ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מב
בדין משכיר שדה ומרחץ לנכרי בשו"ע סי' רמ"ג ס"א לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא ע"ש וגוי זה עושה בו מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסות עבד וכו' כ"ה בש"ס ספ"ק וצ"ע ממנפ"ש אי סתם מרחץ לשכירות נמי לא עבד ל"ל למתלי טעמא משום דלאו לאריסות עבד ת"ל משום דלאו לשכירות עבד דהא מדין שכירות מיירי הכא ולמה לן למתלי איסור שכירות באריסות וכ"כ איכא למידק בסיפא דקאמר אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות, הול"ל שכן דרך להשכיר שדה בשכירות, ואם אין דרך שדה בשכירות למה באמת יהא מותר בשכירות משום דיתלו באריסות כיון דבאמת אינו באריסות, י"ל כשיודע להם האמת יאמרו ששכר את העכו"ם בכך וכך ליום וכדאמרי' לקמן בסי' רמ"ד לענין קבלנות שדה עיי"ש, ואין לומר דוקא התם איכא למימר הכי משום כיון דבשעת הקציר יראו שהישראל לוקח כל הפירות יתברר להם שאינו באריסות ולא בשכירות משא"כ הכא ע"י שיתברר שאינו באריסות יתברר נמי שאינו בשכירי יום כיון דהישראל אינו נוטל כלום מהתבואות, אם איתא דסמכינן ע"ז ממה שיתברר לעת הקציר לא פריך הגמרא מידי אברייתא דרשב"ג מ"ש שדה ממרחץ הא י"ל שפיר חילוק הנ"ל דבמרחץ לעולם לא יתברר מי נוטל הריוח. משא"כ בשדה שיתברר עכ"פ בעת הקציר שהישראל אינו נוטל כלום מהתבואות ועכצ"ל דלא סמכינן על זה משום דעכ"פ עד האי שעתא איכא חשדא א"כ כמש"כ לעיל באריכות בס"ד, א"כ הק"ל נימא דאם יתברר שאינו באריסות יתלו בשכירי יום מיהא זהו יש ליישב די"ל בכל אופן שיתברר שאינו ע"י אריסות יתברר נמי שאינו ע"י שכירי יום, אבל מ"מ עיקר דמילתא רחוק מן הדעת דנימא שדה אין דרכו בשכירות כיא באריסות ועוד דקמייתא מיהא קשיא ל"ל במרחץ טעמא דלאו לאריסות עביד ת"ל דלאו לשכירות עביד ועכצ"ל דמרחץ לאריסות הוא דלא עביד אבל לשכירות עביד וא"כ כי לא עביד לאריסות מאי הוי הא מ"מ י"ל דיתלו בשכירות ומכאן נראה ראי' ברורה למש"כ הטו"ז לקמן ברסי' רמ"ד דלא שרי אלא אם יש לתלות בשני דרכים להיתר ובדרך א' לאיסור אבל אם אין לפנינו אלא דרך א' להיתר כמו לאיסור שפיר שייך חשדא וה"ט דאיסור קבלנות בנין בתים אע"ג דעיניני רואות דרגילין נמי לשכור אומן לבנין בית בקבלנות עיי"ש, ולפי"ז ניחא די"ל מרחץ לשכירות נמי שפיר עבידא מיהא כיון דלאו לאריסות עביד אין לפנינו אלא דרך א' להיתר ושפיר שייך חשדא, וכ"ז לדידן דקיי"ל דקבלנות בתים אסור אבל לשיטת ר"ת דמתיר קבלנות בתים לע"ג דלדידי' עכצ"ל כל היכא דאיכא למתלי בהיתר כמו באיסור לא חיישינן לחשדא א"כ קשיא ממכפ"ש הנ"ל ואפשר דס"ל לר"ת בשכירות ה"ט דלא תלינן משום כיון דעד השתא הי' הישראל בעצמו משתכר במרחצו לא יעלה על הדעת שנעשה בו חדשות שהשכירו לעכו"ם משו"ה לא יתלו בשכירות משא"כ אי הוי אמרינן מרחץ לאריסות עביד שפיר הוי מקום לתלותו באריסות ואין זה חדשות דאימור דעד השתא נמי באריסות הוי עסק בי' הנכרי משו"ה צ"ל דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי ולפי"ז במרחץ חדש שעדיין לא ישב בה ישראל לר"ת מותר להשכירו לנכרי דבזה שפיר יתלו בהתירא, והוא כעין דינו של רב נטרונאי שהביא הרמ"א בס"ב אלא דאנן לא שרינן אלא בלקוח מן הנכרי:
{היינו כמ"ש המג"א ס"ק ג'}:
ולר"ת הי' מותר אפי' מרחץ חדש שעדיין לא ישב בה ישראל מיהא אנן לא קיי"ל כר"ת בקבלנות בתים ובעי' לתלות בתרי צדדים להיתר משויה לא שרי' אלא בלקוח מן הגוי ולא ישב ישראל בה מעולם ודו"ק היטב: ב) ויש לחקור אי רשאי להשכירו באם התנה עם הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ובש"ס ספ"ק דע"ז אמרי' דנכרי אמרי' לי' וציית עיי"ש ועיי' בטו"ז לקמן ס"ב אם נתפרסם הדבר שהשכירם שנה אחר שנה כתב הטו"ז הך נתפרסם הדבר פירושו שבימות החול השכירו וכוונתו ליישב איך השכירו שנה אחר שנה הא קיימ"ל דאסור להשכירו ולא משמע לי' דמיירי בהשכירו באיסור דלא מסתבר לומר שמה שהשכירו באיסור יגרום ההיתר, משו"ה כ' דמיירי שבימות החול השכירו, והומ"ל בפשיטות שהתנה עם הנכרי לשבות בשבת א"ו דלא סמכינן על תנאי זה ושוב ראיתי במהרש"א ספ"ק דע"ז שהוכיח מהגמרא דלא אמרי' נכרי אמרינן לי' וציית אלא גבי שדה שאין לו פסידא ברור במה שאינו עובד בשבת דאם לא יעשה בשבת יעשה ביום אחר אבל במרחץ אם אינו מסיק בשבת הו"ל פסידא דלא הדר לא סמכינן על מה דאמרינן לי' וציית עיי"ש אלא דצ"ע לפי"ז מאי פריך אברייתא דרשב"ג מ"ש שדה ממרחץ הא י"ל דמיירי שהתנה עמו שלא יעשה מלאכה בשבת ובשדה סמכינן על זה משא"כ במרחץ. ואין זה דוחק דהא ברייתא דרשב"א בסמוך נמי מוקמינן לה. בכה"ג וא"כ י"ל רשב"ג נמי בהכי מיירי ויש לתרץ דא"כ לא הוי לי' למתני והגוי עושה בה מלאכה בשבת דמשמע דודאי עושה מלאכה בשבת ואי בהתנה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והול"ל שמא יעשה בה מלאכה בשבת,:
{צ"ע הא רשב"א ודאי מיירי בהתנה ואפי"ה לא קתני שמא יעשה בו מלאכה}:
א"ו דמיירי בלא התנה ושפיר פריך הגמרא והא דבאמת לא נקט כן ולאשמעינן דאפי' בהתנה נמי אסור במרחץ, י"ל משום דבעי למתני דיוקא דבשדה לנכרי מותר ואי הוי נקט כנ"ל הו"א דבשדה נמי לא שרי אלא באמרי' לי' וציית, ובאמת רשב"ג מתיר בשדה בכ"ג ומיושב בזה קושי' התוס' מ"פ הגמרא אבל שדהו לנכרי מותר וכו' דילמא שדהו לנכרי נמי אסור ונקט מרחץ משום דיוקא דוקא לנכרי אבל לכותי מרחץ שרי משא"כ בשדה דלכותי נמי אסור משום חה"מ ולהנ"ל ניחא איס"ד דשדהו לנכרי אסור שוב הו"ל למיתני במרחץ שמא יעשה בו מלאכה לאשמעי' דאפי' התנה עמו לא מהני וא"ש בס"ד ועפי"ז יש לתרץ שפיר קושיי' המהרש"א בסוגי' אהא דפריך אברייתא דרשב"ג מ"ש מרחץ משדה ולא פרכי' כן אגופא דמתני' עיי"ש ולהנ"ל י"ל דהא מתני' לא נחית לאשמעינן הדין לענין שבת אלא עיקר מתני' לעניין חניית קרקע מיירי וקאמר דבחו"ל מותר להשכיר להם שדה, א"כ י"ל באמת באופן דליכא למיחש לחילול שבת כגון דמתנה שלא יעבוד בשבת ובנכרי הא אמרי' לי' וציית שפיר קתני ובכ"מ אין משכירין לו את המרחץ דבמרחץ אפי' בכה"ג אסור דלא סמכינן ע"ז מטעם הנ"ל משא"כ בברייתא דקתני מפני שנקרא על שמו וגוי זה עושה בה מלאכה בשבת משמע דבודאי עושה מלאכה ואי מיירי בהתנה עמו לא א"ש לישנא דנהי דלא סמכינן ע"ז אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק והול"ל שמא יעשה בו מלאכה א"ו דלא מיירי בהתנה ושפיר פריך הגמרא, וא"ש בס"ד:
ג) ובדין קבלנות דמרחץ דהיינו לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטיל היהודי הריוח כולו נתחבטו האחרונים ז"ל ואבאר הדברים על בוריין בס"ד, הנה הטור כתב בשם רבינו האי אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל, וא"א ז"ל כתב ולפי"ז נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולנו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים לעשות לו מלאכה וכו' אלא משכירו לאחר לשנה או לחדשים בדבר ידוע וליטול המוכר כל הריוח שיבא ממנו הלכך מותר בקבלנות, שאין מלאכת העכו"ם נקרא ע"ש ישראל אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבתות וי"ט, עכ"ל ותמה מרן הרב"י בשם מהרי"א מהו מותר בקבלנות דכ' הטור הא הכא בשכירות מיירי אבל בקבלנות אסור מדינא דאפי' מאן דמתיר בקבלנות שדה היינו משום דאין ישראל מרויח כלום במה שעובד בשבת דאם לא יעשה בשבת יעשה ביום חול משא"כ במרחץ שאם לא יעשה בשבת הפסיד הישראל ע"כ כ' דצריך להגיה בדברי הטור בהבלעה במקום הקבלנות, והב"ח כ' על זה דהוא שגגה דא"כ רחים דנהגו היתר משום דלאריסות עומד הלא התם נמי אם לא יעשה הגוי מלאכת הרחים בשבת הוי פסידא דלא הדר, ונמצא הישראל נהנה ממלאכת שבת ועכצ"ל כל היכא דהנכרי אדעתא דנפשי' קעבד לא איכפת לן במה דישראל נהנה מזה ה"נ במרחץ י"ל כן, ובמג"א סק"ב הרעיש על הב"ח איך מדמה אריסות לקבלנות אנן לא שרינן ברחיים אלא אריסות דבזה יש לומר שפיר דהגוי אדעתא דנפשי' קעבד כיון דיש לו ריוח ממה דעובד בשבת, אבל קבלנות דהיינו שהגוי נוטל דבר קצוב על מלאכת כל השנה בין עובד בין אינו עובד ואין לו ריוח ממה שעובד בשבת י"ל דאיה"נ ברחיים נמי אסור ובאמת דברי הב"ח בזה מרפסין איגרא, וכדי ליישב שיטת הב"ח בזה נלענ"ד בס"ד דודאי קבלנות כה"ג לא עלה על דעת הב"ח להתיר מעולם דפשיטא דבזה לא שייך כלל לומר דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעבד, מיהא במרחץ משכחת לה נמי קבלנות באופן אחר דהיינו שהעכו"ם נוטל דבר קצוב מכל היסק והיסק שמחמם המרחץ ועי' בתשו' ח"ס סי' נ"ט שמפרש באמת דברי הטור דמיירי בקבלנות כה"ג וכ"כ בס' תוס' שבת בפי' דברי הטור דמיירי שהתנה עמו בכל יום שתסיק תטול כו"כ, וראיתי בס' יד אפרים דחולק ע"ז וס"ל דגם זה יש לאסור דאף שאינו קובע מלאכתו על שבת מ"מ כיון דהעכו"ם שכר שבת הוא נוטל א"כ מיחזי כשלוחו ואינו מותר מדינא אלא היכא שהעכו"ם נוטל חלק מריוח עצמו עיי"ש מיהא בכה"ג שכ' הח"ס ז"ל דמשלם לו דבר קצוב מכל היסק והיסק והצריך נמי שלא יזכיר לו שבת אלא כגון מכל עשר הסקות אפשר דמודה היא"פ הנ"ל והשתא יתיישבו דברי הב"ח שפיר מדהוצרך המהרי"א להגיה בדברי הטור הבלעה במקום קבלנות ש"מ דס"ל קבלנות כה"ג שמשלם לו מכל היסק והיסק נמי ס"ל דאסור דא"כ הו"מ לפרש דבריו בפשיטות וע"ז שפיר הקשה הב"ח הא היינו ממש דין הרחיים דנהי דהתם מיירי באריסות דהיינו שנוטל ריוח מחלק של הרחיים בודאי פשיטא דאם אין נותן לו חלק מהריוח אלא דבר קצוב מכל כור חטים שיטחון פשיטא לי' נמי להב"ח דשרי וא"כ גם קבלנות דמרחץ משכחת לה דשרי כנלענ"ד בס"ד נכון ליישב דברי הב"ח בזה, ושוב ראיתי בס' תוס' שבת כתב כן ליישב דברי הב"ח ולא כמו שכתב היא"פ בשמו שנותן לו דבר קצוב בעד היסק של כל יום ויום דזה י"ל אסור גם להב"ח ותוס' שבת: ודע דלקמן בסי' רמ"ד ס"ה קיימ"ל דאם שכר נכרי למלאכה מיוחדת מותר לעשות לו אותה מלאכה בשבת, וה"נ במרחץ כיון שהוא מלאכה מיוחדת הו"ל להתיר וראיתי בתוס' שבת שכתב לפרש כן כוונת הב"י במש"כ על המהרי"א דאפשר לדחות טעם זה ולענ"ד נראה דאדרבה משם ראי' להיפך דהתם היי"ט משום דמילתא ידוע כשיכתוב לו היום לא יצטרך לכתוב למחר והעכו"ם אדעתא דנפשי' קעבד כדי שיהי' לו יום פנוי לעשות בחול משא"כ במרחץ אטו בשביל שמחממו בשבת לא יצטרך לחממו בחול א"כ אדרבא מסי' רמ"ד מוכח להיפך דהא מהיי"ט גופא אם שכרו לכל המלאכות שיזדמנו אסור לעשות מלאכתו בשבת משום דלא שייך לומר דהגוי עושה אדעתא דנפשי' דמסתמא יזדמן לו איזה מלאכה גם ביום חול, וא"כ מרחץ נמי להא דמיא וזה נ"ל כוונת המג"א ס"ק ב' במש"כ עיין סי' רמ"ד ס"ה דמדין הנ"ל מייתי ראי' לאסור במרחץ בקבלנות כנ"ל ברור, ועיין בתשו' ח"ס סי' הנ"ל שכ' ג"כ ליישב דברי הטור עפ"י דרכו של התוס' שבת, אלא שכ' דצריך שלא יתן לו דבר קצוב מכל היסק והיסק אלא מכל עשר הסקות כדי שלא יוזכר לו שבת בפ"ע דא"כ הו"ל שכר שבת ועפ"ז ניחא לי' לפרש מש"כ הטור ע"כ מותר בקבלנות שהוא עולה בקנה אחד עם הגירסא ברא"ש שלפנינו בהבלעה עיי"ש, ואיני מבין זה מאי ענין שכר שבת לכאן הלא אדרבא הישראל משלם השכר לגוי, ולא באנו עתה לדון אלא אם יש כאן איסור מחמת מלאכת שבת אבל לענין שכר שבת מה שמגיע ריוח לישראל מזה בזה אין שום נפק"מ אם הגוי נוטל בעד כל היסק בפ"ע או בעד עשר או מאה הסקות, דהא כל מי שירחוץ משלם מחיר הרחיצה בפ"ע וא"כ פשיטא דמה שמשלמין בשבת הו"ל שכר שבת, והגוי העובד שם שגובה מחיר הרוחצים, אינו אלא גובה השכר בעד הישראל ומאי נפק"מ בזה אם מזכיר לו לישראל אח"כ שכר כל יום ויום שגבה בפ"ע או אם משלם ליד ישראל מחיר יו"ד ימים ביחד סוף סוף מה שגבה ביום השבת הו"ל שכר שבת וזה פשוט וברור, ודברי הח"ס ז"ל בזה צע"ג, ומהיי"ט גופא יש לשדי נרגא במש"כ הח"ס והתוס' שבת לפרש כן דברי הטור דהא מלשון הטור משמע דבקבלנות דמותר אשכרו נמי קאי, ובלא"ה למה לו לשכור גוי לשלם לו מכל היסק והיסק ולחמם המרחץ גם בשבת כיון דאינו מייתר כלום דהא אפי' אם מותר מחמת מלאכת שבת מ"מ שכר שבת מיהא הוי דלענין זה לא מהני מידי מה שהגוי מקבץ שכר קצוב מכל היסק ובזה אזדא השגת התוס' שבת על המג"א במה שהשיג על הב"ח וכ' עליו התוס' שבת שהוא שלא כדת דכוונת הב"ח לקבלנות מכל היסק, ולהנ"ל א"א לפרש כן דברי הטור ומש"כ הח"ס דלשון לכן מותר בהבלעה שכ' הרא"ש אין לו שחר דהא אי אשכירות קאי כמש"כ המהרי"א א"כ מאי הלכך הא עלה קאי ובשכירות קשקל וטרי ומהיי"ט ראה הטור להגיה בקבלנות תחת הבלעה לענ"ד י"ל לאידך גיסא דשפיר קאמר הרא"ש הלכך מותר בהבלעה לאפוקי דלא נימא דכיון שנתפרסם שהמנהג להשכיר הא מותר נמי בקבלנות ע"ד הנ"ל משו"ה דייק הרא"ש הלכך מותר בהבלעה לאפוקי קבלנות ודו"ק היטב:
ועיין לקמן סס"י רמ"ד גבי מכס כתב המג"א בס"ק י"ח כששוכר העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלעה וגם בזה הביא ביד אפרים שם י"מ דכוונת המג"א שגם מקצת היום של ע"ש הוא מחויב לגבות המס, והו"ל כמחכיר לעכו"ם שיתן לישראל כו"כ והוא יקח המותר נראה דהוי ס"ל דגם התם לא שייך הבלעה כיון דמה שמשלם המכס הוא שייך לישראל מאי איכפת לן בתערובות דמים, ואף דשם הכוונה האמיתות בפי' המג"א הוא כמש"כ הי"א שם דאין זה שכר שבת היינו משום דהתם הגוי הגובה נוטל שכרו ממה שגובה בשיגבה ק' דינרין היא כו"כ משא"כ הכא גבי מרחץ שהגוי נוטל שכרו דבר קצוב מכל היסק ושכר שבת הוא מאנשים שרוחצים ואותו שכר הוא כלו של ישראל לבדו ואין לגוי חלק בו פשוט וברור דזהו שכר שבת הוא ומאי איכפת לן אם מערב הדמים אח"כ באופן שדברי הח"ס ז"ל בזה צע"ג, ומ"מ משכחת לה שפיר קבלנות דמרחץ באופן שיהי' מותר לגמרי ולא יהי' בו משום שכר שבת כגון שנותן לגוי דבר קציב בעד עשרה בני אדם שירחצו ובכהיי"ג הוי שפיר דומיא דמכס ממש דה"נ כיון שיש לגוי חלק ממה שמשלמין שכר הרחיצה, ומ"מ שייך לומר דאדעתא דנפשי' קעבד דאם לא יסיק המרחץ לא יבואו לרחוץ, ועפ"י אופן זה שפיר יתפרשו דברי הרא"ש והטור עפ"י כל מה דכתיב ומפורש לעיל ודו"ק היטב:
ד) בהג"ה ואעפ"י שלא לקחה העכו"ם אלא לשליש ולרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו"ם עובד בשבת שרי וכו' עיין בתשו' ח"ס סי' נ"ט בא' ששכר מהשר בית בישול שכר ופועל נכרי מושכר לו לשנה וטרח השואל למצוא לו תקנה לבשל גם ביום ש"ק להצילו מהפסד גדול מאוד אם תושבת המלאכה בשבת ורצה למצוא לו תקנה ע"י שיקציב להפועל שיקבל מכל בישול יורה שכר חביות א' לעצמו ויהי' דומה לאריסות ויהי' מותר מדינא עכ"פ באתרא דליכא משום מראית עין, והח"ס חולק על היתר זה מתרי טעמי חדא דאריסות דשדה נוטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות אחת שכר אינו אלא הערמה בעלמא אם לא יתנו שיעור כל שכרו משכר, ואייתי ראי' לזה מדכתבו כל הפוסקים דבמרחץ לא שייך שיקח מגוף הפירות ומשו"ה לא מנו אריסות וק' אמאי לא ישכירנו ויתנה עמו שיהי' לו ולבני ביתו רשות לרחוץ במרחץ בחנם אע"כ כיון שאין דרך שיטריח אדם להסיק מרחץ בשביל הנאה מועטת כזו אינה אלא הערמה ואסור, והנה מש"כ ראי' מדכ' כל הפוסקים דבמרחץ ל"ש אריסות צע"ג דאדרבא כל הראשונים כ' בטעמא דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי היינו משום דהוצאותיו מרובות והכנסה מועטת אין דרך ליתנו באריסות, ואריסות דמרחץ היינו שנוטל חלק מהריוח שיעלה מיהא התוס' ספ"ק דע"ז כ' כן בשם מהר"ם דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי כיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור עיי"ש אבל גם מזה אין ראי' כלל לנ"ד דנהי דמשכחת לה באופן הנ"ל מ"מ כיון דאין דרך שהפועל יעסוק במלאכתו בשביל הנאה מועטת כזה א"כ לא שייך לומר אריס אריסותא קעבד ולא יתלו באריסות ושפיר שייך בי' משום מ"ע אבל הכא באנו לדון אם איכא איסור מדינא בגווני דליכא משום מ"ע בזה שפיר י"ל דמהני אפי' אם נוטל רק דבר מועט באריסות ואי משום ערמה י"ל בדרבנן לא חיישינן להערמה כמבואר בפוסקים, ומהיי"ט כמי אין להביא ראיה ממ"ש הרמ"א והפוסקים גבי אריסות שדה ואעפ"י שלא לקחה העכו"ם אלא למחצה שליש ולרביע ולא כתבו סתם שיש לגוי חלק בריוח משמע דבאו להשמיענו דבעי' דוקא שיטול דבר מסויים שדרך לטרוח בשביל זה היינו נמי משום דבעי למנקט התירא לגמרי דלא לתסר גם מחמת מ"ע אבל לענין דלא לתסר מדינא שפיר י"ל דמהני שותפות של הגוי אפי' בחלק דבר מועט:
וכן מוכח ממש"כ בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' כ"ט עיי"ש בסוף התשובה וז"ל וגם יעשו עמו שחון משכרו יקח מכל אלף או מכל פרוטה או כפי רצונם עיי"ש משמע דאפי' בפרוטה סגי, ועיי"ש בח"ס דלא החליט כן לגמרי שכ' אח"כ ואפי' את"ל דגם דבר מועט מהני וכו' ומה שפקפק עוד בח"ס הנ"ל דאפי' אי נימא בדבר מועט מהני היינו אם נימא א' ממאה שיוציא השדה יהי' שלו או מה שירויח בשכר יקח א' ממאה נמצא כל עבודתו הכל להנאתו אבל כאן כשנאמר שיטול חבית א' נמצא כל מה שמרבה יותר בשביל ישראל הוא עושה ואפי' משום שמא ירבה בשבילו אסרינן מכש"כ כשמרבה תוס' מרובה על העיקר שאסור ולא הבינותי דברי קדשו בזה דהא כיון שמתנה עמו שלא יטול חבית שכר אלא מכל יורה שמבשל במלואה א"כ מאי שמא ירבה בשבילו שייך בזה הלא אם לא יבשל יורה מליאה לא יטול כלום נמצא כל היורה שלמה שמבשל אדעתא דנפשי' הוא מבשל כדי שיגיעהו חבית בשכרו וא"כ אין כאן אלא מפני מ"ע ונפק"מ היכא דהברייהויז עומד חוץ לתחום, ומה שהמציא הח"ס ז"ל שם קולא עפ"י פי' הטור גבי מרחץ ה' מותר בקבלנות כ"כ לעיל דגבי מרחץ מ"מ אסור בכהיי"ג משום שכר שבת אם לא עפ"י האופן שביארתי שהגוי יטול מכל איש הרוחץ דבר קציב וזה לא שייך בבישול שכר, מיהא בעובדא דח"ס הנ"ל א"ש ענין קבלנות בהבלעה המבואר שם דשם ודאי ל"ש שכר שבת באופן זה ומש"כ שם הח"ס ז"ל עוד קילא דהא עכ"פ הי' יכול הגוי לבשל סכום יורות ביום א' ולנוח בשבת ומה שהוא עושה כן אינו עושה אלא לרצונו ואין לישראל שום הנאה ממלאכת שבת ובזה צ"ע כיון דהישראל משלם דמי שכירות בעד הברייהויז א"כ כל יום ויום שאינו מבשל שכר הוא פסידא דלא הדר לישראל ולענין מה שצדד שם להתיר איסור דמ"ע ע"ש מה שכ' בפי' המשניות ועיין מש"כ לעיל בפתיחה בביאור הפי' המשניות ע"כ למעשה צריך להתיישב בזה:
ה) בשו"ע ס"ב אפי' מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה וכו' עי' מש"כ הרב"י בשם מהרי"א דגרס בדברי רב נטרונאי להשכירו לשנים ופי' הרב"י דמשכירו בפ"א לשנים מרובים דהו"ל כמכר ולא כשכירות, ולפי"ז צ"ל מה שסיים עוד ונתפרסם הדבר צריך לומר תרתי בעי' שיהי' כעין מכר וגם שיתפרסם הדבר וכן ביאר בתשו' ח"ס סי' כ"ט ובס' כרם שלמה כתב בזה וז"ל בב"י כ' עוד היתר אם השכירו לשנים רבות בפ"א ובשו"ע השמיטו עכ"ל וליתא דמש"כ הב"י אינו היתר בפ"ע אלא אדרבא לפי"ז תרתי בעינן וכמש"כ בשם הח"ס וראיתי בח"ס שם שהקשה לפי"ז ממש"כ הרא"ש אח"כ הלכך מותר בקבלנות ולא ישכירנו יום יום וכן הוא לשון הטור ותימה הא אפי' לחודש ושנה לא מהני אלא לכמה שנים והניח בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב בס"ד דהרא"ש בא לאפוקי שלא ישכירנו לשנים הרבה וקציבות השכירות יהי' על כל יום בפ"ע כגון שישכירנו על עשר שנים ובכל יום ויום שיסיק יתן לו כו"כ שכירות דבכהיי"ג אסור משום שכר שבת כנ"ל נכון בס"ד:
ו) בהג"ה ואפי' במקום האסור אם אין המרחץ או החנות של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי, במג"א הקשה למה כתב אם שכרם דהא בב"י כ' דאפי' קנאם מעכו"ם שרי להשכירו, ולענ"ד כראה ליישב שיטת רמ"א, די"ל בקנאו היי"ט דאסור דנהי דעדיין לא נקרא עליו שם ישראל מעולם מ"מ סופו להתודע ולהגלות דודאי אין הישראל עושה סוד מזה וגם כי בסתמא קלא אית לי' וא"כ עכ"פ יתודע הדבר וא"כ שוב יהא איגלאי מילתא למפרע דהמרחץ של ישראל ויאמרו כל מה שיושב הגוי במרחץ הכל הי' בשביל הישראל בעל המרחץ דהא מיירי באתרא דאין דרך להשכיר המרחץ משא"כ היכא דשכרו מעכו"ם וחזר והשכירו אין הכרח כ"כ שיתודע הדבר שיד שוכר ישראל באמצע דמהיכ"ת, ועוד דהא אפי' אם יתודע הדבר מ"מ יתלו בשכירות דהשתא ליכא למימר דאין דרכו בשכירות דהא גם הישראל בשכירות אתי לידי' משא"כ היכא דהישראל קנאו מגוי והשכירו שפיר י"ל כשיתודע הדבר יתלו שהגוי הוא שכיר יום דהא אין דרך מרחץ לשכירות וא"ש, מיהא י"ל הא דחיישינן שאח"כ כשיתודע הדבר יהא הישראל נחשד למפרע היינו לשיטת הפוסקים שדה אסור מטעמא שהובא בטו"ז לקמן בסי' רמ"ד דכשיתודע הדבר שאינו באריסות יתלו למפרע בשכירות יום א"כ ה"נ י"ל כשיטת הרמ"א אבל מאן דשרי קבלנות שדה ע"כ ל"ס לי' הך סברא א"כ גם בקנה ש"ד ול"ח לכשיתודע יחשדוהו למפרע, והשתא ניחא דלא תיקשי על הרמ"א ממה שהב"י כתב בשם או"ז אפי' קנה די"ל איהו ס"ל כשיטת הסוברים קבלנות שדה שרי משא"כ למאי דקיימ"ל לקמן ברס"י רמ"ד דדוקא באריסות ולא בקבלנות שרי בשדה א"כ ה"נ לא שרי' בקנה אלא בשכרו כנלענ"ד בס"ד:
ז) כתב הראב"ן בספרו סי' רצ"ז והובא בתשו' לחמי תודה למהר"י באסאן סי' ד' דוקא מרחץ בלא בית בזמן הזה הוא דאסירא דמאן דחזי סבר ישראל בעל המרחץ אגרו לגוי לחממו בשבת ושליחו הוא ואסור אבל אם הנכרי שכר הבית עם המרחץ ודר בו הגוי שרי דלא אמרי' שליחו של ישראל הוא אלא אמרי' בדידי' קטרח וכן גבי פורני אם שכר הבית שבו הפורני שרי שלא יאמרו שליח ישראל הוא, ע"כ, ועי' מה דבעי' למימר לקמן בס"ד מזה בסי' רמ"ה והוא חידוש דין שלא הובא ביתה יוסף ולא בש"פ ומדברי פי' המשניות להרמב"ם ספ"ק דע"ז משמע דאף בכהיי"ג נמי איכא מ"ע, דז"ל שם ואמרי' מפני שנקרא על שמו כלומר על ישראל בעל המרחץ והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הנכרים ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני היום עכ"ל הרי בהדיא דמיירי שהנכרי דר בו ואפ"ה איכא משום מ"ע דעדיין יאמרו הנכרי מחמם בשליחות ישראל בעל המרחץ ובשכרו נותן לו בית לדור בו:
ח) בהג"ה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו ששכרו עכו"ם שרי עי' מה שהקשה הטו"ז ע"ז דהא לקמן בסי' רמ"ד חייש הרמ"א לחשדא דבני ביתו, ועיין מה שתי' המג"א לקמן סי' רמ"ד ס"ק ז', ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהכא לחשדא דבני ביתו ליכא למיחוש, דהא אם הוא מושכר לעכו"ם גם על בני ביתו מוטל לשלם מחיר בעד הרחיצה ואלו הוי הגוי שליחו של בעל המרחץ הוי אינהו מצי לרחוץ בחנם, וא"כ ממילא יכירו וידעו שהמרחץ מושכר לגוי לכך אין לחוש בכאן לחשדא דבני ביתו כנ"ל פשוט, ומ"ש הטו"ז עוד דהא קיימ"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור לכאורה קושיא זו הי' לו להקשות אהש"ס דמו"ק דמחלק בין תוך לתחום לחוץ לתחום, ואמאי, ועיין לקמן סי' רמ"ד מיהא י"ל דמעיקרו חכמים לא גזרו כ"א בתוך התחום דע"כ הוצרכו לתת גבול בדבר כמש"כ התוס' שבת לקמן סי' רמ"ד דמהיי"ט לא גזרו שיהא אסור נמי להלן מהתחום כמלא עינו, משא"כ בדין הנ"ל דאם יש מרחץ בביתו שפיר קשיא לי', והה"ד דהו"מ להקשות גם על דין הראשון שבהג"ה, ובעיקר הקושי' דסובבת על היסוד דמלאכת ישראל ע"י גוי אסור מדאורייתא כבר תמהו האחרונים מה ראה הטו"ז על ככה להקשות משיטת הסמ"ג על הרמ"א מאחר דהפוסקים רובם לא ס"ל הך דסמ"ג אלא מלאכת ישראל ע"י נכרי אינו אלא משום שבות ושפיר י"ל כמש"כ התוס' דלא אמרי' אפי' בח"ח אסור אלא בדאורייתא ועיין מש"כ בענין זה באריכות לעיל בפתיחה:
ט) שם עי' במג"א סק"ד שהקשה על דין זה הא אינו חשדא אלא במקום ישראל וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מאין ידע שהוא מסיקו בשבת וע"כ צ"ל שמא יעבור א' מהם ויראה עשן יוצא וא"כ אפי' אין רוחצין בו רק אותן שבביתו מה בכך עיי"ש, מיתא לפי מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות ספ"ק דע"ז לק"מ דשפיר חשדא ע"י שהגוים הרוחצים בשבת יאמרו רחצנו במרחץ פלוני עיי"ש וממנו יבואו לחשוד הישראל שמחלל שבת וכ"כ בפתיחה עיי"ש שכוונת הרמב"ם ליישב קושי' המג"א הנ"ל, ונפק"מ בזה להלכה כגון במה שנתחדש בימינו שממשיכין כח הקיטור ע"י מכונות וצינורות על מרחק רב ובכח הקיטור הזה שקורין דאמפף מחממין המרחץ באופן דלא נרגש כלל מבחוץ שמחממין המרחץ בכהיי"ג להמג"א ליכא מ"ע משא"כ לפי' המשניות דהמראית עין נמשך ממה שהגוים רוחצין ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני ודו"ק: