמרי' בזה שכירות ליומא ממכר הוא ע"ש, עכ"פ חזי' דקפיד רחמנא באיסור מלאכה אפי' אם אין גופו קנוי לו אלא הנאת שימושו בלבד, א"כ מה"ט גופא בהמה נמי דקפיד רחמנא אשביתת בהמתו אמרינן אפי' היכא דאין הבהמה קנוי' לו כ"א הנאת שמושה כגון שכר בהמה מנכרי כמי מוזהר על שביתתה כנ"ל בס"ד והשתא שוב לא תיקשי קושי' המג"א דלא נאמר כן אלא בשבת דאשכחן דקפיד רחמנא אפי' אם אין הגוף קנוי לו מקרא דכל מלאכה לא יעשה, כנ"ל בס"ד:
י) שם בשו"ע ואם השאילה או השכירה לעכו"ם והתנה עמו שיחזירה קוה"ש ועיכבה בשבת יפקירנה בינה לב"ע קודם השבת או יאמר בהמתו קנוי' לעכו"ם כדי שינצל מאיסורא דאורייתא, משמע מיהת דאיד"ר מיהא איכא דהא קיימ"ל בדרבנן הפקר בפני ב' בעינ' ועיי' מג"א ס"ק ט"ז וצלע"ג לשיטת הסוברים דקנין דרבנן מועיל למהוי שלו מה"ת עיי' במקו"ח סי' תמ"ח, א"כ כיון דעכ"פ מדרבנן אינו הפקר עד שיפקירנו בפני ג', מאי אהני לי' מה שהפקירו בינו לב"ע ותו אפי' לשיטת הסוברים דל"מ היינו דוקא לענין שיהא נעשה כשלו משום דס"ל דל"מ קנין דרבנן אלא להפקיע מבעלים הראשונים משום הפקר ב"ד הפקר אבל לא לאוקמי' ברשותו, וכ"ז לענין קנין שיהא נכנס לרשות הקונה בקנין דרבנן אבל הכא כיון דקאמרי רבנן דאין הפקר מועיל עד שיפקירנו בפני ג' א"כ כיון דעכ"פ מדרבנן לא מצי שום אדם לזכות בו א"כ לא הוי הפקר כלל אפי' מדאורייתא, ומאי אהני לי' אם מפקירו בינו לב"ע, ודוחק לומר דהכא כיון דלא אפשר בע"א אוקמוה אדאורייתא, דהיכא אשכחן דאמרי רבנן הכי כי היכא דנסמוך על זה, ונהי דאמרינן בש"ס דלב"ש דשביתת כלים צריך לומר בנר גיגית וקדירה דאפקורי מפקיר להו התם לב ב"ד מתנו ע"ז כדכ' הרשב"א בחידושיו, אבל בעלמא כיון דהפקר בעי' מיהת מדרבנן בפני ג' ובלא"ה אין אדם רשאי לזכות בו מדרבנן א"כ אפי' מדאו' אין מקום להפקר לחול כלל אם אינו מפקירו בפני ג', וצ"ע:
ועיי' בתשו' ח"ס או"ח סי' ס"ב הקשה לפי מה דאיתא בש"ס נדרים דף מ"ד ופסקו כן בשו"ע חו"מ סי' רע"ג דכל הפקר לזמן אינו הפקר אא"כ אתי ליד זוכה, א"כ בהפקיר בהמתו ליום השבת מה יועיל הלא לא אתי ליד זוכה, ומה שתי' דכיון שהוא ביד עכו"ם אפי' רק בשכירות והעכו"ם א"י שהפקירו בעליו מ"מ הו"ל כאלו אתי ליד זוכה, אינו מספיק לפיענ"ד כיון דשכירות לא קני' ולא מהני לאפקועי מידי איסור דשביתת בהמה משום דגוף הבהמה קנוי לישראל א"כ כיון דעכ"פ גוף הבהמה לא אתי ליד זוכה, אכתי לא נפקי מבעלים הראשונים ואמאי לא יהא עובר משום שביתת בהמה:
אבל לענ"ד נראה דקושי' זו לק"מ דהא מבואר שם בש"ס בטעמא דמודו רבנן לר"י בהפקר לזמן דעד שלא זכה בו יכול לחזור משום דהפקר לזמן לא שכיח ומפרשי שם הרא"ש והר"ן וז"ל כלומ' דלא שכיח דמפקרי אינשי בכה"ג וכיון ששינה זה אמדינן לדעתי' דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גבי' אפי' באותו זמן שהפקירו לא ניחא לי' דליפוק מרשותי' עד דזכי בי' אידך ע"ש, וכ"ז בעלמא משא"כ הכא גבי שבת דמסתמא אין רצונו שיעבור אשביתת בהמתו דהא מה"ט גופא הוא מפקירו, וכה"ג שכ' הרב"י והובא במחהש"ק ע"ש שמתרץ קושי' התוס' שבת בזה, א"כ ל"ש האי טעמא, ובזה אפי' בהפקר לזמן לא בעי' עד דאתי לרשות זוכה כנ"ל פשוט וברור בס"ד:
ועיין מג"א סק"י אמה שכ' בשו"ע בהמתו קנוי' לעכו"ם, מאי מהני אם אומר כן שלא בפניו דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר, וביא"פ כיון דזכין לאדם שלא בפניו ובד"א מקנה לא בעי' דעתו דמקבל כמבואר במ"א, ובח"ר בגיטין דף כ"ג גבי עובדא דזקן שאני דידע לאקנויי ע"ש, וכן הקשה במח"א ה' קנין חצר, ולענ"ד אין מקום לקושייתו דהא ע"כ לא מיירי אלא בקנין שמקנהו עד לאחר השבת ולאחר השבת יחזור הישראל ויזכה בו, דודאי מאי תקנתא היא זו שיקנה בהמתו לגוי עולמית, ע"כ הישראל יחזור ויזכה בו, א"כ איזה זכות מסתעף לגוי במה שמקנהו לו ליום זה, הלא בלא"ה הוא עושה בה מלאכה בשבת, ודוחק לומר כדי שהישראל לא יהא מקום לתבעו על אשר לא קיים תנאו, דהתנאי בין כך ובין כך כבר עבר, גם א"ל דהזכות הוא שיהא פטור מן האונסין דבלא"ה ל"ש דין שומרים בגוי, וא"כ איזה זכות הוא לגוי במה שישראל מקנהו ליום א' ולא שייך לומר בזה זכין לאדם שלא בפניו, וא"ש דברי המג"א:
יא) בהג"ה ודוקא בשבת אבל ביו"ט א"א מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, עיי' מ"ש מרן הרב"י סי' תצ"ה בשם הכלבו שהביא ב' דעות בזה, י"א מאחר שנקרא מלאכה ה"ז ביו"ט בכלל ל"ת כ"מ, וי"א שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב עכ"ל הכלבו, וכ' הרב"י אי' טעמו של האוסר כיון דאקשינן יו"ט לשבת חוץ ממקצת דברים שנתפרשו בש"ס ושביתת בהמה אינה מכללם איך אפשר לומר שהיא מותרת ביו"ט, מיהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינם בכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו לעצמו ייחד לו קרא הלכך אפשר כיון דלא כתיב קרא ביו"ט משרי שרי עכ"ל הרב"י ולא זכיתי להבין דב"ק במה שכ' דלאו לעצמו ייחד לו קרא, האי לאו היכא כתיבא, הא מל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך הוא דיליף לה בגמ' ריש פ' מי שהחשיך איזה מלאכה שנעשית בצירוף אתה ובהמתך הוי אומר זו מחמר, והאי לאו קאי נמי אמלאכת אבות מלאכות שעושה בעצמו, ומה"ט קחשיב לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ובעיקר תמיהת מרן על היש מתירין נראה פשוט דטעמייהו דנהי דכל מלאכת יו"ט ילפי' משבת מ"מ אי לאו דפרט רחמנא גבי שבת אתה ובהמתך דדרשי' מינה איזה מלאכה שנעשית ע"י וע"י בהמתו הוי אומר זו מחמר לא הוי אסרי' כלל מלאכה בשבת אלא הנעשית ע"י עצמו בלא סיוע בהמתו והי' מותר אפי' לכתחילה דהא מסייע אין בו ממש והרי במחמר עיקר המלאכה נעשית ע"י בהמתו, ואנחנו לא נדע אלא מדגלי רחמנא ל"ת כ"ע אתה ובהמתך איזה מלאכה שנעשית וכו' א"כ י"ל שפיר ביו"ט דלית לן קרא לא מחייב אלא בעושה מלאכה זו בעצמה ואולי נתכוין הרב"י לזה אלא שלא דקדק בלשונו, ועיי' שעה"מ פ"ה מה' יו"ט שהקשה על הרמ"א דפסק כאן דא"א מוזהר על שביתת בהמה ביו"ט, א"כ ה"ה שביתת עבד ואמה נמי אינו מוזהר עליהם ביו"ט כיון דלא פרטן הכתוב אלא בשבת, ואלו לקמן סי' ש"ד דפסק בשו"ע דצרכי חולה שאב"ס וכן מת ביו"ט ראשין דקיי"ל יתעסקו בו עממין אסור לעשות ע"י עבד כיון דמצווה על שביתתו מה"ת לא הותרה, והשתא לפי מה שפי' כאן דא"א מצוה על שביתת בהמתו ביו"ט, הו"ל לחלוק שם ולומר דמותר ע"י עבד, וכיו"ב הקשה על אדוננו הרשב"א ועליו יוגדל התימא יותר דפסק בהדי' דאדם מוזהר על שביתה עבדו גם ביו"ט ואלו גבי שביתת בהמה משמע דס"ל דלא מיתסר ביו"ט ע"ש:
ונלענ"ד דיש ליישב דהנה כבר הבאתי לעיל כ"פ דס"ל להסמ"ג מלאכת נכרי לצורך ישראל אסור מדאורייתא מקרא דכל מלאכה לא יעשה ודרשי' במכילת' לא יעשו אחרים, והנה כבר כתב הפרימ"ג סס"י רמ"ג דרובן ככולם מהראשונים חולקין ע"ז והנה לשיטתם צריכין ליישב המכילתא הנ"ל כי משמעות הכתוב דלא יעשה ולא כתיב לא תעשו משמע אפי' ע"י אחרים א"ו דקרא אעבד קמזהיר ומשום דביו"ט לא כתיב שביתת עבדיו ויו"ט משבת לא ילפי' לענין זה הוצרך רחמנא להזהיר גבי יו"ט כל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י אחרים דהיינו ע"י עבדיו ושפחותיו, ושוב לק"מ קושי' השעה"מ הנ"ל דשאני לענין שביתת עבד דאיכא קרא לאסור דקרא כל מלאכה לא יעשו גבי יו"ט כתיב והשתא י"ל דהא גופא טעמיי' דהני פוסקי' דס"ל שביתת בהמה לא מיתסר ביו"ט מדאיצטרך קרא לאסור שביתת עבדו ש"מ דלא הוי ילפי' לי' משבת א"כ שביתת בהמתו דליכא קרא איה"נ דשרי ביו"ט, וראיתי להגאון מברעזאן נ"י שהביא ראי' נפלאה מש"ס ב"ק דף ל"ז ע"א גבי מועד לשבתות פירש"י לפי שאז בטל ממלאכה ונחה דעתו, והתוס' כתבו טעם אחר בשם הירושלמי לפי שאז ב"א מלובשים בבגדי כבוד ואינו מכירם, וכ' שם באסיפת זקינים נפק"מ בין הטעמים דלרש"י מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט ע"ש, א"כ מוכח דס"ל ביו"ט ליכא משום שביתת בהמה, אבל אחרי העיון נראה דאין ראי' משם דהא ביום חול אי איתרמי דלא עבד מלאכה לא אמרי' דהוי מועד, וע"כ צ"ל דלהא נמי שייך ענין קביעת וסת כיון דנקבע לו זמן קבוע אחת לשבעה שאינו עושה מלאכה א"כ כשיגיע יום זה נתעורר זחות דעתו עליו משא"כ ביום חול דאתרמוי הוא דאיתרמי, וא"כ ה"נ י"ל נמי ביו"ט כיון דלא הוי ביומא דקבוע לי' לא הוי מועד וא"כ אין ראי' משם:
וראיתי בתשו' בש"ר סי' מ"ח שכ' שביתת בהמתו אינו מוזהר ביו"ט דטעמא מאי אמרה תורה למען יניח עביד לה נייחא, והשתא להמיתה לצרכו שרי' ואניחות' דידה קפיד, ולענ"ד אין זה ראי' כלל דהא מבואר בתוס' פ"ק דשבת דף י"ח דלמ"ד שביתת כלים אסור בשבת היינו דוקא היכא דעושה מלאכה עם הכלי אבל היכא דהמלאכה נעשית להכלי כגון עורות לעבדן וכלים לכובס ליכא משום שביתת כלים וכ"כ שם כל הראשונים:
{עי' בתשו' בשמים ראש בהגה' כסא דהרסנא סי' מ"ח}:
א"כ ה"ה לענין שביתת בהמה נמי לא שייך לאסור אלא המלאכה שנעשית ע"י הבהמה אבל לא מה שנעשה בבהמה עצמה וא"כ איזה ערך יש למה שמותר לשחוט הבהמה לדין שביתת הבהמה, ואי משום דאין זה נייח להבהמה וס"ל טעמא דשביתת בהמה משום דרחמנא חס עלי' למעבד לה נייחא, ועיין מ"ש טעם זה הרע"ב ספ"ק דשבת, מ"מ ע"כ צ"ל דהא גופא ל"ש אלא לענין שלא לעשות מלאכה עמה, דהא צעב"ח דאורייתא אף בימי החול ומ"מ אין צריך לחוס עלי' מלשחטה דסוף בהמה לשחיטה ולהכי קיימא, וא"כ הדמיון אינו עולה יפה משם ועיין בהגהו' כסד"ה שם שהביא ראי' מפ"ב דסוכה העושה סוכתו ע"ג בהמה ע"ש, דפליגי אי מדאורייתא מחזי חזי וא"כ מוכח דליכא משום שביתת בהמה ביו"ט, מיהא אין משם התחלת ראי' כלל, דודאי פשוט מביעא בכותחא דל"ש שביתת בהמה אלא לענין אי עושה בה מלאכה, ואפי' לשיטת הרשב"א שהביא הר"ן בפ"ק דע"ז דאפי' בחצר איכא משום מחמר אחר בהמה, אבל שביתת בהמה ודאי ליתא אלא בעבדה מלאכה וא"כ בעושה סוכתו ע"ג בהמה מאי מלאכה איכא דנאסר משום שביתה וז"פ, ועי' בתשו' בא"פ סי' שהביא מהא דפ"ג דמכות יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וכו' ואי ס"ד דאיכא משום לאו דמחמר ביישו לחשוב נמי לאו דמחמר ונהי דאין לוקין משום דהו"ל לאו הניתן לאזהרת מב"ד היינו בשבת אבל ביו"ט דלא ניתן לאזהרת מב"ד ללקי נמי משום מחמר, א"ו דביו"ט ליכא משום מחמר, ותי' עפ"י שיטת בעל לח"מ על המשניות דבמחמר לא מחייב אלא בבהמה דידי' [וכבר כתבתי לעיל דכ"ה גם שיטת רא"פ ושיטת רש"י] א"כ י"ל כיון דהתם בשור פסוה"מ איירי אינו עובר משום מחמר, והנה דבר זה הוא לענ"ד כשגגה שיצאה מלפני השליט אטו פסוה"מ לאו דידי' הוא הא קדשים קלים ממון בעלים הוא, וא"כ משכח"ל פסוה"מ של קדשים קלים, ותו דלאחר שהופדו ודאי ממון בעלים הוא אלא שאסור בגיזה ועבודה, וא"כ מכדי תנאי אלאוי קמהדר ליתני נמי מחמר, ועיקר הקושי' כבר הרגיש הרמב"ן בהשגותיו לס"פ המצות והובא לקמן בפרי"ח סי' תצ"ה ע"ש, וס"ל דבקורש ליכא משום מחמר כלל דהתם המלאכה נעשית ע"י האדם בעצמו והבהמה אינה אלא כגרזן ביד החוצב בו ואין זה בגדר מחמר דהבהמה לא עבדה שום מלאכה ומה שמוליכה את המחרישה אינו מלאכה כלל דשדה לא הוי רה"ר, א"כ שוב אין מקום לקושי' זו:
ועיין בס' שו"ע של התני' דפשיטא לי' דאיכא משום שביתת בהמה ביו"ט מהא דתנן אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד ול"ק כמי מחמר ושביתת בהמה, ובס' ראש יוסף על מגילה הרגיש ג"כ בזה, וכ' כיון דעכ"פ מדרבנן אסור גם ביו"ט מטעם עובדא דחול כדאיתא בסימן תצ"ה א"כ י"ל דמשו"ה ל"ק לה, ואינו מספיק דתינח מחמר אבל שביתת בהמה דשייך אפי' במשכיר בהמתו לגוי והגוי עושה בה מלאכה דבזה לא קאמר הרמב"ם והמחבר דאסור ואין טעם לאסרו מדרבנן עכ"פ הו"ל למתני, ויש לדחות דלא חשיב אלא מלאכה שבגופו ולא מה שבבהמתו, ועוד נ"ל ליישב בס"ד, דהנה מבואר בגמ' דמתני' ב"ש היא ולא ב"ה דהא אליבא דב"ה הא איכא הוצאה דביו"ט שרי ובשבת אסור עי' ר"פ משילין, וע"ש בפי' המשניות להרמב"ם במתני' דמגילה דמפרש בהדי' כן דמתני' ב"ש היא ולפי"ז דע"כ ל"פ הפוסקי' אלא אליבא דב"ה אבל אליבא דב"ש י"ל ודאי פשיטא דשביתת בהמה אסור גם ביו"ט דהא איכא למדרש סמוכין דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהי' אחרים לא תזכירו שלש רגלים תחוג לי בשנה, ונהי דב"ש לא דרשי סמוכין גבי כלאים מ"מ היכא דמוכח או מופנה כו"ע דרשי סמוכין, כדאיתא בש"ס רפ"ק דיבמות וע"ש בתוס' דלאו דוקא במ"ת הה"ד בכל התורה כולה, וה"נ הרי מוכח ומופנא דהא כבר כתיבי מצות שלש רגלים בכמה דוכתי בתורה, וא"כ י"ל דדרשי' סמוכין למדרש כי היכא דבשבת מצווה על שביתת בהמתו ועבדיו ה"נ ביו"ט מיהא היינו לב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא ומוקי קרא דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לשביתת כלים, אבל לב"ה דקרא הנ"ל לא איירי באזהרת שבת כלל א"כ אין כאן סמוכין דהרי אפסקי' קרא. ושפיר י"ל דביו"ט אינו מתסר שביתת בהמה, משא"כ לב"ש וא"כ ממתני' דמגילה אין ראי' דהא ע"כ מתני' ב"ש הוא ולא ב"ה כנלענ"ד בס"ד, ועיין שעה"מ פ"ח מה' יו"ט הקשה לפי מה דמשמע לי' להרב"י שם בסי' תצ"ה דמחמר איתא כמי ביו"ט א"כ למה הוצרך לאסור שם להוציא משא ביו"ט ע"ג בהמה משום זילותא דיו"ט ועובדא דחול ת"ל משום מחמר וע"ש שתי' דנפק"מ בבהמת חבירו דליכא משום מחמר דמ"מ מיתסר מיהת משום עובדא דחיל, והנה לפי מ"ש שם השעה"מ ליישב קושי' המ"ק על הרב"י דמשמע לי' דאסור כמי ביו"ט משום דהוי בכלל מלאכה, תינח במחמר אבל בשביתת בהמה כא כתיב כ"א למען ינוח ולא כתיב מלאכה, ותי' בשעה"מ שם דס"ל למרן כשיטת רש"י בע"ז דשביתת בהמה נמי איתא בלאו דל"ת כ"מ אתה ובהמתך ע"ש, וכבר כתבתי לעיל להוכיח דלמאן דס"ל הכי ע"כ צ"ל דמחמר נמי ליתא בבהמת חבירו וכשיטת הרא"פ שהובא בהג"מ ובמחהש"ק ע"ש וכמ"ש לעיל, א"כ אין תירוצו מספיק, מיהא כראה ליישב דנפק"מ בעיר המוקפת חומה, א"נ לפי מ"ש המג"א דלענין הוצאה דלא מיתסר ביו"ט אפי' לאדם עצמו ל"ש שביתת בהמה ביו"ט, א"כ לק"מ דשפיר הוצרך הטעם משום עובדא דחול ודו"ק. ועיין עוד בפרי"ח סי' תצ"ה דס"ל שביתת בהמה ליכא איסור ביו"ט, אבל לאו דמחמר כיון דאיתא בכלל ל"ת מלאכה אתה ובהמתך א"כ ביו"ט כמי איתא ע"ש, ולענ"ד אין זה הכרח כמ"ש לעיל די"ל כיון דאיצטרך קרא בשבת לאסור מלאכה שהוא עושה בסיוע הבהמה וביו"ט ליכא קרא לזה, לא מיתסר, והנה הפרי"ח עצמו הרגיש בזה וכ' דלפי מ"ש ההמ"ג דקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך מיירי לענין חרישה, ומה"ט הו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד, משום דבחרישה אע"ג דנעשה ע"י בהמה מ"מ מחייב משום דבזה הבהמה אינה אלא כגרזן ביד החוצב, וממילא ה"ה דאינו לוקה אפי' במחמר שנעשה המלאכה בשותפות הבהמה משום דלאו זה כולל גם מידי דניתן גם לאזהרת מב"ד, ואי ס"ד דלא נאמר זה כ"א בשבת ולא ביו"ט א"כ גם אחרישה לא יתחייב ביו"ט וע"כ צ"ל דקרא הנ"ל אע"ג דבשבת משתעי מוקמי' לי' גם ביו"ט הה"ד נמי לאו דמחמר דדרשי' מהאי קרא, את"ד, ולענ"ד דבריו בזה תמוהים אטו חרישה לא ידעי' אלא מהאי קראי בלאה"נ נדע דחרישה אב מלאכה מדהוי במשכן, ואטו לא משכחת לה חרישה שנעשה ע"י אדם בעצמו כגון חורש בעצמו בכלי מחרישה, והרמב"ן והרהמ"ג דמוקי לה קרא הנ"ל בחרישה ע"י בהמה ל"ק אלא כיון דמשכחת לה מלאכה הנעשה ע"י בהמה ומ"מ חייב עלי' חטאת כגון חרישה, ממילא הוי הלאו ניתן לאזהרת מב"ד, ונהי דביו"ט ודאי לקי אפי' ע"י חרישה הנעשה על ידי הבהמה לאו משום דאיצטרך למילף כן משבת אלא מסברא ידענא לה דמהיכ"ת יהא פטור כיון דעיקר המלאכה ע"י אדם, והבהמה אינו אלא כקרדום לחתוך, וההמ"ג ל"ק אלא השתא מיהת דמשכחת לה מלאכה הנעשה ע"י בהמה וחייב עלי' חטאת ממילא קרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך מיירי נמי במלאכה הנ"ל ומתוך כך הו"ל מחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אבל באמת אף בלא קרא כמי הוי ידעי' מסברא דחייב חטאת בשבת וחייב מלקות ביו"ט, אבל במחמר דבלאו קרא לא הוי ידעי' כלל לעולם אימא לך דביו"ט דליכא קרא לא מחייב משום מחמר ודו"ק היטב בכ"ז ועיין עוד לקמן בסי' רס"ו בס"ד, ודע דמ"ש לעיל בשם תשו' בא"פ דלמ"ד לאו דמחמר איתא גם ביו"ט א"כ לקי ביו"ט כיון דביו"ט לא הוי ניתן לאזהרת מיתת בי"ד, נ"ל דאינו נכון דסוף סוף לא ידעי' לי' אלא מחמת קרא דל"ת כ"מ דכתיב גבי שבת, וא"כ עיקר הלאו ניתן לאזהרת מב"ד וממילא גם ביו"ט לא לקי, ועפי"ז שוב ל"ק קושייתו מיש חורש דלחשוב כמי לאו דמחמר, דהא אלאו זה אין לוקין אפי' ביו"ט כנ"ל פשוט וברור:
יב בשו"ע ס"ד ישראל שהשכיר לעכו"ם שוורים לחרוש בהם וכו' צ"ע לפי מ"ש הרמב"ן בהשגות לס' המצות דבחרישה ל"ש לומר שהוא עושה מלאכה בשותפות הבהמה, אלא הוא בעצמו קעבד המלאכה והבהמה אינה אלא כמו הגרזן ביד החוצב בו, ומשו"ה אע"ג דבעלמא מחמר דהיינו שהוא עושה מלאכה בשותפות הבהמה אינו חייב חטאת מ"מ בחורש עם הבהמה חייב, א"כ היכא דהשכיר הבהמה לחרוש בה והגוי חורש בה בשבת ל"ש איסור שביתת בהמה כלל דהא הבהמה כא עבדה שום מלאכה, ומה שמוליכה המחרישה נמי לאו מלאכה הוא, דהא שדה לאו רה"ר הוא, ועיי' הרהמ"ג פ"כ מה"ש ובפר"ח סי' תצ"ה, א"כ הכא בהשכיר השוורים לחרוש בהם ליכא חשש מחמר כלל, ונראה בס"ד לפי מה שכתב הרמב"ן בנימוקיו לפרש הא דאמרי' בתו"כ אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם שבות מניין ת"ל שבתון, דהתורה אסרה כל דבר שהוא טורח ועובדא דחול אפילו אינה בכלל מלאכה, דמ"מ אם טורח בהולכת משאות כבדות אפי' בחצר עכ"פ ביטל מצות שבתון א"כ הה"נ לענין שביתת בהמה אפי' הבהמה לא עבדה מידי מ"מ עבר אשביתת בהמה, אלא דלפי"ז חזרה וניערה ראי' ס' כס"ד שהבאתי לעיל מפ"ב דסוכה העושה סוכתו ע"ג בהמה ע"ש, ועוי"ל נהי דהשכירה לחרוש אבל מ"מ מסתמא הגוי עושה בה גם שאר מלאכות שי"ל בהם לשביתת בהמה, אבל מ"מ מדנקט לחרוש משמע דמחמת חרישה גופא נמי הי"ל לחר"ש, וצ"ל כמו שכתבתי:
יג שם יש מתירין אם קיבל עליו העכו"ם אחריות מיתה וגזילה דגניבה ויוקרא וזילא, כן הביא ב"י בשם תשו' רש"י, והנה דין זה תמוה מאוד הא אינו נעשה שלו ע"י קבלת אחריות אלא גבי חמץ דרבי רחמנא לא ימצא לך במצוי לך עיין פסחים דף ה' ע"ב וכבר התעורר בזה הגאון ביא"פ ובתשו' ח"ס סי' ס"ב, וכן הקשה שם על מ"ש המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' בישראל המגביה ע"ז של נכרי ע"מ לגוזלה כיון שחייב באחריותו הו"ל כשלו ומייתי ראי' מחמץ והא ראיה לסתור, והנה הח"ס תי' דיש ג' מיני אחריות א' אחריות של הנפקד שהוא רק אחריות אונסין, אבל ליוקרא וזילא ולכל הדברים עדיין רשותו של המפקיד עליו וכל היכא דאיתא בי' גזא דמארי' איתא, ב' אחריות יוקרא וזילא דנהי דעדיין ברשותו של המפקיד קאי מ"מ עדיף מאחריות הנ"ל דלא מצי אמר לי' הרי שלך לפניך היכא דאיתרמי בי' זילא, הג' אחריות דגזלן אע"ג דאחריות גרוע הוא שהרי כשיחזור גזילתו לא מחייב באחריות יוקרא וזילא מ"מ לא שייך לומר כל היכא דאיתא בי' גזא דמארי' איתא שהרי הבעלים ג"כ אין יכולין להקדישו, ואחר הנחה זו יש לתמוה על הש"ס רפ"ק דפסחים הנ"ל מאחר דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מכלן לרבות ולא ימצא גבי חמץ דנפקד עובר והרי קבלת אחריות גרוע הוא דלמא קרא אתי לרבות אותו קבלת אחריות דיוקרא וזילא כתשו' רש"י או אחריות דגזלן כבמג"א הנ"ל ומנלן דלרבות קבלת אחריות דנפקד הפחות משתיהם אע"כ דאחריות יוקרא וזילא הוי בכל איסורא כשלו אלא שאינו יכול להקדישו דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב, אבל בעלמא הו"ל כשלו ממש, משו"ה ע"כ אתי' קרא דחמץ לאוסופי אפי' סתם אחריות דכל נפקד, וצדקו תשו' רש"י ודינו של המג"א הנ"ל, א"ד הח"ס עיי"ש, ועדיין אינו מייתב דעתא, דאדרבא היא הנותנת כיון דאפי' באחריות יוקרא חילא אכתי אינו ממון שלו כלל דאינו אלא גורם לממון, וא"כ אפי' תימא דמלא ימלא מרבי' אחריות יוקרא וזילא ע"כ צ"ל משום דהכי גלי רחמנא דלענין חמץ לא צריך שיהי' ממונו ממש אלא אפי' בגורם לממון נמי עובר בב"י, א"כ מה אי אם הוא גורם לממון מחמת אחריות יוקרא וזילא או מחמת אחריות אונסין, גורם לממון מיהא הוי, תדע דהא יש פוסקי' דאפי' אחריות פשיעה או אחריות אונס נמי מקרי אחריות לענין חמץ ותיקשי לך מנ"ל לרבות מקרא גם אחריות קלוש כזה, וע"ז לא שייך תי' הח"ס וע"כ צ"ל כיון דגלי רחמנא דל"ב ממונו ממש ממילא מיתסר אפי' הוא גורם לממון על צד רחוק, ותו דבלא"ה אין ראי' כלל מחמץ דמהתם לא מוכח אלא דכל שקיבל עליו אחריות הוי גם רשותו של הנפקד עליו אבל אכתי לא נפיק מחמת זה מרשותו של המפקיד, לא מבעי' לשיטת הסוברים דעובר עליו גם המפקיד א"כ פשיטא, אלא אפי' להסוברים דאינו עובר עליו כ"א הנפקד היינו משום דלהמפקיד לא מקרי מצוי אצלו ובחמץ קפיד רחמנא דבעי' מצוי, אבל מ"מ בשביל קבלת אחריות עדיין הוי ממונו של המפקיד ממש לכל דבר, ואפי' אי בעי מצי מקדיש לי', משא"כ בהך דהכא לענין איסור שבת דאנן נימא ע"י שקיבל עליו הגוי האחריות מיוקרא וזילא יהא נפיק מרשותו של ישראל לגמרי ולא יהא בו משום איסור שביתת בהמה הא ודאי מרפסא איגרא וצע"ג, ומן הנראה דס"ל לתשו' רש"י הנ"ל כשיטת ריב"ש דבשותפות הגוי ליכא משום שביתת בהמה, וא"כ כיון דעכ"פ מהני האחריות יוקרא וזילא שיהי' גם הגוי משותף בבהמה שוב ליכא משום שביתת בהמה, אבל לפי מה דמרן הרב"י לא ס"ל כהריב"ש בזה צ"ע, ואולי הנך ב' דיעות שבשו"ע פליגי בזה ודו"ק:
יד בשו"ע ס"ד אם ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה וכו', צלע"ג למה הוצרכו לכל הני עצות מרחוק נהי דלא ס"ל למרן השו"ע כשיטת הריב"ש בזה, מ"מ הא לפי מה דאיתא בנדרים ר"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה דקיימ"ל זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וע"ש בר"ן דאע"ג דבדאורייתא קיימ"ל אין ברירה מ"מ בהנ"ל כו"ע ס"ל יש ברירה דאין ענין זה לברירה כלל כיון דהו"ל חצר שאין בו דין חלוקה א"כ הו"ל כהותנו מעיקרא דכאו"א כשישתמש הוי כשלו לגמרי ע"ש שהאריך להסביר הדברים ע"נ, א"כ ה"כ בהמה הלא אין בה דין חלוקה ה"כ נימא כאו"א כשישתמש הוי שלו לגמרי, וכשהגוי משתמש בה בשבת הוי לי' של גוי וצ"ל דהמחבר לא פסק בזה כשיטת הר"ן שם אלא ס"ל כאידך שינויי דתירצו הראשונים בזה ע"ש בר"ן באורך אבל לשיטת הר"ן לא צריכנא לאסוקי לכל הני עצות שבשו"ע, וצ"ע:
טו שם ויש מתירין ע"י שיזהיר ישראל את העכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה האחריות עליו אפי' מהאונסין וכו' דהשתא אם בא לעשות בה מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנאה העכו"ם להתחייב באונסין, הקשה בתוס' שבתי דהא ברישא קתני ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו וא"כ האי יש מתירין מיירי כמי דומי' דהכא וא"כ תלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי יש בגוי דין אסמכתא וכיון דהרב"י בסי' תמ"א ס"ל דגם בגוי יש דין אסמכתא כשיטת הרמב"ם א"כ הו"ל לכתוב כאן דהאי יש מתירין מיירי בא"ל מעכשיו, והמחהש"ק תי' כיון דכאן בלא"ה דעת הריב"ש שהביא המג"א ס"ק י"ג דבשותפות הגוי ליכא משום שביתת בהמתו אע"ג דהרב"י לא ס"ל כוותי' מ"מ חזי לאיצטרופי עם דעת הראב"ד דבגוי לא בעי' מעכשיו אע"ג דבעלמא ס"ל כרמב"ם, אלא דלפי"ז אכתי התמיה קיימת על הרמ"א שכ' בהגה דאפי' אם הבהמה כולה של ישראל דינה כאלו היתה בשותפות העכו"ם, ולפי דעת המחהש"ק חילוק גדול יש ביניהם דהא בשותפות הגוי ל"ב מעכשיו ובבהמה כולה של ישראל בעי' מעכשיו, ומן התימא על הגאון מחהש"ק שלא הרגיש בזה, ולענ"ד כראה דקושי' התוס' שבת מעיקרא לק"מ דכיון שהתנה הישראל שלא יעשה בה מלאכה בשבת, כל שעבר על התנאי ממילא הו"ל כשולח יד בפקדון ובלא שום תנאי קם לי' ברשות העכו"ם לענין אחריות אונסין כיון ששלח בה יד, והא דהוצרך לומר שיתנה כן עם העכו"ם היינו משום דעי"ז יהי' נכון לבו בטוח שהעכו"ם יציית לבלתי עבוד בה מלאכה בשבת, אבל באמת אם התנה עמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת אפי' לא פירש שאם יעבור תהי' האחריות עליו ממילא נמי קם לי' ברשותו מכיון ששלח בה יד, ול"ש בזה דין אסמכתא כלל כנלענ"ד נכון בס"ד: