ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן מ
בענין להזהר בכבוד שבת (א) הטור או"ח הביא גמרא פ' כ"כ כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו והקשה הטו"ז אי עשה תשובה שבת ל"ל ואי לא עשה תשו' שבת מה מהני, ונ"ל לתרץ בס"ד בשנדקדק עוד מ"ש דנקיט עע"ז כאנוש מאי נפק"מ איזה עע"ז הוא עובד, ונ"ל בס"ד עפ"י מ"ש הרמב"ן בנימוקיו פ' בא ע"ש דמדבריו מתבאר כי תחילת התהוות ע"ז בעולם בימי אנוש הי' ממה שהתחילו הדעות להשתבש באמונה ממה שכיחשו בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח השי"ת בהם ואין עמהם עונש או שכר ואמרו עזב השם את הארץ. והכה מי שעוסק במו"מ ומדמה בנפשו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה הוא בחי' עע"ז כאנוש דייקא, והתיקון לזה שמירת שבת כהלכתו דע"י שמשמר שבת כהלכתו עי"ז מעיד על עצמו שמאמין באמו"ש כי לא בכח יגבר איש, והיינו דנקט המשמר שבת כהלכתו דייקא לאפוקי שלא יהי' שמירת שבת אצלו כאדם שבא להנפש מצבא עבודתו דאדם כזה אינו מדקדק שיהי' שמירת שבת ככל הלכותיו כגון דבר שהוא לצורך תענוגיו וכיו"ב וכגון לעשות מלאכתו ע"י אחרים אינו מקפיד, מש"ה דקדקו רז"ל דבאם שומר כהלכתו דייקא, וע"ד שכ' הטור שיהי' דומה בעיניו כאלו כל מלאכתו עשוי' ואינו מהרהר בעסקיו כלל, מזה ראי' שהוא מאמין באמו"ש שהחריצות והשתדלות בעסקיו לא יועילו כ"א השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, ומה"ט אפי' אם אירע שעבר במחשבתו ענין ע"ז בבחי' אנוש כנ"ל, ע"י שמשמר שבת כהלכתו מוחלין לו, כן נראה לי בס"ד:
ב עוד הביא הטור מאמר הגמ' כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, ועיין מה שפי' בזה הרב"י בשם מהרי"א, ולי כראה לפרש בס"ד עפ"י מה ששנינו בשלהי קדושין ארשב"א ראית מימיך חיה ועוף שמתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשינו ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ופי' בהפלאה ענינו כי ידוע שבחי' הבריאה הי' ארבעה זה למעלה מזה והם דומם צומח חי מדבר וכל א' מצפה לעלות למעלה, ולכן הבהמות והחיות מתפרכסין שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה לבחי' חי וע"י שאוכל אותו נכנס החיות של הצומח לבחי' החי וכ"ש שראוי שכל בחי' החיות והעופות וכן כל הברואים יצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחי' חי לבחי' מדבר שכיון שאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם לנשמתו שהוא חלק א' ממעל ודביקתו בשרשו כדכתיב ואתם הדבקים בה' הוא מעלם עמו, אמנם הטעם שאין הדבר כן משום שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלו ע"כ הוא בורח ממנו, והיינו דאמרו כיון שחו"ע מתפרנסין שלא בצער אעפ"י שאין עלייתם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשיני, ואני נבראתי לשמש את קוני נמצא אני מעלהו לשרשו העליון והיה ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי שהוא לשון כרותה וכליון, שמקלקל אותו ע"כ הוא בורח אדפח"ח:
והנה אמרו רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואם נותנין לו שכר בעוה"ז מנכין לו משכרו לעוה"ב, נמצא כל מה שמכחילין לו בעוה"ז עי"ז תתמעט נחלתו בעוה"ב, מיהא זה לא שייך אלא במי שכותל עוה"ז בתורת קבלת שכר אבל מי שהוא בבחי' הנ"ל שהוא מעלה כל מה שמזדמן לידו באופן שכל הברואים מצפים מתי יבואו לידו שעי"ז יתעלו למדריגה רמה נמצא דלאו בתורת מתן שכר אתו לידו, וע"ד שאה"כ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ופי' בהפלאה הכוונה שירדפו אחריו כדי לתקנם, א"כ אינו בדין שיתמעט עי"ז שכרו בעוה"ב, והנה כל המענג את השבת נמצא דעי"ז יזכה שיתעלו על ידו נכסים שהנחילהו השי"ת דעי"ז הם כלולים בו וע"י דביקותו בשרשו בכח מצות עונג שבת הוא מעלם עמו נמצא שיבואו לידו בבחי' ובאו עליך כל הברכות האלה והשגוך וכנ"ל, ופשיטא דאינו בדין שיוגרע חלקו עי"ז בעוה"ב, היינו דאמרו רז"ל כל המענג אה השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, דהיינו בלי שינוכה לו בשביל זה חלקו בעולם הבא, וא"ש בס"ד:
ג בשו"ע אפי' מי שצריך לאחרים וכו' צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, ועיין בשו"ע של הרב התניא דלכמה פוסקים כבוד ועונג שבת עיקרו מה"ת שהשבת הוא בכלל מקראי קודש שנאמר בשבת שבתון מקרא קודש ופי' מקרא קודש לקדשו ולכבדו בכסות נקי' ולענגו בעונג אכילה ושתי' והכי ס"ל להרא"ם בסי' מצוה קי"א, ולדעת הרמב"ם מקרא קודש הוא לקדשו בעשיות מלאכה אבל הכבוד והעונג הוא מדברי קבלה, ממה שנאמר וקראת לשבת עונג, ובקו"א הוכיח גם מפירש"י ע"פ זכור וגו' שפי' כב"ש מכלל דלכבדו במנה יפה הוא דאורייתא, ועיין לקמן בקי' ר"כ, מיהא נראה דמה שפירש"י אינו אלא אסמכתא, ועיין ברפ"ב דביצה דיליף מוכי' ע"ת זכרהו מאחר שבא להשכיחו עיי"ש, ומ"מ לד"ה הוא מיהת מצוה מד"ק ונפק"מ דאם מזדמן לפניו מצוה דרבנן, ומצות עונג וכבוד שבת, ואין לו מעות כדי צורך שניהם י"ל להקדים מצות עונג שבת דהיא מ"ע דאורייתא או עכ"פ מד"ק, ואמרינן בש"ס ר"ה דף י"ט דברי קבלה כדברי תורה דמיא:
ד במג"א ס"ק א' הביא בשם צ"צ אם הנכרים מייקרים שער הדגים נכון לתקן שלא יקנו דגים, והביא ראי' ממשנה ספ"א דכריתות ע"ש, הנה עיקר הראי' אינה ממשנה גופא, דהא ס"ל לכמה פוסקים דרשב"ג עפ"י דין הורה כן ומה"ט פסק הראב"ד בפ"א מה' מחוסרי כפרה דאין השאר עלי' חובה, ולשיטת הפוסקים דשאר עלי' חובה כמי אין ראי' דהא י"ל אינהו גרסו במתני' במילתא דרשב"ג והשאר עלי' חובה וכך הוא גירסת ר"ת ושיטת האשכנזים שהביאו התוס' בב"ב דף קס"ו ע"ש ורשב"ג לא חידש אלא שמותרת לאכול בקדשים ע"ש וא"כ אין ראיה מהמשנה, והצ"צ לא מייתי ראי' אלא מפירש"י שני דמשום עת לעשות לה' הפרו תורתיך לומד כן שלא כדין, מיהא ממה שהקשו בתוס' ב"ב דף קס"ו איך פליג רשב"ג אב"ש וב"ה דס"ל השאר עליה חובה, מכלל דס"ל דרשב"ג מדינא הורה כן ע"ש א"כ מוכח מהתוס' איפכא, ואפי' לפירש"י נמי יש להשיב על ראי' זו כמה תשובות, חדא אולי כשאח"כ הוזל השער הורה להתחייבות ששוב יביאו מה שהיו חייבות על כל לידה ולידה וא"כ לא היה ע"י הוראותו שום ביטול מצוה שלא היתה רק להלכה ולא למעשה, משא"כ הכא דעונג שבת שנתבטל לא יוכל להתקן עוד לאותו שבת, כן הקשה בס' ערל"נ למס' כריתות ע"ש, וזה יש לדחות דא"כ לא הוי שתק התנא להודיענו שאח"כ הורה שישלימו להביא על כל לידה ולידה, ובתשו' כ"ס סי' ל"ח הביא מורי הגאון ז"ל בשם הח"ס ז"ל שכ' עה"ג שו"ע שלו דאין הנדון דומה לראיה דהתם לא דרש לאסור אלא שאין השאר עלי' חובה, ומ"מ אם תרצה תביא גם השאר, ומסתמא כן עשו אחר שהחלו הקנים משא"כ הכא אם עבר השבת א"א לתקן. ועוד התם הוא להציל העני מאיסור כרת אבל הכא שאין יד העני משגת פטור הוא, מיהא נראה די"ל ראי' מהא דאמרי' ביומא דף פ"ה ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וכיון דאמרי' כן לענין חילול שבת כש"כ שי"ל כן לענין מצות עונג שבת דמוטב שיבטל עונג שבת א' כדי שיהא אפשר לו לענג אח"כ שבתות הרבה, וזה נ"ל ראי' נכונה לדינו של הצ"צ: