ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מא
פתיחה לדיני קבלנות ואריסות ושכירות המבוארות בסימנים שלפנינו בס"ד דע שיש כאן ד' חילוקי שמות מקצתן אסור מדינא, ומקצתן אינן אסורין אלא מפני מה"ע וחשדא ונפק"מ דבמידי דאינו אסור אלא משום מה"ע מותר היכא דהמלאכה נעשית חוץ לתחום או היכא שנתפרסם שדרך רוב בני העיר לעשות ע"ד היתר. וכ"כ לפי מש"כ המג"א בסי' רמ"ד דברבים ליכא למיחוש לחשדא, משא"כ היכא דמדינא אסור לא שייך הני היתרים, תו יש נפקא מינה אי שכרו מותר בדיעבד וכן לענין בנין בתים היכא דכבר נגמר הבנין אי מותר לכנוס לאותו בית:
א היכא דנותן לנכרי שכר יום ביומו אסור מדינא, ולפי מש"כ הרב"י בסי' רמ"ד וכן ס"ל להטו"ז בפשיטות בסס"י רמ"ג בשם סמ"ג יש בזה איסור דאורייתא והוא ממה דאיתא במכילתא כל מלאכה לא יעשה שלא יעשה מלאכתו ע"י אחרים וכ"כ בחזקוני פ' בא והגם דהלכה רווחית בכל הש"ס דמלאכה ע"י נכרי בשבת אינו אלא משום שבות כ"כ הא"ר בריש סי' רמ"ג בשם הרא"ם בס' יראים דהיינו דוקא כשאינו מלאכת ישראל כגון שאומרים לכותי עשה האש שלך לצרכי אבל לעשות מלאכתו של ישראל בדבר שהיא של ישראל אסור מדאורייתא עיי"ש והובא גם בפרמ"ג עיי"ש ובסוף פתיחה שלו להלכות שבת ובפירש"י פ' בא הביא מכילתא הנ"ל כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה בהם ולא יעשה חברך ולא גוי מלאכתך. והרמב"ן ז"ל כ' דאין זה אלא דרך אסמכתא בעלמא, ועיין במזרחי שם דע"כ דרשה גמורה היא מדפליג עלי' ר' יונתן שם במכילתא דקאמר והלא דברים ק"ו מה אם שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך יו"ט הקל לא כש"כ משמע מדבריו שהוא פלוגתא דתנאי, ומ"מ לא הבנתי דלפי הנ"ל ר"י נמי לא אסר מלאכת ישראל ע"י גוי כ"א ביו"ט ולא בשבת דאיס"ד דבשבת נמי קאמר א"כ אין כאן ק"ו איה"נ דבאופן שאסור ביו"ט כגון במלאכת ישראל איה"נ דאסור גם בשבת וכ"ז צריך עיון גדול ואין המכילתא כעת לפני לעיין ועפ"י הנ"ל נ"ל בס"ד להסביר הא דאמרינן בש"ס מו"ק דף י"ב אבע"א מר זוטרא סיוע הוי מסייע בתיבנא בהדייהו ואינו מובן הא מ"מ כיון דבקבלנות הוי וחוץ לתחום מאי כפק"מ בזה, ולמה יאסר ע"י הנ"ל, מיהא עפ"י שיטת הסמ"ג והיראים הנ"ל ניחא דבאמת הקשה הב"ח אמאי שרי חוץ לתחום הא כ"מ שאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור וצ"ל כמש"כ התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרי' כן וכיון דמר זוטרא סיוע הוי בהדייהו בתבן שלו הו"ל במלאכתו של ישראל ואסיר מדאורייתא איה"נ דאסור גם חוץ לתחום משום מה"ע, ולשיטת רוב פוסקים החולקים על הסמ"ג וס"י הנ"ל יתבאר בס"ד לקמן בסי' רמ"ד עונ"ל ראי' לשיטת הסמ"ג מש"ס ספ"ק דע"ז לא ישכיר אדם מרחצו לנכרי וכו', ופריך אבל מרחצו לכותי מאי שרי והלא עושה בה מלאכה בחוש"מ, בחוה"מ אכן נמי עבדינן מלאכה במרחץ עיי"ש, ואכתי קשי' הא הכותי עושה בה מלאכה בשבת ויו"ט ונהי דליכא למיחוש בו שיעש' מלאכ' לעצמו דהא במידי דכתיבי ואחזיק סמכי' עלייהו, מ"מ ניחוש שיעשה בו מלאכה ע"י גוי כיון דבדרבנן לא זהירי, א"ו דגם במלאכתן שנעשית ע"י גוי כמי זהירי וא"כ מוכח דהאי כל מלאכה לא יעשה דרשה גמורה, ועיין ר"ש פ"ב דמקואות מ"ג שכ' בירושלמי משמע דשאיבה דאורייתא מדמודי בה כותאי, א"כ ה"נ יש לומר כן, ואף שהר"ש כ' שם דיש לדחות אין כונתו לדחות מחמת שאין להביא ראי' מכותים:
מיהא יש לומר דאין ראי' מרשב"ג דלשיטתו כל מצות שהחזיקו בה כותים אע"ג דלא כתובי הרבה מדקדקין בה יותר מישראל כדאמרינן ברפ"ק דחולין אחזיק ולא כתובי איכא בנייהו וא"כ ה"נ י"ל דהוי אחזיק אע"ג דלא כתובי, ועיין עוד שם בספ"ק דע"ז רשב"א אומר לא ישכיר שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בה מלאכה בחוש"מ וכו' א"ה ת"ל משום לפני עור ל"ת מכשול, חדא ועור קאמר עיי"ש, ויש לתמוה מאי פריך הגמ' ות"ל משום ל"ע הא נפק"מ בכותי שידוע לנו שהיא אדון ואינו עובד בעצמו אלא ע"י פועלים וא"כ משום לפ"ע ליכא דאפי' ת"ל דחיישינן שיעבוד ע"י פועלים כותים מ"מ אינו אלא לפני דלפני, משו"ה הוצרך לאסור מפני שנקרא ע"ש, והנה לפימש"כ התוס' דגם באד"ר שייך לפני עור לק"מ, אלא דמ"מ על התוס' קשיא דשם בד"ה ות"ל כ' דאם מלאכת חוה"מ דאורייתא לא מוכח מכאן דאיכא לפני עור גם באד"ר, ולהנ"ל שפיר מוכח דאל"כ לא קשיא מידי, ות"ל משום ל"ע דהא איכא למימר דנקט טעמא דשייך גם בכהנ"ל, וכבר העיר בקושי' זו בס' ישועת יעקב מיהא אם נימא דהתוס' ס"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל ניחא:
{מדברי רבינו מוכח דלשיטת הסמ"ג גם מלאכת חוה"מ ע"י עכו"ם אסור מדאורייתא אי נימא דמלאכת חוה"מ אסור מדאורייתא וכן מוכח מדבריו לקמן וצ"ע}:
אלא דאי קשיא הא קשיא לי א"כ אריסות אמאי שריא, בשלמא אי אמרת דלא הקפידה תורה אלא שהישראל לא יעשה המלאכה, וע"י נכרי ש"ד ולא מיתסר אלא מדרבנן משום דהוא כשלוחו של ישראל שפיר י"ל כל שהנכרי עושה אדעתא דנפשי' לא הוי כשלוחו אלא אי אמרת דמלאכת הגוי בשל ישראל מדאורייתא אסור מקרא דלא יעשה, ומבואר בלבוש ריש סי' רמ"ג דפשטא דקרא הכי משמע דהמלאכה לא יעשה ולאו אגברא קאי אלא אחפצא, א"כ כי עשה נכרי אדעתא דנפשי' מאי הוי סוף סוף כיון דישראל נמי יש לו חלק באותה מלאכה וגם כי השדה עדיין של ישראל הוא אמאי שרי בשלמא אם משכיר השדה כולה לנכרי דהישראל מסולק לגמרי מהריוח שפיר י"ל דשוב לא נקרא מלאכתו של ישראל אפי' אי שכירות ל"ק, משא"כ באריסות ל"ש זה, ונראה לי בס"ד דאיה"נ היינו טעמא דרשב"א דאריסות לית לי', ולפי מש"כ לעיל בשם המכילתא שהביא המזרחי בלא"ה הוא פלוגתא דתנאי דריא"ש וריו"כ וא"כ י"ל רשב"א ס"ל כהך תנא, ומובן בזה הא דקאמר בגמרא אריסות לרשב"א לית לי' ולא מפרש טעמא מאי ובתחילה הוי ק"ל להגמרא בפשיטות דאריסות ודאי שרי, ולהנ"ל א"ש בס"ד:
ועפי"ז י"ל ע"כ קושיי' התוס' שם בהא דפריך אי הכי ת"ל משום לפ"ע ותמהו בתוס' מאי אי הכי שייך בזה הלא קושיא תיסוב אגופא דברייתא ולמש"כ ניחא שפיר דבפשיטות ליכא למפרך ת"ל משום לפ"ע די"ל דלפני עור לא שייך באד"ר וא"כ נפק"מ שפיר בכותי שידוע בו שאינו עובד בעצמו אלא ע"י פועלים וליכא כ"א אד"ר, אבל השתא דאמרת דאריסותא לרשב"א לית לי' ובנכרי היי"ט דשרי משום דאמרינן לי' יציית, א"כ ס"ל דעיקר קפידא דאמר רחמנא לא יעשה לאו אגברא קאי אלא אחפצא, א"כ עכצ"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל דמלאכת ישראל ע"י נכרי נמי דאורייתא שוב קשיא שפיר ות"ל משום לפ"ע וליכא לשנויי דמיירי בכותי שידוע לן שאינו עובד בעצמו הא מכ"מ איכא איסור דאורייתא, ומתיישב נמי שפיר קושיית הריטב"א מאי משני חדא ועוד קאמר חדא משום לפני עור ועוד מפני שנקרא על שמו והקשה הריטב"א היתכן דשבק טעמא דאורייתא ונקט טעמא דרבנן ולהנ"ל א"ש דאי לאו דאשמעי' תחילה טעמא דנקרא ע"ש משום דאריסותא לרשב"א לית לי' גם טעמא דלפ"ע לא הוי שייך ודו"ק:
ב) ואגב אורחא אכתוב מה שנראה עוד בס"ד ליישב קושיית התוס' והריטב"א הנ"ל, דהנה מה שהוכיחו התוס' שם דגם באד"ר איכא לפ"ע לכאורה יש לומר משום דבכל מילי דרבנן איכא לאו דלא תסור והו"ל דאורייתא מיהא מבואר ברמב"ן לס' המצות דל"ת אינו אלא אי מכחיש דברי חכמים לגמרי ואינו מודה לתקנתן או לגזירתן אבל מי שעובר סתם על תק"ח או על איסור דרבנן אינו עובר על לאו דל"ת, ולפי"ז יתיישב שפיר קושיית התוספות דבפשיטות לא הו"מ למפרך ות"ל משום לפ"ע די"ל מלאכת חוה"מ דרבנן ליכא משום לפ"ע, אבל השתא דאמרת דבגוי אמרי' לי' יציית אבל כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מכך א"כ גם כאן איכא איסור דאורייתא מחמת לאו דלא תסור שפיר פריך ות"ל משום לפ"ע ל"ת מכשול, ומיושב נמי קושיית הריטב"א הנ"ל:
ג) עוד ארשום אגב אורחא מה שנ"ל בס"ד ביישוב קושיי' המהרש"א שהקשה לפי מש"כ התוס' בד"ה אבל לנכרי דהגמרא דייק דלרשב"א ע"כ לנכרי שרי מדאיירי בכותי דאי בנכרי אסור לישמעינן נכרי דלית בי' אלא חדא דנקראת ע"ש וכ"ש כותי דאית בי' תרתי דאית בי' נמי לפני עור, והקשה המהרש"א א"כ היכא דייק הגמ' גבי רשב"ג דאמר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, אבל מרחצו לכותי ואי שרי דילמא נקט נכרי וכ"ש כותי דאית בי' נמי לפ"ע, והנה לפי מש"כ לעיל יתיישב נמי קושי' זו ונראה ליישב שפיר קושיית המהרש"א דהא מבואר בתוס' ד"ה תיפוק לי' דדוקא למ"ד כותים גירי אמת הן שייך לפ"ע, והגמרא פריך משום דרשב"א ס"ל בפ"ק דחולין כותים ג"א הן, ולפי"ז י"ל סתמא דגמרא הוא רב אשי דס"ל ברפ"ק דחולין כותים גירי אריות הן ושפיר דייק הגמרא, משא"כ לקמן דקאי אליבא דרשב"א, ואין להשיב ממה דס"ל לרשב"ג כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין וכו' מכלל דס"ל גירי אמת הן דמשום הא לא תברא דאפי' אם גירי אריות הן כיון דעכ"פ מדקדקין לשמור המצות מצתן כשרין דל"ב לישה לשמה עיי"ש מיהא המהרש"א י"ל דהוי ס"ל דמרשב"ג הנ"ל מוכח דס"ל גירי אמת הן ושפיר הקשה, ושוב מצאתי בתוס' ר"פ הדר דכ' להדיא דרשב"ג ס"ל כותים גירי אמת הן עיי"ש וא"כ ניחא שפיר דברי המהרש"א, ולפי מש"כ לעיל מתיישב גם קושיית המהרש"א ע"ד הנ"ל ואמל"כ:
ד) נחזור לעניינו ואי דקשיא לן לשיטת הסמ"ג וס"י הנ"ל דלא יעשה מלאכה אחפצא קאי א"כ אריסות אמאי שרי' והנה שפיר כתבנו דאיה"נ היינו טעמא דרשב"א דאריסותא לית לי' ולדידן מיהא קשיא, דהא לית הלכתא כרשב"א, וע"כ צריך לומר דס"ל להסמ"ג וס"י דע"כ א"א לומר דהא דאסר רחמנא מלאכת ישראל ע"י אחרים היינו משום דקפיד רחמנא שלא יעשה מלאכה בחפצו של ישראל דהא קיימ"ל כב"ה דשביתת כלים שרי וע"כ הקפידא הוא שלא יעשו אחרים מלאכה של ישראל היינו היכא דהוא שלוחו או מיחזי כשלוחו, ומשו"ה כל דהנכרי קעביד אדעתא דנפשי' שרי, ובהכי ארוח לן ליישב בס"ד מה דמקשים בשמעתין בהא דפריך הש"ס ארשב"א דלא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שכותי זה עושה מלאכה בחוש"מ ופריך אבל שדהו לנכרי מהו שרי מ"ט אריסותא קעביד א"ה כותי נמי אמרי אריסותא קעביד ומקשו הכא לפי שיטת התוס' בב"ק דבמומר לעבירה שידוע דבודאי יקיים שליחותו דל"ש לומר דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין לכו"ע יש שלד"ע א"כ י"ל היי"ט דבכותי אסור משום דבדידי' י"ש לד"ע וחייב המשלח, משא"כ בנכרי דלאו בר שליחות הוא, והנה לפי מה דכ' הב"מ באהע"ז סי' ה' דאפי' למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא מ"מ בשבת ל"ש שליחות דהוי כעין מצוה שבגופו כפי מש"כ בתוס' רי"ד דבמצוה שבגופו ל"ש שליחות וההד"כ לענין שבת דרחמנא אמר שגופו יניח וא"כ אפי' תימא דיש שליחות מ"מ גופו מיהת הא נייח וא"כ קושי' הנ"ל לק"מ וראיתי למורי הגאון בכ"ס הביא קושי' הנ"ל והרגיש בתירץ זה ושוב דחוי מדחי לי' דסברת הב"מ לא שייך אלא בעושה ע"י נכרי משום דעכ"פ גופו של ישראל נח אבל העושה ע"י ישראל הרי גופו של ישראל לא נח בשבת וכיון שעושה נמי המשלח ושלוחו כמותו הוי כאלו הוא עושה המלאכה עיי"ש, ודבריו נפלאו ממני דהא כיון דעכ"פ גופו של המשלח נח לא שייך לומר בזה דהמשלח חייב וכש"כ דלא קשה מידי לפי מה דאסברה לה בקצה"ח סי' קפ"ב עיי"ש ודו"ק, ועכ"פ קושי' הנ"ל לק"מ מיהא לשיטת הסמ"ג והיראים דרחמנא אסר מלאכה אפי' ע"י אחרים, א"כ שוב לא דמיא למצוה שבגופו ול"ש סברת הב"מ הנ"ל הדרי קושי' העולם לדוכתא מ"פ הגמרא מיהא למאי דפרישית דלהסמ"ג עכצ"ל בטעמא דקרא משום שליחות מדשרי כל היכא דעביד אדעתא דנפשי', א"כ ל"ק שוב קושייא זו דהא גלי רחמנא דגם בנכרי שייך בזה שליחות ושוב אין חילוק בין כותי לנכרי, וא"כ ממנפ"ש קושי' זו לק"מ:
ה) ובעיקר מה שתמהו האחרונים על הסמ"ג הנ"ל במה דס"ל דמלאכת ישראל ע"י נכרי מדאורייתא, הא מבואר בש"ס דאמירה לנכרי אינו אלא משום שבות, הי' נלענ"ד לפימ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין ס"א בהעושה מעקה ע"י פועל גוי דמברך עליו כאלו עשאו בעצמו דנהי דאין שליחות לנכרי פועל שעושה בשכר שאני דיד פועל כיד בעה"ב דמיא כי היכי דאמרינן בפ"ק דב"מ אפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו ל"ק חברו מ"מ בפועל ירו כיד בעה"ב, וטעמא משום דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא הו"ל כעבדו דאמרינן יד עבד כיד רבו, והביא ראי' מירושלמי דמס' פיאה דאמרינן קצרוה גוים ה"ז פטורה דקצירך אמר רחמנא ולא קציר נכרי ואמרינן עלה בירושלמי דאם קצרוה פועלים נכרים ה"ז חייבת, ובעיא מה' תרומות הביא הכ"מ בשם הראב"ד דאם קנה מהכותים תבואה בשיברים ומרחן כותי לצורך ישראל חייב בתרומה דשליחו כמותו ותמה הכ"מ הא קיימ"ל אין שליחות לנכרי ולהנ"ל ניחא דמיירי על ידי פועלים נכרים עיי"ש, והשתא נכונים דברי הסמ"ג וכן הא דהוי ס"ל להטו"ז בפשיטות כשיט' זו דהא הכא בפועל העוש' מלאכה בשכר מיירי, וכה"ג יד פועל כיד בעה"ב דמיא, ואפי' אם נימא כסברת הב"מ שהבאתי לעיל דבשבת לא שייך ענין שליחות משום דעכ"פ גופו של ישראל מינח נייח, מ"מ כיון דעכ"פ אדם מוזהר על שביתת עבדו מדאורייתא וכיון דשכירות ליומא ממכר הוא הו"ל כמו עבדו דאדם דאדם מוזהר על שביתתו, וי"ל דריאשי' וריו"נ דמכילתן בהך סברא פליגי איברא דאיכא למידק על המח"א הנ"ל הש"ס ב"ק דף כ"א אמתני' דבור של שני שותפין פריך הש"ס אמרי בור של שותפין היכא משכחת לה אי דתרווייהו שוי שליח ואמרי זיל כרי לון וכרה להו אין שבר"ע ואי דכרה האי ה' והאי ה' נסתלק מעשה הראשון הניחא לר' וכו' ולמ"א הנ"ל הוי מצי לאוקמי שפיר כגון שותפין כששכרו פועל להיות כורה בור ברה"ר שיד פועלים כידם ושפיר משכחת לה וכן הקשה בשעה"מ, תו הוכיח בס' שעה"מ חו"מ סי' קפ"ב דאף כל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עכו"ם וחרש שוטה וקטן אף בשכר נמי ליתנייהו בשליחות, דהנה בחה"ר שם בב"ק הקשה מ"פ הגמ' איך שליח לד"ע דילמא דשוי' שליח עכו"ם, ותי' דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן ואם איתא אכתי לוקמי בשליח עכו"ם בשכר א"ד דגם בשכר אמרי' אין שליחות לעכו"ם. ונהי דאיכא חד לישנא בפ"ק דב"מ דס"ל היכא דשליח לאו בר חיובא מי אמרי' אשלד"ע דלא תליא אלא אי בעי עביד אי בעי לא עביד מ"מ עכ"פ הו"ל להגמרא למימר הניחא, ותו דבשליח עכו"ם לכו"ע אמרי' ישלד"ע כמבואר במשנה למלך פ"ה מה' מלוה ולוה הי"ד ובש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב עיי"ש וא"כ תמוהים מזה דברי המח"א הנ"ל: מיהא אחרי העיון נראה דמשום הכי אכתי לא תברא, די"ל כיון דב"נ מצווה על הגזל ועל הדינים א"כ הוא נוי בר חיובא מקרי לעניין כורה בור ברשה"ר וכיון דלענין אשלד"ע אין סברא לחלק בין עביד בשכר או בחנם דאפי' בעובד בשכר נמי י"ל סברא דברי הרב ודברי התלמוד דמ"ש י"ל כן גם בנכרי היכא דהנכרי בר חיובא היא כגון בגזל כנ"ל:
מיהא לפימ"ש התוס' בב"ק היכא דידעי' בבירור שהשליח אינו חושש לאותו עבירה כגון במומר דל"ש דה"ר ודה"ת דמ"ש ישלד"ע א"כ הדק"ל דהוי מ"ל בפועל נכרי ובשכר, מיהא בלא"ה קשי' על התוס' מש"ס הנ"ל דעכ"פ הומ"ל בכה"ג במומר מיהא י"ל דס"ל מומר לאו בר שליחות הוא כמש"כ המג"א בסי' קפ"ט עיי"ש ועיי' בא"ע שם ובחי' שם בס"ד, ובאם אינו מומר אף שהוא חשוד לאותו עבירה מ"מ שוב שייך לומר גבי' דאשלד"ע דו"ק, מיהא ניהו דלפי הנ"ל י"ל דמהש"ס אין ראי' כהמ"א אבל מדברי חידושי רשב"א ודאי יש ראי' דל"ס לי' כהנ"ל וכמש"כ בשעהמ"ל, ומ"מ נראה אפי' תימא דלענין שליחות אין חילוק בין עושה בחנם או בשכר מ"מ לענין שבת י"ל דכו"ע מודו מטעמא דפרישות כיון דשכירות ליומא ממכר הוא ובשבת קפיד רחמנא על שביתת עבדו ובהמתו י"ל פועל נכרי נמי לא גרע מנייהו ועי' לקמן סי' רמ"ד מה דכתיבנא ליישב עפי"ז שיטת ר"ת לענין קבלנות בתים ודו"ק: ז) היכא דהגוי אינו עובד בשכר יום ביומו, אלא בקבלנות או באריסות, א"נ שהשכיר לו הישראל עסקו והוא משלם לישראל דבר קצוב בכל אלו מדינא מותר ואפי' מדרבנן ליכא איסור מחמת עצמו אלא מפני מ"ע, ונפק"מ היכא דליכא למיחוש למריע כגון חוץ לתחום או במקום שרוב המדינה נהגו להשכיר אז שרי לגמרי, מיהא בקבלנות דמרחץ וכיו"ב כל היכא דלהגוי אין נפק"מ במלאכת שבת ולישראל יש נפק"מ ובאופן דכל המלאכה של שבת הוא אדעתא דישראל יתבאר לקמן בס"ד דמדינא אסור כמבואר במג"א, וטו"ז בסי' רמ"ג עיי"ש, ובכל פרטי דיני שכירות ואריסות וקבלנות חילוקים בדיניהם לענין מרחץ ורחים ותנור ושדה ובנין בתים ומלאכת תלוש יתבארו בס"ד כאו"א במקומו בסימנים שלפנינו בס"ד, ולא באתי לבאר בזה כ"א ענין מראית עין דחשו לו רז"ל בזה ע"ד כלל' וראיתי שי"ב ד' פירושים ויש נפק"מ בכאו"א לענין הלכה הכה מרוב ראשונים נראה דענין מ"ב שיחשדוהו שעושה מלאכתו ע"י שכירי יום שהוא אסור עכ"פ משום שבות אמנם מהר"ן ספ"ק דע"ז מוכח דס"ל דקבלנות אסור משום דלהמון עם מתחזי להו כשכיר יום ואעפ"י שידע שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין העכו"ם נוטל בריוח ויבואו להתיר אף שכירי יום ממש ועי' בפרמ"ג במ"ז רסי' רמ"ג מזה, ונפק"מ בזה לדינא דלפי"ז אם נתפרסם דרוב אנשי מדינה נהגו בקבלנות אפ"ה אסור משום דלהמון עם דלא ידעי לחלק יבואו להתיר אף שכירי יום ממש ועי' בפרמ"ג במ"ז רסי' רמ"ג מזה, וכן מש"כ המג"א בסי' רמ"ד דבשל רבים ליכא חשדא לטעמא דהר"ן אסור אף בשל רבים ואדרבא כ"ש דאתי למטעי כיון דרבים לא חשידי למעבד באיסור ולא יעלה על הדעת שעושים שלא כדין ועמא דארעא יבואר להתיר עי"ז גם בשכירי יום, ויש ליישב עפ"י זה הא דהקשה הטו"ז ססי' רמ"ג על דין המבואר שם ברמ"א אם יש מרחץ בבית דירה וכו' הא קיימ"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מרה"ע אפי' בח"ח אסור והב"ח הקשה כן על שהותר בקבלנות חוץ לתחום, ולהנ"ל יש לומר דהכא אין עיקר האיסור מפני מרה"ע אלא משום דלהמון עם מתחזי כשכיר יום ולא ידעו לחלק ולא שייך זה אלא במלאכה גלויה משא"כ היכא דאין המון עם מצויים אבל למרה"ע י"ל דלא חשו חכמים בזה דלא יחשדוהו שמחלל שבתות, רק יתלו שבודאי כה"ג שרי ויבואו להתיר ע"י שכירי יום, וא"ש. ועפי"ז נלענ"ד דבר נכון בסוגי' דשמעתין ספ"ק דע"ז דתנן התם בכ"מ לא לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקרא על שמו ובגמרא מייתא ברייתא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגר מפני שנקרא ע"ש ונכרי עושה בו מלאכה בשבת ופריך בגמרא אבל שדהו לגוי שרי מ"ט נכרי אריסותי' קעביד א"ה מרחץ נמי נימא כן ומשני אריסותא דמרחץ לא. עבדי אינשי, והקשה המהרש"א דאגופא דמתניתין הו"ל להקשות מ"ש מרחץ משדה, ועי' מש"כ בזה התו"ח להשיג על תי' המהרש"א וגם תי' התו"ח צ"ע ממש"כ התוס' שם ד"ה אבל ומ"מ קשיא, ונלענ"ד ליישב שפיר בס"ד דלכאורה קשי' לי' קושי' עצומה מ"פ הגמרא שדה מ"ט שרי משום דאמרי' אריסא אריסותי' קעבד א"ה מרחץ נמי הא חילוק גדול יש בין מרחץ לשדה דבשלמא בשדה נהי נמי דהשתא יחשדוהו שעושה ע"י פועלים לצורך ישראל מ"מ כיון דבאמת השכירו לנכרי וכל התבואות הם של נכרי אם כן לעת הקציר כשיראו להנכרי מוליך כל התבואות לביתו יתברר הדבר שהשדה הוא בשכירות הנכרי ויכירו וידעו למפרע שבחנם חשדוהו, וכה"ג כתב הר"ן הסברא לענין קבלנות שדה דלא יתלו באריסות משום דיראו שהישראל לוקח כל התבואות בשעת הקציר, כש"כ די"ל כן בשכירות דמה התם יתבוננו אם הישראל לקח התבואות או אם הגיע ממנו לנכרי שליש או רביע כדרך האריסין מכש"כ דידעו דשכירות דהנכרי לקח כל התבואות וישראל לא הוליך כלום לביתו וא"כ חילוק גדול יש בין שדה למרחץ, דגבי שדה יתברר לבסוף שהוא נקי מהחשד, משא"כ במרחץ לא שייך זה דמי ידע שכרו וריוח של מרחץ למי וא"כ לעולם לא יתברר החשד משו"ה חשו טפי דלא ישכיר מרחצו לגוי, מיהא לפימש"כ הר"ן דעיקר החשש בזה דהרואים יבואו להקל לעשות מלאכה ע"י פועלים נכרים א"ש דנהי דלבסוף יתברר שהשכיר שדהו לנכרי אבל עד האי שעתא מיהת יבואו לעשות מלאכה ע"י שכיר יום והא מילתא ליתא בחזרה, וא"ש בס"ד: ועפי"ז כבא אל המכוון בס"ד, ואקדים שיטת רב נטרונאי וכ"כ רמ"א סי' רמ"ג ס"ב דאם אין המרחץ של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי ועי' מג"א סק"ג אם הדין כן גם בקנה מעכו"ם ועדיין לא ישב בה, ולקמן בסי' רמ"ג בס"ד אבאר שיטת רמ"א בזה דדוקא בשכרם, ונראה לי ראי' לשיטה זו מדקדוק לשון הברייתא דקתני לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, מ"ש מרחצו דנקט כלום אדם משכיר אלא מרחץ שלו, ולא הול"ל אלא מרחץ וכדאיתא במשנה שם, ועי' מג"א סק"ד שדקדק כן לשון הרמב"ם דנקט כתלו או חצרו ותירוצו שם לא שייך כאן דהא בהדיא קתני מפני שנקרא ע"ש, מיהא י"ל דברייתא דקדק לאשמעינ' דינו של רב נטרונאי דוקא מרחצו היא דלא ישכיר אבל אם אין המרחץ שלו אלא ששכרו מן העכו"ם ולא ישב בה שפיר רשאי להשכירו כנ"ל נכון בס"ד:
והנה על דינו של רב נטרונאי הנ"ל איכא למידק קושי' הטו"ז ססי' ססי' רמ"ג הא קיי"ל כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור וזה באמת צ"ע על הטו"ז ממנו הקשה כן על דין מרחץ בבית דירה ולא הקשה כן על דין הנ"ל המוקדם, בשלמא על חוץ לתחום לא קשי' לי' כדהקשה הב"ח די"ל דמעיקרו לא אסרו חכמים אלא תוך התחום כמש"כ נמי התוס' שבת סי' רמ"ג עיי"ש אבל על דינו של רב נטרינאי לא שייך לומר כן וקשיא הא אפי' בח"ח אסור מיהא כבר כתבתי דלפמש"כ הר"ן ניחא די"ל הכא לאו מפני מרה"ע נאסר דלא נחשדו ישראל על השבתות לעשות מלאכה ע"י פועלים, וא"כ א"ש דלא שייך איסור זה אלא במידי דגלוי לכל המון עם, והשתא יבואר בס"ד סוגי' דשמעתין כמין חומר דמתניתן דקתני לא ישכיר לו את המרחץ לא הו"מ להקשות מ"ש שדה ממרחץ דהומ"ל שפיר חילוקא דידן דבשדה עכ"פ יתברר אח"כ דמושכר לנכרי ויפיק מידי חששא למפרע משא"כ במרחץ שלא יתברר לעולם משא"כ בברייתא דקתני לא ישכיר מרחצו ומדוקדק לשון הברייתא מוכח דדוקא מרחץ שלו לאפוקי אם אינו שלו אלא ששכרו מן הנכרי, וקשי' הא כל מקום שאסרו חכמים מפני מרה"ע אפי' בח"ח אסור, ועכצ"ל דהכא עיקר האיסור מפני המון עם שיטעו ויבואו להתיר וכמש"כ הר"ן וא"כ שוב ליכא למימר נמי חילוק הנ"ל ושפיר פריך הגמרא מ"ש מרחץ משדה כנלענ"ד בס"ד נכון מיהא לדעת המפורשים כפשוטו דמרה"ע הוא שיחשדוהו שעושה מלאכה ע"י שכירי יום צ"ע ליישב קושיא הנ"ל מאי פריך הגמרא מ"ש שדה ממרחץ הא יל"ח כדפירושו וצריך לומר דהוי פשיטא לי' להגמרא דחיישי' נמי לחשדא דאורחים דלא מבני מתא ולדידהו ליכא למימר חילוק הנ"ל דאינהו לא חזי בימי הקציר שכל התבואות הם של גוי ושפיר פריך הגמרא ולפי דרכנו יש מכאן ראי' למש"כ רמ"א בסי' רמ"ד דחיישי' נמי לחשדא דאורחים:
ז) ודע דשיטת הרמב"ם בזה צע"ג דבפ"ו מה"ש הי"ג כתב אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה שהרואה את העכו"ם עוסק א"י שקציץ ואומר פלוני שכר העכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת הרי דס"ל טעם האיסור מפני הרואים שאינם יודעין שפסק משמע שאם הי' יודעין שנתן לו בקבולת שרי, וזה היפך ממש"כ בפ"ז מה' יו"ט ה' כ"ה וז"ל שם עכו"ם שקיבל קיבולת מישראל אפי' הי' חוץ לתחום אינו מניחו לעשות במועד שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר והקבלן ולפיכך אסור, משמע שאפי' ידעו שהיא בקיבולת אסור לפי שאין מכירין החילוק שיש ביניהם, ולכאורה הוא תמי' נשגבה וכבר עמד על מדוכה זו בתשו' מהרי"ט צהלון סי' ב' ותוכן תירוצו דדוקא בקרקע אין הכל יודעין החילוק שבין שכיר לקבלן עיי"ש מילתא בטעמא, משא"כ במטלטלין ידעו שפיר לחלק בין שכיר לקבלן ולפי"ז ניחא דבה' שבת דמיירי נמי במטלטלין לא כתב שאין הכל יודעין ההפרש משא"כ בה' יו"ט דלא מיירי אלא בקרקע, עיי"ש וראיתי למורי הגאון בתשו' כ"ס ז"ל ג"כ עמד על מדוכה זו בסתירת דברי הרמב"ם בשנותו את טעמו, ועי"ש מה שתירץ באריכות וראיתי בתשו' לחמי תודה להגאון מהר"י באסאן סי' ד' אחר שהביא תשו' מהריט"צ הנ"ל והשיג עליו כ' וז"ל דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל בה' יו"ט לומר שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר לקבלן בדין שהרי הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר שעושה ע"ד ישראל והקבלן אדעתא דנפשי' קעביד, אלא כוונת הרמב"ם שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר לקבלן בשדה שהרי שניהם שוין בזה שאינם נוטלים חלק בפירות ולפיכך כשרואין הנכרי יוצא ממנו בידים ריקנות יהא סבורים שהוא שכיר ויש מקום לחשד זה בשדה וכתב הרמב"ם זה לתת טעם למה הוא אוסר הקבולת בשדה ולא אמרי' דהרואים יתלו באריסות הואיל דשדה לאריסות עבידא עכ"ד, והוא דוחק דאין הדעת סובלו דלא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם הנ"ל בה' יו"ט שם דמיירי בשדה אלא סתמא קאמר עכו"ם שקיבל קיבולת ומיירי בכל עסקי קיבולת כגון בענין בתים וכיו"ב והתם אין מקום כלל לדברים הנ"ל, אבל לענ"ד האמת יורה דרכו דאין כאן מחלוקת ושינו טעמים עפ"י מה שמצאתי בפרמ"ג דנהי דברסי' רמ"ג הסב דברי הר"ן במש"כ דמיחזי לאינשי כשכירי יום דכוונתו שלא ידעו לחלק ולעשות הפרש בדין, אבל בסי' רמ"ד בא"א סק"ד כ' די"ל הר"ן והתוס' וההמ"ג בחדא שיטה קיימא ומ"ש הר"ן דמיחזי כשכירי יום היינו דיחשדוהו שאומר שקר ושכירי יום נינהו, והוא נראה אמת לאמתו בפירש דברי הר"ן, ובזה גם דברי הרמב"ם עולים כהוגן דמה שכ' הרמב"ם דאין הכל יודעין ההפרש אין כוונתו שלא ידעו שיש ההפרש בדין אלא ע"ד שכתב הר"ן הנ"ל דמיחזי להו לאינשי כשכירי יום וה"נ כיון שאין הכל יודעים ההפרש בין אם המלאכה הוא בקבולת או בשכירי יום מתחזי להו לאינשי שהם שכירי יום ועי"ז יבואו לחשוד אותו כנ"ל פשוט וברור בכוונת הרמב"ם ובחנם בנו האחרוני' דייק על תערובת טעמים הנ"ל: ח) והרמב"ם בפי' המשניות יש לו שיטה אחרת בזה כפי מה שהבינו דבריו רבותינו האחרונים ז"ל דאינו חושש כלל לחשדא דישראל דכ' שהגוים יחללו השם שיאמרו ישראל לא מינטרא שבתא ועי' בתשו' ח"ס סי' נ"ט דאסברא לה דס"ל דלא נחשדו ישראל על השבתות וכל אי ידין אותו לזכות ורק משום חילול השם דגוים, והנה לפי טעם זה פשוט דלא מהני אם נתפרסם הדבר שדרך אותו מקום להשכיר בקבלנות, וכ"כ מש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא ל"ש לפי"ז דעכ"פ איכא חילול השם בין הגוים, אלא דהח"ס ז"ל העלה שם דזהו היה בימים הראשונים שהי' טובים מאלה שלא הורגלו ישראל לאמור לנכרי בשבת לעשות לו שום מלאכה להחם תנור ולהדליק ולכבות נרות והי' יודעים הגוים שאין שום מלאכה של ישראל נעשית בשבת ע"י גוי וא"כ אם יראו גוי מחמם מרחצו של ישראל יאמרו ישראל לא מנטרי שבתא אבל בזמנים אלו ע"י שנפוצו ישראל בארצות הצפון בימי הקור והוצרכו בשבת להחם תנור בית החורף ע"י הגוי וגוים שבמדינותינו סבורים שכך הוא שמירת שבת ישראל לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה א"כ אין כאן חילול השם במלאכה ע"י גוי בשבת שלא יאמרו לא מנטרי ישראל שבתא עי"ז טפי כ"כ הח"ס ז"ל עיי"ש ולענ"ד יש לתמו' הרבה אי ס"ד דל"ח אלא לחה"ש דגוים א"כ קבלנות דחוץ לתחום מ"ט שרי בשויו"ט הא לגבי דגוים ל"ש לחלק בין תוך לתחום לחוץ לתחום דמה"ט לא מחלקינן בחוה"מ ואבל בין תוך התחום לחוץ לתחום והוא תמי' נשגבה תו יש לתמו' דהרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל האי טעמא אלא ס"ל בפשיטות שהרואים חשדוהו שעושה ע"י שכיר יום כמבואר בפ"ו מה"ש ובספ"ז מה' יו"ט ע"ש והבאתיו לעיל ומתוך כך נ"ל בס"ד דס"ל להרמב"ם חה"ש בין הגוים לא שייך אלא היכא דמגיע לישראל ריוח במה שהגוי עובד בשבת בזה יש לחוש לחה"ש שהגוים יאמרו בשביל הרווחת ממון לא מנטרי ישראל שבתא שהם להוטים אחר ממון כ"כ עד שאפי' חילול שבת לא נחשב בעיניהם למען השיג תועלת ממון וכ"ז לא שייך אלא במרחץ וכיו"ב שכל יום שאינו מחמם המרחץ הוי פסידא דלא הדר אבל בקבלנות בתים או שדה לא שייך זה בהא ליכא משום חיה"ש בין הגוים, ולפי"ז ניחא דמחלקינן שפיר גבי קבלנות בתים בין תוך התחום לחוץ לתחום דהתם משום חילול השם בין הגוים ליכא אלא משום חשדא דישראל ומ"ע דישראל לא שייך חוץ לתחום, וניחא נמי הא דלא הביא הך טעמא בחיבורו, משום דבחיבורו לא פרט הרמב"ם כלל איסור שכירות העסקים בפרטות אלא דרך כלל ולא הביא כלל דין מרחץ בפ"ע משו"ה לא כתב אלא טעמא דמ"ע של ישראל דטעם זה שייך בכל העסקים, ואין להקשות דעכ"פ הו"ל להביא טעם זה דאיתא במרחץ וכיו"ב משום דנפק"מ לענין חוץ לתחום י"ל דאין דרך להעמיד מרחץ חוץ לתחום העיר וכן תנור וכיו"ב, ומה"ט לא נזכר דין היתר חוץ לתחום בשו"ע סי' רמ"ג אלא לענין קבלנות בתים בסי' רמ"ד:
ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד דיש ליישב שפיר קושיי' המהרש"א בסוגי' דשמעתין בהא דפריך הש"ס אברייתא דרשב"ג אבל שדה לנכרי שרי משום דאמרי' אריס אריסותי' קעבד א"ה מרחץ נמי נימא אריסותי' קעבד, והקשה המהרש"א אגופא דמתני' הו"ל להקשות כן מ"ש שדה ממרחץ עיי"ש ועי' מש"כ מזה לעיל בס"ד ולפי הנ"ל ניחא דלכאורה לפימש"כ לעיל בטעמא דפי' המשניות להרמב"ם לא שייך אלא במרחץ דמגיע ריוח לישראל ע"י שמחממו בשבת, ואיכא חה"ש בין הגוים, וכ"ז ל"ש אלא במרחץ ולא בשדה, וא"כ לא קשה מידי קושי' הש"ס דהא י"ל דלחשדא דישראל ל"ח דלא נחשדו ישראל על השבתות אלא משום חה"ש דבין הגוים ובזה שפיר יש חילוק בין מרחץ לשדה כדפירשתי מיהא יש לומר דשפיר פריך הגמרא דהא כבר כתבתי דעפ"י טעמא דפי' המשניות ליתא מש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא ונראה לי דמדקדוק לשון הברייתא דקאמר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, יש להביא ראי' לדינו של המג"א הנ"ל דלכאורה לא הול"ל אלא אין משכירין מרחץ לגוי כדקתני במשנה ובכ"ע לא ישכיר לו את המרחץ ונראה דבדיוק נקט לא ישכיר אדם דייקא ומרחצו דייקא לאשמעינן דדוקא ביחיד אסור אבל בשל רבים שרי וכמש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא. ולפי"ז שוב ליכא למימר דעיקר האיסור הוא משום חה"ש דבין הגוים דא"כ כש"כ דהו"ל לאסור בשל רבים, והשתא יתיישב שפיר קושי' המהרש"א הנ"ל דאמתני' לא הו"מ להקשות דהומ"ל טעמא משום חה"ש תה לא שייך כ"א במרחץ ולא בשדה משא"כ בברייתא דקתני לא ישכיר אדם ומדקדיק לשון הברייתא מוכח דבשל יחיד הוא דאסור אבל בשל רבים ליכא איסורא שפיר מקשה הגמרא ומיושב שפיר קושי' הנ"ל בס"ד, ודע דראיתי בישוע"י שהביא ראי' לשיטת המג"א הנ"ל מדקדוק לשון המשנה דברישא קתני אין משכירין וכו' ובסיפא קתני לשון יחיד לא ישכיר לו את המרחץ א"ו דקמ"ל כהמג"א, ולענ"ד מלשון המשנה אין ראי' די"ל אדרבא במרחץ של רבים מיירי מדקתני את המרחץ משמע מרחץ הידוע וסתם מרחץ הוא של בני העיר כדמשמע בפ' השותפין בנדרים של אותה העיר עיי"ש וכן משמע במשנה דמכשירין דמייתא ש"ס ס"פ כ"כ, עיר שישראל ונכרים דרים בה עיי"ש והיינו דקתני את המרחץ אפי' מרחץ הידוע שהוא של בני העיר, ובלשון יחיד דנקיט היינו משום דהממונה על העיר הוא שמשכיר, משא"כ ברישא נקט לשון רבים אין משכירין היינו כאו"א את שלו וא"כ מדקדוק לשון המשנה אין ראי' ואדרבא הומ"ל איפכא אבל מברייתא שפיר איכא ראי' להמג"א, וא"ש מש"כ בס"ד:
ט) וכל זה אמינא לפי מה שהבין בתשו' ח"ס הנ"ל וכן הוי ס"ל לכמה אחרונים כוונת פירש המשניות הנ"ל, אבל לפיענ"ד הכוונה בפי' המשניות שם והובא גם כן בתוס' יו"ט כפשוטו וז"ל הרמב"ם שם ואמרו מפני שנקרא ע"ש כלומר על ישראל בעל המרחץ והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חה"ש למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וכו' עכ"ל וכוונתו בזה נראה דבא ליישב קושיי' המג"א בססי' רמ"ג דלכאורה מאי חשדא איכא הא ישראל אסור לרחוץ בשבת ומאין ידעו שהגוי מחמם המרחץ בשבת ומש"כ המג"א שיראו עשן יוצא הוא דוחק, ועוד יש נפק"מ עפי"מ שיבואר בס"ד לקמן בסי' רמ"ג ס"ב עיי"ש, ולזה כ' הרמב"ם דמ"מ יתגלה הדבר דמחממו בשבת ע"י שהגוים יכנסו בו ואח"כ יספרו שרחצו במרחץ פלוני, וממילא עי"ז יהא חשדא בין ישראל שיאמרו שהגוי עובד בשכירות בשביל הישראל, וזה מוכח ממש"כ הרמב"ם ובזה יש חה"ש למי שישמע זה ואי כהבנת הח"ס ז"ל מאי קאמר שיש חילול השם למי שישמע זה הא החילול השם הוא גופא מה שאומרים רחצנו במרחץ פלוני א"ו כוונת הרמב"ם כמש"כ תה נראה ברור בס"ד, ועדיין צריכין אנו למודעי דגם לפי"ז אכתי קושייתינו דלעיל קמה וגם נצבה ממקבלי קבולת חוץ לתחום מ"ט שרי כיון דעפ"י פי' המשניות יצמח החשדא ע"י שנכנסו בו הנכרים ויאמרו רחצנו, ה"כ בקבולת בתים יש חשש זה דהגוים שילכו חוץ לתחום יספרו שישראל בונה ביתו ע"י פועלים ועי"ז יהי' חשדא בין הישראל, והוא לכאורה פליאה נשגבה על הרמב"ם וצ"ל דודאי הגוי לא ישית לב לספר מעסקו של ישראל דמה איכפת לי' בגוי', אבל במרחץ שירחץ בו בשבת יספר מעסקיו של עצמו וירבה דברים ועי"ז ידעו שרחץ בשבת במרחצו של ישראל ויחשדוהו, א"כ י"ל גם בזה עפימש"כ לעיל דבמרחץ כיון שנראה לגוים שיש חילול השם בדבר ישוחו יושבי שער וכגונות שותי שכר דישראל לא מנטרי שבתא, וממילא יוורעו הדבר לישראל משא"כ בקבלנות בתים כיון שאין זה חה"ש בעיני הגוים מטעמא דפרישית דהא לא מגיע רוחא לישראל מזה לא חיישינן שיעשו מזה סיפור דברים ושוב לא יצמח מזה חשדא, ועפי"ז יש לקיים דברי תשו' ח"ס הנ"ל ודו"ק:
י) עי' בפי' רש"י מו"ק דף י"ב מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פירש"י וז"ל ליתן מלאכה לנכרי כי עבדי לי' בשבתא דידעי כו"ע ואמרי היום בשבת יהיב לי' וכו' וצ"ע למה לא כ' בפשוטת דיאמרו שאינו בקבולת אלא בשכירי יום ונראה דגם כוונת רש"י הוא על אופן זה דכיון דאינו עובד בקבלנות אלא בשכי' הו"ל כאלו כל יום ויום יהיב לי', ומ"מ למדנו מפירש"י הנ"ל דין חדש דאפי' היכא דרוב בני המדינה דרכן לבנות בקבלנות באופן דליכא משום מ"ע מ"מ אסור להתחיל מלאכתו בשבת דעכ"פ איכא חשדא דיאמרו היום בשבת יהיב לי' והוא דין חדש שלא נזכר בפוסקים: