ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מד
בדיני ישראל ונכרי שותפין איך יתנהגו בשבת בשו"ע סי' רמ"ה ס"א ישראל ועכו"ם שי"ל שדה וכו' בשותפות, אם הותנו מתחילה בשעה שבאו להשתתף וכוי, ואם לא התנו מתחילה כשיבואו לחלוק נוטל העכו"ם שכר השבתות כולן וכו' בדין זה נחלקו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ס"ל סתמא אסור כמש"כ המחבר והרא"ש ס"ל סתמא מותר כדפסק הרמ"א, ובגמרא הוא איבעי דלא איפשטא, ועיין בר"ן שהקשה על הרי"ף והרמב"ם כיון דאיבעי לא איפשטא הו"ל לפסוק לקולא דהא בדרבנן ספיקא לקולא עיי"ש מה שתי' ונ"ל ליישב בס"ד, דהנה הש"ס בעי למיפשט מברייתא דקתני ואם הותנו מתחילה מותר, הא סתמא אסור ודחו בגמרא אימא סיפא אם לחשבון אסור הא סתמא מותר אלא מהא ליכא למשמע מינה, והקשה הר"ן א"כ רבא אמאי איכסף דהא משמע דעובדא דהני מוריקא סתמא הוי מדקאמר דגוי נקט בשבתא וישראל בחד בשבתא ול"ק שאמר לו טול אתה בשבת ואני בחול, וכיון שכן הו"ל סתמא וסתמא בעי' ולא איפשטא, ואכתי אמאי איכסף רבא, ועיי"ש בר"ן מה שהעלה במסקנא דלישנא נינהו מאן דמתני עובדא דרבא בל"ק ס"ל דסתמא אסור כעובדא דרבא דסתמא הוי ואפי"ה איכסף וכי איבעי לן סתמא מהו היינו אליבא דר"ג מבי כתיל הוא דקמבע"ל עיי"ש, ואכתי לא אפרק הקושיי' דמ"מ כיון דרבא הוי ס"ל מסברא דסתמא אסור ומברייתא ליכא למשמע מנה מידי א"כ התמי' קיימת אמאי איכסף רבא, ונראה ליישב בס"ד דהא הש"ס בעי למפשט מדקתני ואם התנו מתחילה מותר מכלל דסתמא אסור ודחי א"כ אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר והקשה בתוס' דילמא קמ"ל דאם באו לחשבון אסור אפי' התנו, ותי' דהוי ס"ל בפשיטות דאם התנו מותר בכל ענין, והנה לשיטת הראב"ד דאם באו לחשבון באמת אסור אפי' התנו הדרא קושי' התוס' לדוכתי' כמו שהקשה הר"ן, ועיי"ש שתי' בשם הראב"ד דאי סתמא אסור לאשמעי' סתמא וכש"כ באו לחשבון דאסור אפי' אחר שהתנו עיי"ש, והנה איהי לשיטתו שפיר כ' דלדידי' הוי פשוט דאם באו לחשבון מסברא החיצונה אסור אפי' התנו, אבל לדידן מיהא קשיא, דליכא למימר דסברא פשוטה הוא ואי הוי אשמעי' סתמא הוי ידעי' מכ"ש דבאו לחשבון אסור אפי' אחר שהותנו, דודאי מסברא החיצונה לא הו' ידעינן זה דהא קמן דהתוס' ורש"י הוי ס"ל בפשיטות דבהתנו מעיקרו מותר אפי' באו לחשבון וא"כ עכ"פ רבותא מיהא היי והדרי קושי' לדוכתה דהא שפיר מוכח דסתמא אסור מדקתני רישא ואם התנו מתחילה מותר ואי משום דקתני סיפא אם באו לחשבון אסור הא י"ל איה"נ דאם התנו מעיקרו דיקא באו לחשבון אסור ועכצ"ל דהש"ס הוי ס"ל בפשיטות כשיטת רש"י דבאו לחשבון מילתא באפי' נפשי' הוא ול"א ארישא וא"כ שפיר דחי דמהא ליכא למשמע מנה, וכ"ז אי נימא כשיטת רש"י אבל לשיטת הראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו איה"נ דמוכח שפיר מדיוקא דרישא דסתמא אסור והשתא י"ל דהני תרי לישנא דרבא בהא גופא פליגו ל"ק ס"ל דאם באו לחשבון אסור אפילו הותנו וא"כ שפיר מוכח מדיוקא דרישא דסתמא אסור משו"ה איכסף רבא ולישנא דרב גביה מב"כ ס"ל דלא איכסף רבא וקמבע"ל סתמא מהו משום דס"ל אם באו לחשבון מילתא באפי' נפשי' היא כפירש"י וא"כ מהא ליכא למשמע מנה וא"ש בס"ד:
ויש להוסיף תבלין דהא גופא אם נימא דבהתנו מעיקרו באו לחשבון אסור או לא תלי' באשלי רברבי דהא מסברא שפיר קאמר הראב"ד כיון דבאו לחשבון איגלאי מילתא למפרע דמה שהתנו מעיקרו הערמ' בעלמ' הוא דהוי, אלא דלכאורה יקשה על זה הא קיימ"ל בדרבנן מותר להערים וכי הוי נמי הערמה מ"מ שרי' מיהא י"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הסמ"ג דמלאכת ישראל ע"י נכרי אסור מדאורייתא ושפיר ס"ל דהערמה אסור אבל אי נימא דמלאכת ישראל ע"י נכרי אינו אלא מדרבנן שפיר י"ל כפירש"י, וא"כ י"ל הכי תרי לישנא בהא פליגו, וכ"כ לעיל בשם הרא"ם, וכ"ה בפרמ"ג דהוא פלוגתא דתנאי במכילתא פ' בא, וא"כ י"ל דהני תרי לישנא בפלוגתא הנ"ל פליגו ולפי"ז לפי מש"כ הש"ך ביור"ד סי' רצ"ו דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפילו התנו מעיקרו עיין שם ויתבאר עוד לפנינו בס"ד א"כ ממילא אית לן למפסק כלישנא קמא דרבא איכסף, דלפי"ז ע"כ נפשוט מברייתא דסתמא אסור, מיהא לפימש"כ הפרמ"ג דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י א"כ לא יתכן תי' זה, אבל כ"כ הש"ך שם דהעיקר דרמב"ם כראב"ד ס"ל וא"ש בס"ד ודו"ק היטב:
ב שם אם התנו מתחילה בשעה שבאו להשתתף שיהי' שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט ואם הרבה, כ' המג"א סק"ב אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט כחלוק המותר, והיא שיטת הראב"ד נראה שהמג"א נמשך בזה אחר דברי הש"ך ביור"ד סי' רצ"ד שמפרש דעת הרמב"ם שהוא כלשון המחבר דס"ל כשיטת הראב"ד, אבל ההמ"ג בפ"ו מה"ש כ' מדלא הזכיר רבנו באו לחשבון כראה שהוא מפרש כפי' רש"י דה"ק אם לא התרו מתחילה וגם לא א"ל טול חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל חלקו נעלמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור, והש"ך בסי' רצ"ד ס"ק כ"ז הרבה לתמוה ע"ז איך אפשר לומר דדעת הרמב"ם כן הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה ושבת וערלה דין א' להם כדמוכח בש"ס ומתוך כך העלה הש"ך דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בש"ס ואם באו לחשבון אסור דלא כפירש"י אלא כפי' הראב"ד שהביא הר"ן דאהתנו קאי וס"ל דה"פ ומה שאמרנו ואם התנו מותר היינו דוקא בהתנו שיאכל הנכרי שני ערלה והישראל שני היתר בין מעט בין הרבה ולא דקדקו בחשבון אבל אם באו בחשבון דהיינו שהתנו כזה שיאכל העכו"ם ימי איסור ויאכל ישראל כנגד אותן פירות אם התנו כזה אסור דאם התנו שיחשבו אח"כ הו"ל כמחליף פי' ערלה ואינו חשוב תנאי, עיי"ש בש"ך ועיין במרכבת המשנה פ"ו מה"ש שכיון מעצמו לפרש כן דברי הרמב"ם ואישתמיטתי' שכבר הקדימו בזה הש"ך, ועיי"ש בש"ך מה שהאריך עוד ליישב עפי"ז קושיי' התוס' ספ"ק דע"ז, ולענ"ד נראה דברי ההמ"ג שרירין וקיימין דהרמב"ם כשיטת רש"י ס"ל דנהי דבמה שכ' הרמב"ם אם התנו מתחילה שיהי' שכר שבת לעכו"ם לבדו אם רב אם מעט בזה ודאי הפירוש הנכון כמש"כ הש"ך דבא לאפוקי אם התנה בשעת התנאי שיבואו לחשבון אח"כ דזה אינו חשוב תנאי כלל, אבל אכתי לא שמענו היכא דהתנה מתחילה שיהי' שכר השבת לעכו"ם ולא פי' בשעת התנאי שיבואו לחשבון אח"כ אלא בשעת חלוקה באו לחשבון בזה שפיר י"ל דהרמב"ם כרש"י ס"ל וכמו שהבין ההמ"ג, ומה שהקשה הש"ך הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה ושבת וערלה דין אחד להם, נלענ"ד דאדרבא מהכא חילי' דההמ"ג דז"ל הרמב"ם בפ"י מהמ"א הי"ד עכו"ם וישראל שהיו שותפין בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהי' העכו"ם אוכל שני ערלה, וישראל אוכל ג"ש משני היתר כנגד שני ערלה ה"ז מותר, ואם לא התנו מתחילה אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל העכו"ם בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה עכ"ל, הרי מבואר בלשון הרמב"ם במה שכ' אם התנו כזה אסור דדוקא אם התנו כן בשעת התנאי הוא דאסור אבל אם לא התנו כזה אלא התנו סתמא שהעכו"ם יאכל שני ערלה וישראל יאכל כנגדו לא אסר הרמב"ם אם באו לחשבון, הרי בהדי' כדס"ל לההמ"ג דהרמב"ם כרש"י ע"ל ס"ו:
והנה כל זה ניחא אליבא דהרמב"ם, אמנם מרן המחבר דנקט ג"כ כאן בשו"ע לשון הרמב"ם וכפי מה שנמשך בב"י אחר ההמ"ג דהרמב"ם כרש"י ס"ל, משמע דכאן בשו"ע נמי ס"ל להלכה דהא איהו נמי נקט לשון הרמב"ם, ואלו בה' ערלה כ' בהדי' דאם התנו מתחילה וכו' ה"ז מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון וכו' ולא כ' כלשון הרמב"ם אם התנו כזה אסור משמע דס"ל כל שבאו לחשבון אסור אפי' אם היה התנאי בסתמא וזה ממש שיטת הראב"ד א"כ לדידי' ודאי קשיא קושיי' הש"ך שהקשה על הרמב"ם לפירוש ההמ"ג דהשתא פסקי השו"ע סותרין זא"ז, ונראה ליישב בס"ד, דהנה טעמא דהראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפי' בהתנו מעיקרו מבואר בר"ן משום דעי"ז נראה דמה שהתנו מעיקרו אינו אלא הערמה בעלמא, וכבר כ' בס"ק שלפ"ז די"ל טעמא דרש"י ותוס' דס"ל אם התנו מותר אפי' באו לחשבון משום דקיימ"ל הערמה בדרבנן שרי ולהראב"ד י"ל דס"ל כשיטת הסמ"ג דמלאכת ישראל ע"י נכרי דאורייתא ובדאורייתא אסור להערים, וכיון דאנן קיימ"ל בזה כשיטת רוב פוסקים החולקים על הסמ"ג שפיר פסקינן כרש"י, וכ"ז לענין שבת, משא"כ בערלה דמשום חליפי ערלה נגעו בה ונהי דחליפי איסורי הנאה אפי' למחליף אינן אסורין אלא מדרבנן דלא מצינו איסור תופס דמים אלא ע"ז ושביעית בלבד כמש"כ הר"ן בפ' השותפין מ"מ להחליפן ודאי אסור מדאורייתא וא"כ השתא כשבא לחשבון ואיגלאי מילתא למפרע דהתנאי ערמה בעלמא הוי ובדאורייתא הרי אסור להערים, משו"ה פסק המחבר גבי ערלה כשיטת הראב"ד כנ"ל בכון בס"ד ובזה דברי המג"א הנ"ל צלע"ג במש"כ אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה וכו' והיא שיטת הראב"ד עכ"ל, משמע דכ' זה לשם פירוש על דברי השו"ע ולפימש"כ א"א לומר כן דהרי הב"י נמשך בפי' דברי הרמב"ם אחר ההמ"ג עיי"ש, וכיון דבשו"ע נקט כלשון הרמב"ם משמע דס"ל כשיטת רש"י וע"כ צ"ל דהמג"א לא כ' כן דרך פירוש על השו"ע אלא כ' הנ"ל לדינא וצ"ע:
והא דהקשה הש"ך דבגמרא מוכח דדין ערלה ושבת שוין נמי ל"ק עפ"י הנ"ל דהא בלא"ה קשי' לשיטת הרמב"ם והשו"ע דגם בערלה בעי' התנו מתחילה הא פשטת הסוגי' לא משמע כן בהני שתילי ערלה דאתי לקמי דרבא ושרי להו ועל זה סיוע סייעי' רבינא מברייתא דנכרי וישראל שקיבלו שדה בשותפות דהיכא דלא שייך איסור מלאכה כגון בשבת והתנו מתחילה ש"ד ה"נ בערלה כיון דאיסור מלאכה ליכא דהא מותר לעשות מלאכה בעצי ערלה אפי' לישראל, ושפיר שרי להו עכ"פ מוכח דבערלה לא בעי' התנו מתחילה, וכן הקשה הר"ן ועיי"ש מה שתי' דלהך לישנא דר"ג מבי כתיל צ"ל דהוי פשיטא לי' דבערלה בעי' התנו מתחילה דאל"כ חליפי ערלה, ובזה ודאי לא הוי טעה רבא דאין מקום לנטות מזה וא"כ ודאי היתנה מעיקרו הוי ולא הוצרך להזכירו עיי"ש בר"ן, וא"כ עכצ"ל הא דסיוע סייעי' היינו דעכ"פ התנה מעיקרו ש"ד וכי היכא דחזינן דבשבת אף דהו"ל לאסור משום מעמיד פועל תחתי' מ"מ בהתנו מעיקרו מותר משום דחשבינן לי' כאלו בשבת אין לישראל חלק בו ה"נ לענין ערלה, וכ"ז לענין התנו מעיקרו שפיר יליף ערלה משבת, אבל לענין באו לחשבון איה"נ דלא דמין כלל מטעמא דפרישות וא"כ דברי השו"ע עולין יפה:
ודע דהריטב"א ספ"ק דע"ז הקשה דבשתילי ערלה מאי מהני התנו מתחילה הא מ"מ חליפי ערלה נינהו דאי לאו דהוי יהיב לי' פירות ערלה של ג' שנים לא הוי יהיב לי' הגוי הפירות של ג' שנים דהיתר, ותי' עפ"י מה דאמרי' בירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאינן דמיהן, כיון דהפירות אינם שוין כלום א"כ הוה לי' כמתנה בעלמא דיהיב לי' ולאו חליפין נינהו עיי"ש ועפ"י דבריו נראה ליישב בס"ד קושיי' הר"ן הנ"ל על הרמב"ם דהוצרך בערבה התנה מתחילה ובש"ס משמע דבלא התנו נמי ש"ד, די"ל נהי דהריטב"א קשיא לי' גם על התנו מתחילה דלהוי חליפי ערלה, מ"מ זה יש ליישב בפשיטות כיון דבשעה שהתנו עדיין אין הפירות בעולם כלל ל"ש לומר דהו"ל חליפין וכהיי"ג מבואר ביור"ד סי' רצ"ד סעי' י"ג עיי"ש בטו"ז וש"ך ואינו אלא הנאת גרמתו וקיימ"ל איה"נ הנאת גרמתי לא מיתסר כדמוכח בר"פ השוכר את הפועל דדוקא בחמרין ויי"נ אסרו שכר הפועל דקנס הוא שקנסו חכמים בחורין ויי"נ עיי"ש ועיי"ש בחידושי הרמב"ן אבל לא בשאר איסורי הנאה מיהא אם כפשטות הסוגי' דבערלה מותר אפי' בלא התנו מתחילה ובאו לחלוק אח"כ ע"ז ודאי קשי' קושי' הריטב"א הנ"ל הא הוי חליפי ערלה וצ"ל כתי' הריטב"א הנ"ל לפי שאינן דמיהן, מיהא כ"א אם נימא כשיטת הירושלמי הנ"ל אבל כ"כ הר"ן במתני' דהמקדש בערלה דמש"ס דילן מוכח דל"ס לי' האי דירושלמי דהא בפ' השותפין קבעי למפשט ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן האיבעי דרב"ח אי חליפי איה"נ אסורין למחליף עיי"ש, ואמאי לא דחי התם הטעם לפי שאינן דמיהן א"ו דל"ס לן הך דירושלמי, וא"כ באמת מיתסר אי לא התנו מתחילה, ולפי"ז ניחא שפיר בס"ד, די"ל הש"ס הי"ט דמתיר בשתילי ערלה בלא התנה, אליבא דהך לישנא דרבי גביה מב"כ משום דהוי ס"ל כהירושלמי הנ"ל משא"כ למאי דמוכח מסוגי' דנדרים דלא כירושלמי י"ל דבעי' גם בערלה התנה מתחילה ומ"מ התנו מתחילה מהני כיון דבתחילה התנה א"כ חשבי' לי' כאלו מעולם לא הי' של ישראל בשני ערלה ואינו חליפין אלא הנאת גרמתו בלבד וא"ש בס"ד, אלא דעיקר דברי הריטב"א בזה תמוהין לענ"ד, דהא דקאמר בירושלמי לפי שאינן דמיהן היינו דוקא במכרן לישראל אבל במכרן לגוי דלדידי' שויין דמים לא קאמר הירושלמי והכי איתא בחידושי הרשב"א ספ"ב דקידושין עיי"ש וא"כ ה"נ אי ס"ד דגם זה היא בכלל חליפי ערלה ל"ש תי' הנ"ל שאינן דמיהן דהא בשל גוי החלופין, ותו קשיא לי לדברי הריטב"א הנ"ל הא דמייתי ראי' משבת על של ערלה, ומאי ראי' הוא זו, נהי דבשבת שרי משום דל"ש לאסור אלא משום איסור מלאכה וזה מותר בהתנו בתחילה משא"כ בערלה לפום מה דס"ל להריטב"א דגם זה מקרי חלופין ואינו מותר אלא לפי שאינן דמיהן ועל זה אין ראי' כלל משבת והוא דבר תמוה, ואפשר לדחוק דודאי מה שאינן דמיהן הוי ידע מסברא, אלא דמ"מ הו"ל לאסור משום דהנאת גרמתו מיהא הוי להכי מייתי ראיה משבת דנמי שכר שבת אסור ומ"מ לא אסרי' התנו מתחילה משום דהוי הנאת גרמתו ה"נ בערלה אלא דא"כ עדיפא מנה הו"ל לאתוי' ראי' ממשנה מפורשת דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וי"ל דהומ"ל התם כדברי הש"ס בנדרים משום דלדידה ליכא איסורא עיי"ש בר"ן, ודו"ק היטב:
ג במג"א סק"ג עיי"ש, הביא עובדא דתנור שכ' התוס' ספ"ק דע"ז בהא דפליגי ר"ת ורבינו אלחנן דלר"א לא מהנו התנו מעיקרו גבי תנור כ"א היכא דגם לנכרי יש חלק בגוף התנור משום דאל"כ הו"ל כמעמיד פועל, ור"ת ס"ל דמהני התנו אפי' אין לו חלק בגוף וכ' הרב"י דנראה מתוך דברי התוס' דלא קיימ"ל כר"א אלא דבכ"ע שרי כשהתנו ולכן הרא"ש וש"פ לא הזכירו דין זה, והמג"א כ' דאדרבא מדכ' הרא"ש ורי"ו מעשה בא' שגבה חצי תנור בחובו ולא כ' כמש"כ התוס' שם דס"ל כר"א הנ"ל עיי"ש, ולולי דברי המג"א הי' נ"ל ליישב בס"ד, דלכאורה יש לתמוה על דין התנור שכ' התוס' דהא מבואר בסי' רמ"ג וכ"כ התוס' בעצמם דתנור דינו כמרחץ דלא עבדי לאריסותא וא"כ אפי' אי שרי מדינא הו"ל למיסר מפני שנקרא ע"ש כמו במרחץ, ואין לומר דשרי משום דמיירי שישראל גבה התנור בחובו ועדיין לא נקרא שם ישראל עליו וה"ל כדין המבואר בסי' רמ"ג גבי מרחץ אם שכרו מעכו"ם וחזר והשכירו שרי כמש"כ הרמ"א בשם או"ז ועיי"ש במג"א דאפי' קנאו והשכירו מיד נמי עיי"ש וא"כ ה"נ דכוותי' זה אינו דהיתר זה לא שייך אלא אם באמת חזר והשכירו משא"כ היכא דבימי החול הריוח כלו לישראל רק שהשכירו לשבת אפי' הוי כמי בהבלעה מ"מ מיתסר מיהת מפני מ"ע וצ"ל דל"ש מ"ע אלא כשעומד בביתו של ישראל משא"כ בתנור הנ"ל מסתמא התנור עמד בביתו של נכרי והבית עדיין של נכרי היה כדמשמע הלשון שכ' דגבה התנור משמע דתנור לחודא גבה, וא"כ הו"ל ממש כמש"כ הרמ"א גבי מרחץ בשם המרדכי עיי"ש ובמג"א סי' רמ"ג סק"ד, אבל אם אינו באופן זה איה"נ דאסור מפני מ"ע היכא דגבה כל התנור, ובזה ודאי בעי' דאית לי' שותפות בגוף התנור דאז ל"ש מ"ע כמש"כ הר"ן דידעי' דגוי אית לי' שותפות, ולפי"ז י"ל משו"ה דקדק הרא"ש ונקט חצי תנור דמילתא פסיקא נקיט דבכהיי"ג גם משום מ"ע ליכא למיסר אפילו אם אינו עומד בבית דירתו של גוי, אבל לעולם כשיטת ר"ת ס"ל דלענין דלא להוי כמעמיד פועל לא בעי' שיהי' לו חלק בגוף התנור כנ"ל בס"ד נכון ליישב שיטת הב"י בזה:
תו פליגי המג"א והרב"י אליבא דר"א, דלהרב"י הא דאסור ר"א באין לו חלק בגוף התנור לאו משום שכר שבת, אלא משום איסור דמלאכת שבת דהו"ל כאלו מעמיד פועל, וממילא אין חילוק בין נותן לו בשכרו יום שבת לבד או דנותן לו שבת בהבלעת עוד איזה ימים, אבל להמג"א גם ר"א מודה דאין בזה איסור מחמת מלאכת שבת דהגוי אדעתא דנפשי' קעבד ולא אסר ר"א אלא משום שכר שבת, והיינו אם אינו נותן לו אלא יום שבת גרידא אבל בהבלעת שאר ימים גם ר"א מודה דשרי, כיון דהוי שכר שבת בהבלעה, עיי"ש א"כ לדינא אין דבר חוצץ בין הרב"י להמג"א דלכו"ע בנותן לו יום שבת לבד ודאי שייך בו שכר שבת, ונהי דהרב"י כ' דלא קיי"ל כרא"ל היינו לענין דלא לתסר משום מעמיד פועל אבל משכר שבת לא מיירי, ונפק"מ היכא דאינו רוצה להנות מזה, ואלו למג"א דקיי"ל כרא"ל מ"מ הא אליבי' רא"ל נמי שרי בנותן לו יום השבת בהבלעת שאר ימים ודו"ק:
ד) בשו"ע ס"ב היכא דהתנו ב תחילה אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מותר, עיי' טו"ז סק"ב הביא דברי הב"י בשם מהרי"א דלדברי הפוסקים לחומרא, יש להסתפק היכא דהתנו מעיקרו וחלקו סתם, וכ' ע"ז הרב"י וז"ל מדחזינן דהרמב"ם שסובר בבעי' זו מייתי לחומרא, ופי' דאם באו לחשבון אלא התנו קאי ולא אהתנו כדפי' הראב"ד ממילא ש"מ דהכל תלוי בהתנו ולא התנו, דכל היכי דהתנו בכל גוני שרי, עכ"ל ועיי' משפי' הטו"ז דבריו, וצע"ג להבין דבריהם דהא עד כאן לא שייך להסתפק בדין זה של מהרי"א אלא אם נימא דאם באו לחשבון אסור אפי' בהתנו והיינו כשיטת הראב"ד, בזה יש להסתפק עדיין היכא הוי הדין אם התנו ואח"כ חלקו סתם, משא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם אליבא דההמ"ג והרב"י דאם התנו מעיקרו אפי' באו לחשבון מותר א"כ כש"כ לא באו לחשבון אלא חלקו סתם, וכיון דאנן קיימין דרמב"ם כפי' רש"י ס"ל א"כ בלא"ה אין מקום לספק המהרי"א, וכש"כ דקשה טפי על השו"ע דקאמר אם נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מאי אריא דרצה לחלוק בשוה הא אפי' באו לחשבון מותר וצלע"ג ונראה לפרש בס"ד דהא דס"ל לרמב"ם אם באו לחשבון מותר כל שהתנו היינו לחשבון הימים וכגון שהיה מוטל על הגוי לעשות מלאכה ו' ימי שבת ואירע שהגוי לא השלים סכום הימים שהי' מוטל עליו, ותחת זה עבד הישראל יום א' יתר על הימים שהי' מוטל עליו והשתא תובע הישראל יתר על מחציתו מחמת יום א' שעבד, וא"נ שהישראל לא השלים זמן פעולתו והגוי עבד כנגדו בכה"ג ס"ל לרמב"ם ורש"י דשרי דבשביל זה אכתי לא יגרע כח התנאי שהתנו מתחילתו, דאפי' אם אמת נכון הדבר שהשדה היא בשבת של גוי לבדו מ"מ בדין הוא שיטול שכרו כיון שעבד יום א' יותר ע"י מה שהי' מוטל עליו, ובזה שפיר ס"ל להרמב"ם דבאו לחשבון הימים נמי ש"ד מיהא ספיקו של מהרי"א הוא בענין עסק שכל יום ויום בפ"ע יש לו פירות מהעסק כגון מרחץ וריחיים וחנות וכיו"ב, והתנו שיהי' שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו וידוע להם ששכר השבת אינו עולה כשכר יום החול שכנגדו א"נ איפכא, ושוב כשחלקו נתרצה הגוי שיחלקו בשוה בזה נסתפק המהרי"א מהו דינו, וענין זה לא שייך גבי שדה דהתם אין שכר כל יום בפ"ע ידוע וע"כ הא דאיתא אם באו לחשבון מותר היינו שיטול יתר על המגיע לו עפ"י תנאי מחמת יום א' שעבד יותר, משא"כ הכא ושפיר מספק"ל למהרי"א, דבזה ודאי יש מקום לומר טפי דע"י שמתרצה לחלוק בשו' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרו ערמה בעלמא הוי ובזה שפיר קאמר המהרי"א דיש להסתפק למאן דס"ל האיבעי דסתמא מהו לחומרא מהו דינא בנתרצה לחלוק בשוה, וע"ז קאמר הרב"י דמ"מ מדס"ל להרמב"ם גבי שדה הפירוש דבאו לחשבון אלא התנו קאי ואיס"ד דיש מקום לומר גבי התנו נמי יש צד איסור, נהי דהך ספיקא דידן אינו דומה ממש להתם מטעמא דפרישית מ"מ הו"ל מיהת לפרש גם האי ברייתא כפשוטו דאם באו לחשבון אדלעיל קאי, א"ו דס"ל בהתנו אין סברא כלל לאסור ממילא ההד"נ בנ"ד, והשתא שוב לא קשיא נמי מהא דנקט בשו"ע אם נתרצה לחלוק בשוה מותר, ולא נקיט באו לחשבון דהא זה קאי אמילתא דשכר כל יום ידוע בפ"ע, וא"כ אם באו לחשבון היינו אתה השכרת בשבת כו"כ טול לך מה שהשכרת, ואני אטול מה שהשכרתי ביום א' כנגדו בזה אין מקום ספק כלל דאדרבא כך הי' התנאי ביניהם ואין מקום להסתפק כ"א היכא דרוצים לחלוק בשוה דעי"ז יש מקום לומר דהופסד התנאי שביניהם וא"ש בס"ד ועיי' ב"ח ופרמ"ג ומש"כ נ"ל נכון וברור בס"ד, ודו"ק: