אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן כז

סימן כו

בין גאולה לגאולה, ירים השי"ת קרנו למעלה, יאר פניו אתנו סלה, כבוד הרב הגאון המפורסים כבוד ש"ת מו"ה יוסף ליב סופר נ"י האבדק"ק פאקש יע"א. מכתב הד"ג היגיעני ביום אורה ושמחה ליהודים וגם ביום שלאחריו סמכוני באשישות ע"כ לא יכולת ליקח מועד לעיין בו ולירד לעומקו להשיב כדת של תורה עד כה:

ע"ד אשר ביקש הד"ג לחוות דעתי להלכה למעשה, ע"ד ביהכ"נ שבעירו אשר עומדת זה יותר ממאה שנה שהוא נבנה על עמודים נאים ומהודרים. ולמעלה כיפה וועלבונג, וב"ה אין בו שום תילה ולא עלה בו הפורץ. וגם הוא גדול לפי ערך העם רק בר"ה ויוה"כ הוא קצת בדוחק, אבל בעבור זה לא היה עולה כלל על דעת האקרוינו להרחיבו ומכש"כ לסתרו ולבנותו מחדש, רק העזרת נשים היא קטנה מהכיל בפרט בימים הקדושים הוא סכנה, וגם שופטי העיר כבר צוו להאקרו"ט שאם לא ירחיבו העז"נ יהיו מוכרחים לסוגרה, ורוצים האקרו"ט לסתור עמודי הביהכ"נ של אנשים ולהפיל הוועלבונג ולהגביה כל הכתלים ולעשות גזוזטרא שקורין גאלעריא מג' צדדים כנהוג ברוב מקומות בבתי כנסיות שבמדינתנו, ומעכ"ת מתחלה לא הסכים לזה כמבואר בסי' קנ"ב שאסור לסתור דבר מביהכ"נ אא"כ עשה ע"מ לבנות ביהכ"נ של אנשים אבל לסתור של אנשים כדי לבנות לח"כ אסור, וגם מפני הרבה טעמים גלויים ונסתרים. ודברי מעכ"ת עשו רושם והסכימו בתחילה שלא לסתור מאומה מביהכ"נ של אנשים רק יסתרו העמודים והוועלבונג של עזרת נשים, שגם שם נבנה כמו הביהכ"נ של אנשים, ויקחו מקום פנוי מהרחוב להרחיב הנח"כ, אבל אומן מופלג מפעסט אמר שזה אי אפשר לעשות כי אם יסתרו העמודים של מח"ב אז גם ביהכ"נ של אנשים הוא מסוכן וגם מטעם חוקי המדינה לא יתירו לילך בביהכ"נ כזו שחצי וועלבונג הוא חסירה מפני הסכנה, ע"כ חזרו האקרו"ט להתיר להם כמו שעלה בדעתם בראשונה לסתור כל הוועלבונג וגם העמודים ולהגביה הכתלים כדי לעשות גזוזטרא "גאלעריא" ומבטיחים לעשות הכל עפ"י דת ודין שבשו"ע במחיצות גדולות וסריגות עבות לצד הביהכ"נ, ולפי מ"ש הד"ג נצמח עי"ז גם הרחבת מקום בביהכ"נ של אנשים כי ע"י שמסתלקין העמודים העבים אשר הוועלבונג נטען עליהם מתרחב המקום ויתוספו כמה ספסלים, ויש בזה תיקון ביהכ"נ כי ברוב עם הדרת מלך והרבה אינם מתפללין בביהכ"נ מפני הדוחק ובימים נוראים הרבה מתפללין בביהמ"ד של בחורים מפני רוע האויר המזיק להם מפני חולשתם, וגם הרבה א"א להם לקיים הפסיעות והשתחואות המבוארי' בשו"ע א"כ אפשר דלשיטת הסוברים דכל להרחיבו הו"ל כחזו ביה תיוה' אפשר להתיר גם בכהא"ג. והד"ג פתח בכחא דהתירא, וכבר היו פתוחים לפניו שערי תורה של רבותינו בעלי תשובות האחרונים המדברים בזה, ובקש הד"ג לחוות דעתי העני' ואף עלי למהר ולהחיש תשובתי, ואני מוקף טרדות אגודות אגודות דקיימין עלי ככסלא לאוגיא, ואיני מופנה אפי' מצד אחד, מ"מ א"א לי לסרב לכבודו של הד"ג ולכבוד עדתו המפוארה ע"כ אמרתי אאעבור פרשתא דא ואתני' ואחקורה, ואת אשר ישים השם בפי אותו אשמורה, בו בטח לבי ונעזרתי מחשכי להאירה, יאר פניו אתנו סלה. בנר מצוה ואור תורה:

ואען ואומר דבכל סתירת ביהכ"נ צריכין לדין במילי דבי כנישתא משום ב' דברים, חדא משום איסורא דאית בי' מחמת לאו דלא תעשון כן לי"א, ותו משום טעמא דפשיעותא, וטעמא דצלויי דאיתא בריש בבא בתרא, ומתחילה נבוא לעיין בטעמא דאיתפרש בגמ' בהדיא, ושוב נבוא לעיין אי שייך בנ"ד טעמא דל"ת כן, והנה בפ"ק דב"ב דף ג' ע"ב גרסינן אר"ח לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתא, א"ד משום פשיעותא, וא"ד משום צלויי, ואמרינן מאי בינייהו, א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתא כ"ה הגירסא בספרים שלנו, והנה הרמב"ם והרי"ף והרא"ש והטור פסקו כטעמא דפשיעותא כמבואר בב"י, מיהא היכא דיש להם ביהכ"נ אחרת קבוע להתפלל, בהא פליגו הפוסקים לדעת הר"ן והרשב"א טעמא דפשיעותא לאו דחיישינן שמא לא יבנו ביהכ"נ כלל דלפשיעותא שלא יבנו ביהכ"נ כלל להא לא חיישי', אלא דחיישי' שיתרשלו לבנותה לאלתר וביני ביני לא יהיה להם מקום לצלויי ולדברי' אם הי' להם ביהכ"נ אחרת קבוע גם טעמא דפשיעותה ל"ש אולם הב"י כ' דהטור פליג על הר"ן וס"ל גם בזה חיישי' לפשיעותא עיי"ש, ותלי' בגירסת הגמ' אי גרסינן א"ב דאיכא דוכתא לצלויי, או א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתא ועיין בתוס' ד"ה הג"ה בי קייטא, דמבואר בהדי' לחד פירושא דס"ל נמי כל שיש להם ביהכ"נ אחרת קבוע לא שייך טעמא דפשיעותא וכ"כ שם המהרש"א והמהר"ם לובלין לפרש דבריהם, אלא דהטו"ז ברס"י קנ"ב ס"ל דלכו"ע היכא דאיכא ביהכ"נ אחרת מותר אליבא דכו"ע אפי' לגירסת בי כנישתא אחריתא, היינו ביהכ"נ ארעי, אבל ביהכ"נ אחרת קבוע ל"ח לפשיעותא אליבא דכו"ע וכ' שם דגם הרא"ש והטור ס"ל כן וליכא מאן דפליג בזה, ונוראות נפלאתי בזה על הטו"ז דהא מבואר שם במהרש"א ובמהר"ם לובלין דהרא"ש פליג על התוס' בזה, וכן מוכח בהדיא ממש"כ הרא"ש דמרימר ומר זוטרי דסתרי ובנו בי קייטא בסיתוא, ובי סיתוא בקייטא, ע"כ לא ס"ל טעמא דפשיעותא עיי"ש, ואי ס"ד כשיטת הר"ן א"כ אין ראי' דלית להו טעמא דפשיעותא דהא התם הי' להם ביהכ"נ אחרת קבוע: ולכאורה היה נראה לומר כיון דהך בי קייטא לא הי' ראוי להתפלל בו בימי החורף כדפירש"י שם א"כ כיון דעכ"פ חיישי' מיהת לפשיעותא דהתרשלות ניחוש שמא יתאחרו מהבנין ושוב לא יהי' להם ביהכ"נ כשיגיעו ימי החורף, אע"כ דגם לפשיעותא דהתרשלות לא חיישינן, ואכתי י"ל דהיכא דיש להם ביהכ"נ אחרת ל"ח לפשיעותא גם להרא"ש ולכאורה צ"ע בזה על המהרש"א והמהר"ם לובלין הנ"ל, אבל אחרי העיון נראה דדבריהם נכונים, כיון דלשיטת הר"ן אמרי' היכא דיש להם ביהכ"נ אחרת ל"ח לפשיעותא, ולכאורה קשי' אדרבה נימא איפכא כיון דיש להם ביהכ"נ אחרת יסמכו על ביהכ"נ האחר, וכש"כ דאיכא למיחוש לפשיעותא וע"כ צ"ל דס"ל להר"ן כיון דיש צורך לב' בתי כנסיות, ואותו ביהכ"נ אחרת אינו כולל את כולם אלא בדוחקא שוב לא חיישי' לפשיעותא שלא יבנו כלל, ולהתרשלות שיאחרוהו ולא יבנו מיד ל"ח בזה דמאי כולי האי כיון דעכ"פ יש להם דוכתא לצלויי מיהת בדוחקא, א"כ שפיר הוכיחו דהרא"ש לא ס"ל בזה כהתוס' והר"ן הנ"ל דא"כ שוב לא מוכח דמרימר ומ"ז ל"ח לטעמא דפשיעותא, דודאי דוחק לומר דהאי בי קייטא לא הי' ראוי להתפלל שם בימות החורף אפי' בדוחקא, וכן להיפוך כדמשמע נמי מפי' רש"י דלא הי' העיכוב בימות הקיץ אלא מחמת האויר ששולט שם עיי"ש, ובימות החורף מחמת שהיו חלונות מועטים ע"ש, אבל עכ"פ הי' ראוי מיהת להתפלל בדוחק כמו בעיר שיש להם ב' בהכ"נ ומתצמצמין להתפלל בביהכ"נ אחת, ולדעת התוס' והר"ן דל"ח בזה לפשיעותא א"כ לא מוכח כלל דמרימר ומ"ז לא ס"ל לטעמא דפשיעותא:

אע"כ דהרא"ש לא ס"ל בזה כשיטת התוס' והר"ן, ושפיר כ' המהרש"א ומהר"ם, ודברי הטו"ז צ"ע:

וראיתי בתורת חיים שהקשה על שיטת הר"ן והתוס' הנ"ל מהא דפריך הש"ס ובבא בן זוטא איך אסבי' לי' עצה להורדס, דהא לא חיישי' לפשיעותא שלא יבכה כלל, ולענ"ד דלא קשה מידי דע"כ לא כתב הר"ן כן אלא גבי ביהכ"נ כיון דאינו תלוי בדעת אחרים אמרי' לא נחשדו ישראל על כך שישארו הביהכ"נ בחורבנא ולא יבנוהו כלל, ולהתרשלות לא חיישי' דמאי כולי האי כיון די"ל דוכתא לצלויי, משא"כ בסתירת ביהמ"ק דהי' תלוי בדעת מלכות רומי, וכמבואר שם בש"ס דשדרו לי' אי עדיין לא בנית שוב לא תבנה, שפיר איכא למיחוש לפשיעותא דהתרשלות ולא יבנה בזריזות מיד וביני ביני יעכבוהו מחמת גזירת מלכות רומי' יעויי"ש. וע"ז משני שאני מלכותא דלא הדר' בי' וכיון שקיבל עליו לבנותו בזריזות קודם שיהא באפשרות להשליח לילך ולשוב, שוב ל"ח לפשיעותא, וראיתי בפרימ"ג סוף סי' קנ"ב באשל אברהם שהקשה מאי משני שאני מלכותא וכו' אכתי כלית דוכתא לצלויי דמי איך הי' מקריבין תמיד וקטורת בכל יום וכ"ת איה"נ דטעמא רק משום פשיעותא הא בורכא דאכתי איך ביטלו מ"ע בכל יום בשעת הבנין, והנה אישתמיטתי' דכבר הקשה כן בס' תו"ח שם, וכ' לתרץ דהא קיי"ל בפ"ב דשבועות מקריבין אעפ"י שאין בית וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' ביהב"ח, והפרימ"ג בעצמו הרגיש בתי' זה אלא שסיים ועיין בהשגות הראב"ד שם וצ"ע, משמע דקושייתו מיהת קיימת לשיטת הראב"ד דפליג על הרמב"ם וס"ל נהי דקדושת עזרה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא היינו דוקא קדושת הארץ אבל קדושת המקדש לא קידשה לעתיד לבא עיי"ש, ולפי"ז אין מקריבין אא"כ יש בית, אבל גם זה לק"מ דהא עכ"פ הי' אפשר לעשות קלעים כמו שכ' שם בתו"ח ממאי דאמר ר"א שמעתי כשהיו בונים עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרה, ועוד נראה פשוט דהראב"ד לא ס"ל דקדושת המקדש בטלה אלא משעת חורבנה ואילך ומקרא דבאו בה פריצים וחיללוהו, וכן מבואר שם בלשון הראב"ד משום דידע עזרא שהמקדש עתיד להבנות ולהתקדש קדושת עולמים בכבוד השם ית', אבל על כל הזמן שישראל היו שרויין על אדמתן וסתרו הביהמ"ק ע"מ לחזור ולבנותו דל"ש האי טעמא, ודאי מודה הראב"ד דקדושת עזרה קידשה כל האי שעתא ושפיר הי' מקריבין אע"ג שאין בית, וא"כ עיקר קושי' הש"ס אינו אלא לטעמא דפשיעותא, והשתא דאתית להכא, א"כ מזה גופא יש ראי' לשיטת הרא"ש והטור דאפי' לפשיעותא דלא יבנו כלל כמי איכא למיחש, דהא לשיטת הר"ן דלפשיעותא לעולם לא חיישי', ולמ"ד טעמא משום פשיעותא היינו דמתרשלו מלבנותה וביני ביני לא יהי' להם מקום להתפלל, א"כ קשי' מאי פריך הש"ס ובבא בן בוטא היכי אסבי' לי' עצה להורדת וכו' הא ע"כ צ"ל דלא ביטלו התמיד בשביל זה דאל"כ בלאו הכי קשי', ותו דאכתי לא משני מידי, וא"כ גם טעמא דפשיעותא ליכא דהא כל עיקר טעמא דפשיעותא אינו אלא משום דביני ביני לא יהי' מקום לצלויי, והתם לא שייך זה א"כ לק"מ קושי' הש"ס, אע"כ כשיטת הטור והרא"ש הנ"ל, וצע"ג, והכי ס"ל להמג"א בס"ק א' בפשיטות דאפי' יש לו ב' בהכ"נ אסיר וכ' דכ"מ בגמ', ומה שכ' הטו"ז ראי' ממה שכ' הרמ"א בסי' קנ"ג דביש להם אחרת מותר לסתור הישנה כ"כ המג"א שם ס"ק ט"ז אמש"כ הרמ"א וכ"ז לא איירי אלא כשיש להם ביהכ"נ אחרת, פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם ביהכ"נ אחרת מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור האחד אסור עיי"ש:

ותו נ"ל דלשיטת הרמב"ם והשו"ע ע"כ א"א לומר דביש להם ביהכ"נ קבוע מותר לסתור האחרת, דיל"ד בלשון הרמב"ם פ"א מה' תפלה וכן הוא לשון השו"ע שכ' שמא יארע לשם אונס ולא יבנו האחרת מפני מה שינו מלשון הש"ס דהטעם משום פשיעותא. תו ק"ל דבש"ס קמבע"ל שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי מאי וקפשוט לאיסורא, משום דזימנין מתרמי לה פד"ש, ואמאי לא הביאו הרמב"ם והשו"ע הך פשיטות האיבעי' בהדי', ונהי דבה' מתנ"ע פ"ה הי"א וכן בש"ע יו"ד סי' רנ"ב מבואר דמותר למכור עצים ואבנים המוכנים לביהכ"נ לצורך פד"ש, מ"מ אכתי לא מוכח דחיישי' דילמא מתרמי להו פד"ש, וכיון דבש"ס קמבע"ל הו"ל להביא כאן בהדי' הך מילתא דאפי' בכהא"ג אסור לסתור, תו איכא למידק בהא דאמרי' במגילה דף כ"ו ע"ב רמי ב"א הוי קא בני בי כנישתא הוי האי ביכ"נ עתיקא הוי בעי למסתרי ולאתויי ליבני וכשור מינה ועיולי להתם וכו' וקמבע"ל הא דר"ח דלא לסתור אינש ביכ"נ עד דבני בי כנישתא אחריתא התם משום פשיעותא כהא"ג מאי ומסקי' בגמ' לאיסורא, ופלא על הרמב"ם והשו"ע שלא הביאו הך איבעי' ופשיטותי'. והנה הרמ"א הביא כן בשו"ע סי' קנ"ב אבל על המחבר קשי' וכן על הרמב"ם ומתוך כך נ"ל עפ"י מה דפליגי הב"ח והמג"א בס"ק ה' היכא דעומד באמצע הבנין אי חיישינן לפשיעותא, וס"ל להב"ח בפשיטות דבעומד באמצע הבנין ל"ח לפשיעותא, וכבר כתבו המחהש"ק וכל האחרונים דהמג"א שגה בכוונת הב"ח דאין כוונתו דישן עומד באמצע בנין החדש, אלא כוונת הב"ח דכבר התחיל לבנות החדש אלא שלא נגמר עדיין, ובזה פשיטא לי' להב"ח דל"ח לפשיעותא, אלא דהאיבעי' נפשוט לאיסורא משום טעמא דצלויי והיכא דאית לי' דוכתא לצלויי שרי בכהא"ג, והמג"א ס"ל דנהי דל"ח לפשיעותא מ"מ חיישי' לאונסא עיי"ש. והנה קושיות המג"א על הב"ח כולם צ"ע אפילו לפי' האמת שבב"ח כמו שיתבאר לפנינו בס"ד, והשתא י"ל בפשיטות דבהך עובדא דהתם הו"ל דוכתא לצלויי והא נמי הוי פשיטא לי' להש"ס דבכהא"ג ליכא נמי טעמא דפשיעותא אלא דקמבעיל אי מ"מ חיישי' מיהת לדילמא מתרמי אונסא, וקפשיט איסורא דנהי דל"ח לפשיעותא וחזר חיישינן לאונסא, והשתא ניחא שפיר הא דלא כ' הרמב"ם והש"ע טעמא דפשיעותא. דס"ל דלאחר שנפשוי האיבעי' שם במגילה דחיישי' לאונסא וטעם זה כולל יותר ושייך בכל גונא אפי' כבר עומד באמצע הבנין ואפי' איכא דוכתא לצלויי, והשתא לא הוצרכו נמי להביא הך איבעי' דשריגי ליבני וכו' דע"כ לא קמ"ל בב"ב אלא משום דהתם לא קאי אלא לטעמא דפשיעותא אבל למאי דמסקי' במגילה דחיישינן נמי לאונסא, פשיטא דאין נפק"מ אי קיימי שריגי וליבני, וא"ש הכל בפשיטות דהאי טעמא דשמא יארע להם אונס הוא כולל הכל, והשתא דאתית להכי ממילא מוכח דלהרמב"ם והשו"ע דכ' זה הטעם בודאי אין נפק"מ אי יש להם שני ביהכ"נ דהא מ"מ טעמא דאונסא מיהא שייך בכל ענין, וניחא בזה גם קושי' הב"ח על הרמ"א שכ' דאסור ליקח אבנים מביהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה, דהו"ל לומר דוקא היכא דליכא דוכתא לצלויי כדמסיים בהג"א שממנו מקור דין זה, ולהנ"ל א"ש דמוכח מהרמב"ם הנ"ל דע"כ לא ס"ל כהג"א בזה, והגם שמה שכ' נוטה קצת ממה שכתב המג"א דהא למג"א גם פשיעותא שייך אפי' בכהא"ג מ"מ הצד השוה שבהם דאפי' בכהא"ג לא יסתור אינש בכ"נ, אי משום פשיעותא כמ"ש המג"א אי משום אונסא כדמוכח מהרמב"ם השו"ע, ומה שכ' המחהש"ק ליישב קושיי' המג"א על הב"ח בהא דל"ק בגמ' איכא בנייהו כשעומד באמצע הבנין והיינו כשכבר התחיל בנין החדש (הנה לפי מ"ש לק"מ דלמאי דקאמר בב"ב הטעם משום פשיעותא איה"נ דל"ש לומר הך איכא בינייהו) וכ' המחהש"ק דמצינן כ"פ דהומ"ל גם איכא בינייהו אחרינא, נראה דאינו מספיק דעיקר קושי' המג"א דהול"ל איכא בינייהו איפכא דלטעמא דצלויי אסור ולטעמא דפשיעותא שרי, א"ו דגם בכהא"ג שייך פשיעותא, ועכ"פ לדינא הדבר ברור כמ"ש המג"א וכן מוכח בהדי' מפירש"י בשמעתא דב"ב שם בד"ה משום פשיעותא דפירש"י דילמא מתרמי אונס ופשעו, וכבר כ' הח"ס ז"ל בתי' לב"ב שם פירוש לפירושו דמתרמי אונס פד"ש ויהיו אנוסים למסור אפי' כשורי וליבני שכבר הכינו ושוב יפשעו ולקבץ ממון אחר, ולזה נתכוין המג"א בסי' קנ"ב ונהי בהבנת דברי הב"ח שגה המג"א במח"כ מ"מ בעיקר הדין צדק המג"א בלי ספק עכ"ל, ולפי מ"ש מדוקדק טפי הא דהוצרך רש"י לפרש כך משום דקאמר בש"ס א"ב דאיכא דוכתא לצלויי, ול"ק נמי א"ב לאידך גיסא, משו"ה פירש"י כנ"ל דלא מצי למימר א"ב דנהי דמשום פשיעותא ל"ק, מ"מ לאונסא מיהא חיישינן עכ"פ מוכח לדינא בכ"א אסור אי משום פשיעותא או משום אונסא:

והשתא בנ"ז אפי' אית להו דוכתא לצלויי ואפי' את"ל דביהמ"ד של הבחורים הו"ל כבי כנישתא אחריתא מאחר שהוא מקום להתפלל, מ"מ פשוט דזה לא מהני מידי להקל, ל"מ לשיטת הרמב"ם והשו"ע והמג"א ורש"י וכ"ה שיטת הטור והרא"ש דאפי' בב' בכ"נ אסור כמו שכ' אלא אפי' נימא כשיטת הרשב"א והר"ן והטו"ז נמי נראה פשוט דאין שייך בזה קולת הר"ן דנהי דהבעה"ב יהי' להם מקום קבוע להתפלל, מכל מקום לאידך גיסא הבחורים יהי' נדחים משם ממקום קביעותם בלימוד הישיבה, וגם מספקא לי היכא דאית להו דוכתא לאנשים ולא לנשים אי מהני בזה להך טעמא דצלויי, וכש"כ אם באנו להקל לסתור ביהכ"נ של גברי משום הרחבת ביהכ"נ של נשים, א"כ ע"כ צ"ל דגם ביהכ"נ של נשים יש לה קדושת ביהכ"נ גמור, א"כ ע"כ צריך לייחד גם להם דוכתא לצלויי כל ימי הבנין נמצא קילו, חומרו, וראיתי בתשו' מהרי"א ח' או"ח סי' כ"ח וכ"ט שרצה לצדד לחלק בין יחיד לציבור. משום דרבים מדכרי אהדדי ליכא למיחוש כ"כ לפשיעותא כדאיתא סברא תו בעירובין דף ג' וכ' דהכי דייק לישנא דר"ח לא ליסתור אינש יחיד דייקא, ולענ"ד אין זה דיוק כלל מלבד מה שהרגיש שם בעצמו דהא הש"ס בעירובין שם קאמר נמי סברא לאידך גיסא דברבים י"ל דהו"ל כקדירה דבי שותפי וכו', בלאה"כ נראה לי דלרבותא נקט לא לסתור אינש דהא החשש הוא אפי' שריגי ליבני משום דלמא אתרמי להו פד"ש, וכ"ז לא שייך אלא בציבור דמצות פד"ש רמיא עליהו, ועפ"י דין מחויבין למכור ליבני והדורי וכשורי משום מצות פד"ש, אבל ביחיד הו"א כיון דמצות פד"ש לאו עליו לבדו רמי' דהא הכל מחוייבין להשתדל במאודם. ולהשתתף במצוה א"כ מהיכ"ת נחוש לזה קמ"ל דאפי' ביחיד נמי חיישי' דלמא מתרמי לי' מצוה כזו וז"פ, מיהא בלא"ה מוכח בש"ס ופוסקי' דאין חילוק כלל להקל בביהכ"נ של ציבור, ואין מן הצורך להאריך בזה:

ואכתי צריכין אנו לברורי אי יש לנו צד להקל מחמת דחיקות המקום שצריכין להיות עומדים צפופים בעזרת אנשים וכמו כן בעזרת נשים א"א בשום אופן שתכיל את כולם ויש בזה משום שני צדדים, אי דחיקת המקום מיחשב כמו תיוה' וכן אי מותר לסתור ביהכ"נ של האנשים כדי להרחיב העז"נ, והנה הרא"ש בפ"ק דב"ב כ' דפשיטא דכל בנין דא"א לבנותו בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין שרי. והכי ס"ל להתוס' שם בד"ה בי קייטא שכ' בי קייטא ובי סיתוא הו"ל כמו תיוהא וע"ש במהרש"א ומהר"ם דלהאי פירושא לא הי' להם אלא ביהכ"נ א' ובכל חצי שנה היה סותרין אותו ובנו אותו ומשנים בניינו מבי קייטא לבי סיתוא ומבי סיתוא לבי קייטא כפי הצורך. אלא דלכאורה לא משמע כן ברמ"א שם בהגהת השו"ע ואפי' לא רצו אלא לסתור רק מחיצה אחת להרחיבו נמי דינא הכי, משמע דלא ס"ל כהרא"ש הנ"ל אלא דתיוהא ממש בעי' אבל אחרי העיון נראה דאין מזה ראי' דהרמ"א פליג על הרא"ש דהרמ"א לא מיירי היכא דא"א לבנות בלא סתירה, ולא נחית אלא לאשמעי' דאפי' סתירת כותל א' נמי אסור והא דנקט להרחיבו אורחא דמילתא נקיט, וכן מוכח ממה דמציין שם מקור הדין רי"ו וב"י בשם הרמב"ם, ובאמת בב"י וברמב"ם לא נזכר כלל בדבריו הך כדי להרחיבו והכי הו"ל לרמ"א לציין ואפי' לא רצו לסתור רק כותל א' ע"ז הו"ל לציין רמב"ם ורי"ו, ושוב הול"ל ואפי' להרחיבו נמי דינא הכי וע"ז הו"ל לציין רי"ו, אע"כ דס"ל לרמ"א דאפושא פלוגתא לא מפשינן וכו"ע ס"ל כן. אבל היכא דא"א לבנות בלא סתירה, ובאופן דההכרח להרחיב את הבנין י"ל דכו"ע מודו דהו"ל כמו תיוהא, וראיתי שכ' כן גם מרן בתשו' כ"ס ע"ש, וכן מוכח מהטו"ז ס"ק ב' במעשה בעיר א' שהיו יהודים דרים חוץ לחומה, ואירע שנתיישבו תוך החומה וביהכ"נ היה חוץ לחומה וכ' ג"כ דאין לך תיוהא גדולה מזו, וכ' כן בפשיטות בלי שום ראי' ופקפוק ומן התימה איך לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב הטו"ז לדבר ממה שמבואר ברמ"א שם במקומו דאפי' לא רצו לסתור רק מחיצה א' כדי להרחיבו נמי דינא הכי, אע"כ דאין ענין זל"ז ואין זה נסתר כלל מדברי הרמ"א, וכן כתב בפרימ"ג שם דאם א"א בלא"ה וביהכ"נ זו קטן מהכיל יש לצדד, אלא דמ"מ צלע"ג על הפרימ"ג דהא בס"ק שלפני זה הביא דברי המג"א בסי' קנ"ג אות ד' וכ' דליש אוסרים שם י"ל דכאן דיעבד הוי שביהכ"נ הראשון קטן להם וכדומה, דאז רשאין אח"כ אפי' למכור הישנה עכ"ל, א"כ מיירי בשו"ע בכהא"ג, וע"ז כ' רמ"א הגה הנ"ל א"כ מוכח דס"ל להרמ"א דאפילו אם ביהכ"נ זו קטן מהכיל וצריכין להרחיבו נמי דינא הכי, גם מה שכ' הפרימ"ג דכן משמעות הרא"ש צע"ג איך הביא כן מהמשמעות, והא כן מפורש יוצא בדברי הרא"ש בהדי', ואולי משום דאינו מפורש בהרא"ש דצריכין להרחיבו משום שהוא קטן מהכיל, לא כ' כן אלא ממשמעות, אלא דמ"מ הא גופא קשי' מנ"ל להרא"ש לומר כן הא בש"ס לא איתפרש התירא אלא בחזר בי תיוהא וכ"פ רש"י דכותליו נטוים לפול, וראיתי שמע"כ הד"ג הרגיש ג"כ בהערה זו וכ' דמשמע לי' להרא"ש כן מדקאמר חזו בי' תיוהא ול"ק דאית בי' תיוהא משמע דאפי' חזי בי' איהו לחודא וכבר הקדימו בדיוק זה בתשו' מהרי"א סי' כ"ט וכן בהא דקאמר שם גבי בבא בן בוטא תיוהא חזי בי' משמע איהו לחודי' חזי בי' תיוהא אלא שכ' דתרי שנויי דש"ס פליגי אי בעי' שיהי' דוקא תיוהא ממש הניכר לכל העולם, ואנן קיי"ל לקולא, ולענ"ד נראה די"ל עוד דודאי אידך שינוי דשאני מלכותא דלא הרי זהו הוא תי' פשוט ומרווח יותר ממה דנימא דהוי חזי בי' תיוהא, מיהא כבר כתבתי לעיל בשם הפרימ"ג דלטעמי דצלויי מאי אהני לן דמלכותא לא הדרי בי' תינח לטעמא דפשיעותא אבל לטעמא דצלויי מאי איכא למימר דהא לא הו"ל דוכתי להקריב קרבנו:

וכתבתי דאתי' כמ"ד מקריבין אעפ"י שאין בית, מיהא זה תלי' בפלוגתא דתנאי, ובפלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהבאתי לעיל וא"כ י"ל בזה פליגי הני תרי לישנא בגמ' ודו"ק:

אמנם מה שהקשה הד"ג עוד על הרא"ש במה שכתב וכן כל בנין שא"א לבנות בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין כי הא דר"א חזי תיוהא בכנישתא דמתא מוחסי' וכו' מאי ראי' מייתי מהא דרב אשי דהא התם הוי תיוהא ממש, ואכתי מנ"ל דהרחבת הבנין נמי דינא הכי, הא בורכא הוא, דמה שכ' הרא"ש כי הא דר"א לא קאי אדלעיל אלא מילתא באפי נפשא הוא, מתחילה כ' הרא"ש וכן כל בנין שא"א לבנות בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין, וזה סוף הענין ושוב מתחיל דיבור בפ"ע וציין הרא"ש כי הא דרב אשי, וז"פ וברור, ובמק"א כתבתי בזה פרפרת נאה עפ"י מה דאמרי' בפ"ק דשבת אמר רבא ב"מ אמר רחב"ג אשר כל עיר שגגותי' גבוהים מביהכ"נ לסוף חריבה ואמר רב תשי אנא עבדינא למתא מחסי' דלא חריבה. וכ' שם הרא"ש בשם ר"ח שציוה להגביה הביהכ"נ, ולפי"ז י"ל היינו תיוהא דחזי בי' רב אשי בכנישתא דמתא מחסי' כיון שהוצרכו להגביה הכתלים וחזי ר"א דהיסודות א"א להם להחזיק בנין גבוה כל כך משו"ה הוצרכו לסתור, והאי חזי בי' תיוהא דקאמר ע"ד ולבי ראה הרבה וגו' וחזי בי' הוא לשון מושאל, וא"כ י"ל הא דקאמר הרא"ש להרחיב הבנין כי הא דרב אשי, אין כוונתו להביא ראי' מדברי רב אשי אלא ה"ק היכא דצריכין להרחיב את הבנין כי הא דרב אשי חזי בי' תיוהא וכו' בכהא"ג נמי שרי כנ"ל נכון, אבל הפשוט נ"ל כמו שכתבתי, עכ"פ יוצא לנו מזה דכל היכא דצריכין להרחיב את הבנין מחמת שהוא קטן מהכיל יש לנו עמודים גדולים לסמוך עליהם:

וכ"ז היכא דביהכ"נ של האנשים הוא קון מהכיל אבל היכא דמחמת זה לא הי' מן ההכרח להרחיבו, והרחבת הבנין אינו אלא מחמת העז"נ בזה נפלו ברברוותא וכבר איפלגו בזה גאוני בתראי לענין אי מותר לבנות על מקום ביהכ"נ של אנשים, עז"נ, וכבר הביא הד"ג בזה מקצת תשובות רבותינו האחרונים. ומ"ש דבתשו' דב"ח ח"ר או"ח סי' ג' מחמיר ובח"ב סי' י"ד מקיל שגם עז"נ יש לה קדושה ולא הוי הורדה מקדושה, לא דק בזה, דאדרבה המעיין שם יראה בהדי' שכ' להיפוך מזה, דלעשות מביהכ"נ דאנשים ביהכ"נ דנשים הוי הורדה מקדושה חמורה דאינו דוחה כבוד דביהכ"נ של אנשים כידוע לכל מבין בחוש, וגם יש הרבה דברים של דבר שבקדושה שקבועים דוקא בעא"כ ולא במח"כ וכו' ולכן בודאי אין משנים וכ"כ כמעט כל אחרונים וגם בדורותינו ראיתי כמה תשובות שאסור להוריד מעזא"נ לעז"נ וגם אנכי בעניותי מן המנוי וכו', ולא פלפלו רק באיזה אופן להתיר אבל לא ראיתי מאן דמתיר בלא מכירה א"ד שם, באופן שנפלאתי מאוד על מעכ"ת איך כתב בשם הדב"ח מהיפוך להיפוך, והנה בתשו' דב"ח הנ"ל הביא ראי' לזה מש"ס מגילה דף כ"ד ממה דאיתא התם אין מוכרים את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דר"מ א"ל א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה, ומבואר שם בפירש"י דה"ק רבנן אי איכא למיחוש בין רב למעט ה"כ איכא למיחוש משום ברוב עם הד"מ אפי' מעיר גדולה לקטנה ולא משכחת מכירת ביהכ"נ, אע"כ דלא חיישי' דכיון דשקל דמי ומעלה להו בקדושה מעולה כל דבר לוקח עביד, אלמא דלרבנן מתירין רק משום דבמכירה מעלה הדמים בקדושה מעולה אבל בלא מכירה הוי הורדה אפילו מעיר גדולה לעיר קטנה, וא"כ בשלא מכרו לכ"ע אסור לעשות מביהכ"נ דאנשים ביהכ"נ דנשים, לרבנן דקיי"ל כוותייהו, וסיים שם דדבר פשוט הוא ולא יכחישנו מי שיש בו ריח תורה, עכ"ל, ונוראות נפלאתי על מרן הקדוש בזה, דבאמת מבואר בסי' קנ"ג בטו"ז ס"ק ו' היפוך מזה דלרבנן דר"מ אין איסור בשל כרכים אלא במכרו בענין שלא יהי' אח"כ ביהכ"נ אבל אם יהי' ביהכ"נ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ בפ' בה"ע דף כ"ד עכ"ל, וכן מבואר במג"א שם ס"ק כ"ו ת"ל ומיהא דעת הפוסקים משל רבים לשל יחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהג"ה עכ"ל, הן אמת דראייתו מרמ"א צע"ג דרמ"א לא כ' כן אלא בס"ת דבזה אין נפק"מ בקדושתה בין של יחיד לשל רבים ואין ראי' מזה לביהכ"נ וכבר הרגיש בפרימ"ג שם. אבל מ"מ המג"א כ' מיהת דלהלכתא משל רבים לשל יחיד שרי, ואיך כ' הדב"ח בפשיטות כל כך דלרבנן אסור משל יחיד לשל רבים, ואפי' מעיר גדולה לעיר קטנה:

שבתי וראיתי דגם דברי הטו"ז והמג"א צע"ג שכתבו כן בפשיטות ובאמת הוא פלוגתא בין רבותינו הראשונים שם, דדעת בעה"מ בר"פ בה"ע דלרבנן דקיי"ל כוותייהו מותר לעשות ביהכ"נ משל רבים לשל יחיד, אבל הראב"ד שם השיג על הבעה"מ, וכן הרמב"ן והרשב"א שם פליגו ע"ז וס"ל כמ"ש בתשו' דב"ח הנ"ל להוכיח כן מפירש"י, וכבר הרגיש גם בזה בפרימ"ג שם, וכן בתשו' בית שלמה סי' כ"ח, אבל מ"ש בזה הדב"ח דדבר פשוט הוא, הוא דבר תמוה מאוד כיון דהטו"ז והמג"א פסקו להיפוך וכן הוא שיטת הבעה"מ, איך דחה זה בשתי ידים, עכ"פ מיהת לשיטת רש"י והרמב"ן והרשב"א דס"ל משל רבים לשל יחיד אסור לשנויי אליבא דרבנן שפיר דן בתשו' דב"ח דכש"כ דאסור לשנות משל אנשים לשל נשים.

אמנם בתשו' בית שלמה סי' כ"ח ראיתי שכ' להיפוך וזה דאפי' אם נחליט שלא כדעת הבעה"מ והמג"א והטו"ז ונימא כשיטת הסוברים דלרבנן משל רבים לשל יחיד אסור זה דוקא לענין ביהכ"נ של יחיד דאין אומרים בה קדושה וברכו. אבל בעז"נ גם הנשים עונים קדושה וברכו, י"ל גם לדידהו מותר לשנות, ואף שי"ל דביהכ"נ של אנשים קדושתו חמורה דכל בי' עשרה שכינה שרי' מקרא דאלקים נצב בעדת אל, ונשים לאו בכלל עדה דהא אין מצטרפין לעשרה, מ"מ כיון דלכמה פוסקי' אף לביהכ"נ של יחיד מותר לשנותה, כש"כ לביהכ"נ של נשים לדידהו, א"כ י"ל אף להחולקין על בעה"מ מ"מ מודו דמותר לשנות לביהכ"נ של נשים דקדושתה חמורה מביהכ"נ של יחיד, ואפושי פלוגתא לא מפשינן אתו"ד. והנה מ"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן, לע"ד ליתא בזה די"ל הא בהא תלי' חיל בתר טעמא, ותו נראה דע"כ א"א לומר כן דהא אם נימא כשיטת החולקים על הבעה"מ, ע"כ צ"ל כפירש"י שם דהא דאמרו רבנן לדבריך אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה נמי, דאיה"נ דלרבנן אינו מותר אלא במכירה משום דהדמים נכנסי' תחתי' בקדושה אבל היכא דנשאר ביהכ"נ איה"נ דאסור אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה, ובזה ודאי איכא ק"ו לאסור מביהכ"נ של אנשים לשל נשים, וזה ברור, עכ"פ נמצינו למידין ממה שכתבנו דדין זה אי שרי לעשות מעזא"נ עזנ"ש תלי' באשלי רברבי ופלוגתא הוא בין רבותינו הראשוני', דלדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א אסור:

ורואה אני לכאור' הדברים ק"ו השתא לענין הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה דאינו אלא משום מעלין בקודש ולא מורידין דילפי' לה מויקם משה את המשכן או ממחתות קרח, כ"ש לענין ל"ת דלא תעשון כן לי"א שהוא ל"ת גמור ל"מ לשיטת המבי"ט דס"ל ביהכ"נ יש בו קדושה מה"ת מקרא דוהשימותי את מקדשותיכם, אלא אפי' אם נימא כשיטת הר"ן דאין בו אלא קדושה מדרבנן, ואפי' לשיטת הרמב"ן דאינו אלא כמו תשמישי מצוה, דצריך לנהוג בו כבוד כל משך זמן המצוה. אבל קדושה אין בו אפילו מדרבנן כמבואר שיטתו בר"ן ר"פ בני העיר, מ"מ כיון דעכ"פ הוא בית בנוי לשם עבודת השי"ת יש בו ל"ת דלא תעשון כן לי"א, מדאורייתא, וזה מבואר בפרימ"ג סי' קנ"ג והובא גם בתשו' דב"ח ח"ר סי' ג' דאפי' אי תפלה דרבנן מ"מ מה"ת אסור להרוס דבר שנעשה להתועד בו לתפלה ולדברים שבקדושה יעו"ש א"כ י"ל דנהי דהיכא דהצורך להרחיב העזא"נ ס"ל להרא"ש ודעימי' דהוי כמאן דחזי בי' תיוהא, היינו היכא דהצורך להרחיב העזרת אנשים אבל להרוס ביהכ"נ אנשים משום הרחבת ביהכ"נ של נשים תלי' בשיטות הראשונים הנ"ל דס"ל דמקרי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומ"מ י"ל כיון דאין איסור נתיצה אלא דרך השחתה כמבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת ולא מקרי דרך השחתה אלא כשמתכוין להשחית ולאבד ולא לשום תיקון וכ"כ בתשו' ב"ש, ומביא מתשו' רמ"א סי' ק' אות י' ע"ש, דכל שעשה לשום תיקון דבר שבעולם אינו בכלל איסור אבידת השם, ואף דכמה פוסקים החמירו במחיקת השם דאף אם כוונתו לתקן אסור והוא שיטת הר"י אכסנדרי שהביא הרב"י בסי' רע"ו, מ"מ לענין נתיצות מזבח והיכל מבואר ברמב"ם שאינו אסור אלא דרך השחתה, וכן מבואר בהדי' במרדכי פ' בה"ע דמייתא ספרי מניין לנותץ אבן ממזבח ועזרה וכו' ולכך אסור לנתוץ דבר מביהכ"נ שדומה למקדש מעט וכו' ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דנתיצה זו בנין מקרי, ע"ש, ולכאור' יש ראי' לזה מדל"ק הטעם דלא לסתור אינש בי' כנישתא משום ל"ת כן וגו', אבל אחרי העיון אין ראי' דהתם י"ל דמיירי באופן שיפקיעו קדושתו ע"י מכירה ויחול קדושתו על ביהכ"נ החדש, משו"ה איצטרך לטעמא דצלויי או לטעמא דפשיעותא, אבל מ"מ ראי' מיהת מהא דהשיא בבא בן בוטא עצה להורדס ולא פריך הש"ס והיכי עבד הכי והלא עבר על ל"ת כן, א"ו כיון שנתכוין להדר ולפאר מקום המקדש אינו בכלל לאו הנ"ל:

וראיתי בתשו' הרי"ם סי' ב' שמביא דברי המרדכי הנ"ל, וכתב כיון דטעמא הוא משום דנתיצה זו בנין מקרי א"כ י"ל כדמחלק בש"ס שבת דף ל"א ע"ב דסותר ע"מ לבנות במקומו חייב משא"כ ע"מ לבנות שלא במקומו ע"ש, ולר"ש צריך שיהי' הבנין יותר טוב מהראשון כמ"ש התוס' שם, וכה"ג אינו כקרא מקלקל ובכהא"ג כתב המרדכי שפיר דהאי נתיצה בנין הוא כיון שיהי' הבנין יותר טוב, משא"כ כשלא יהי' יותר טוב חשוב מקלקל, ודבריו צ"ע אטו התם משום בונה הוא דמחייב בסותר ע"מ לבנות במקומו, הא על מלאכת סתירה אנו באנו לדון משום דכל המקלקלין פטורין וא"כ איך משכחת לה סותר שיהי' חייב משום אב מלאכה, וע"ז קאמר הש"ס שם דבסותר ע"מ לבנות במקומו ל"ה מקלקל ושפיר משכחת לה סותר בכהא"ג, אבל משום בונה לא מחייב לכו"ע אפי' בסותר ע"מ לבנות במקומו ואפי' אם הבנין השני יהי' יותר טוב, וא"כ לשיטתו לא משכחת לה דינו של המרדכי בשום צד, א"ו מש"כ המרדכי דנתיצה זו בנין מקרי, אינו אלא לשון מושאל ור"ל דאינו בכלל מה שכ' רחמנא לאסור נתיצת מזבח, וז"ב, ועוד בלא"ה אין לדמות זה לענין מלאכה בשבת ויו"ט דהתם טעמא משום מלאכת מחשבת וכל שאין התיקון במקומו הו"ל מלאכה שאצל"ג לר"ש, ומה"ט לר"י דמלאשצל"ג חייב באמת אין הצורך שיהי' התיקון במקומו דוקא, משא"כ לענין איסור נתיצה אבן מעזרה לא תלי' כלל אי מקרי מלאכה או לא, דדבר פשוט הוא דלענין זה אין חילוק אי נותץ אבן ע"י נכרי נמי עובר על ל"ת כן דהכא לא קפיד רחמנא על מלאכת הנתיצה אלא על גוף הענין שלא יהי' מנותץ ונהרס ביתו של מקום. ומה"ט צ"ע גם על מה דכ' שם בתשו' הרי"ם דלסתור ע"י נכרי תלי' בספיקא דש"ס גבי לאו דחסימה אי יש שליחות, וראי' ברורה מהאי דרשא דמייתי רש"י בפ' ראה מהספרי וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם לביה"מ שיחרב, אלמא דגרמא נמי איתא בכללא דלא תעשון, ועכ"פ כל שמתכוין להרוס ודאי פשוט דאין חילוק אם עשה ע"י עצמו או ע"י שלוחו, יהי' איך שיהי' עכ"פ מיהת אין לדמותו להך דשבת כלל, וא"כ לפי הנ"ל דלא שייך האיסור היכא דנעשה לשם תיקון, אין חילוק אם נעשה התיקון במקומו או לא, א"כ כאן נמי כיון דהכוונה אינו להרוס הביהכ"נ אלא אדרבה להרחיב הביהכ"נ כדי להרחיב העז"נ, נהי נמי שאין בעז"נ קדושה כמו בעזרת אנשים, מ"מ הוי מיהת הרחבת מקום שנעשה לעבודת השי"ת, וא"כ אין זה בכלל נתיצה, וכן העלה בתשו' ב"ש, וכש"כ לפימ"ש הד"ג שיהי' גם בביהכ"נ של אנשים רחבת ירים טפי דעתה המקום צר ודחוק באופן שבימים נוראים צריכין להתפלל במניינים אחרים, ועי"ז לא יאמר אדם צר לי המקום א"כ בודאי י"ל דהו"ל סותר ע"מ לבנות במקומו דאינו בגדר לאו דל"ת כן ובפרט דכפי הנראה קרוב לודאי דאפי' אם לא ירחיבו העז"נ, מ"מ כשיגיעו ימים טובים וימים נוראים בודאי לא יהי' אפשר לעכב את הנשים שלא יבואו לביהכ"נ, ולא יהי' אפשר להושיב שומר שם שלא יבואו יותר ממה שיכיל המקום עפ"י חוקי המדינה, ואפשר ששופטי העיר יעשו את תפקידם להפריעם מהתפלה וממילא מובן שיתהוו מזה בלבול התפלה והעבודה, א"כ נראה פשוט דהתיקון של הרחבת עז"נ אית בי' נמי תיקון לביהכ"נ של אנשים, והו"ל כסותר ע"מ לבנות במקומו: אמנם מש"כ הד"ג שברצונם לעשות גאלעריא מג' צדדין שהוא נמשכת לתוך עזרת אנשים הנה כבר מצינו בזה פלוגתא בתשו' רבותינו האחרונים אי אויר ביהכ"נ דינו כביהכ"נ לענין הורדה מקדושה, ועי' מזה בתשו' דב"ח סי' ג' דס"ל אויר ביהכ"נ אינו בכלל תשמישי קדושה אלא בכלל תשמישי מצוה לכ"ע, ונהי דאסור להשתמש שם בדבר של חול היינו משום ביזוי מצוה, אבל הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה כגון לעשות מזה האויר עז"נ זה לא מיתסר עיי"ש שהאריך בזה, ובתשו' לק"ק בערעגסאס יע"א הארכתי בענין זה ונפלאתי על הראי' שהביא מרש"י ביומא דף כ"א, גם צלע"ג ממה דקי"ל בזבחים דף נ"ז דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה, אסור לטמא להכניס ידיו לעזרה וחייב משום ביאת מקדש אע"ג דאינו אלא באויר העזרה, עיי' בשבועות דף י"ז בתוס' ד"ה תלה עצמו באויר עזרה מהו, וא"כ אי נימא דאויר עזרה דינו כעזרה א"כ לשיטת הראשונים דס"ל דלעשות מעזא"ר נת"ב הוי הורדה מקדושה כמו שביארתי לעיל דתלי' באשלי רברבי א"כ ה"נ יהי' אסור להמשיך הגאלעריא לתוך אויר של ביהכ"נ של אנשים. ותו מטעמא אחרינא היותר חמור יש למחות בכל תוקף ועת שלא למשוך הגאלעריא בכותל צפוני ודרומי דכן נבנו כל בתי כנסיות הקדושים הקדמונים בכל תפוצות ישראל, וחדשים מקרוב פרצו גדרן של ראשונים בזה משום הבטה בהפקר ניחא להו שיהי' לבם למטה ועיניהם למעלה, אלא שבהקהילות שלא הי' ביכולת המנהיגים למחות עשו המדריגות עבים והמחיצות גבוהים קצת, אבל אינו בכדי להעלות ארוכה דעדיין קלי הדעת אינם מעצומין עיניהם מלתור אחרי לבבם ואחרי עיניהם וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ע"כ מנהג ישראל סבא בזה תורה הוא ואין לשנות, ומן הראוי למחות בזה עד מקום שהיד מגעת, וכ"ז בביהכ"נ שנבנה מחדש דלא שייכי הני טעמי דלעיל, אבל בביהכ"נ ישן שרוצין להרחיבו אדעתא דהכי כמו בנדון שלפנינו נהי דצדדנו לעיל להקל משום דכיון דעכ"פ נעשה לשם תיקון של עז"נ הו"ל כמו סותר ע"מ לבנות במקומו כ"ז היינו דוקא היכא דבנין העז"נ הוא כדת של תורה באופן שלא שייך בה חשש ודררא דאיסור, אבל בעשיית גאלעריא א"כ בנין גופא סתירה הוא, ושוב אית בי' חשש איסור דל"ת כן כיון דקלקולו של העז"נ בזה יתר על תיקונו ע"כ ישתדל הדר"ג ברוב חכמתו, ויתגבר בעת ותעצומות למחות ולא יתן רשות להמשיך הגאלעריא לתוך ביהכ"נ, ובאופן זה גם אנא מטינא ודרינא שיבא מהאי כשורא, והשם נזר בגבורה, אשר לו העת והמשרה יזכנו ליום בשורה, ונזכה לבנין בית הבחירה בקיבוץ נדחי ישראל בימינו במהרה, כאו"נ או"ה דושתה"ק בחיבה יתירה:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה