ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מג
בדיני קבלנות ואריסות בשו"ע סימן רמ"ד סעי' א', פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וכו' לפיכך הפוסק עם העכו"ם לבנות לו חצרו או כתלו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניח לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק וכו' הנה בקבלנות בנין בתים פליגו ר"ת עם הר"י בעה"ת כמו שהאריכו התוס' בספ"ק דע"ז להביא ראיות ר"ת ויתבארו בס"ד לפנינו ומתוך כך יתיישבו בס"ד קושי' התוס' מה שהקשו לשיטת ר"ת בזה ומקודם נבאר בס"ד מה שיש לתמוה בזה בעיקר מחלוקת ר"ת והר"י דר"ת למד היתר קבלנות בנין בתים מאריסות שדה והר"י בעה"ת דחה דשאני שדה דרגילות הוא לקבלו באריסות אבל בבנין בית רגילות לבנות ע"י פועלים והרואה אומר אינו בקבלנות אלא שכירי יום נינהו, ולכאורה מילתא דתמו' היא ממנפ"ש אם באמת היה הרגילות בימיהם לבנות בקבלנות א"כ בחנם דחו התוס' ראיית ר"ת מאריסות דשדה ואם לא הי' רגילים לבנות בקבלנות, א"כ מה עלה על דעתו של ר"ת לדמותו לאריסות שדה אדרבא הא לא דמיא אלא למרחץ דמשום דלאו לאריסותא עבד אסור להשכירו משום מ"ע, ולכאורה הוא תמיה וכי ר"ת ור"י יפלגו במציאות דלמר הרגילות לבנות בקבלנות ולמר הרגילות לבנות ע"י פועלים, וראיתי מי שנתקשה ונדחק בזה הרבה, ונראה דלק"מ דר"ת ור"י פליגי בסברת הטו"ז סק"ב דודאי מודה הר"י בעה"ת דבית נמי הרגילות לבנותו ע"י קבלנותא ומ"מ כיון דרגילות נמי לבנות ע"י פועלים ואיכא למתלי באיסורא חיישי' למ"ע, ועד כאן לא שריא אלא אריסות דשדה משום דהתם איכא ב' צדדים לתלות בהיתר דהיינו אריסות וקבלנות משו"ה לא חיישי' שיתלו באיסור שיש בו מצד א' כגון נ"י פועלים משא"כ בבנין דל"ש ענין אריסות וליכא אלא צד א' להיתר כמו לאיסור ור"ת ס"ל דהיכא דליכא כ"א צד א' להיתר נמי לא חיישי' למ"ע דלא אתי למחשד בשבת כיון דחמיר איסורו והא דאמרינן במו"ק מקבלי קבילת תוך התחום מוקי ר"ת באבל דקיל אתי למחשדי אפי' איכא נמי לתלותו בחד צד להיתר ולכאורה יש לומר דסברת ר"ת בזה תלי' בפלוגתא דתנאי בגיטין פ' הנזקין דף נ"ג אי נחשדו ישראל על השבתות טפי משביעית, או אי איכא למחשדי על שביעית טפי משבתות עיי"ש דפליגי בזה ר"מ ור"י, ואנן קיימ"ל כר"מ דלא נחשדו ישראל על השבתות עיי"ש ושפיר קאמר ר"ת ויש ליישב בזה קושיי' התוס' מהאי דירושלמי אומנין נכרים העושים מלאכה אצל ישראל רשב"א אומר במחובר אסור עיי"ש, ולהנ"ל י"ל רשב"א ס"ל כר"י אבל אנן קיימ"ל התם כר"מ משו"ה שפיר קאמר ר"ת דכל היכא דחמיר איסורו טפי ליכא למיחוש לחשדא כמו במידי דקיל איסורא, וראיתי בישוי"ע שהקשה לדברי הטו"ז הנ"ל מ"פ הגמרא אבל שדהו לנכרי שרי משום דאמרינן אריסותי' עבד מרחץ נמי נימא אריסותי' עבד דלמא שדה היי"ט דל"ח למ"ע משום דאיכא למתלי באריסות ובקבלנות ואיכא שני צדדים להיתר משא"כ במרחץ דליכא למתלי כ"א באריסות, והנה לשיטת הב"ח בסי' רמ"ג דקבלנותא דמרחץ שרי ניחא אבל כבר כ' המג"א שם דליתא א"כ קשיא, ונ"ל דלק"מ דלמאי דס"ד דאריסותא שייך נמי במרחץ ההד"נ וכש"כ דשייך לתלותו בשכירות א"כ גם במרחץ איכא תרי צדדים להיתר דהיינו שכירות ואריסות, ונהי דגבי שדה איכא עוד צד א' דהיינו קבלנות, מ"מ בין ב' וג' צדדים ודאי לא מסתבר לחלק כלל כיון דאיכא מיהת רוב צדדין להיתר ואפי"ה חיישינן למ"ע א"כ הו"ל למיחוש כן גם בשדה ושפיר פריך הגמרא:
עוד נ"ל דודאי ר"י ור"ת לא יפלגו במציאות די"ל לעולם דרך קבלנות בנין בתים דהאומן האדריכל מקבל עליו הבנין בסך קציב והוא שוכר פועלים שכירי יום וס"ל לר"ת דשפיר י"ל יתלו בקבלנות כמו באריסות שדה אבל ר"י בעה"ת ס"ל כיון דסוף סוף הפועלים העושים במלאכה שכירי יום נינהו, איכא למיחוש למ"ע דהרואים לא ידעו ולא יבינו אם הם פועלים של זה האדריכל האומן או של ישראל וניחא השתא גם לשיטת הסוברים דגם קבלנות שדה מותר ומכללם הרא"ש נמי ס"ל כן כמש"כ הב"ח בריש סימן רמ"ג עיי"ש וקבלנות בית אוסר ולדבריו ליכא למימר סברת הטו"ז הנ"ל והדר תיקשי קושיי' הטו"ז מ"ש בתים משדות ולהנ"ל ניחא, והנה הר"ת הביא ראי' לשיטתו מכלים לכובס נכרי ועורות לעבדן דבכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן ברחיים אמרינן התם דלמאן דלית לי' שביתת כלים מותר ליתן חטים ברחיים מבעו"י אע"ג דהוי נמי דבר של פרהסיא עיי"ש ותו מייתי ראי' מהפלגה בספינה דלרשב"ג אין צריך לפסוק שישבות בשבת אלמא דגוי אינו מניח קבלנותו בשביל ישראל זה ותמהו התוס' מאי ראיה מייתי ר"ת מהתם איה"נ דמדינא שרי' ומ"מ בקבלנות אסור במחובר משום מ"ע משא"כ התם דמיירי בתלוש ובביתו של נכרי דליכא משום מ"ע, תדע דהא באבילות מודה ר"ת דאיכא משום מ"ע ואפי"ה אמרי' במו"ק היתה מלאכתו ביד אחרים בתוך ביתם מותר עיי"ש:
ונלענ"ד ליישב בס"ד דבאמת הקשה הטו"ז סוף סי' רמ"ג על הרמ"א בשם המרדכי דמתיר מרחץ שאין רוחצין בו אלא הב"ב והא קיימ"ל כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור, ונהי שכ' התוס' דבמידי דרבנן לא אמרי' דבח"ח אסור מ"מ הרי כ' הב"י בשם הסמ"ג דמלאכה ע"י גוי אסור מדאורייתא ועיין מש"כ בזה בפתיחה להלכות אלה וכבר כ' האחרונים ותמהו על הטו"ז דבאמת לא קיימ"ל בזה כהסמ"ג אלא כהסכמת כל הראשונים דמלאכה ע"י גוי לאו מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא וקושי' הטו"ז לק"מ, ומ"מ נמצינו למידין מיהת דאם מלאכה ע"י גוי דאורייתא מקרא הנ"ל דכל מלאכה לא יעשה אז אין חילוק בין פרהסיא לבין ח"ח והנה. כבר הארכתי לעיל דהסמ"ג והיראים ס"ל דאם המלאכה נעשית במלאכת הישראל איכא איסורא דאורייתא וא"כ לא רחוקה הוא דר"ת נמי אזל בשיטתי', ולפי"ז שפיר הכריח דעכצ"ל דל"ש מ"ע בשבת דחמיר ולא אתי למחשדי' דאלת"ה אמאי שרי כלים לכובס ועורות לעבדן הא עיקר החילוק בין מלאכת תלוש למחובר הוא משום דזה נקרא על שמו אבל היכא דגם תלוש הוא מפורסים פשיטא דגם תלוש אסור וא"כ שוב ליכא למימר הטעם משום דהוא בצינע' ובביתו של נכרי דהא כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור אע"כ דבשבת ליכא למיחוש לחשדא ולא אסרו חכמים מפני מ"ע כלל, והשתא שוב לא תיקשי ג"כ קושי' התוס' דהא באבילות מודה ר"ת דאסור מפני מ"ע ובהדי' אמרי' דאם הי' מלאכתו ביד אחרים שרי א"כ גם מעורות לעבדן אין ראי' ולהנ"ל ניחא בס"ד דאבילות כיון דהוא מדרבנן שפיר מחלקינן בין צינע' לפרהסיא משא"כ בשבת למאי דס"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל אס"ד דשייך מ"ע הו"ל למיסר גם בצינעה וא"ש בס"ד ראי' ר"ת, והשתא יתיישב בס"ד כ"כ קושי' התוס' מהאי דירושלמי דאמר רשב"א הנ"מ בתלוש אבל במחובר אסור, דבאמת הא דאמרי' כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור פלוגתא דתנאי הוא בפ"ק דביצה ובשבת דף ס"ד וא"כ י"ל רשב"א ס"ל כמ"ד שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אבל למאי דקיי"ל אפי' בח"ח אסור א"כ ע"כ מוכח ממתני' דכלים לכובס נכרי ועורות לעבדן דבשבת ליכא משום מ"ע כל היכא דאיכא חד צד לתלות בהיתר וא"ש בס"ד, והא דהביא הר"ת ראי' מנתינת חטים לרחיים ועיי"ש בתוס' שכ' לדחות דהתם החטים נטחנין מאליהם עיי"ש, ולענ"ד נראה ראי' ר"ת דהא עכ"פ כשנותן חטים לרחיים בשבת איכא איסור דאורייתא ועמש"כ המג"א בסי' רנ"ב ומש"כ הא"ע שם א"כ ניחוש לחשדא שיאמרו דבשבת שפכם לתוך הרחיים ואף דרחיים משמיעים קול והקול הרחיים רועש מערב שבת מ"מ דרך הטוחנים להיות מוסף והולך ואי ס"ד דבשבת חיי' נמי למ"ע היכא דאיכא למתלי בהיתר התם נמי איכא משום מ"ע אע"כ דל"ח, כנ"ל בס"ד ליישב שיטת ר"ת:
אלא דאכתי אי קשיא הא קשיא הא דאמרי' בש"ס מו"ק מקבלי קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכ' התוס' דר"ת מוקי לה באבל ובאבל שפיר איכא למיחש לחשדא והא דמחלקינן בין תוך התחום לחוץ לתחום היינו באבילות שבשבת ויו"ט עי' בתוס' פ"ק דע"ז ודבר זה קשה כברזל ומרפס איגרא כיון דבשבת לא חיישי' לחשדא אטו משום דנתוסף בו איסור אבילות אתו למחשדי' טפי כש"כ דלא יחשדוהו שעובד ע"י שכירי יום ויתלו בקבלנות ואכתי בשבת שבתוך ימי אבילות אמאי אסור תוך התחום ומ"ש משבת דעלמא ושוב ראיתי שנתקשה בזה בס' ישויע"ק והניח בצ"ע גם מורי ז"ל בכ"ס נדחק בזה עיי"ש וליישב זה נלענ"ד בס"ד עפ"י מש"כ בתשו' ח"צ סי' צ"א ליישב קושי' רבינו ב"י גבי חצר שיש לו ב' פתחים מ"ש מב"ה שי"ל ב' פתחים, וכ' ליישב דיש להקשות בגמרא דקאמד מנ"ת דחיישי' לחשדא ע"ש דפריך התם טפי בכולא תלמודא דחיישי' לחשדא, ועוד אמאי לא מייתא ממתני' דשקלים אין התורם נכנס וכו' משום והייתם נקיים וכו', ועוד מאי סברא היא זו מדבהאי לא אדליק באידך נמי לא אדליק כיון דמן הדין אינו מחוייב להדליק כ"א בא' וכ' דודאי הך חשדא אינו חשד היודעין אלא הנך שאר אינשי דלא בקיאי בדינא ויחשבו שמן הדין הוא להדליק בכל הפתחים משום פרסימא ניסא וכי חזי דלא אדליק בהאי פיתחא יסברו שלא קיים כל עיקר מצות חנוכה כי היכא דבהאי לא אדליק אף שאינו אלא למצו' מן המובחר א"כ הרי הוא גברא דלא קפיד למיעבד מצוה כתיקונה א"כ יחשדוהו שלא קיים המצוה כלל וממילא ל"ק כלל מהאי דב"ה שי"ל שני פתחים דהתם א"א למיעל בתרווי' וליכא למטעי כלל, עכ"ד ובזה יתיישב נמי הכא דנהי דלר"ת בשבת ליכא משום מ"כ ובאבילות איכא משום מ"ע וא"כ באבילות נמי היכא דחל בשבת הו"ל למשרי כיון דבודאי יתלו בקבלנות מחמת שבת, מ"ע העולם לאו דינא גמירא ולא ידעו ולא יבינו טעמא דהלכתא ויסברו דמצד עיקר הדין אבילות חמור טפי לענין קבלנות בנין בית משבת ויו"ט אי משום די"ל למעט בבנין כדאשכחן נמי מר"ח עד התענות או מאיזה טעם אחר עכ"פ ידעו שבאבילות אסור לבנות ע"י קבלנות ולא יעלה על דעתם שהאיסור היא מפני מה"ע דהא בשבת ויו"ט מותר לבנות בקבלנות והנה אם האיסור באבילות מצד עצמו פשיטא דגם כשחל בשבת אסור ועומד דבשביל שבת לא פקע האבילות, והשתא כשיראו בונים בשבת דע"כ האי גברא קל בדעתו דאפי' אם היא בקבלנות מ"מ הו"ל למחות מחמת איסור האבלות ושוב לא ידונו לכף זכות גם בחילול שבת ויאמרו שמחלל שבת ע"י שכירי יום כנלענ"ד בס"ד ליישב ק שי' הנ"ל ועי' לקמן מה דבעינא למימר עוד עפ"י סברא הנ"ל לענין בנין בה"כ של רבים דליכא משום חשדא לדעת המג"א עיי"ש, ודו"ק:
עוי"ל עפ"י מה שפירש"י במו"ק שם בד"ה מקבלי קבולת וז"ל ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי לי' בשבתא דידעי כו"ע ואמרי היום בשבת יהיב לי' עכ"ל, ומדבריו למדנו טעמא חדתא ונפק"מ אפי' באתרא דנהגו כולם בקבלנות מ"מ אסור להתחיל המלאכה בשבת דאכתי איכא חשדא דאמרי היום בשבת יהיב לי', וההד"נ לשיטת ר"ת דקבלנות בית מותר מ"מ מודה ר"ת דאסור להתחיל המלאכה בשבת וא"כ כיון דבימי החול לא עבדי ובשבת עבדי כו"ע לא ידעו דמחמת אבלו שקטה המלאכה ואמרי בעלי המלאכה הדרי בהו, והשתא בשבת יהיב להו, וא"ש בפשיטות:
ב) שם בשו"ע מפני הרואים שאינם יודעים שפסק, דע דבענין מראית עין הנ"ל אשכחן ד' פירושים בדברי הראשונים רוב הראשונים כתבו המ"ע כדאיתא הכא בשו"ע דהרואים אינם יודעים שפסק ויחשדוהו שעובד ע"י שכירי יום, מיהא הר"ן כ' משום דמחזי להו לאינשי כשכירי יום ובלשון הזה כ' כמה ראשונים וכ' הפרמ"ג ברסי' רמ"ג דהכוונה בזה דלא משמע להו לאינשי חילוק בין שכירי יום לקבלנות כיון דגם קבלנות מיחזי כשכיר יום ועי"כ יבואו להתיר גם בשכיר יום ונפק"מ בזה לדינא למה שכ' המג"א לקמן דברבים ליכא חשדא זה לא יתכן אלא לטעם א' אבל לטעם הב' לא עדיפא רבים אדרבא כש"כ דיבואו להקל גם בשכירי יום כיון דברבים לא חשיד' דעבדי איסורא יאמרו דודאי בהתירא קעבדי וכיון דלא משמע לאינשי חילוק בין שכיר יום לקבלנות יבואו לעשות גם ע"י שכירי יום' וכ"כ היכא דנתפרסם נמי דרוב בני המדינה עושים בקבלנות מ"מ אין היתר דעכ"פ יבואו להקל גם בשכיר יום מיהא בזה י"ל כיון דרוב המדינה בונים בקבלנות י"ל דע"י נתפרסם כמו כן דיש חילוק בין קבלנות לשכירי יום דמסתמא כל הבונה בנין איתא בשאלה לחכמים להורות לו היתר ושואל כדת מה לעשות בשבת, ועי"ז ממילא נתפרסם שיש חילוק בין קבלנות לשכירי יום, ועי' מש"כ לעיל בפתיחה ראי' להך טעמא דמ"ע מהא דפריך הגמרא מ"ש שדה דאמרי אריסותא קעבד, מרחץ נמי אמרי אריסותא קעבד, ולכאורה תמו' הא י"ל בשדה ה"ט דלא חיישי' למ"ע משום דעכ"פ בימי הקציר יכירו וידעו דהגוי מאסף כל התבואות ואין הישראל נוטל כלום אגלאי מילתא למפרע דהגוי לא עבד בשכירי יום אלא השדה איתא בשכירות אצלו משא"כ במרחץ לא שייך זה, מיהא לטעמא דהר"ן ניחא נהי דאח"כ יתגלה למפרע מ"מ עד האי שעתא יבואו לידי מכשול שיעשו מלאכה ע"י שכירי יום ועי' מש"כ בזה דרך פלפול שם ולטעם הראשון צ"ע ליישב זה וצ"ל דלאו כו"ע אסקי אדעתייהו לראות בעת הקציר למי מאסף התבואות הביתה, וא"כ עכ"פ אצל מקצת הרואים ישאר החשד על מכונו:
והרמב"ם בפ"ז מה' יו"ט ארכבי אתרי רכשי שכ' וז"ל שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר להקבלן. מראש דבריו משמע שיחשדוהו ששכר את העכו"ם אבל היכא דלא שייך האי חשדא משמע דמותר ושוב כ' בסיפא שאין הכל יודעין ההפרש משמע דהאיסור הוא מפני שלא ידעו שיש הפרש וא"כ אפי' היכא דיודעי כו"ע שהוא בקבלנות יש לאסור מטעם הר"ן הנ"ל, וכבר עמדו על מדוכה זו כמה אחרונים עי' בתשו' מהרי"ט צהלין סי' ס"ו ובתשו' לחמי תודה למהר"י באסאן סי' ב' ובתשו' כ"ס סי' מה שכ' בזה, ועיי' מ"ש רמב"ם בפי' המשניות ספ"ק דע"ז וכפי מה שהבינו מדבריו כמה אחרונים עיקר החשדא הוא שעי"כ יתחלל השם בין הגוים שיאמרו ישראל לא מנטרי שבתא וכבר הקשיתי ע"ז לעיל בפתיחה, א"כ גם חוץ לתחום לתסור, ועכשיו מצאתי שכבר דיברו מזה ומורי הגאון בכ"ס כ' ליישב בטו"ט, דעיקר חה"ש הוא דוקא במידי דרמי' על בני מתא או על ב"ד שבעיר למחות ואינם מוחין וכיון שהוא חוץ לתחום לא רמי' על בני מתא למחות בידו א"כ ליכא חה"ש והוא נכון מאוד בסברא וטעמו כצפיחית בדבש ועי' רש"י מו"ק שהבאתי לעיל בסמוך ומדבריו למדנו טעם רביעי להאי מ"ע דיאמרו היום בשבת יהיב לי' האי מלאכה, הרי לפנינו ד' טעמים שהם ה', אבל האמת יורה דרכו שהכל עולה בקנה א' ואין כאן תערובות טעמים, דלכו"ע החשדא מפני שהרואים אינם יודעין שפסק ויחשדוהו שעושה מלאכה ע"י שכירי יום ומש"כ מקצת הראשונים משום דמיחזי להו לאינשי כשכירי יום אין הכוונה שעי"ז יקילו גם הם לעשות ע"י שכירי יום אלא כוונתם כמש"כ הפרמ"ג בא"א אות ו' דיחשדוהו שאומר שקר אפי' יאמר שעושה ע"י הקבלנות גם מש"כ הרמב"ם שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר להקבלן אין הכוונה שלא ידעו שיש הפרש בדין אלא שלא ידעו להבחין אם אלו הפועלים הם קבלנים או שכירי יום ועי"ז יחשדוהו שעושה ע"י שכירי יום. וכעין זה כ' בתשו' מהריט"צ הנ"ל בתי' א' אלא שלא הבנתי מש"כ אח"כ דאכתי דברי הרמב"ם סזא"ז ממש"כ בפ"ו מה"ש ואם דברי הרמב"ם מתפרשים עד"ז גם סתירה אין כאן שהכל הולך אל מקום א', גם מה שכ' הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל כ"כ בס"ד בפתיחה דאין הכוונה דהאיסור הוא מפני חה"ש בין הנכרים, אלא משום דהוי קשיא לי' להרמב"ם מאי מ"ע שייך גבי מרחץ הא הישראל אסור לרחוץ בשבת ומנא ידעי שהגוי מסיקו והיא הערת המג"א בססי' רמ"ג לזה כתב הרמב"ם דמ"מ ע"י שהגוים יאמרו רחצנו במרחץ של פלוני ידעו שהוסק בשבת ויבואו לחשדו שהגוי עושה כן בשליחות של בעה"מ וכ"כ כן לעיל ועכשיו שמתי על לבי דלכאורה יש לשדי בי' נרגא דהא משו"ה לא אריא דהא י"ל כתי' המג"א ע"י שיראו העשן יוצא ולא הוי צריך הרמב"ם לטעמא דידי' אבל באמת יש לפקפק על תי' המג"א דאין ראי' ממה שמעלה עשן דלפעמים הגוי דר שם וצריך להסיק הבית החורף לצרכו ושפיר הוצרך הרמב"ם לתלות החשד במה שהנכרים יאמרו רחצנו במרחץ של פלוני, ועיינתי בפי' המשניות ונראה כמה מדוקדק לשונו ומה עמקו מחשבותיו, וז"ל שם ואמרו מפני שנקרא ע"ש כלומר על ישראל בעה"מ והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בי הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חיה"ש למי שישמע זה וא"י שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים עכ"ל הרי שדקדוק בלשונו לומר שהנכרי הדר בו יחמם אותו וא"כ בימות החורף אין ראי' ממה שהעשן יוצא משו"ה הוצרך לומר שהגוים יאמרו רחצנו וכו' ועיי' מש"כ לעיל בסי' רמ"ג בשם הראב"ן דאם הנכרי דר בו ליכא משום מה"ע ואפשר דהמג"א נמי ס"ל הכי משו"ה סגי לי' שפיר בהאי תירוצא שיראו העשן יוצא אבל כבר כתבתי לעיל דמפי' המשניות הנ"ל מוכח דלא כראב"ן והוצרך הרמב"ם לטעמו, אבל לעולם עיקר החשדא הוא שהישראל יחשדוהו, וכדס"ל לכל הראשונים כנ"ל ברור, ומה שפירש"י במו"ק שיאמרו היום יהיב לי' פשוט.
דבא לומר כמי שיחשדוהו שעשה ע"י פועלים דבשכירי יום הו"ל כל יום ויום שכירות מחדש וכאלו היום נתנו להם. נמצא דד' טעמים הנ"ל שהם ה' הכל הוא אחדות אחד. כנ"ל ברור בס"ד:
ג) שם או לקצור לו שדהו, יש לחקור בשדה דשרי' באריסות היינו שהגוי נוטל למחצה שליש או לרביעי היכא דישראל בעל השדה חצץ עמו שיתן לו בעד כל כור תבואה כך וכך באופן שכל התבואות נשארו ביד בעל השדה והגוי אינו נוטל אלא מעות בשכרו כפי מה שמגיע לו בעד התבואה למחצה שליש ולרביע מהו, והנה לפימש"כ הטו"ז בסק"ב הטעם לחלק בין אריסות לקבלנות משום דבאריסות יש צדדים לתלות בהתירא משא"כ בקבלנות כיון שאח"כ יראו שהגוי אינו נוטל כלום בתבואות וע"כ לא הוי באריסות יתלו בשכירי יום, א"כ י"ל באריסות כי האי דאינו נוטל אלא מעות נמי מיתסר מה"ט או דילמא כיון דבאריסות לא אסרוה רבנן שוב אינו בכלל האיסור ואין לנו לחדש איסור אלא מה דאסרו רבנן ואפי' אם לפעמים לא שייך הך טעמא מ"מ כיון דחכמים לא אסרו אלא קבלנות הבו דלא לוסיף עלי' בפרט דגם בקבלנות ס"ל לכמה פוסקים דשרי בשדה, וצ"ע לדינא:
{ועי' תוס' סופ"ק דע"ז בד"ה אריסא מ"ש בשם הר"ם ומטעמא דהר"ם משמע דאינו מותר רק כשנוטל חלק בגוף הפירות לא במעות בלבד}:
ד) בהג"ה ואפי' אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים, הקשה המג"א מירושלמי פ"ג דשבועות מ"א והובא בתוס' יו"ט שם דלא חיישי' לחשדא דאורחים אלא לחשדא דבני עירו ותי' בשביעית הקילו ועיי' בתשו' ח"ס סי' ס' פקפק ע"ז וכ' דתי' זה הוא דוחק גדול דאדרבא נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות ועוד מסברא חמיר טפי מעשה בגופו להוליך זבל לזבל שדותיו בשביעית מאמירה לנכרי בשבת ועי' בעירובין דף ס"ח ע"א מי לא שני לך בין שבות שעל ידי מעשה מאמירה לנכרי שהוא שלא ע"י מעשה, ותי' הוא דהתם בירושלמי הקשה תחילה מפני עירו שיחשדו אותו שמוליך זבל לשדה ותי' בני עירו יודעין אם יש לו בית השלחין הצריך זבל או לא וע"ז אמר הדא דתימא דליכא למיחוש לעוברים ושבין ופי' שהאורחי' הרואים שזה מלאו לבו להוליך זבלו בפרהסיא בפני המון בני עירו ישראלים ידעו האורחים ויבינו מסתמא יודעים בני עירו שאין לו בית השלחין דאל"ה לא מלאו לבו לעשות כן ומשו"ה לא חיישי' לאורחים והה"ד והוא הטעם בנר חנוכה וכן נמי במרחץ בסי' רמ"ג כיון דשכינים הם ישראלים ומחמם המרחץ בשבת לא יחשדוהו האורחים משא"כ תשובה אשכנזית שבסי' רמ"ד מיירי להדי' מאדם הדר בין הגוים ולכשיבואו שם אורחים יחשדוהו לומר הואיל והוא דר בין הנכרים ואין ישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים נכרים נמצא ממנ"פ אסור לבנות בית בקבלנות אי דר בין ישראל איכא חשד שכנים ואי דר בין הגוים איכא חשד אורחים א"ד עיי"ש, ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו, א"כ איך מצאנו יו"ר בכל מה שאסרו מפני מ"ע גבי מרחץ ושדה ובנין בתים ואמאי לא נימא כיון שדר בעיר בין הישראלים בודאי עשה בקבלנות בדרך היתר דאל"ה לא מלאו לבו לעשות כן בפרהסיא בפני המון בני עירו וצע"ג:
ולענ"ד נראה בס"ד די"ל ע"כ לא שייך איסור מ"ע אלא היכא דיש לו מקום התנצלות לתלות הדבר בהיתר כגון בקבלנות דבזה יחשדו שעובד בשכירי יום ומ"מ מלאו לבו לעשות כן בפרהסיא כגון שיש לו מקום לאשתמוטי לאמר דבקבלנות הוא עושה, משא"כ במידי דאין מקום לנטות כגון בהאי דמוציא זבלים כיון דלבסוף יתגלה הדבר אם הוא מזבל שדהו או לא וכשיראו שזיבל שדהו אין לו מקום להתנצל דקעביד בדרך היתר בזה באמת ל"ח לחשדא, מיהא התם בירושלמי מעיקרו שפיר פריך יהא אסור מפני מה"ע שלא יהא אומרים לתוך ביה"ש הוא מוציא, והיכי קתני מתניתין דמותר להוציא זבל לאשפתות דהא יש לו מקום להתנצל ולומר שרצונו לעשות שם אשפתות, ובאמת כוונתו לזבל שדה וע"ז משני דמיירי שאין לו בית השלחין ולביה"ש באמת אסור אפי' לעשות אשפתות, וע"ז שפיר קאמר דלעוברין ושבין ל"ח שיחשדוהו שי"ל ביה"ש וקמתכוין לזבל דכיון דלבני עירו אין לו מקום לאישתמוטי שוב לא חיישי' לחשדא, משא"כ הכא דלעולם י"ל התנצלות דעושה ע"י קבלנות שוב שייך שפיר מ"ע שיאמרו שהוא עושה ע"י פועלים ומשקר לאשתמוטי דבקבלנות הוא עושה כנ"ל נכון בס"ד. ובמש"כ נתיישב לי שפיר בס"ד מה דהוי קשיא לי זה כמה בהא דקיימ"ל טלית שאולה כל ל' יום פטורה מציצית, ואמאי לא מיתסר משום מ"ע דיאמרו שהוא לבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית, ולהנ"ל ניחא בס"ד דהתם כיון דאין לו מקום להתנצלות ל"ח לחשדא, ואין לומר דבזה גופא אתי לאשתמוטי שיאמר טלית שאולה היא דהא סתם שאלה אינה יתירה מל' יום וא"כ יתגלה הדבר אם הוא שלו או שאולה היא בידו, ומה"ט איה"נ דלאחר ל' יום אפי' טלית שאולה חייבת בציצית ומזה ראי' לסברא הנ"ל:
ועי' בתשו' נודב"י סי' י"ב שלמד מתוך דברי המג"א הנ"ל כי היכא דהקילו בשביעית שלא לחוש לחשדא דאורחים הה"ד דבחוה"מ נמי ל"ל לחשדא דאורחים ל"מ להפוסקים דחוה"מ הוא מדרבנן אלא אפי' למ"ד דאורייתא מכ"מ לא חמיר משביעית, והנה כבר השיגו הגאון מה"ו שאול מאמשטרדם בנודבי"ת סי' ק"א ממה שמבואר בירושלמי מובא בתוס' יו"ט ריש מו"ק שביעית ע"י שזמנה מרובה התירו מועד ע"י שזמנה קציר אסרו, הרי דבשביעית הקילו יותר מחוה"מ, והך טעמא שייך נמי בזה והנה הנוב"י טרח שם לחתור אל היבשה, וכ' לפרש דברי הירושלמי שם שלא כדפי' התוס' יו"ט עיי"ש:
אבל לענ"ד בלא"ה מוכח מסוגי' דשמעתין דא"א לחלק כלל בין חוה"מ לשבת ויו"ט, הגע עצמך לשיטת ר"ת דס"ל בשבת ויו"ט לא חיישי' כלל למ"ע דמחמת חומר דשויו"ט לא אתי למחשדי', א"כ מאי פריך הש"ס אהא דארשב"א לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקרא על שמו וכותי זה עושה מלאכה בחוש"מ ופריך הגמרא אבל שדהו לנכרי מאי שרי מ"ט אריס אריסותי' קעבד גבי כותי נמי אריסותי' קעבד, והא שפיר יש לחלק בין נכרי לכותי דבשלמא נכרי דעושה מלאכה גם בשבת ויו"ט ובשבת ויו"ט לא חיישי' לחשדא לשיטת ר"ת שוב ידעו דודאי באריסותי' דנכרי קיימא, משא"כ בכותי דאינו עושה מלאכה כ"א בחוה"מ וא"כ שפיר שייך חשדא בפרט לשיטת ר"ת דס"ל חוה"מ לאו דאורי' עיי"ש בתוס' ד"ה ות"ל, אע"כ דנהי דחוה"מ לא מיתסר אלא מדרבנן מ"מ כיון דהוא בכלל המועד הוא חמור כמועד, והה"ד נמי לאידך גיסא למאי דס"ל להמג"א דחשדא דאורחים לא חיישי' בשביעית אלא בשויו"ט הה"ד חוה"מ הוא בכלל זה:
ה) במג"א ס"ק ח' כ' דברבים ליכא חשדא ואייתא ראי' מר"ה דף כ"ד גבי דמות צורת לבנה, ומ"מ בבנין ביה"כ איסורא משום חה"ש עי"ש, ובא"ר ותוס' שבת חלקו ע"ז וכן הסכים בס' ב"מ, דדוקא בע"ז דחמור איסורי' לא חשידי רבים, ועי' בנוב"י מהדו"ת סי' ק"ל שהסכים להמג"א דאדרבא נהפך הוא דמפני חומר האיסור חששו יותר לחשדא ואייתי ראי' שהרי שם בר"ה דף כ"ד בתוס' בד"ה סמי וכו' כ' אלמא אסור להשהותו שיחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ור"ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישי' לחשדא שיאמרו ע"ז היא לו אבל אחשדא דלא תעשון ל"ח עכ"ל התוס' הרי דעל לא תעשון שהוא רק איסור לאו ל"ח לחשדא ול"ז שהוא איסור סקילה חששו, עיי"ש, ולענ"ד נראה דאין ראי' משם דלטעמיך תיקשי לשיטת ר"ת דס"ל דבשבת ל"ח למ"ע, משום דאיסורא חמור ובאבילות דקיל חששו למ"ע א"כ תיקשי לי' מהנ"ל דשם מוכח איפכא דכל כמה דאיסורא חמיר טפי יש לחוש לו, אלא ע"כ האי דלא חיישי' לחשדא דלא תעשון לאו משום דאיסורי' קיל מע"ז, אלא דהתם קאי אמאי דמשני הגמרא מעיקרו שאני ר"ג דאחרים עשו לו, ומשו"ה ליכא למיחוש לחשדא שמא עשאו בעצמו, לא מבעי למש"כ הפרמ"ג דכ' היכא דמצי למעבד בהיתר אמרי' דלא שביק התירא ואכל איסורא ול"ח לחשדא, אבל בל"ז נמי ל"ש חשדא להך תירוצא כיון דאחרים עשו לו שרי, א"כ מהיכ"ת לחשדו הא ודאי אין דרכו של ר"ג לעסוק בחרושת עץ, משו"ה ל"ח לחשדא דלאו דלא תעשון, וא"כ אין ראי' כלל מהתם, ובס' תו"ש הביא עוד ראי' דלא כמג"א ממה דאיתא באהע"ז סי' י"ב דב' דיינים שהתירו אשה ל"ח דאא"ח בשביל חברו ות"ל דבתרי ליכא חשדא, א"וו דדוקא בע"ז אמרי' הכי, וכבר דחה זה בס' נשמת אדם דהא הש"ך בסי' קמ"א לא למד דין זה דבתרי ליכא חשדא אלא מהא דש"ס ברכות רפ"ק אי בתרי חשדא נמי ליכא אלמא עכ"פ בזנות נמי תרי לא חשידי, ואינו נכון כלל, איה"נ דגם בזנות ליכא חשדא בתרי כדמוכח מש"ס הנ"ל והיינו אם באנו לדון דתרוויי' עבדי איסורא, משא"כ בהאי דאהע"ז הנ"ל אאיסור זנות אינו עובר אלא חד מנייהו, ואידך לאו משום איסור זנות נגעי' בי' משו"ה הוצרך לומר הטעם דא"א חוטא בשביל חברו, וא"כ ראי' התוס' שבת נכונה דאיס"ד דבכל איסורי' אמרי' דברבים ליכא חשדא, א"כ ת"ל משום טעם זה, תו מייתא התוס' שבת ראי' מספ"ק דביצה והוא בש"ע סי' תקט"ז ס"ב עיי"ש, וג' רבים מקרי ואפ"ה אסור משום חשדא, ולענ"ד יש לדחות דהתם לאו משום מ"ע הוא אלא כיון דמיחזא כמאן דאזל לחינגא איכא משום זילותא דיו"ט, ועיי' מה שדחה הנ"א ובעיקר מה שהחליט הרי"ו דב' הוי רבים עיי' בנ"א מה שהקשה ע"ז והעיקר נראה בזה דהכל לפי מה שהוא הענין, אמנם בעיקר הדין שהחליט המג"א דברבים ליכא חשדא, הנה הרי"ף לא הביא בהלכותיו הך תירוצא ואב"א רבים שאני וכן בשו"ע יו"ד סי' קמ"א לא הביאו עיי"ש משמע ס"ל דלית הילכתא כהך תירוצא, והמג"א נראה שלא כ"כ אלא ללמד זכות על המנהג בעירו, אמנם כן כראה לענ"ד ברור דבזה"ז שבעו"ה נתקלקלו הדורות ושכיחי פריצי המחללים שבת ואפי' בציבור כמו שבאזנינו שמענו בעו"ה בעיירות המשובשות הגייסות פשיטא דכו"ע מודים דגם ברבים איכא חשדא כנ"ל ברור:
ו) בשו"ע ס"ג, אם בנו עכו"ם לישראל בית בשבת באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו, עיי' טו"ז סק"ד ותוכן כוונתו לענ"ד הוא זה, דהרב"י הקשה על הטור בסי' תקמ"ג, דלא הביא דלאדם חשוב נכון להחמיר שלא יכנס בו אפי' אם נבנה בהיתר כהאי דמר זוטרא בנו לי' אפדנא, ותי' הרב"י דפסק כלישנא בתרא דגמרא דסיוע סייע בתיבנא, וא"כ א"ר דאדם חשוב י"ל להחמיר אפי' נבנה בהיתר, וע"ז קאמר הב"ח התם דתקפה עליך משנתו דהא דהוצרך הגמרא לומר אדם חשוב שאני היינו משום דבשויו"ט מיירי התם וליכא איסור בחוץ לתחום משא"כ הטור דמיירי התם בחוה"מ, וא"כ מדינא אסור חוץ לתחום א"ח כלל בין אדם דעלמא בין אדם חשוב, וע"ז תי' הטו"ז דבאמת הטור לא מייתי כלל דין זה בה' שבת, ועכצ"ל דסמך עצמו אמש"כ בה' חוה"מ וממנו נלמוד לשבת, וא"כ הו"ל להביא עכ"פ דבשויו"ט יש חילוק בחוץ לתחום בין אדם פשוט לא"ח וע"ז תי' הב"י משתי', ואיה"נ דמודה ב"י דבחוה"מ אין חילוק בין א"ח לאדם פשוט, כנ"ל כוונת הטו"ז ועיי' פרמ"ג, והנה הט"ז הבליע בדברינו עוד דיש חילוק בין לישנא קמא לל"ב, דלל"ק יש קולא וחומרא קולא א' די"ל דאין איסור כלל לאדם פשוט אפי' נבנה באיסור רק לאדם חשוב אין נכון לכנוס, וקמ"ל רבותא דאפי' בחוץ לתחום נכון להחמיר לאדם חשוב, ויש חומרא דלאדם חשוב יש איסור אפי' בחוץ לתחום, ולל"ב יש קולא וחומרא, קולא דבמקום שנבנה בהיתר מותר אפי' לאדם חשוב, וחומרא דנבנה באיסור אסור אפי' לכל אדם עיי"ש וקשיא לי לפ"ד הו"ל לפסוק כחומרי שניהם דהא כ' התוס' בביצה דף י"ד עיי"ש דהיכא דאיכא ב' לישנא ובכ"א קולא וחומרא כיון דא"א למפסק כקולי שתיהם, פסקינן כחומרי שניהם אפי' באד"ר עיי"ש וא"כ ה"נ דכוותי' ואכתי קשי' דהו"ל למפסק דאדם חשוב אסור אפי' נבנה בהיתר: ז) עיי' בש"ס מו"ק י"ב מ"ז בנו לי' אפדנא חוץ לתחום אקלע ר"ס ור"ה ב"ח ולא עלו בגוי' ופריך הגמרא והא"ש מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר א"ח שאני, אב"א מ"ז סיוע סייע בתיבנא בהדי' מוכח מיהת דכל היכא דסיוע בתיבנא איכא איסור גמור אפי' חוץ לתחום וצע"ג על הפוסקים וכן המחבר בשו"ע שכ' פשוט דחוץ לתחום מותר לבנות בקבלנות ולא חילקו בין אם סיוע סייע, בתיבנא דיש לאסור אפי' חוץ לתחום, וכש"כ דקשה טפי דהא לענין דיעבד לא חילקו בין אדם חשוב, ועכצ"ל כמש"כ הרב"י בסי' תקמ"ג דפסקו כלישנא בתרא ולקולא א"כ כש"כ דהו"ל למפסק דהיכא דסייע בתיבנא אסור, ועיי' בטו"ז סי' תקמ"ג שכ' דבסיוע בתיבנא פשוט לאסור אפי' חוץ לתחום ולא הוצרכו להביאו לרוב פשיטותו ולא הבינותי מאי פשיטותא גם מה שכ' הרב"י כאן בשם הראב"ד דסיוע סייע בהדי' ולא הוי קבלנות גמור לא זכיתי להבין פירושו, והנה לפי מש"כ בפתיח' דבאמת הי' לן לאסור אף חוץ לתחום משום כ"ד שאסרו מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור אלא דבדרבנן לא אמרי' כן כמש"כ התוס' שהביא הטו"ז ססי' רמ"ג, מיהא לפימש"כ הסמ"ג דמלאכת ישראל ע"י נכרי בדבר שהוא של ישראל אסור מדאורייתא וכדכ' הא"ר בשם היראים, א"כ יש חילוק בין אם האבנים והקורות הם של ישראל ולפ"ז איה"נ ה"ט דבסייע בתיבנא אסור גם חוץ לתחום משום דבזה איכא איסו' דאו' ושייך לומר כל מה שאסרו מפני מה"ע אפילו בח"ח אסור וכ"כ כתבתי בשם המזרחי דהא גופא פלוגתא דריא"ש וריו"נ במכילתא כמש"כ נמי הפרמ"ג, וא"כ י"ל הני תרי לישנא דגמרא בהך דריו"נ וריא"ש פליגי, ואנן קיימ"ל בכל ענין אין כאן אדא"ו וקרא דלא יעשה אסמכתא בעלמא הוא, ומשו"ה לא חילקו הפוסקים בזה, אבל יותר פשוט וברור נלענ"ד דהאי תיבנא דמר זוטרא בתוך התחום הוי' והני דבנו לי' אפדנא חוץ לתחום, ולקחו ממ"ז התיבנא דסייע להו בהדייהו, הם באו ולקחו התבן משם והוציאו חוץ לתחום, ועי"ז ממילא נתפרסם שבונים לו בית חוץ לתחום משו"ה שייך מ"ע אפי' חוץ לתחום אבל בלא זה באמת אין כאן שום חילוק אי סייע בהדי' בתיבנא או לא, ומשו"ה השמיטו' הפוסקים דאין האיסור מחמת סיוע התבן בעצמו אלא מה שלקחו התבן מתוך התחום, וזה נכלל במש"כ המחבר ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, זה הנלענ"ד בס"ד פשוט וברור: ח) ודע דלולי שמהרב"י והטו"ז לא משמע כן היה נלענ"ד דהא דאמרי' בש"ס אדם חשוב שאני לאו אדיעבד קאי דאם כבר נבנה אפי' חוץ לתחום נכון לאדם חשוב שלא לכנוס לשם אלא אהתירא דחוץ לתחום קאי, דאם הבית הוא של אדם חשוב, אפי' חוץ לתחום אסור דבאדם חשוב י"ל קלא שבנו בשבת לאדם חשוב הנ"ל ויש בו מ"ע אפי' בחוץ לתחום ומדוקדק לשון הגמ' דקאמר אדם חשוב שאני בלשון יחיד, ולכאורה הול"ל לשון רבים אי קאי ארבנן דלא אעלו לגוי, א"וו אמר זוטרי קאי ונפק"מ דבאדם פשוט שבנה חוץ לתחום אין צורך אפי' לאדם חשוב להחמיר כנלענ"ד פשט לשון הגמ', ודו"ק:
ט) בהג"ה מיהא אם התנה ישראל עם העכו"ם שלא לעשות לו מלאכה בשבת ועכו"ם עושה בע"כ למהר להשלים מלאכתו אין לחוש, הקשה המג"א דע"כ מר זוטרא כששכר העכו"ם א"ל שלא לעשות בשבת והם עשאוה שלא מדעתו ואפ"ה לא רצו לכנוס בו משמע שאף בענין זה אסור, וצע"ג הא מר זוטרא מחוץ לתחום בנו לו, וא"כ איה"נ דלא התנה עמהם דהא בהיתר גמור הוי אבל בהתנה י"ל דאין לחוש ואי לל"ב דסיוע סייע בתיבנא ומסתמא ודאי התנה אכתי אין ראי' די"ל התם הוא דלא מהני התנה כיון דאם עברו ובנו מדינא אסור משא"כ היכא דאין איסור אלא מפני מ"ע י"ל דאם התנה והעכו"ם עשה בע"כ מותר בדיעבד, וא"כ אין מקום לקושיי' המג"א, ונראה דיש ליישב כוונת המג"א דהא א"ד דמר זוטרי גופי' נמי לא אעל בגוי, א"כ ע"כ הוי משמע לי' להחמיר אף חוץ לתחום וא"כ בודאי התנה עמהם מעיקרו שלא יבנו בשבת ואפ"ה החמירו ומשמע דאלו הוי בתוך התחום לא הוי צריכנא לאסוקי דא"ח שאני והרי התם בודאי התנה, ושפיר פריך המג"א מיהא בזה י"ל דמר זוטרא לא אסיק אדעתא מעיקרו להחמיר בחוץ לתחום אפי' באדם חשוב ושוב כדאיקלעו להתם ר"ס ור"ה ב"ח ולא עלו בגוי קיבל מנייהו דאדם חשוב שאני אבל באמת י"ל דמעיקרו לא התנה, עוי"ל דקושי' המג"א מהא דמשני סיוע סייע בתיבנא בהדייהו וכבר כ' לעיל דהאיסור בזה משום דהאי תיבנא הוי בתוך התחום ועי"ז נתפרסם שבונים בשבת חוץ לתחום, וא"כ כל כי האי ודאי אסיק מר זוטרא אדעתא להתנות שלא יקחו התיבנא בשבת, ומ"מ לא אעלו בגוי' ואע"ג דהתם נמי הך סיוע דתיבנא לא מיתסר אלא מפני מ"ע ומ"מ לא הוי מהני תנאי ושפי' הקשה המג"א ותי' לחלק בין אם בנו לטובת ישראל או לטובת עצמן ומדוקדק בזה לשון הרמ"א והעכו"ם עושה בע"כ למהר להשלים מלאכתו, וא"ש בס"ד:
י) בתשו' כ"ס סי' מ"א עמד השואל ושאל במי שבונה בית ע"י אומן בקבלנות והתנה עמו שלא יבנה בשבת והאומן בונה בשבת כדי למהר מלאכתו ואם ילך נגדו בפלילי הערכאות ויעשה נגדו הוצאות אפשר יכול לכופו, ומספק"ל אם מחוייב לעשות כן עיי"ש ולענ"ד כראה פשוט דמחוייב למחות עד מקום שידו מגעת, וראי' ברורה מדברי הריטב"א בספ"ק דע"ז אהא דפריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע ל"ת מכשול ומשני חדא ועוד קאמר חדא מפני שנקראת ע"ש ועוד משום לפ"ע לת"מ והקשה הריטב"א איך שבק תנא טעם לפ"ע דאורייתא ונקט אידך טעמא בהדיא דהוי מפני מ"ע בעלמא ומשמע דליכא איסורא אחרינא, ותי' משום דרוב כותים צייתי במלאכה דחוה"מ לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהוא מה"ת, אלא שיש מיעוט דלא צייתי כיון שאינו מפורש, ואנן מעיקרו כי אמרי' דכותי לא צייתי קס"ד דכל כותי לא צייתי, ולהכי פרכינן א"ה ת"ל משום לפ"ע ומהדרי' חדא ועוד קאמר חדא לפ"ע לכותי דחשוד שלא צייתי, ולסתם כותי דציית ליכא משום לפ"ע דמעיקרו שמכרנו לו סמכנו על הרוב דציית וכי לא ציית לנו אנסו מיהא איכא משום שנקראת על שמו ונקט התנא הטעם דאיתא ברוב כותים עיי"ש והנה לדברי הריטב"א עכצ"ל הא דנקט לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקרא ע"ש לאו לענין להשכיר לכתחילה קאי דהא כיון דאמרת דרוב כותים צייתי במלאכת חוה"מ, ומשו"ה אין לו לחוש לאיסור לפ"ע דאורייתא די"ל לסמוך על הרוב. אכתי תיקשי השתא לענין לאו דלפ"ע יכול לסמוך על הרוב כש"כ דמצי לסמוך עלי' באיסור מ"ע שהוא מדרבנן, וע"כ צ"ל דמשום דיעבד נקט טעמא דנקרא על שמו דלפ"ע ליכא אלא בשעה שמשכירו ובזה שפיר יוכל לסמוך על הרוב, משא"כ הטעם שנקרא על שמו נהי דבהתירא קמשכיר לו דהא על רובא הוא דסמיך מ"מ כיון דהשתא מיהת עובד בחוה"מ צריך למחות בו משום מ"ע כצ"ל ע"כ בכוונת הריטב"א א"כ ממילא שמעית מינה דלענין זה לא מהני מה שהתנה עמו, וצריך למחות בו בכל תוקף שאפשר לו, דו"ק היטב ותמצא אמת נכון הדבר, וזה מוכח נמי מדיוק לשון הרמ"א שכ' והעכו"ם עושה בעל כרחו ולא קאמר שהעכו"ם עושה מדעתו א"ו מיירי שהישראל מוחה בכל תוקף דע"ז שייך לשון בע"כ אבל בענין אחר כראה דלא מהני כלל מה שהתנה, דו"ק:
יא) בשו"ע כ"ה אם שכר עכו"ם לשנה שיכתוב לו או שיארוג לו בגד ה"ז כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו וכו' ויש אוסרים כששכר עכו"ם לזמן, דין זה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וטעם פלוגתתן עי' בב"י דטעמו של הרמב"ם כיון דשכרו למלאכה מיוחדת א"כ הגוי העושה מלאכתו בשבת אדעתא דנפשי' קעבד דאין הישראל מרווח כלום דאם לא יעשה בשבת יצטרך לעשות בחול, והראב"ד ס"ל דמ"מ יש לחוש שמא יצטרך לעשות מלאכה גם ביום אי. וע"י שעושה מלאכה זו בשבת יש לו הרחבת זמן למלאכה המתרמי ביום א' וממילא איכא רוחא לישראל ע"י מלאכתו בשבת עיי"ש ואכתי צ"ע להסביר דלכאורה כראה דפליגי במציאות ונראה בס"ד די"ל דתלי' בשיטת הסמ"ג והיראים שכבר הבאתי כ"פ דלסמ"ג ולס' יראים מלאכת ישראל ע"י גוי אסור מדאורייתא, וכיון דאיכא משום לתא דאיסור דאורייתא שפיר יש לחוש שמא יתרמו מלאכה גם ביום א' ולא יהי' פנוי לה אא"כ עושה מלאכה גם בשבת ונמצא דישראל עבר אדאורייתא משום הכי למיחוש מיהא בעי כבכל ספיקא דאורייתא, וה"ט דהראב"ד, והרמב"ם ס"ל דאינה אלא מדרבנן כשיטת רוב פוסקים משו"ה לא חיישי' שיתרמו מלאכה גם ביום א', משא"כ ששוכרו למלאכה שאינה מיוחדת דבכה"ג קרוב הדבר שיצטרך לעשות מלאכה גם ביום א' כמש"כ הרב"י, וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דבעי' למימר בס"ד לקמן בסי' רמ"ה דהא דפליגי הראב"ד ורש"י בדין דאם באו לחשבון אסור אי קאי אהתנו או מילתא באפי נפשי' הוא, דתלי' נמי בדינו של הסמ"ג הנ"ל משום דקיי"ל הערמה בדאוריי' אסור בדרבנן שרי' א"כ הראב"ד לשיטתו דס"ל באו לחשבון אסור אפי' בהתנו משום דכשיטת הסמ"ג ס"ל והוא גופא טעמא דידי' בדין שלפנינו בסעיף זה, ואתי שפיר בס"ד:
יב) בשו"ע ס"ו, יהודי הקונה מכס ומשכיר לו עכו"ם לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת וכו' עי' ש"ע טו"ז שהביא קושי' הרב"י אהא דכתב המרדכי הטעם דשרי בזה אע"ג שמייחד מלאכתו לשבת מ"מ משום פסידא שרי רבנן כי היכא דאמרי' בריש מי שהחשיך דשרי לתת כיסו לנכרי דאי לא שרי' לי' אתי לאתויי ד"א ברה"ר, דע"כ לא שרינן התם אלא דלא לעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א לר"ה אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן למה נתיר אד"ר משום דלא ליעבד אד"ר עי"ש משתי', ולענ"ד נראה בס"ד לפימש"כ בהגהות רבינו רע"א ביו"ד סי' ב' להוכיח דהיכא דמחלל שבת בפרהסיא אפי' באד"ר נמי הוי מומר לכה"ת כולה ע"ש שהעלה שהוא מחלוקת הר"ן והרמב"ם, ועיי"ש דפליגו בזה גם הב"ח והפר"ח שם והנה פשיטא לי דאפי' למאן דס"ל דהוי מומר לכה"ת כולה גם בדרבנן היינו בעושה מלאכה דרבנן בגופו אבל אמירה לנכרי מסתברא דע"י זה לא הוי מומר לכה"ת כולה, א"כ יש ליישב קושיי' הרב"י הנ"ל דהכי נמי אם יהא גובה המכס בעצמו אף דהוי רק איסור דרבנן מ"מ כיון דפרהס' הוא כמ"ש הב"י בעצמו וא"כ יהי' נעשה עי"ז מומר לכה"ת כולה א"כ שפיר אמרי' דהתירו לו לעשות ע"י נכרי בקבלנות כי היכא דלא ליעבד איסורא רבה דעי"ז יהא נעשה מומר לכה"ת כולה, ועי' מה שכתבתי בסי' ש"ג ליישב עפי"ז קושיי' המג"א על התוס' דבאד"ר לא אמרי' כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור, והקשה המג"א משבת דף ס"ד, וכתבתי ליישב כמו כן ע"ד הנ"ל, עונ"ל בס"ד ליישב עפימש"כ הרמב"ן בפ' אמור לפרש המכילתא ושמרתם את היום הזה למה נאמר והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין ת"ל ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהם משום שבות וכ' הרמב"ן שם וז"ל ונ"ל שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מה"ת להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינם מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החבית יין וכו' ואם היתה העיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהי' עומסים על החמורים וכו' ויהי' השוק מלא לכל מקח וממכר ותהי' החנות פתוחה והחנוכה מקיף והשלחנום על שלחנם והזהובים לפניהם, וכו' והותרו הימים טובים ואפי' השבת עצמו כחול שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום שבותה ומנוחה לא יום טורח מלאכה עי"ש ברמב"ן וצ"ל הא דמו"מ נאסר משום גזרה שמא יכתוב, היינו היכא דהוא עושה באקראי בעלמא אבל אם יושב בחנותו כל היום בפרסום עובר מה"ת על מצות שבתון הנ"ל וה"ה אם יושב כל היום על המכס לגבות המכס נמי איתא בהאי עשה, והשתא יתיישב שפיר קושיי' הרב"י דשפיר היתורו משום פסידא לשכור נכרי לקבל המכס בקיבולת אע"ג דמיוחד מלאכתו בשבת שלא יבואו לידי איסור דאורייתא דהיינו אם הוא בעצמו ישב שם כל היום לגבות המכס נמצא עובר על מצ"ע דשבתון מה"ת כמו שכ' הרמב"ן והאריך בדברי הרמב"ן הנ"ל בתשו' ח"ס סי'. דו"ק:
ועיי' מה שהקשה הטו"ז למה לא התירו גם במרחץ בסי' רמ"ג משום פסידא כמו כאן במכס ובהכאת מטבע שלא יבואו לידי איסור חמור שיהי' העכו"ם שכירו, ולפימש"כ, יתורץ קושיי' זו ע"נ דהתם לא שייך לומר שיבוא לידי איסור דאורייתא כמו שכתבתי כאן ובין לתי' הא' בין לתי' הב' שכתבת וא"כ תיהדר באמת קושי' הרב"י למה נתיר אד"ר כדי שלא יבא לידי אד"ר וא"ש בס"ד:
ובעיקר הקושי' נ"ל בס"ד דעד כאן לא התירו משום פסידא אלא היכא דעי"ז יבא לידי הפסד אף בימי החול כגון הכא כיון שיצטרך להפקיר המכס ביום השבת עי"ז לא ירצו להשכיר לו המכס אף בימי החול דעי"ז יופסד כל המכס דירגילו עצמם להבריח מן המכס כדאשכחן בריש לולב הגזול ממני ילמדו בני וגם ממילא כיון דלא יוכל לגבות המכס בשבת כמה נכרים איכא בשוק שישכירו המכס במחיר גבוה יותר ולא יהי' אפשר ליהודי לשכרו כלל, אבל להפסד שלא יגיעהו כ"א מה שנוגע ליום השבת בלבד להפסד זה לא חששו דמעקרו כשבנה מרחצו ע"ד כן בנאו שלא לעשות מלאכה בשבת, וכל מקו"מ אסרו חכמים בשבת אעפ"י שכמה פעמים מגיע הפסדו עי"ז לסך והון רב מ"מ לא חשו חכמים לדבר זה משום פסידא. דהא שבת ניתנה לשם כך שיהי' יום מנוחה ושביתה משא"כ אם כצמח מזה פסידא גם לימי החול בזה חשו חכמים שלא יבוא לידי פסידא כנ"ל בס"ד, ועיי' במשנה למלך פ"ו מה"ש הוקשה לו על מה שהקשה הרב"י למה לו למהר"ם להדורי אפ' מי שהחשיך ליפרך מה דקשי' לי' דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובמכס קובע מלאכתו לימא דש"ה דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא לו יהא שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת אפי' אין כאן שום איסור, ומשו"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת עיי"ש ולפי מש"כ המג"א דאין כאן שכר שבת כלל דממנפ"ש אם שוכר הנכרי בקיבולת דהיינו שאומר לו כשתגבה מאה זהובים אתן לך כו"כ הו"ל שכר שבת בהבלעה, וכדאסברא לה ביד אפרים דכיון דגוי אדעתא דנפשי' עביד לא איכפת לן בריוח הישראל כמו בריחיים באריסות ומצד המכס עצמו שבא לכיסו של ישראל אין איסור משום שכר שבת כיון דהישראל לא קנה המכס של שבת בלבד אלא של כל השנה והשבתות נכללין בתוכו הו"ל שכר שבת בהבלעה, ואם משכיר לעכו"ם בריוח של השבתות לבד הוי אסור מצד השכר עצמו דמטי לכיס הישראל שכר שבת שלא בהבלעה מ"מ בזה הא כתב המג"א דאין כאן שכר שבת דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחורה ומכרה לעכו"ם שעמו שעכו"ם יקבלו בשבת דזה פשיטא דשרי וכן גבי מטבע ג"כ הכל הוא של המלך והוא מוכר הורמנא בעלמא שי"ל מהמלך עיי"ש וא"כ לק"מ קושי' המל"מ וא"ש בס"ד: